קראו ב:
תרגום: סיון בלסלב
זה היה הלילה הארוך ביותר בחורף. בקרקעית הים אספה דגה זקנה סביבה את שנים עשר אלף ילדיה ונכדיה וסיפרה להם סיפור:
היה היה דג שחור קטן שחי עם אמו בנחל שנבע למרגלותיו של הר וזרם בתחתית עמק. ביתם שכן מאחורי אבן שחורה, מכוסה טחב. בלילות היו שניהם ישנים מתחת לטחב. הדג הקטן רצה בכל מאודו לראות ולו פעם אחת את הירח בתוך ביתם.
מהבוקר ועד הערב שחו הדגיג ואמו זה בעקבות זה ולפעמים חברו לדגים אחרים ושחו אנה ואנה במהירות בשטח קטן. הדגיג היה בן יחיד, מכל עשרת אלפים הביצים שהטילה אמו, הדגיג היה היחיד ששרד.
מזה כמה ימים היה הדג הקטן שקוע במחשבות, ומיעט לדבר. הוא שחה בעצלות ובחוסר חשק מכאן לשם ולרוב פיגר בעקבות אמו. האם חשבה שבנה חולה מעט ויחלים במהרה, אלא שהבעיה של הדג השחור הייתה אחרת.
יום אחד בשעת בוקר מוקדמת, לפני זריחת השמש, העיר הדג הקטן את אמו ואמר: "אמא! אני רוצה לומר לך משהו."
אמו ענתה בישנוניות: "ילד שלי! מצאת לך זמן עכשיו! שמור את השיחה לאחר כך, לא עדיף שנצא לסיבוב?"
ענה הדג השחור: "לא אמא, אני לא יכול יותר לצאת לסיבוב, אני צריך לשחות מפה."
"אתה חייב?" שאלה האם.
ענה הדג הקטן: "כן אמא, אני חייב."
אמרה: "באמת, לאן אתה רוצה לשחות כל כך מוקדם בבוקר?"
הדג השחור הקטן ענה: "אני רוצה לשחות ולראות איפה נגמר הנחל. את יודעת, אמא, כבר חודשים אני חושב וחושב היכן נגמר הנחל, וזה לא יוצא לי מהראש. מאתמול ועד עכשיו לא עצמתי עין ורק חשבתי. בסופו של דבר החלטתי לשחות בעצמי ולמצוא את סוף הנחל. אני רוצה לדעת מה קורה במקומות אחרים."
אמו צחקה ואמרה: "גם כשאני הייתי דגיגה חשבתי מחשבות רבות כאלה. באמת, חמוד! לנחל אין התחלה ואין סוף, וזהו זה! הנחל תמיד זורם ולא מגיע לשום מקום."
אמר הדג השחור הקטן: "אבל אמא'לה, האין זה נכון שלכל דבר יש סוף? ללילה יש סוף, ליום יש סוף, לשבוע, לחודש, לשנה…"
אמו קטעה את דבריו ואמרה: "עזוב את המילים הגדולות האלה, בוא נצא לסיבוב. עכשיו זה זמן לטיול ולא למילים כאלה!"
הדג השחור הקטן אמר: "לא אמא, נמאס לי כבר מהסיבובים האלה, אני רוצה לצאת לדרך ולשחות לראות מה יש במקומות אחרים. אולי את חושבת שמישהו הכניס לדגיג שלך רעיונות לראש, אבל דעי לך שאני בעצמי חושב עליהם כבר הרבה זמן. כמובן שלמדתי הרבה גם מפה ומשם: למשל הבנתי שרוב הדגים, כשהם מזדקנים, הם מתלוננים על כך שבזבזו את חייהם לריק. הם כל הזמן נאנחים ומקללים ומתלוננים על הכול. אני רוצה לדעת באמת באמת – האם החיים הם רק שחייה בשטח קטן לפה ולשם עד שמזדקנים, או שיש דרך אחרת לחיות בעולם הזה?"
כאשר הדג הקטן סיים את דבריו, אמרה אמו: "ילד מתוק שלי, אתה נפלת על הראש? העולם!… העולם! איזה עוד עולם יש חוץ מזה? העולם הוא המקום שבו אנחנו נמצאים, החיים הם החיים האלה שיש לנו…"
באותו רגע התקרבה דגה גדולה לביתם ואמרה: "שכנה! על מה את מתווכחת עם הילד שלך? אתם לא חושבים לצאת לסיבוב היום?"
כששמעה את השכנה, יצאה אמו של הדג מהבית ואמרה: "לאילו זמנים הגענו! הילדים של היום רוצים ללמד את אמא שלהם!"
"למה את מתכוונת?" שאלה השכנה.
אמו של הדג ענתה: "תראי את הצוציק הזה, לאילו מקומות הוא רוצה לשחות! כל הזמן הוא אומר לי שהוא רוצה לשחות ולראות מה קורה בעולם! מה זה המילים הגדולות האלה?"
אמרה השכנה: "קטנצ'יק! אני רואה שנהיית מדען ופילוסוף ולא סיפרת לנו?!"
הדג הקטן ענה: "גברת שכנה, אני לא יודע למה את מתכוונת כשאת אומרת "מדען ופילוסוף". פשוט נמאס לי מהסיבובים האלה ואני לא רוצה להמשיך עם השעמום הזה והשמחה סתם ככה, ופתאום לפקוח את עיניי ולראות שכמוכם, הזדקנתי אבל למעשה נשארתי בדיוק אותו דג עיוור וחירש שהייתי."
אמרה השכנה: "שככה יהיה לי טוב!… איזה דיבורים!"
אמרה אמו: "מעולם לא חשבתי שבני יחידי יגדל להיות כזה, אני לא יודעת איזה טיפוס מפוקפק הכניס כאלה רעיונות לראש של הבן המתוק שלי!"
אמר הדג הקטן: "אף אחד לא הכניס לי רעיונות לראש. יש לי שכל ויש לי הבנה, יש לי עיניים ואני רואה."
אמרה השכנה לאמו של הדג הקטן: "אחותי, את זוכרת את החילזון המתפתל ההוא?"
ענתה אמו: "כן, את צודקת, הוא נטפל הרבה לבן שלי. שאלוהים יעניש אותו!"
אמר הדג הקטן: "אמא, די! הוא היה חבר שלי."
אמרה אמו: "מי שמע על חברות בין דג לחילזון?!"
ענה הדג הקטן: " לא שמעתי גם על איבה בין דגים לחלזונות, אבל אתם הטבעתם את המסכן."
אמרה השכנה: "הדברים האלה שייכים לעבר."
"אתן בעצמכן העליתן את העבר הזה." אמר הדג הקטן.
אמרה אמו: "בצדק הרגנו אותו, כבר שכחת איזה דברים הוא אמר בכל מקום בו ישב?"
ענה הדג הקטן: "אז תהרגו גם אותי, כי גם אני אומר הדברים כאלה."
מה נאמר ומה נספר! קולות הוויכוח משכו לשם גם את הדגים האחרים. הדברים שאמר הדג הקטן עצבנו את כולם. אחד הדגים הזקנים אמר: "אתה חושב שנרחם עליך?"
אחר אמר: "הקטנצ'יק הזה דורש פליק על האוזן!"
אמו של הדג השחור אמרה: "זוזו הצידה! אל תגעו בבן שלי!"
דג אחר אמר: "גברת! כשאת לא מחנכת את הילד שלך כמו שצריך, תצטרכי לצפות בעונש שלו!"
השכנה אמרה: "אני מתביישת להיות השכנה שלך."
אחר אמר: "בואו נשלח אותו בעקבות החילזון הזקן, לפני שיכניס את עצמו לצרות."
ברגע שבאו הדגים לתפוס את הדג השחור הקטן, הקיפו אותו חבריו וחילצו אותו מן המערכה. אמו של הדג השחור הכתה על ראשה וחזה, בכתה וקראה: "אוי לי! הילד שלי הולך לי לאיבוד, מה אעשה! אוי לי ואבוי לי!"
הדג הקטן אמר: "אמא! אל תבכי עליי, בכי על הדגים הזקנים האלה, זמנם עבר."
אחד מהדגים קרא מרחוק: "אל תעליב, צוציק!"
שני אמר: "אם תלך ואחר כך תתחרט – לא נרשה לך לחזור!"
שלישי אמר: "אלה רק גחמות נעורים, אל תלך!"
רביעי אמר: "מה רע לך פה?"
חמישי אמר: "לא קיים עולם אחר, העולם נמצא פה. חזור!"
שישי אמר: "אם יכנס לך שכל לראש ותסתובב, אז נאמין שאתה באמת דג נבון."
שביעי אמר: "הרי התרגלנו כבר לראות אותך…"
אמו אמרה: "רחם עלי, אל תלך, אל תלך!"
לדג הקטן לא היה עוד מה לומר להם. כמה מחבריו בני גילו ליוו אותו עד למפל וחזרו משם. כאשר נפרד מהם אמר הדג הקטן: "חברים, אני מקווה שנתראה שוב! אל תשכחו אותי."
ענו לו חבריו: "איך נשכח אותך, הרי אתה הערת אותנו משנתנו העמוקה, ולימדת אותנו דברים שקודם לכן אפילו לא חשבנו עליהם. אנו מקווים שניפגש שוב, חבר חכם ואמיץ!"
הדג הקטן שחה מתחת למפל, ונפל לתוך בריכה מלאת מים. בתחילה איבד את עשתונותיו. אבל אחר כך החל לשחות ולהקיף את הבריכה. עד אותו רגע לא ראה מעולם כל כך הרבה מים אגורים במקום אחד. אלפי ראשנים התנועעו בתוך המים. כאשר ראו את הדג השחור הקטן לעגו לו ואמרו: "איזו צורה משונה! איזה מין יצור אתה?"
הדג בחן אותם היטב ואמר: "בבקשה אל תעליבו. שמי דג שחור קטן. אמרו לי גם אתם את שמותיכם כדי שנעשה היכרות."
אחד הראשנים אמר: "אנחנו קוראים לעצמנו ראשנים."
שני אמר: "בעלי ייחוס ומוצא אצילי."
אחר אמר: "לא תמצא יפים מאיתנו בעולם."
אחר אמר: "אנחנו לא כמוך, חסרי צורה ומכוערים."
הדג אמר: "לא חשבתי שתהיו כל כך גאוותנים. בסדר, אני סולח לכם כי הדברים שאתם אומרים נובעים מבורות."
הראשנים אמרו בקול אחד: "אתה קורא לנו בורים?"
הדג אמר: "אלמלא הייתם בורים, הייתם יודעים כי בעולם יש הרבה יצורים אחרים, שבעיני עצמם הם יפים מאוד! לכם אין אפילו שמות משלכם."
הראשנים התרגזו מאוד, אבל מכיוון שראו שהדג הקטן צודק, תקפו מכיוון אחר: "אתה סתם מקשקש! אנחנו מקיפים את העולם מבוקר ועד לילה, ומעולם לא ראינו כאן מישהו פרט לנו ולאמא ואבא שלנו, כלומר חוץ מתולעים קטנטנות, אבל הן לא נחשבות!"
הדג אמר: "איך אתם אומרים שאתם מקיפים את העולם אם אינכם יכולים לצאת מהבריכה?"
הראשנים ענו: "האם יש בכלל עולם מחוץ לבריכה האהובה שלנו?"
הדג ענה: "אתם חייבים לפחות לחשוב מאין ולאין זורמים המים האלה, ואיזה דברים יש מחוץ למים."
אמרו הראשנים: "יש מקום מחוץ למים? אנחנו הרי לא ראינו אף פעם מה יש מחוץ למים! חה חה… חה חה… נפלת על הראש חביבי!"
הדג השחור הקטן פרץ גם הוא בצחוק וחשב שעדיף לו לעזוב את הראשנים לנפשם וללכת. אחר כך חשב שיהיה עדיף להחליף כמה מלים עם אמם ושאל: "איפה אמא שלכם עכשיו?"
לפתע הקפיץ אותו ממקומו קרקור עמוק של צפרדע.
הצפרדע ישבה על סלע לצד הבריכה, היא קפצה אל תוך הבריכה והתייצבה לפני הדג ושאלה: "אני כאן, מה אתה רוצה?"
הדג אמר: "השלום והברכה גברתי המכובדת!"
אמרה הצפרדע: "זה לא הזמן להשוויץ, יצור חסר ייחוס ושם שכמוך! תפסת לך כמה ילדים ואתה מדבר איתם גבוהה גבוהה. אני חיה כבר מספיק זמן כדי לדעת שהעולם הוא הבריכה הזאת. עדיף שתלך לענייניך ולא תתעה את הילדים שלי."
הדג הקטן אמר: "גם אם תחיי כמה מאות ימי חיים כאלה, עדיין תישארי צפרדע בורה שעבר זמנה וזהו."
הצפרדע התרגזה וקפצה לכיוון הדג השחור הקטן. הדג זינק מהר ושחה מהיר כברק כשהוא מערבל בוץ ותולעים מתחתית הבריכה.
העמק התפתל והתעקל. הנחל הלך והתרחב, אך לו הייתם מביטים מפסגת ההר אל תחתית העמק, הנחל היה נראה לכם כחוט לבן. במקום אחד, סלע גדול התנתק מההר ונפל אל תחתית העמק וחצה את המים לשניים. לטאה גדולה ככף יד שיטחה את בטנה על הסלע ונהנתה מחום השמש. היא הביטה בסרטן עגול וגדול שישב על החול בתוך המים, במקום בו המים היו רדודים, ואכל צפרדע שצד לעצמו. הדג הקטן ראה אותו לפתע ונבהל. הוא בירך אותו לשלום מרחוק. הסרטן הציץ בו מזווית עינו ואמר: "איזה דג אדיב! בוא והתקרב קטנטן, בוא!"
הדג הקטן אמר: "אני שוחה להקיף את העולם, אני לא רוצה להפוך לטרף של כבודו!"
אמר הסרטן: "מדוע אתה כל כך חשדן ופחדן, דג קטן?"
ענה הדג: "אני לא חשדן ולא פחדן. אני אומר מה שרואות עיני ומה שאומר שכלי."
אמר הסרטן: "טוב, אז אנא בטובך הסבר לי מה ראו עיניך ומה אמר שכלך שגרם לך לחשוב כי ברצוני לצוד אותך?"
אמר הדג: "אל תנסה לעבוד עלי!"
אמר הסרטן: "כוונתך לצפרדע? כמה שאתה תמים, ילדי החביב! אני מתעב צפרדעים ולכן צד אותן. דע לך, הן חושבות שהן היצורים היחידים בעולם ושהן מאושרות. אני רוצה לגרום להן להבין בידיו של מי נמצא העולם באמת, אז אין לך מה לפחד, חמוד, בוא הנה."
הסרטן אמר את הדברים הללו והתקרב בקרטוע לכיוון הדג הקטן. הוא הלך בצורה כל כך מצחיקה שהדג פרץ בצחוק בלי שליטה ואמר: "מסכן אחד, אתה, שעוד לא למדת ללכת כמו שצריך, מאיפה אתה יודע בידי מי נמצא העולם?"
הדג השחור התרחק מהסרטן. צל נפל על המים ולפתע מכה חזקה הפילה את הסרטן על החול. הלטאה צחקה כל כך למראה פניו של הסרטן עד שהחליקה וכמעט נפלה אל תוך המים. הסרטן לא הצליח לקום שוב. הדג הקטן ראה נער רועה עומד לצד המים ומביט עליו ועל הסרטן. עדר של כבשים ועזים התקרב אל המים והן דחפו את חרטומן אל המים. קולות געייה ופעייה מילאו את העמק.
הדג השחור הקטן חיכה בסבלנות עד שהכבשים והעזים סיימו לשתות והלכו. ואז קרא ללטאה: "לטאה יקרה, אני דג שחור קטן שהולך למצוא את סוף הנחל. אני חושב שאת חיה נבונה ופקחית. אני רוצה לשאול אותך משהו."
אמרה הלטאה: "שאל אותי כל מה שתרצה."
אמר הדג: "בדרכי הזהירו אותי רבות מהשקנאי, מדג החרב, ומהאנפה. אם את יודעת משהו על היצורים האלה – ספרי לי."
ענתה הלטאה: "דג החרב והאנפה לא מצויים באזורנו, במיוחד דג החרב שחי בים, אך לגבי השקנאי, יתכן ואחד מהם מצוי במורד הנחל. אל תיפול בפח שהוא טומן ואל תשחה אל השק שלו."
"איזה שק?" שאל הדג.
ענתה הלטאה: "לשקנאי יש שק מתחת לגרונו, המכיל מים רבים. הוא שוחה במים ולפעמים דגים נכנסים לתוך השק שלו בלי לדעת זאת, ובבת אחת נבלעים בבטנו. כמובן, אם השקנאי לא רעב באותו הרגע, הוא מאחסן את הדגים בשק שלו ואוכל אותם אחר כך."
"אז אם דג נכנס לתוך השק, שוב אין לו דרך לצאת החוצה?" שאל הדג.
הלטאה ענתה: "אין כל דרך לצאת, אלא אם תחתוך את השק. אתן לך פגיון, כדי שאם תילכד על ידי השקנאי, תוכל לעשות זאת."
הלטאה זחלה לתוך סדק בסלע, ושבה עם פגיון קטן מאוד. הדג הקטן לקח את הפגיון ואמר: "לטאה יקרה! את מאוד נחמדה, אני לא יודע איך להודות לך."
אמרה הלטאה: "אין צורך להודות לי, יקירי! יש לי הרבה פגיונות כאלה. כאשר אינני עסוקה אני יושבת ומכינה פגיונות מגבעולי צמחים ונותנת אותם לדגים חכמים כמוך."
"האם עברו כאן דגים אחרים לפניי?" שאל הדג.
ענתה הלטאה: "רבים עברו! הם יצרו לעצמם להקה עכשיו, ועושים לדייג חיים קשים."
הדג השחור אמר: "סלחי לי שאני מדבר כל כך הרבה. אם זו לא חוצפה בעיניך, הסבירי לי בבקשה איך הם עושים לדייג חיים קשים?"
"כלל וכלל לא!" אמרה הלטאה "כאשר הם מתקבצים יחד, והדייג משליך את רשתו, הם נכנסים כולם יחד אל הרשת ומושכים אותה עמם עד למצולות הים."
הלטאה הניחה את אזנה על הסדק בסלע והאזינה. ואז אמרה: "ברשותך, עלי ללכת, אבל ילדיי התעוררו."
הלטאה נכנסה אל הסדק בסלע והדג הקטן, בלית ברירה, המשיך בדרכו, אך שאלה רדפה שאלה בראשו ולא הניחה לו: "האם הבנתי נכון והנחל נשפך אל הים? מה יקרה אם השקנאי יתפוס אותי? האם נכון הדבר שדג החרב נהנה להרוג ולאכול את בני מינו? מדוע האנפה שונאת אותנו?"
הדג הקטן שחה וחשב. בכל כברת דרך ראה ולמד משהו חדש. עכשיו כבר שמח לקפץ ולהתהפך במפלים, ליפול למטה ולהמשיך לשחות. הוא הרגיש את חום השמש על גבו והתחזק. במקום אחד, איילה ירדה אל המים לשתות בחפזה. הדג הקטן בירך אותה לשלום ואמר: "איילה יפה, מדוע את נחפזת?"
ענתה האיילה: "הצייד רודף אחרי, וכבר פגע בי בכדורו. הנה הוא!"
הדג הקטן לא ראה את מקום פגיעת הכדור, אבל מצליעתה של האיילה בזמן ריצתה הבין שדיברה אמת. במקום אחד צבים התנמנמו בחום השמש ובמקום אחר צחקוק חוגלות הדהד בעמק. בושם עשבי ההר התגבה כגל באוויר והתערבב במים.
אחרי הצהרים הגיע למקום שבו העמק התרחב והמים עברו דרך חורשה. המים התרבו כל כך והדג השחור נהנה מאוד. אחר כך פגש דגים רבים. מאז שנפרד מאמו, לא פגש עדיין דגים. כמה דגים זעירים הקיפו אותו ואמרו "נראה שאתה זר פה, נכון?"
הדג השחור ענה: "כן, אני זר. אני מגיע מרחוק."
הדגים הזעירים שאלו: "לאן אתה רוצה להגיע?"
הדג השחור ענה: "אני הולך למצוא את סוף הנחל."
"איזה נחל?" שאלו הדגים הזעירים.
"הנחל הזה שבו אנו שוחים" ענה הדג השחור.
"אנחנו קוראים לו נהר" אמרו הדגים הזעירים.
הדג השחור לא אמר דבר. אחד הדגים הזעירים אמר:
"האם אינך יודע ששקנאי אורב בהמשך הדרך?"
"כן, אני יודע." ענה הדג השחור.
"והאם אתה יודע שלשקנאי יש שק רחב וגדול?" שאל דג אחר.
"כן, אני יודע גם את זה" ענה הדג השחור.
"ולמרות זאת אתה רוצה ללכת?" שאל הדג הזעיר.
"כן" אמר הדג השחור "יהיה מה שיהיה, אני חייב ללכת."
במהרה נפוצה השמועה בין הדגים כי הגיע דג שחור קטן ממרחקים, וכי הוא שוחה לחפש את סוף הנהר, ואינו מפחד כלל מהשקנאי! כמה מהדגים הזעירים התפתו להצטרף לדג השחור, אך בשל החשש מהגדולים, קולם לא נשמע. כמה גם אמרו: "אלמלא היה שם שקנאי, היינו באים איתך, אבל אנחנו מפחדים מהשק שלו."
לצד הנהר שכן כפר. הנשים והנערות הכפריות היו מכבסות ושוטפות כלים במימי הנהר. הדג הקטן האזין להמולתן זמן מה, וזמן מה הביט בילדים המתרחצים והמשיך בדרכו. הוא שחה ושחה ושחה, והמשיך עוד לשחות עד שהערב ירד והוא נעצר והלך לישון מתחת לסלע. באמצע הלילה התעורר וראה את הירח זורח על המים ומאיר הכול בזוהרו.
הדג השחור הקטן אהב מאוד את הירח. בלילות בהם הירח זרח על המים רצה הדג לזנק מתחת לטחב ולהחליף עמו כמה מלים. אך בכל פעם הייתה אמו מתעוררת, ומושכת אותו בחזרה אל מתחת לטחב והם היו חוזרים לישון.
הדג הקטן שחה למול הירח ואמר: "שלום, ירח יפה שלי!"
"שלום דג קטן! מה מביא אותך לפה?" שאל הירח.
"אני מקיף את העולם." אמר הדג.
"העולם גדול מאוד" אמר הירח "אתה לא יכול להקיף את כולו."
"בסדר, אז אגיע לאן שאוכל" אמר הדג.
"הייתי רוצה להישאר איתך עד הבוקר" אמר הירח "אבל ענן שחור גדול מגיע, והוא יכסה אותי ואת האור שלי."
הדג אמר: "ירח יפהפה! אני מאוד אוהב את האור שלך. הייתי רוצה שתזרח עליי תמיד."
"דג יקר" אמר הירח "האמת היא שלי עצמי אין אור. השמש מעניקה לי אור ואני מקרין אותו על האדמה. האם שמעת שבני האדם רוצים לטוס עוד כמה שנים עד אליי ולנחות עליי?"
"זה בלתי אפשרי" אמר הדג.
"זה קשה" אמר הירח "אבל כל דבר שבני האדם רוצים לעשות…" הירח לא הספיק לסיים את דבריו. ענן שחור הגיע וכיסה את פניו, והלילה החשיך שוב, מותיר את הדג השחור לבדו. במשך כמה דקות הביט בחושך מתפלא ונדהם, ולאחר מכן התגנב אל מתחת לסלע ונרדם.
הוא התעורר מוקדם בבוקר. מעל ראשו ראה כמה דגים זעירים שפטפטו ביניהם. כאשר ראו שהדג השחור התעורר קראו כדג אחד: "בוקר טוב!"
הדג השחור הכיר אותם מיד והשיב: "בוקר טוב! אתם מצטרפים אלי בסוף?"
אחד הדגים הזעירים השיב: "כן, אבל אנחנו עדיין חוששים."
דג אחר אמר: "המחשבה על השקנאי לא מניחה לנו."
הדג השחור אמר: "אתם חושבים יותר מדי. לא צריך לחשוב כל כך הרבה. כשנצא לדרך, פחדינו ייעלמו כליל."
אך ברגע שיצאו לדרך ראו שהמים סביבם גאו ומעליהם נסגר מכסה, והכול החשיך ולא הייתה דרך מילוט. הדג השחור הבין מיד כי הם נלכדו בשק של השקנאי.
הדג השחור הקטן אמר: "חברים! נלכדנו בתוך השק של השקנאי. אבל לא הכול אבוד, יש מוצא."
הדגים הזעירים התחילו לבכות ולהתייפח. אחד מהם אמר: "עכשיו לעולם לא נימלט! זו אשמתך שהכנסת לנו רעיונות לראש והולכת אותנו לאבדון!"
אחד אחר אמר: "עכשיו הוא יבלע אותנו וזה הסוף שלנו!"
לפתע התגלגל במים קול צחוק מפחיד. זה היה השקנאי שצחק, צחק, ואמר: "איזה דגים זעירים תפסתי, חה חה חה!… אני באמת מרחם עליכם! אני בכלל לא רוצה לבלוע אתכם! חה חה חה!"
הדגים הזעירים החלו להתחנן ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! כבר מזמן שמענו את שבחיך, ואם האדון יואיל בטובו לפתוח את מקורו המבורך רק מעט כדי שנצא, נתפלל תמיד לשלומו הטוב של כבודו!"
השקנאי אמר: "אני לא מעוניין לאכול אתכם ברגע זה. יש לי אספקה של דגים, הביטו שם למטה…"
כמה דגים גדולים וקטנים היו מוטלים בתחתית השק. הדגים הזעירים אמרו: "כבודו השקנאי! לא עשינו דבר, אנחנו חפים מפשע. זה הדג השחור הקטן הזה שהוליך אותנו שולל…"
הדג הקטן אמר: "פחדנים! האם אתם חושבים שהעוף הערמומי הזה הוא מקור של סלחנות שאתם מתחננים ככה?"
אמרו הדגים הזעירים: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. מיד תראה איך האדון שקנאי המכובד יסלח לנו ויבלע אותך!"
השקנאי אמר: "אכן, אני מוחל לכם, בתנאי אחד."
"אנא, העמד בפנינו את התנאי הזה, שקנאי יקר," אמרו הדגים הזעירים.
אמר השקנאי: "חנקו את הדג החטטן הזה כדי שאשחרר אתכם!"
הדג השחור הקטן זז הצדה ואמר לדגים הזעירים: "אל תצייתו! העוף הערמומי הזה רוצה לסכסך בינינו. יש לי תכנית…"
אבל הדגים הזעירים חשבו רק על שחרורם, ולא יכלו לחשוב על כל דבר אחר, והם התקרבו אל עבר הדג השחור הקטן. הדג הקטן ישב באחורי השק ואמר באיטיות: "פחדנים! בכל מקרה נלכדתם ואין לכם מוצא, וגם לא תגברו עליי."
הדגים הזעירים אמרו: "אנחנו חייבים לחנוק אותך. אנחנו רוצים חופש."
הדג השחור אמר: "ברח לכם השכל! גם אם תחנקו אותי לא תמצאו דרך לברוח. אל תתפתו לתחבולות שלו!"
הדגים הזעירים אמרו: "אתה אומר את זה רק כדי להציל את עורך, כי אחרת… אתה לא חושב עלינו בכלל!"
הדג השחור אמר: "אז הקשיבו ואראה לכם דרך. אני אשחה אל בין הדגים המתים האלה, ואעמיד פני מת, ואז תראו אם השקנאי ישחרר אתכם או לא. אם לא תקבלו את דברי, אהרוג את כולכם בפגיון הזה, או שאחתוך את השק ואצא ואתם…"
אחד הדגים התפרץ באמצע דבריו וצעק: "שתוק. איני יכול לשאת את הדיבורים האלה… אוי…. אוי…אוי."
הדג השחור ראה את דמעותיו ושאל: "למה הבאתם אתכם את הבכיין המפונק הזה?"
אז הוציא את הפגיון ואחז בו לעיני הדגים הזעירים. בלית ברירה הם קיבלו את הצעתו של הדג הקטן. הם העמידו פנים שהם נאבקים, הדג השחור העמיד פני מת, והם שחו למעלה ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! חנקנו את הדג השחור החטטן…"
השקנאי צחק ואמר: "עבודה טובה. ועכשיו בתמורה לעבודה הזו אבלע את כולכם חיים כדי שתוכלו להסתובב אצלי טוב טוב בבטן!"
לפני שהייתה לדגים הזעירים הזדמנות, הם ירדו במהירות הברק בלועו של השקנאי, ואבדו כולם.
אך באותו הזמן שלף הדג השחור את הפגיון ובהינף אחד חתך את השק ונמלט. השקנאי צרח בכאבים והכה בראשו במים אך לא הצליח לתפוס את הדג הקטן.
הדג הקטן שחה ושחה, ושחה עוד, עד הצהריים. ההר והעמק הגיעו לקצם והנהר זרם עתה בחבל ארץ מישורי. מימין ומשמאל הצטרפו אליו עוד נהרות קטנים ומימיו התרבו פי כמה. הדג השחור התענג על ריבוי המים. לפתע נעצר וראה כי למים אין קרקעית. הוא שחה לפה ולשם ולא הגיע לשום מקום. היו כל כך הרבה מים שהדג הקטן איבד בהם את עצמו. הוא שחה לכל כיוון שרצה ועדיין לא הגיע לשום מקום.
לפתע ראה חיה ארוכה וגדולה מתקדמת לעברו במהירות הברק. מול פיה הייתה לה חרב פיפיות. הדג הקטן חשב, "דג החרב! תכף ומיד הוא יחתוך אותי לחתיכות!" הוא זז מהר הצידה ושחה אל פני המים. לאחר זמן מה צלל שוב מתחת לפני המים כדי לראות את קרקעית הים. באמצע הדרך פגש בלהקת דגים – אלפי ואלפי דגים! הוא שאל אחד מהם: "חבר! אני זר והגעתי מרחוק. מהו המקום הזה?"
הדג קרא לחבריו ואמר: "תראו! עוד אחד…" אחר כך אמר לדג השחור: "ברוך הבא לים, חבר!"
דג אחר אמר: "כל הנהרות והנחלים נשפכים לכאן, כמובן שחלקם שוקעים בביצה."
אחד אחר אמר: "אתה יכול להצטרף לחבורה שלנו מתי שתרצה."
הדג השחור הקטן שמח שהגיע לים, ואמר: "עדיף שתחילה אעשה סיבוב ואחר כך אצטרף לחבורה שלכם. בפעם הבאה שתמשכו את הרשת של הדייג גם אני רוצה להשתתף."
אחד הדגים אמר: "משאלתך תתגשם בקרוב. עכשיו לך ותעשה סיבוב, אבל אם אתה עולה אל פני המים היזהר מהאנפה שבימים האחרונים לא מפחדת מאיש. בכל יום שבו היא לא צדה ארבעה או חמישה דגים, היא לא מניחה לנו." הדג השחור נפרד מלהקת דגי הים ושחה לבדו. לאחר זמן, הגיע אל פני הים. השמש החמה זרחה. הדג השחור הקטן חש את חום השמש על עורו ונהנה. רגוע וטוב לב שחה על פני הים ואמר לעצמו: "יתכן מאוד שהמוות מחפש אותי עכשיו, אבל כל עוד אני חי, איני יכול לבקש את המוות. כמובן שאם אאלץ להתמודד עם המוות יום אחד – וזה יקרה – זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ההשפעה שתהיה לחיי או למותי על חייהם של אחרים…"
הדג השחור הקטן לא הספיק לשקוע במחשבות והרהורים אלה. האנפה באה, תפסה אותו ונשאה אותו משם. הדג הקטן התפתל במקורה הארוך של האנפה, אך לא הצליח להשתחרר. האנפה אחזה בו כה חזק סביב מתניו עד כי נשמתו כמעט פרחה. בסופו של דבר, כמה זמן יכול דג קטן לשרוד מחוץ למים? הדג חשב שהלוואי והאנפה תבלע אותו מיד, כדי שמעט הנוזלים והלחות שבתוך גופה ידחו את מותו בכמה דקות. מתוך מחשבה זו אמר לאנפה: "מדוע אינך בולעת אותי בחיים? אני אחד מהדגים הללו שלאחר מותם גופם מתמלא בארס."
האנפה לא אמרה דבר, היא חשבה: "הוי, ערמומי שכמוך! איזה מין תעלול אתה מתכנן? אתה רוצה שאתחיל לדבר כדי שתוכל להימלט?" היבשה נראתה מרחוק והתקרבה עוד ועוד. הדג השחור חשב: "אם נגיע ליבשה, העסק אבוד." ואז אמר: "אני יודע שאת רוצה להביא אותי לילדייך, אבל עד שנגיע ליבשה אני כבר אמות וגופי יהפוך לשק מלא בארס. מדוע אינך מרחמת על ילדייך?"
חשבה האנפה: "זהירות היא מעלה חיובית! אוכל אותך בעצמי ואצוד דג אחר עבור ילדיי… אבל אולי זו תחבולה? לא, לא תצליח לעשות דבר!" בעוד האנפה חושבת זאת, היא ראתה את גופו של הדג השחור מתרפה וחדל לנוע. חשבה לעצמה: "כלומר הוא מת? עכשיו גם אני בעצמי לא יכולה לאכול אותו. סתם בזבזתי דג כל כך רך ונחמד!"
אז היא קראה לדג השחור ואמרה: "הי, קטנצ'יק! אתה עוד בחיים? אפשר לאכול אותך?"
אלא שבטרם הספיקה לסיים את דבריה, ברגע שבו פתחה את מקורה, קפץ הדג השחור ונפל למטה. האנפה ראתה שהערים עליה, וצללה בעקבות הדג השחור הקטן. הדג צנח מהיר כברק באוויר. הוא איבד את עשתונותיו מרוב תשוקה למי הים, ופער את פיו היבש לעבר הרוח הרטובה שעלתה מהים. אך עד שהגיע למים והתחיל לנשום שוב, הגיעה האנפה במהירות הבזק ובפעם זו צדה את הדג ובלעה אותו במהירות כזו, שבמשך זמן מה לא הבין איזו צרה נחתה על ראשו, ורק חש שלח וחשוך סביבו ואין כל דרך מילוט. קול בכי נשמע בקרבתו. כאשר התרגלו עיניו לעלטה, ראה דגיגון קטן נחבא בפינה, בוכה וקורא לאמא. הדג השחור התקרב אליו ואמר: "קטנצ'יק! אתה צריך לחשוב על דרך להיחלץ. מה יעזור לך לבכות ולקרוא לאמא?"
הדגיגון אמר: "אתה… מי אתה? האם אינך רואה?… שאני… אני… אבוד?… אוי… אוי…אוי… אמאלה… שוב לא אוכל לבוא איתך למשוך למצולות הים את רשתו של הדייג… אוי…. אוי….!"
הדג הקטן אמר: "תפסיק לבכות, חבר, אתה כתם על כבודו של כל גזע הדגים!"
כאשר הדגיגון השתלט על בכיו, אמר הדג הקטן: "אני רוצה להרוג את האנפה ולהביא שלווה לדגים, אבל לפני כן אני חייב לשלוח אותך החוצה כדי שלא תעשה לי בעיות."
הדגיגון אמר: "הרי גם אתה עומד למות, איך אתה רוצה להרוג את האנפה?"
הדג הקטן הוציא את פגיונו, הראה לו ואמר: "עם זה אחתוך את בטנה. עכשיו הקשב לי. אני אתחיל להתפתל ולשחות מפה לשם כדי לדגדג את האנפה, וכאשר היא תפער את פיה ותתחיל לצחוק, אתה תקפוץ החוצה."
"ומה איתך?" שאל הדגיגון.
הדג הקטן השיב: "אל תחשוב עליי. עד שלא אהרוג את המנוולת הזאת, לא אצא."
הדג השחור אמר זאת והחל להתפתל ולשחות מפה לשם ולדגדג את בטנה של האנפה. הדגיגון עמד במצב הכן ביציאה מקיבתה של האנפה. כאשר האנפה פערה בצחוק את פיה, קפץ הדגיגון ממקורה, יצא וזמן קצר לאחר מכן נחת במים, הוא חיכה וחיכה, אך לא היה סימן לדג השחור. לפתע ראה את האנפה מתפתלת ומתקפלת וצורחת, מכה בכנפיה וברגליה וצונחת ברעש אל תוך המים, אחר כך המשיכה לפרפר עד שפסקה מלנוע, אך עדיין לא היה כל סימן לדג השחור הקטן, ועד עצם היום הזה לא נודע גורלו…
הדגה הזקנה סיימה את סיפורה ואמרה לשנים עשר אלף ילדיה ונכדיה: "עכשיו זמן לישון, ילדים, לכו לישון."
"אבל סבתא!" אמרו הילדים והנכדים "לא תספרי לנו מה קרה לדגיגון ההוא?"
הדגה הזקנה השיבה: "גם זה יחכה למחר בערב. עכשיו זמן לישון. לילה טוב!"
אחד עשר אלף תשע מאות תשעים ותשעה דגים קטנים אמרו "לילה טוב", שכבו ונרדמו. גם סבתא הלכה לישון, אבל דגה אדומה קטנה אחת, לא הצליחה להירדם בשום פנים ואופן. וכל הלילה עד הבוקר חשבה על הים…
ג'וליה גרייסון
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.