נניח כי היית אמור לטייל לאורך ברודווי לאחר ארוחת ערב, לרשותך עשר דקות להשלמת עישון הסיגר שלך, בזמן שאתה בוחר בין טרגדיה מבדרת לבין משהו רציני כמו מחזמר. לפתע מונחת יד על זרועך. אתה פונה להסתכל לתוך עיניה המרטיטות של אשה יפה, נהדרת ביהלומים ובפרוות צובל רוסית. היא דוחפת לידך במהירות לחמניה לוהטת עם חמאה, שולפת בחטף זוג מספריים קטנים, גוזרת את הכפתור השני של מעילך, פורצת בקריאה רבת משמעות של המלה האחת "מקבילית!", ובזריזות מרחפת במורד הרחוב, מביטה אחורה בפחד – מעבר לכתפה. זו תהיה הרפתקה טהורה. האם תיענה לה? לא אתה. אתה תסמיק במבוכה; מבויש תשליך את הלחמניה ותמשיך לפסוע לאורך ברודווי, מגשש ברפיון אחר הכפתור החסר. זאת תעשה, אלא אם כן אתה אחד מאותם מבורכים מעטים שבהם רוח ההרפתקנות הטהורה לא מתה. מעולם לא היו הרפתקנים אמיתיים בשפע. אלה שפורסמו כהרפתקנים היו לרוב אנשי עסקים עם שיטות חדשות שהמציאו. הם חיפשו אחר הדברים אותם רצו – גיזות זהב, גביעים קדושים, אהובות, אוצרות, כתרים ותהילה. ההרפתקן האמיתי הולך קדימה לא מחושב וחסר מטרה לפגוש ולקדם בברכה גורל לא ידוע. דוגמה טובה לכך היה הבן החוטא – כאשר יצא לדרכו חזרה.
הרפתקנים־למחצה – דמויות אומרות הוד ואומץ – היו למכביר. מהצלבנים ועד למטפסי ההרים של ימינו. הם העשירו את אמנויות ההיסטוריה והספרות ואת הסחר ברומנים היסטוריים. אך הם ראו לנגד עיניהם זכייה בפרס, הבקעת שער, ניהול מתקפה, ניצחון בתחרות, הנצחת שם, יישוב סכסוך – לכן הם לא היו חסידי ההרפתקה האמיתית.
בחוצות העיר הגדולה מצויות תמיד שתי הנשמות התאומות, "רומנטיקה" ו"הרפתקה", מחפשות אחר מחזרים ראויים. כשאנחנו משוטטים ברחובות הן מציצות בנו בעורמה ומציבות בפנינו אתגרים ב־20 תחפושות שונות. בלי לדעת מדוע, אנחנו נושאים מבט לפתע כדי לראות בחלון פנים הנדמות כשייכות לגלריית הדיוקנאות הפנימית שלנו; ברחוב רדום אנחנו שומעים זעקת יגון ופחד בוקעת מבית ריק ומסוגר; במקום על מדרכה מוכרת – נהג המונית מניח אותנו לפני דלת זרה, אותה פותח מישהו עבורנו, בחיוך, ומזמין אותנו להיכנס; פיסת נייר, עם כתובת עליה, מתנפנפת למטה לעבר רגלינו ממרומי סבכת ההזדמנות; אנחנו מחליפים מבטים של שנאה, חיבה ופחד רגעיים עם זרים ממהרים בהמון החולף; מטח גשם פתאומי – והמטריה שלנו עשויה לגונן על נשים אגדיות; בכל פינה ממחטות נשמטות, אצבעות מאותתות, עיניים רומזות, והחלפת הסימנים האבודה, הבודדה, הנלהבת, המסתורית והמסוכנת של ההרפתקה נופלת לידינו. אך מעטים מאיתנו מעוניינים לאחוז בה ולעקוב אחריה. אנחנו הופכים נוקשים כששרביט המוסכמות נעוץ בגבנו. אנחנו ממשיכים בדרכנו ; ויום אחד אנחנו מגיעים, בסופם של חיים משעממים מאוד, להכרה כי הרומנטיקה שלנו היתה דבר חסר צבע המורכב מחתונה או שתיים, שושנת משי שמורה במגירת כספת, ואיבת עולם כלפי רדיאטור קיטור.
רודולף שטיינר היה הרפתקן אמיתי. מעטים היו הערבים בהם לא יצא מחוץ לחדר המיטות שלו בחיפוש אחר הבלתי צפוי והמדהים. המעניין ביותר בחיים היה בעיניו הדבר העשוי להימצא מעבר לפינה הקרובה. לעתים הוליכה אותו תשוקתו לפתות את הגורל לנתיבים משונים. פעמיים לן בתחנת משטרה; שוב ושוב מצא עצמו מרומה בידי נוכלים מקוריים וערמומיים; שעונו וכספו היו המחיר של אחד מחבלי הקסם המחניפים. אך בלהט לא מופחת הרים כל כפפה מוטלת לפניו והכניסה לרשימות ההרפתקה העליזות.
ערב אחד טייל רודולף בנחת לאורך רחוב ראשי בחלק המרכזי הישן יותר של העיר. שני זרמים של אנשים מילאו את המדרכות – הממהרים הביתה, ואותם חסרי מנוחה הנוטשים את ביתם לטובת ארוחת מלון סטנדרטית המקדמת את פניהם בברכה מדומה.
ההרפתקן הצעיר היה בעל הופעה נאה, והוא נע צלול וערני. בשעות היום הוא היה איש מכירות בחנות פסנתרים. עניבתו היתה מתוחה בטבעת משובצת באבן-חן, במקום להיות מהודקת בסיכה; ופעם כתב לעורך כתב עת כי "מבחן האהבה של ג'וני", מאת גב' ליביי, היה הספר שהשפיע על חייו ביותר.
במהלך טיולו, נקישת שיניים אלימה בתוך תיבת זכוכית על המדרכה משכה בתחילה את תשומת לבו (בהיסוס) למסעדה שהיתה מאחוריה ; אך מבט שני גילה את האותיות המוארות על שלט של רופא שיניים, גבוה מעל לדלת הסמוכה. כושי ענק, לבוש נפלא במעיל רקום אדום, מכנסיים צהובים וכומתה צבאית, חילק בדיסקרטיות כרטיסים לאלה מבין ההמון העובר שניאותו לקחתם.
אופן זה של פרסום דנטלי היה מראה שגרתי עבור רודולף. בדרך־כלל הוא חלף על פני ספק כרטיסי רופא השיניים מבלי לצמצם את המלאי שלו; אך הערב, האפריקני החליק כרטיס אחד לתוך ידו כל־כך בזריזות, שהוא החזיק בו, מחייך קמעא לנוכח מעשה הגבורה המוצלח.
לאחר שהרחיק כמה מטרים נוספים, הציץ באדישות בכרטיס. מופתע, הפך אותו והסתכל בו שוב בעניין. צידו האחד של הכרטיס היה ריק; על האחר היו כתובות בדיו שתי מלים, "הדלת הירוקה". ואז ראה רודולף, שלושה צעדים לפניו, אדם משליך את הכרטיס שקיבל מהכושי. רודולף הרים אותו. היו מודפסים עליו שמו של רופא השיניים, כתובתו והרשימה הרגילה של "התקנת שיניים תותבות" ו"התקנת גשר" ו״כתרים", והבטחות חסרות שחר לניתוחים "נטולי כאב".
מוכר הפסנתרים ההרפתקן עצר בפינה וחכך בדעתו. אחר־כך חצה את הכביש, הלך במורד גוש בניינים אחד, חצה שוב והצטרף פעם נוספת לזרם האנשים ההולכים במעלה הרחוב. כמו מבלי להבחין בכושי, לקח בשוויון נפש את הכרטיס שנמסר לו, כשחלף על פניו בפעם השנייה. במרחק עשרה צעדים בחן אותו. היה רשום עליו "הדלת הירוקה" באותו כתב־יד שהופיע על הכרטיס הראשון. שלושה או ארבעה כרטיסים הושלכו למדרכה על-ידי הולכי רגל מלפניו ומאחוריו. אלה נפלו כשצידם הריק מופנה כלפי מעלה. רודולף הפך אותם. כל אחד מהם נשא את הרשימה המודפסת של "טרקליני" טיפול השיניים.
רק לעתים נדירות נאלצה השדונת השובבה "הרפתקה״ לאותת פעמיים לרודולף שטיינר, החסיד האמיתי שלה. אך הדבר נעשה פעמיים, והמסע החל.
רודולף פסע לאיטו חזרה למקום בו עמד הכושי הענק, לצד תיבת השיניים הנוקשות. הפעם, כשעבר, לא קיבל כרטיס. למרות תלבושתו הגנדרנית והמגוחכת, הפגין האתיופי אצילות פראית טבעית כשעמד, מציע לאחרים את הכרטיסים בנועם, מניח לאחרים לחלוף על פניו בלא הטרדה. כל חצי דקה הוא זימר פזמון צורמני ולא מובן, בדומה לפטפוט כרטיסנים ולשירת האופרה. ולא רק שהפעם מנע ממנו כרטיס, אלא גם נדמה היה לרודולף שהוא זכה למבט קר, כמעט שאט נפש ובוז בפנים השחורות, המבהיקות והגדולות.
המבט ייסר את ההרפתקן. הוא ראה בו האשמה שקטה על שנמצא לוקה בחסר. מה שלא תהיה משמעותן המסתורית של המלים על הכרטיס, האיש השחור בחר בו פעמיים, מתוך ערב רב של אנשים, לפענחה; וכעת נדמה כי הוא מכריז עליו כעל לא כשיר מבחינה שכלית ורוחנית לעסוק בתעלומה.
עומד מחוץ לתנועת ההמונים, אמד הצעיר במהירות את גודל הבניין שהאמין כי ההרפתקה שלו נמצאת בו. הוא התרומם לגובה של חמש קומות. מסעדה קטנה תפסה את מקום המרתף.
הקומה הראשונה, סגורה כעת, נראתה כמחסן כובעים או פרוות. הקומה השנייה, על־פי האותיות המהבהבות, היתה של רופא השיניים. מעליה, תערובת רב-לשונית של שלטים שנאבקו להצביע על מקום משכנם של קוראים בכף היד, חייטים, מוסיקאים ורופאים. גבוה עוד יותר, על אדן החלון, הצהירו וילונות ובקבוקי חלב לבנים על אזורי מגורים.
לאחר שסיכם את סקירתו, טיפס רודולף במהירות במעלה מדרגות האבן לתוך הבניין. במעלה שתי קומות של מדרגות מכוסות בשטיח המשיך, ובקומה העליונה השתהה. המסדרון שם היה מואר עמומות באמצעות שתי להבות גז חיוורות – האחת רחוק לימינו, השנייה קרובה יותר, לשמאלו. הוא הביט לכיוון האור הקרוב יותר וראה, בתחום הילתו החיוורת, דלת ירוקה. לרגע אחד היסס; אחר כך כאילו ראה את גיחוכו המעליב של להטוטן הכרטיסים האפריקני; ואז צעד היישר לעבר הדלת הירוקה ונקש עליה.
שניות כמו אלו שחלפו לפני שנענתה נקישתו, מודדות את קצב נשימתה המהיר של הרפתקה אמיתית. מה לא עשוי להימצא מאחורי הלוחות הירוקים הללו! מהמרים באמצע משחק; רמאים ערמומיים המניחים את פתיונם במיומנות מעודנת; יפהפיה המאוהבת באומץ הלב, ולפיכך מתכננת להיות מחוזרת על-ידיו; סכנה, מוות, אהבה, אכזבה, לעג – כל אחד מאלה עשוי להגיב לאותו קול נקישה נועז. אוושה קלה נשמעה בפנים, והדלת נפתחה לאיטה. נערה, עדיין לא בת 20, עמדה שם, לבנת פנים ומתנדנדת. היא שחררה את סוגר הדלת והתנדנדה בחולשה, מגששת ביד אחת. רודולף תפס אותה והשכיבה על ספה דהויה שעמדה בצמוד לקיר. הוא סגר את הדלת והביט סביב במהירות לאור להבת הגז המהבהבת. החדר היה מסודר ונקי, אך הוא קרא בו סיפור של דלות קיצונית.
הנערה שכבה דומם, כמו מעולפת. רודולף חיפש סביב בהתרגשות אחר חבית. צריך לגלגל אנשים על גבי חבית – לא, לא; טיפול מסוג זה מיועד לטובעים. הוא התחיל לנופף מולה בכובעו. זה הצליח משום שחבט באפה בשולי מגבעתו והיא פקחה את עיניה. ואז ראה הצעיר כי פניה, אכן, היו הפנים היחידות החסרות בגלריית הדיוקנאות הפנימית של לבו. העיניים האפורות, הכנות, האף הקטן הסולד בשובבות, השיער הערמוני, מסתלסל כצמח אפונה מטפס, נראו כסיום נאות וכגמול לכל הרפתקותיו המופלאות. אך הפנים היו רזות וחיוורות באופן מעציב. הנערה התבוננה בו בשלווה, ואז חייכה. "התעלפתי, לא?" שאלה בחולשה. "טוב, מי לא היה מתעלף? נסה לא לאכול כלום שלושה ימים ותראה!"
"שומו שמים!" קרא רודולף בתימהון, מזנק. "חכי עד שאשוב." הוא פרץ החוצה מבעד לדלת הירוקה במורד המדרגות. כעבור 20 דקות חזר, בועט בדלת בחרטום נעלו, כדי שהיא תפתח אותה. בשתי ידיו חיבק שלל מוצרים מהמכולת ומהמסעדה. על השולחן הניחם לחם וחמאה, בשרים קרים, עוגות, מאפים, ירקות כבושים, צדפות, עוף צלוי, בקבוק חלב ותה לוהט. "זה מגוחך," אמר רודולף בסערת רגשות, "לחיות בלי לאכול. את חייבת להפסיק עם הימורים מהסוג הזה. ארוחת הערב מוכנה." הוא עזר לה להגיע לכיסא ליד השולחן ושאל: "יש ספל בשביל התה?" ״על המדף ליד החלון," ענתה. כששב עם הספל, ראה אותה פותחת את הארוחה במלפפון חמוץ אותו עקרה מתוך שקיות הנייר באינסטינקט נשי לא מכזיב, כשעיניה בורקות מהתלהבות. הוא נטל אותו ממנה, בצחוק, ומזג מלוא הספל חלב. "שתי את זה קודם," ציווה, "ואחר כך תקבלי קצת תה, ואחר כך כנף עוף. אם תהיי טובה מאוד תקבלי מחר מלפפון חמוץ, ועכשיו, אם תרשי לי להיות האורח שלך, נאכל ארוחת ערב." הוא קירב את הכיסא הנוסף. התה האיר את עיני הנערה והשיב לה מעט מצבעה. היא החלה לאכול במעין פראות מעודנת, כמו איזו חיית בר מורעבת. נראה כי התייחסה לנוכחותו של הצעיר ולעזרה שהושיט לה כאל דבר טבעי – לא כממעיטה בערך המוסכמות, אלא כמי שהדוחק הגדול בו היתה נתונה העניק לה את הזכות לשים בצד את המלאכותי לטובת האנושי. אך בהדרגה, עם שוב הכוח ותחושת ההקלה, התעוררה גם תודעת המוסכמות הקטנות הנלוות; והיא החלה לספר לו את סיפורה הקטן. זה היה אחד מאלף סיפורים שהעיר מפהקת לעומתם מדי יום סיפורה של זבנית בשכר זעום, שמצטמצם עוד יותר על-ידי "קנסות" המנפחים את רווחי החנות; סיפור על זמן שאבד בגלל מחלה; ובהמשך אובדן עבודה, איבוד תקווה, ו… נקישת ההרפתקן על הדלת הירוקה. אך לרודולף נשמע סיפור חייה מופלא כמו האיליאדה או המשבר ב"מבחן האהבה של ג'וני". ״לא להאמין שאת עברת את כל זה," קרא בתימהון.
"זה היה מאוד מפחיד," אמרה הנערה בחגיגיות.
"ואין לך קרובים או חברים בעיר?"
"אין בכלל."
״גם אני לבדי בעולם," אמר רודולף, לאחר הפסקה. "אני שמחה על כך," אמרה הנערה מיד; ובאיזשהו אופן נעם לצעיר לשמוע שהיא קיבלה ברצון את בדידותו.
לפתע פתאום צנחו עפעפיה והיא נאנחה אנחות עמוקות. "אני מנומנמת נורא," אמרה, "ואני מרגישה כל כך טוב." רודולף התרומם ולקח את כובעו.
״אז אני אומר לילה טוב. שנת לילה ארוכה תועיל לך." הוא הושיט את ידו, והיא לקחה אותה ואמרה: "לילה טוב." אך עיניה שאלו אותו באופן כל־כך משכנע, כל־כך כן ומעורר רחמים, שהוא ענה להן במלים. ״אה, אני אחזור מחר לראות איך את מסתדרת. את לא תוכלי להיפטר ממני כל־כך בקלות.״
ואז, בדלת, כאילו הדרך בה הגיע היתה הרבה פחות חשובה מהעובדה שהגיע, היא שאלה: "מה הביא אותך לדפוק על הדלת שלי?" הוא התבונן בה לרגע, נזכר בכרטיסים, וחש דקירות קנאה פתאומיות. מה אם הם נפלו לידיים אחרות, הרפתקניות כשלו? במהירות החליט כי אסור לה לעולם לדעת את האמת. לעולם לא ייתן לה לדעת כי היה מודע לתחבולה שבמצוקתה הגדולה נדחפה להיעזר בה. "אחד ממכווני הפסנתרים שלנו גר בבניין זה," אמר. "דפקתי על הדלת שלך בטעות." הדבר האחרון שראה בחדר לפני שהדלת הירוקה נסגרה היה חיוכה. לפני גרם המדרגות נעצר והסתכל סביבו בסקרנות. אחר כך הלך לאורך המסדרון עד לקצהו השני; ובחוזרו, טיפס לקומה העליונה והמשיך לסייר במבוכה. כל דלת שמצא בבניין היתה צבועה ירוק. תוהה, ירד למטה לרחוב. האפריקני המופלא היה שם עדיין. רודולף התייצב מולו עם שני כרטיסיו בידו. "אולי תאמר לי מדוע נתת לי את הכרטיסים האלו ומה משמעותם?"
שאל.
בחיוך רחב וטוב לב חשף הכושי "פרסומת" מצוינת למקצוע של מעסיקו. "ס'תכל שמה, אדון," אמר, מצביע לכיוון מורד הרחוב. "אבל אני חושב שאתה מאחר קצת למערכה הראשונה." מביט לכיוון אליו הצביע, ראה רודולף מעל לכניסת התיאטרון את השלט החשמלי הזוהר של ההצגה החדשה "הדלת הירוקה". "אמרו לי שזה מופע טוב, אדוני," אמר הכושי. "הסוכן שמייצג אותו נתן לי דולר, אדוני, לחלק כמה מאכרטיסים שלו עם של הרופא. אפשר להציע לך אחד מאכרטיסים של הרופא, אדוני?" בפינת הרחוב בו גר, עצר רודולף לשתות כוס בירה ולעשן סיגר. כשיצא עם הסיגר הדולק שלו, כפתר את מעילו, היטה את כובעו לאחור ואמר בנחישות לעמוד הפנס שבפינת הרחוב: "בכל זאת, אני מאמין כי היתה זו יד הגורל שהתוותה לי את הדרך בה מצאתי אותה."
מסקנה זו, בנסיבות אלה, בהחלט מכניסה את רודולף שטיינר לשורות חסידיהן האמיתיים של "רומנטיקה" ו"הרפתקה".