קראו ב:
הטקסט המונח לפניכם– הוא דוגמא אופיינית להישג הספרותי הכביר של עבד אלרחמן מוניף, אשר לצד נגיב מחפוז היה ממחוללי הספרות הערבית המודרניסטית. בכתיבה מסאית וגם ספרותית הוא העמיד מראה נוקבת הן בפני משטרים ערבים מסואבים, והן בפני הקולוניאליזם המערבי המושחת והנצלני. בשל הרומן המונומנטאלי שלו ערי המלח הוכרז פרסונה נון גרטה בסעודיה. אולי משום כך, הסיפור העדין והרגיש הזה שבה את ליבי במיוחד. זהו סיפור כמעט אוניברסלי שהתדפק על מחסן הזיכרונות המתוקים והעצובים שלי מסבתי פרחה מועלם עליה השלום, שנפטרה בשנות התשעים והיא בשנות התשעים לחייה. לא רק משום שמוניף היה באחרית ימיו עיראקי ודיבר את הערבית שלה. ולא רק משום שסבתי פרחה הזקינה מאוד וצעדיה הפכו לאיטיים. ולא רק משום שישבה והמתינה בסבלנות אין קץ לביקורים הנדירים שלנו. גם אצלה הדלת הייתה פתוחה. וגם היא אמרה את אותם דברים. ממנה למדתי שאינני חילוני, ושאני גם ערבי ושהפוליטיקה שלי תמיד תזדהה עם החלשים. גם היא דיברה על אילו שגדלים ואחר כך עוזבים. או על אלו שנוסעים ללמוד ולא חוזרים. אחר כך גם אני הלכתי להיפרד ממנה לפני הנסיעה.
תרגום: יהודה שנהב-שהרבני
הדבר האחרון שגמרתי אומר לעשות לפני הנסיעה היה להיפרד מסבתי.
בשעת צהרים השקפתי על הכפר הקטן ע'שׂרין ששכן בתחתיתו של הוואדי. הוא נראה לי זר ודוחה בעציו הגבוהים והערומים, או בבתים הישנים והצפופים ששכנו במרכזו ועל הגבעה המערבית המרוחקת שלו. הרוח חתכה בגסות את הרחובות והרעידה אותם, מן הקור או מן הפחד. אפילו הנהר הקטן, שזרם מתחת לגשר שחציתי, נראה לי שונה מבעבר.
לא רציתי לצפות עליו זמן ממושך. מתחת לבית שחיי נשאתי מתנה קטנה שרציתי להעניק לסבתי למזכרת אחרונה. אחזה בי התחושה שלאחר הפעם הזאת לא אראה אותה יותר לעולם. גם אם אחזור מנסיעתי המטורפת, היא כבר תסתלק כנראה מן העולם הזה. סבתי הזקינה מאוד בשנים האחרונות ונראה היה שהיא ממשיכה להזדקן מדי יום ביומו. הליכתה נעשתה כבדה ולאה והקמטים שבפניה נראו כמו חריצים שנחרצו באדמה רכה על ידי צמד שוורים. אפילו המקל, שבו נהגה להשתעשע, היה לרגל שלישית שממנה לא נפרדה יותר.
צעדתי בסמטה, שבאחריתה ניצב בית סבי, ושחתי לעצמי: "הלילה לא אניח לה להעלות זיכרונות. אציף אותה בדיבורים על העצים, החיות והגשמים ואחר כך אעמיד פנים שעלי ללכת לישון מוקדם. כאשר יגיע הבוקר אשא בכל הדיבורים העצובים שלה ואברח במהירות."
הילדים השתעשעו בחולות הסמטה ודלקו בעקבות הכלבים והחתולים. כמו תמיד, ניצבו הנשים ליד דלתות הבתים. הפכתי את מבטי לאחור במהירות כדי שלא תבחנה בי, או תעצורנה אותי לשיחה. נשים נוהגות להיזכר בנושאים עצובים. אמרתי לעצמי: "אינני מעוניין בתוספת של עצב." נזכרתי במעשיה הנדושה על העצים חסרי המשמעות, אשר הזכירו קינה והספד על הנפש. הדברים הללו הולידו במעמקי נפשי עצבנות שהתגלגלה והיתה למרדנות. הרהרתי בעודי מגרש את המחשבות העצובות: "הרי כולם ימותו. סבתי תמות, כמו שמת סבי וכמו שמת דודי, אחיה של אמי. העצבות נוטה להזכיר לי את המוות. אינני מעוניין בעצבות הזאת ואינני רוצה שסבתי תמות עכשיו".
ברכתי לשלום בחטף שתי נשים, מחברותיה של אמי, והמשכתי לצעוד מבלי שהענקתי להן הזדמנות לדבר איתי. ידעתי שמבטיהן ישיגו אותי והתקדמתי בצעדים יציבים ומהירים. אינני נוהג להקדיש תשומת לב רבה למה שנאמר עלי. אין אני אדם מתנשא וגם אין לי חיבה מיוחדת לגברים יהירים. אולם לא היה לי מה לומר להן. האנשים עסוקים בימים אלה במחשבות שחורות במקום למצוא, לכל הפחות, פרנסה. אני נוסע עכשיו למצוא פרנסה. שיחק לי המזל. הם בדקו את המסמכים, ערכו את הראיון ושאלו אותי מספר שאלות בלתי צפויות. כשכל העניין הסתיים, קבעו: "אתה נוסע ביום רביעי".
לא היה זה אותו הכפר שבו ביליתי את ימי הקיץ הרחוקים והמקסימים ההם. אני מרגיש שהוא השתנה מאוד. הוא השתנה מבפנים. אמת, כל המקומות שהכרתי השתנו. הם לא נותרו כפי שהיו בעת שעזבתי אותם, לפני עשר שנים בערך. אלא שהכפר הזה הזדקן במיוחד, מחמת הרוח והמוות. כאילו תקפה אותו סחרחורת עקב מה שראה ושמע. יחד עם זאת, הוא עדיין ניצב לו, במלוא עליבותו, בציפייה לפורענויות חדשות.
שחתי לעצמי בצער: "המקומות, כמו בני האדם, משתנים". עם זאת חשבתי: דווקא בן-האדם הוא זה שמשתנה. המקומות משתנים באיטיות ובדומיה. הם מתפרקים מבפנים ומתרוקנים מתכניהם כמו צינורות חלולים ואחר כך הם קורסים בבת אחת. אצל בני-האדם זה פועל אחרת. תולעת קטנה ושמה עצב מכרסמת בתוכם של בני האדם. זוהי תולעת בצבע שחור, בעלת שדיים קטנים שלא ניתן להבחין בהם בעין רגילה. בשעות הלילה גדלה התולעת ותופחת למימדים של לוויתן, שרובץ על החזה. אמרתי לעצמי, תוך שאני בועט באבן קטנה שנקרתה בדרכי: "התולעת אשר הרגה את האחרים תהרוג גם אותי. אם אמנם אני נחוש לנטוש את סבתי, ועמה את כל הזיכרונות, אני חייב בראש ובראשונה לשכוח את הסיפור על התולעת הבזויה".
בית סבי שכן באחרית הסמטה. הוא השתנה עד שנדמה היה לי שאינני מכירו. אמרתי לעצמי, חוכך בדעתי: השתנה וגם לא השתנה. לעומת זאת, אני השתנתי. המשכתי להתבונן בו ארוכות. הוא התנשא בכל גובהו, אולם האבנים, בצידה הצפוני של הגדר שסבבה אותו, התמוטטו ארצה. בתוך הגן, סמוך לגדר, הבחנתי בתרנגולות המשתעשעות ברגליהן המזוהמות. עץ האגוז שצמח סמוך לשער היה נטול עלווה כמו בימי חורף קשה.
שאלתי את עצמי ונזכרתי: "האם זהו העץ אשר שימש, בקיץ הרחוק ההוא, עריסה וקן לציפורים?" חשבתי והתקרבתי: " חשוב שתמיד יהיה בבית הזה גבר, שיוכל לחזק את גדר האבן ולהחליק את משטח הגג. אישה לא יכולה לעשות הכול בעצמה, אפילו אם זו סבתי".
הדלת התנדנדה על צירה. הרוח טלטלה אותה במשבים קלים ללא כל קושי. הייתה זו אותה הדלת שבעדה נכנסתי אלפי פעמים בעבר. האם הדלתות מתעייפות מן התנועה? האם הן מתעייפות מכך שהן נותרות על מקומן? תהיתי: "אם סבתי בפנים, מדוע השאירה את הדלת פתוחה?" המראה של סבתי צץ ועלה בראשי: צנומה, קצרת קומה ובעלת עיניים רחבות שנעו באיטיות. היא הניעה את עיניה בקושי בשל המחשבות הרבות אשר התרוצצו בראשה. שפתותיה היו מהודקות זו לזו בנחישות והזכירו אנשים קשוחים או מיואשים. ידיה, שעליהן השתרגו עורקים תפוחים וכחולים, נראו למתבונן בהן כנפרשות במהופך. עצמותיה היו מחודדות וחיוורות כאילו כוסו במעטה דק של קמח. אפה היה חד וקטן והוא נע בתנועות לא-רצוניות, כמו תנועת הדלת הפתוחה.
כאשר הייתה מבחינה בי הייתה סבתי מתבוננת בי בשלווה גמורה, בניגוד למנהג הנשים. היא הייתה מוודאת שאני הוא זה שהגעתי, מכה במקלה על הרצפה, מנתרת כמו חתול, מנערת מעליה את הזיכרונות וההרהורים ומעלה במקומם מחשבה מתוקה.
תמיד שמעתי מסבתי את אותם דיבורים. עתה, כאשר אני נזכר בהם, הם מעלים בי מחשבות לא נעימות. היא הייתה נופלת על צווארי בעצבנות ואומרת: "הלוואי שלא תגדל מהר. אלה שגדלים במהירות עוזבים במהירות". האם אני מריח מנשימותיה ומבגדיה ריח של העבר? ריח של החלומות? האם זו כמיהה עמומה לעצב? אינני יודע. היא הצמידה אותי אליה לזמן ממושך ובכל עת שניסיתי להיחלץ מאחיזתה הייתי מוצא את ידה ננעצת בגבי כמו מחרשה. לא ניסיתי להתנגד. הייתי מתמסר לה ארוכות וחושב: "צריך יהיה למצוא לישישה הזו משהו להתלות בו לאחר שכולם יעזבו." כאשר הסתיים החיבוק, בדרך כלל באיטיות רבה, הייתי נמנע מלכוון אליה את מבטי. לא רציתי לראות בעיניה את הדמעה הקטנה, שמחתה והסתירה ביעף.
כדי להכיל את העצב של סבתי, הייתי משתמש במלים גבוהות. פעם אמרתי לה: "האם את מכירה עוד משהו מלבד העצב, כגשר לאהבתך אלי?" היא הביטה בי כמי שהופתעה מן המילים שיצאו מפי. לאחר שהתבוננה בי ארוכות, חזרה על אותם דברים: "הלוואי שלא תגדל במהרה. הם גדלו במהרה והסתלקו במהרה. אני רוצה לזכור אותך כפי שהיית תינוק קטן. אתה מקשיב? קטן. כפי שהיית לפני שלמדת לדבר". אחר כך ניסינו במאמץ משותף, שאותותיו ניכרו במהירות, ליצור אווירה חדשה. היא חזרה ושאלה את אותה שאלה: "אתה עייף? אתה רעב?" ואני הנדתי בראשי לשלילה. היא הביטה בי ושאלה בטון מחודש, הפעם קפדני יותר: "למה אתה נראה כל כך חיוור?" עניתי לה את אותן התשובות: "הנסיעה, הלימודים. שום דבר מיוחד, סבתי. מחר אשיב לעצמי את מרצי ותוכלי להיווכח בכך במו עינייך".
הדלת גנחה בעודי מתקדם. עוד צעדים ספורים ואראה אותה. היא תשב על ספסל האבן, מול הדלת, או שאראה אותה מעשנת בחדר המרכזי. אחר כך היא תכה במקלה על הדלת ותיאנח. האישה הזאת הזקינה מאוד וצעדיה נעשו איטיים. אני זוכר את הביקור האחרון שלה בעיר. היא נראתה תשושה לחלוטין. היא שהתה אצלנו רק ארבעה ימים, אולם נדמה היה שהזקינה במרוצתם במספר שנים. היא התנגדה בנחרצות להישאר בעיר, אפילו לא ליום אחד נוסף, וצרחה בפני אבי בזעם: "אתה רוצה לחסל את הכול? את אמך הזקנה, את החיות ואת העצים? הניחו לי לחזור. אם אשאר פה עוד יום אחד, אמות." איש לא יכול היה לעמוד בפניה. כל ניסיונותיה של אמי לשכנעה עלו בתוהו. גם דודותיי ניסו את כוחן פעמים רבות, אולם לשווא. סבתי דחתה את כל ההבטחות המפתות שהוצעו לה. בעת שהנחיתי את הנהג להחזיר אותה אל בית סבי שבכפר, היא התרפקה עלי ואמרה בשלווה שהדאיגה אותי: "הלוואי שלא תגדל. אתה במיוחד. הלוואי שלא תגדל.".
הנחתי את רגלי על מפתן הדלת, אולם היא נרתעה כאילו ביקשה לעכב בעדי. דחפתי אותה ונכנסתי פנימה. חיפשתי מתחת לשיח הגפן אולם לא מצאתי שם את סבתי. בחדר המרכזי, שדלתו הייתה פתוחה, נאבקה החשיכה הקלה בשאריות העבר. האטתי. רציתי לאפשר לסבתי את החדווה לגלות אותי. כחכחתי כמנהג הגברים והתבוננתי. בית סבי: הוא מנה ארבעה חדרים. חדרו של דודי שכן בצד שמאל. בהמשך, מאחורי קיר גבוה, נמצא חדר פנימי נטול תקרה. בצד ימין היו שני חדרים נוספים. בחצר, קרוב אל חלון חדרו של דודי נמצאה באר. במרכז החצר צמחו שני שיחי גפן ועץ דובדבנים, ולידם עמדו מיכלים ובהם זרעים. מול הבאר, מן העבר השני, עמד לול גדול וגבוה לתרנגולות, ולצידו לול נוסף, קטן ממנו, עבור הארנבות.
שום דבר לא נע זולת הרוח. הרוח השתעשעה בשאריות פרחי הסתיו שצפו על מי הבריכה, שהשתרעה במקביל לשביל החול שהוביל אל החדרים. הדלת שמאחורי גנחה בקול צורם וארור. הנחתי לעצמי להתקדם בתקווה שצעדיי יעוררו את תשומת לבה של סבתי. אם לא תרצה לשמוע את קולי, היא תבחין בוודאי בצלי אשר יקדים אותי. דלת החדר המרכזי הייתה פתוחה והנרגילה של סבתי הייתה מונחת במקומה. יצועה היה מהודק בקדמת החדר בצד ימין. התקדמתי עד שלא יכולתי יותר לשאת את אי הידיעה. צרחתי בקול, מבקש להכיל את העליצות ואת הפחד שאחזו בי:" הגיע השד … היכן את סבתי?" מבלי לעצור המשכתי לקרוא לה: "היכן את מתחבאת?" לא שמעתי מענה. נכנסתי אל החדר, אולם היא לא נמצאה שם. הלכתי לחפש אותה בחדר הסמוך, אולם גם שם לא מצאתי איש. חשבתי להתפרץ לחדר של דודי, אולם בזיכרוני עלתה מחשבה שביקשתי להרחיק. הנחתי לה. חיפשתי בכל מקום ולא מצאתי את סבתי. התקרבתי אל הבאר, התיישבתי בשוליה והתבוננתי אל עבר חדרו של דודי. הווילון הלבן, שהיה נטוי בשיפוע על החלון, אִפְשֵר לכל המעוניין להתבונן פנימה ולראות הכול.
התבוננתי ממקומי, מחדד את עיניי, שמא אבחין בצילה של סבתי. אולם קול הרוח והחשכה הקלה שעטפה את החדר לא אפשרו לי להבחין בדבר.
הכבדתי את ידי על ידית הדלת והיא נפתחה. עד לרגע זה שיערתי שסבתי אינה נוהגת להשאיר את דלת החדר הזה פתוחה. בכל בית יש חדר שנחשב לכַּעְבָּה של הבית. החדר של דודי היה הכעבה של הבית הזה. הוא היה תמיד סודי, אפוף מסתורין, ואיש לא הורשה להיכנס אליו. לא יתכן שהשאירה את החדר הזה ללא שמירה הולמת.
מזה שנים רבות הוא סודי ואפוף מסתורין. עוד בהיותנו ילדים קטנים שמענו: "אל תתקרבו, הוא קורא. הוא ישן. אל תדריכו את מנוחתו." וכאשר גדלנו שמענו: "אל תתקרבו. הוא לא נרדם כל הלילה. הניחו לו לישון שעה או שעתיים. הוא בלע גלולת שינה ואינו מצליח להירדם."
נכנסתי אל החדר, ששכן בתחום המקומות המפחידים.
"כיצד עזבה סבתי את החדר הזה מבלי לנעול אותו?" כך שאלתי את עצמי בעת שנכנסתי אליו. הבחנתי בניקיונו הרב, עד שלא יכולתי לדמיין נקי ממנו בכל הכפר. הקירות היו צבועים בלבן וכחול. תמונות של סוסים ופרשים, ותמונה של שחקן כדורגל היו תלויות עליהם. לאחריהן הייתה קבוצה של תמונות קטנות של ציפורים ונשים, הפרושות בסמוך זו לזו, ותמונת גבר מהרהר, ראשו מונח בין כפות ידיו. היצוע שהיה מוטל באמצע החדר קיבל צורה של גוף אנושי. הכיסוי בקצה המיטה היה הפוך והציע פיתוי קל למי שחפץ לישון. על השולחן שמתחת לחלון הייתה מונחת ערימה של ספרים, מברשת בגדים, מסרק ומראה עגולה קטנה. ציפוי השולחן דהה ובמקומות אחדים הוא נראה אפלולי.
ומה היה בחדר? התבוננתי, מבקש לחשוף את מה שבתוכו. היו בו דברים שונים מאילו שניתן למצוא בכל חדר אחר: ספסל ארוך ששימש מיטה ומקום ישיבה בעת ובעונה אחת, שתי כורסאות, שרידים של סיגריות וצרור של חיטה שהונח בתוך כלי חרס.
אולם היה דבר נוסף, סמוי מן העין, שמילא את החדר. הוא היה חמים, בעל נוכחות מורגשת, והותיר אחריו עקבות של עשן וסיגריות. לא יכולתי להניח את האצבע על הדבר הזה, אולם חשתי בגודשו ובכובד משקלו. מישהו עזב את החדר לפני רגע ועמד לשוב אליו בכל רגע.
הדברים התרחשו בדיוק כפי ששיערתי. הנשים מתאפיינות במיוחד בעצב ובסקרנות. רגעים ספורים לאחר שהתחלתי להתוודע לחדרו של דודי שמעתי את נקישות מקלה של סבתי על הרצפה. התיישבתי על כסא סמוך לחלון והתבוננתי בה בעודה מתקרבת.
היא הייתה ישישה. נדמה היה שהזדקנה בעשרות שנים מאז שראיתי אותה בעיר לפני ארבעה חודשים. צעדיה היו מהירים אולם כושלים. ראשה סבב על מקומו כאילו שחתה במים עמוקים והשתדלה לשאוף אוויר צח כדי לא לטבוע ולמות. היא נטשה את מקומה ושמה פעמיה אל חדרו של דודי. כאילו הרגישה בנוכחותי שם. היא פתחה את הדלת בדיוק באותה שלווה שהתרגלה אליה במשך שנים רבות, כדי לא להפריע לאיש, ונכנסה.
גרמתי לה עוול שעליו לא אסלח לעצמי לעולם. ברגע שראתה אותי השליכה מעליה את המקל כמי שאיבדה כל תקווה, ונפלה בוכייה על הרצפה. נמלאתי חרטה. הרגשתי ששגיתי ללא כפרה. ניסיתי להקימה מן הרצפה, בעודה בוכה, אולם כל ניסיונותיי עלו בתוהו.
בפעם הראשונה ראיתי אותה בוכה כך. למרות שבעבר כבר ראיתי את דמעותיה, הפעם הבחנתי במשהו גדול מן הדמעות. נדמה היה שייאושה קרב אל שיאו.
לאחר זמן מה, שנראה לי ארוך, הגיעו מספר נשים. סבתי התרוממה מן הרצפה עצובה ותשושה. היא שטפה את פניה וחייכה, או ניסתה לחייך. העמדתי פנים שהכול כשורה. דיברתי על דודותיי ועל העיר ושאלתי את הנשים על הכפר ועל הגשמים. סבתי לא פצתה פה, אולם מפעם לפעם העיפה לעברי מבטים תוהים ורוגשים. ראשה סב בתנועות אוטומטיות חסרות תכלית.
בלילה ניסיתי להמתיק את הצער אשר נפל על סבתי. אמרתי לה: "את צריכה לנסוע אל העיר. השהייה שלך בבית המקולל הזה מכלה את עצביך". היא לא השיבה. היא רק הביטה בי בחיוך שניכרו בו תיגר ואירוניה. ידעתי שדברי יחלפו עם הרוח לפני שישקעו בזיכרונה. משפטים כאלה נאמרו לה פעמים רבות בעבר אולם ללא הועיל. אדרבא, ברוב המקרים הם רק עוררו את קצפה.
אמרה לי סבתי בעת שהאיצה בי לאכול: "רציתי שתישאר קטן. אלא שהיום ראיתי כמה גדלת."
בעודי מבקש ממנה להצטרף אלי לאכילה אמרתי: "סבתי, את חייבת לאכול. אל תחששי לי. אני עוד צעיר ונמצא בראשית חיי". מבלי להמתין התרוממתי ושלפתי מטבור המיטה את הצעיף אשר החבאתי שם בעבורה. רציתי להפתיע אותה. מיד עטתה אותו על ראשה, קיפלה אותו לצורת משולש, הניחה את קצהו על כתפיה, ואפשרה לו להשתלשל במורד גבה. היה זה צעיף בצבע שחור, שעליו רקמה מחוטי כסף בהירים.
הבטתי בה בחטף. היא החזירה לי מבט. בעיניה ניכרה תהייה שגבלה בכעס. כאילו ביקשה להוכיח אותי. אמרתי לה במבוכה: "אמי שלחה אותו …. האם טעתה בעשותה כך?"
היא התבוננה מחדש בצעיף ומששה את קצותיו, באצבעותיה הגסות והמיוזעות. אחר כך משכה אותי אליה ונישקה אותי על לחיי. הייתה זו נשיקה אחרת מן הנשיקה השגרתית שאליה הורגלנו, שכן הייתה מלאת חום, שכמותו לא ידעתי בעבר. אחר כך השתררה שתיקה. יכולתי לחוש את מחשבותיה הנוזפות מרחפות מעל לראשי. רוטנות על הפזרנות ועל חוסר התועלת בחפצים שהבאנו לה מן העיר, מבלי שתהיה זקוקה להם.
עד לרגע זה לא הצלחתי להגניב דבר על הנסיעה. חשבתי שמילה אחת בנושא עלולה להרוג אותה. וגם אם לא תהרוג אותה, היא תגרום לה צער כבד מזה שהיא יכולה לשאת.
לפני שהלכתי לישון השתטחתי על המיטה, הכרית לצדי. מבעוד מועד החלטתי שלא אשאב לשיחות אשר תסבנה לסבתי צער. אלא שהיא החליקה את ידיה המיוזעות על שיערי ואמרה:
– "ראיתי היום כמה שגדלת. זה גרם לי צער"
– סבתי, האם זה מה שגרם לך לבכות כאשר ראית אותי?
– זה וסיבות אחרות.
– עצוב לי לראות אותך בוכה כך. אם הייתי מעלה על דעתי שאגרום לך כזה צער לא הייתי מגיע.
– התרגלתי ילדי. גם אתה עוד תתרגל.
– אז למה בכית כך?
– בכיתי משום שלא מצאתי אותו … חשבתי שאתה …
היא לא הצליחה להוסיף מילה אחת נוספת. היא לא השמיעה קול, רק הדמעות ניגרו במהירות מעיניה. שמחתי על קיומה של השיחה אשר תביא קץ לעצב שלה. אלא שהוא חזר והופיע מיד, מחדש.
לאחר פרק זמן של שתיקה מדאיגה היא מחתה את עיניה בשרוולה ואמרה בקול דומע:
– לו הייתי יודעת שאתה הוא זה שהגעת היום, הייתי שמחה. אולם הנשים אשר האיצו בי למהר הביתה לא טרחו לומר לי מי האורח שהגיע.
בטיפשות אמרתי רק כדי להרגיע אותה:
– האם לא ציפית לבואי?
– אמרת לי שתבוא … אבל הנשים הארורות הללו.
– הן אמרו לך משהו נוסף?
– אה, מי ייתן שהיו אומרות משהו … הן צרחו: רוצי זקנה. רוצי. יש לך בבית אורח יקר. אבל כשהתרחקתי, הן הניחו לי לנחש בעצמי מי האורח.
– אבל, סבתי, האם ציפית לבואו של מישהו אחר?
– עכשיו אתה צריך ללכת לישון ואני צריכה ללוש את הבצק. לך לישון עכשיו.
הרהרתי והתבוננתי בעיניה הגדולות שלא נראו החלטיות. חשתי שמסתתר כאן סוד. אחרת, על שום מה התנהגה סבתי באופן הזה?
הנחתי לה לקום. היא הלכה ושבה יותר מאשר פעם אחת. פעם הביאה את הקמח, אחר כך הביאה את המים, וכשהתמקמה על מזרן קטן, כדי להתחיל בלישת הבצק, אמרתי לה:
– סבתי. מה אם אסע?
היא נפנתה לעברי כאילו ביקשה להביט בעיני, ולקרוא את מחשבותיי, לפני שתענה. לא יכולתי להביט בפניה. עיניה היו חדות כמו מסמרים לוהטים ושפתיה שהיו קפוצות בנחישות הביעו שאט נפש. הרחקתי את מבטי כדי לחמוק ממבטה, אולם היא השמיעה צריחה חדה:
– הבט בי!
הבטתי בה בהכנעה של ילד קטן הראוי לעונש.
– גדלת יותר מדי. אחרי שתיקה קצרה היא הוסיפה: אתה חייב להישאר קטן.
היא המשיכה בטון של נזיפה קשה: לא אתן לך לגדול יותר.
כדי להקל עליה, וכדי להסוות את דבריי הטעונים, אמרתי בשמץ של השתעשעות:
– סבתי, נסיעתי לא תמשך זמן רב. אחר כך אחזור ואביא לך מתנות רבות.
– שתוק. אתה צריך לישון עכשיו.
– אינני מסוגל לישון. לפני שאסע אני מבקש שתתני לי את ברכתך.
היא התרוממה בשלווה מבלי שאפילו עלה בדעתה להשתמש במקל. אחר כך ניתרה כמי שהילכה על חול לוהט. לפני שהספיקה להגיע אל המיטה, היא תפסה ברגלי ונעזרה בה כדי להגיע אלי.
התרוממתי והושטתי לה את ידי. היא הכבידה את ידה על ידי, ואמרה:
– לא אתן לך את הסכמתי. אינני רוצה שתיסע.
– לא אעדר לזמן ממושך. אשלח מכתבים ואחזור במהרה.
– אילו שנוסעים אינם חוזרים. ואם הם חוזרים, זה קורה רק אחרי זמן ממושך.
– אני אחזור סבתי.
– היודע אתה מדוע בכיתי כאשר ראיתיך היום?
– לא יודע. אני חושש לשאול אותך.
– חשבתי שהוא חזר. הנשים לא אמרו לי דבר. הן רק אמרו שיש לי אורח יקר בבית.
– אני הוא שהגעתי. את לא רוצה אותי?
– חשבתי שזה הוא. אני מצפה לו מזה זמן רב. נסיעתו התארכה אולם אין לי ספק שיחזור.
מיד הבנתי שסבתי ציפתה לדודי.
-2-
דודי היה בן יחיד בין שלוש אחיות. רק אמי הייתה צעירה ממנו ונוצרה ביניהם קרבה בעלת ניחוח מיוחד שחיברה גם אותנו אליו, ולפיכך הוא ביקר אצלנו כל כמה ימים. בכל פעם שראיתי את דודי הרגשתי בעצבות המשתלטת על הבית. הייתה זו עצבות שלא היו לה סיבות ברורות לעין. הוא ישב על שפת הבריכה בביתנו בעיר, או בחדר האורחים, ומסביב עננת שתיקתו העמוקה. אמי הייתה מגישה לו את הקפה מבלי להחליף איתו מילה, אלא אם כן רצה בכך. רגע אחר רגע, הוא היה מחליק אל שתיקתו, כאילו ביקש להתאייד מבלי שאיש ירגיש בו. עיניו הלאות והאדומות הותירו בנו עצב עמום. פעמים רבות ניסיתי לשאול את אמי על דבר שתיקתו של דודי. אולם בכל פעם נתקלתי בתשובה של גערה שעוררה בי שאלה חדשה וגם עליה לא קיבלתי תשובה.
ראיתי אותו פעמים רבות בכפר שבו בילינו את חופשות הקיץ בתום שנת הלימודים. הוא היה גבוה, חיוור ובעל מבנה גוף כחוש. דמותו, שהייתה שונה מזו של הגברים שראינו בשדות או בבתי העסק, עוררה תחושה של פגיעות. הוא לא עסק בדבר לבד מקריאה. כאשר הרגישה אמי שהקריאה עייפה אותו היא הייתה לוחשת באוזנו, מנסה לעורר את תשומת לבו לכך:
– אתה מעייף את עצמך. אתה חייב להפסיק להישאר ער בלילות. יום אחרי יום ללא שינה?
היא לא ציפתה למענה והמשיכה באותו טון של לחישה עצובה: אתה יכול להסתפק בשעה או שעתיים של קריאה.
דודי היה מחייך ולא עונה. אם אמי הייתה לוחצת עליו הוא היה אומר:
– אני מעדיף לקרוא מאשר לעסוק בעניינים האחרים.
אחר כך השתנה טון דיבורו והוא שאל אותה: מה את רוצה שאעשה?
– קרא. אבל גם לקריאה צריך להיות גבול. בן האדם אינו עשוי מפלדה. לא תוכל למשוך כך עוד זמן רב.
– אל תחששי. בריאותי טובה וכאשר אני מתעייף אני ישן.
הוא חייך, אולם כדי ליצור תחושה של אמון הוסיף: הקריאה מהנה והנאה אינה מחלישה את בן האדם אלא מחזקת אותו.
– אבל אמי אומרת שאינך מקפיד לישון יותר מאשר שעה אחת בלילה. כל עת שהיא מתעוררת היא מוצאת אותך קורא וחדרך מואר.
– אמך אינה רוצה שאקרא כלל. היא אומרת: העיניים שלך, הבריאות שלך.
הוא שינה את טון דיבורו פתאום והמשיך:
– אני ישן הרבה. אני ישן גם בלילות וגם אחר הצהריים.
דודי נהנה רק מן הקריאה ואינני זוכר שראיתי אותו מתרועע עם חברים. היו לו אמנם מספר מכרים, אולם הזמן שבילה איתם היה לו למעמסה. הוא לא היה נרגע עד אשר היה שב וחוזר אל ספריו ואל שתיקתו. לא תמיד הוא קרא. יותר מפעם אחת, ראיתי אותו סוגר את הספר ומתבונן בעיניים מזוגגות בקירות, או בשיח הגפן שמבעד לחלון. לפעמים היה נשמט הספר מידו והוא היה מתעורר. לעתים ראיתי אותו ממלמל בקול חלוש, כאילו שר או דקלם בית משיר. כאשר היה חוזר אל הספר הוא היה קורא בו באיטיות רבה עד שהדפדוף בדפים נעשה פחות ופחות תדיר.
האם היה קורא? האם היה חושב? איש לא יכול היה לענות על השאלות הללו. בפעמים המעטות שבהן הציע לי להציץ בספר אשר אחז בידו, הוא נראה לי קשה להבנה. אמי הקפידה להרחיק אותנו מן הספרים והורתה לאבי להשגיח על הילדים. אינני רוצה שהוא יקלקל אותם בספרים או במחשבות שלו. הספרים הללו מביאים צרות ומובילים אל הפוליטיקה ולדבר כפירה. ראיתי אצלו ספרים בצרפתית, אולם לא הבנתי את משמעות כותרותיהם. על אחד מהם הייתה מוטבעת תמונה של צעירות וצעירים הנושאים אקדחים ומעשנים. היו לו גם מעט ספרים בערבית אולם הוא קרא בהם רק לעתים רחוקות.
פעם אחת החליט דודי לזכות במשרה ממשלתית. כאשר נבצר מאביו למלא את כל התחייבויותיו בעבודת האדמה, הוא הפציר בבנו שיצטרף אליו. אולם כל תחינותיו עלו בתוהו. הזְקֵנה לא הייתה מתערבת בשיחה, אלא כאשר הרגישה צורך להגן על בנה. אז הייתה נאבקת בסבי, ואם היה מגזים הייתה מפנה לעברו מלים קשות. היא אמרה שהילד הזה לא נולד לחקלאות. בשביל זה מספיק הסוס, הייתה אומרת ומצביעה על סבי. סבי היה צוחק ומתמלא שביעות רצון עצמית. אולם זו נמשכה רק רגע קט. מיד לאחר מכן הוא היה שב ומתפרץ בשאלה:
– במה אתם רוצים שיעסוק אם לא בחקלאות?
– הנח לו לִבְחוֹר כאוות נפשו.
– אבל שיעשה משהו. לא חשוב מה.
– אל תפחד. זהו בני. אני הינקתי אותי משדיי ואני יודעת למה הוא מיועד.
– אני לא פוחד. אולם את יודעת שגברים לא נועדו להישאר בבית.
– אתה רוצה להרוג אותו?
– אם לא ישתנה, הוא יהרוג את עצמו.
על פי רוב הסתיים הוויכוח בניצחון סבתי, וסבי היה משתכנע. אולם השכנוע שלו היה מהול בדאגה. אחר כך דיברה סבתי עם אמי, ודרשה ממנה לשוחח איתו ולשכנע אותו לחשוב על עתידו. אמי שוחחה איתו, משתדלת לברור מילים עדינות וגבוהות שלמדה בבית הספר היסודי. על פי רוב הוא היה משתכנע מדבריה, ואומר:
– אני רוצה להמשיך בלימודי. אינני רוצה להישאר כאן.
איש לא הבין את דודי.
שלושה חודשים לאחר שנפטר סבי השיג דודי עבודה בבית המשפט העירוני.
הוא עבד כלבלר. מיד לאחר שהחל לעבוד בבית המשפט הוא השתנה לחלוטין. החיוורון והקנטור שהיו נסוכים על פניו, היו לצללית קבועה שהייתה נסוכה על פניו במשך כל שעות היום והלילה.
פעם אחת שאלתי את אמי על תשישותו של דודי ועל הסיבות לשתיקתו. לאחר שהיססה היא ענתה:
– מאז ומעולם הייתה לו רק דאגה אחת. אולם עתה, לאחר שהחל לעבוד בבית המשפט, יש לו שתי דאגות.
– על אילו דאגות את מדברת, אמי?
– דודך חסר ביטחון בכל דבר ועניין. הוא מדמה לעצמו שהחיים מלאים בעליבות ובכישלונות ואין בכוחו לעמוד בכך. כל יום שהוא עובד בבית המשפט רק מוכיח לו שצדק.
שאלתי את אמי בהתרגשות על המחשבות שדודי היה עסוק בהן, אולם דבריה התאיידו לפני שהצלחתי להבין מה אמרה.
יום אחד השתנה מזגו של דודי לחלוטין. הוא נהיה עצוב יותר ושנתו נדדה. החיוורון והרזון ניכרו לא רק בפניו, אלא בכל אבר מאברי גופו. אצבעותיו רעדו, עיניו האדימו ולעתים זלגו מהן דמעות. בגדיו נהיו רפויים ונראו גדולים על מידותיו. כאילו היו מיועדים לאדם אחר, גדול מידות ומגושם.
יום אחד, לאחר התייעצויות ארוכות בין אמי ודודי, הוא נסע.
הוא נסע למרסיי. אמי ציידה אותו בסכום כסף קטן לאחר שהשתכנעה מהסבריו. הוא גם קיבל מפרעה מהנהלת בית המשפט, לא לפני שרכושו של סבי מושכן כערבות. עד לאותו רגע חשבה סבתי שכל העניין הוא בגדר הלצה. היא הייתה בטוחה שהנסיעה לא תתממש. אולם העניין קיבל תפנית אחרת.
דודי שם את מבטחו בגבר צרפתי, שהתגורר בעיר מרסיי. האיש הזה הגיע בעבר אלינו לכפר. בין סבי לבינו התקיים קשר עסקי אמיץ, שהסתיים בכך שהצרפתי רכש כמות גדולה של תבואה מן הכפר ומן הכפרים הסמוכים. כתוצאה מן העסקה, ומעסקאות נוספות שבהן שימש דודי מתורגמן, שוחחו השניים ארוכות על הלימודים, על מרסיי ועל צרפת.
דודי נסע למרסיי מתוך תקווה להמשיך בלימודיו. אולם התכנית נכשלה. עדיין לא הספיק להגיע למרסי ונודע לו שהגבר הצרפתי נפטר. עם מותו ירד לטמיון הכסף שדודי שם בו את מבטחו כדי להמשיך בלימודיו.
הכסף אשר לקח איתו לנסיעה אזל בתוך מספר חודשים. מכתביו לאמי החלו להסגיר את ייאושו. הוא לא דרש כסף או כל דבר אחר, אלא שב ודיווח על עליבות ומסכנות. לעתים השתמש במילים שהפחידו את אמי. עד שיום אחד קנתה אמי כרטיס טיסה ושלחה אותו למרסיי לכתובת של דודי.
אולם ….
סבתי לא האמינה שדודי נסע. היא חשבה שהוא עזב לזמן מה, נמצא בקרבת מקום, בשל אישה. לא היה לה ספק שהוא ישוב ויופיע. היא סירבה להאמין לדברי אמי והייתה בטוחה שהיא מסתירה ממנה את המידע על אותה אישה.
הכרטיס ששלחה אמי חזר אליה. איתו הגיע לכתובת של סבי מכתב מהנהלת האוניברסיטה. היה זה מכתב עצוב וחסר כל תוחלת:
"אנו מודיעים לכם בצער… את הכתובת שלכם השגנו ממסמכיו של המנוח. הוא חלה, אושפז בבית החולים ונעדר מן הלימודים במשך חודשיים. המחלה נגרמה מתת תזונה וכפי שלמדנו מהנהלת בית החולים, המנוח היה על סף סיום הטיפול. אולם העניין הסתיים באופן מסתורי וללא התראה מוקדמת, מה שמלמד על כך שזו הייתה החלטתו. המנוח קיפד את חייו ביום שני, 17 נובמבר 1960. הנהלת בית החולים נמנעת מלטפל בגופה לפני שתדע מהן דרישות המשפחה. הנהלת האוניברסיטה שולחת לכם בזאת את תנחומיה וכאבה על המאורע המצער. אנו מבקשים שתשלחו בהקדם האפשרי תשובה, שבה תפרטו את דרישותיכם. אם אתם מבקשים לקבור אותו במולדתו, כדאי שיגיע לכאן מישהו מבני המשפחה. בצפייה לתשובתכם, אנו שבים ומביעים את צערנו המהול בעצב עמוק על המקרה…"
זה היה קיצו של דודי והנסיבות למותו נותרו מסתוריות ומביכות. כאשר התגנבה הידיעה אל סבתי, באמצעות נשות הכפר, היא אמרה:
"לא יתכן שמת. הם שקרנים. כל מי שאומר שהוא מת הוא שקרן. אין ספק שיחזור".
איש לא התווכח עמה. הם שתקו וכיבדו את כאבה.
אולם דודותיי ונשות הקרובים שספדו לדודי דיברו על אמי ברשעות. הן אמרו שאמי הרגה אותו בכך שעודדה אותו לנסוע. הגברים אמרו כי הס מלהזכיר את העובדה שהוא שם קץ לחייו. ההתאבדות אינה רק מבישה אלא גם מנוגדת לדת. כדי שהפרשה תסתיים בשקט, ושלא תשאיר עקבות, הם שלחו שני מברקים, האחד להנהלת בית החולים והשני להנהלת האוניברסיטה. הם ביקשו בהם שיקברו את דודי במרסיי ועמדו על כך שהקבורה תתנהל על פי מסורת האסלאם.
כך הגיעו חייו של דודי אל קיצם. אולם עד היום, סבתי מסרבת להאמין לכך. כאשר הגעתי אל הכפר להיפרד ממנה, היא חשבה שדודי חזר מנסיעתו. כך היא חשבה, או רצתה לחשוב, כפי שהעידו הדברים שחזרה ואמרה לפני שהחלה ללוש את הבצק. באותו לילה היא נחה על המיטה וראשה מונח על חזי.
– 3-
עזבתי את הכפר ועניין נסיעתי נותר מעורפל. לא אמרתי לסבתי דבר. אמרתי לה שהצעיף היא מתנה מאמי. אבל מדוע אני יוצא החוצה, אפילו לזמן מה, כאשר אני עסוק כל כך בפנימיותי? סבתי התייחסה לכול מה שאמרתי בצחוק, בצחוק כבד, אשר לא מתאים לאדם כמותי. בבוקר שלאחר כל אותו הלילה, היא חזרה ואמרה:
– הלוואי שלא תגדל. אתה צריך לשוב אל אדמת סבך. אתה לא תהיה שם לבדך. יום אחד ישוב דודך ואתם תעבדו יחד את האדמה. בני, האדמה זקוקה לגברים. והאדמה. האדמה. היא כבר לא מה שהייתה בעת שסבך הלך לעולמו. אתה חייב להישאר על האדמה הזאת. כשיחזור דודך עליו למצוא כאן ירק ועצים בשלים. אם ישוב וימצא אדמת טרשים, ללא צמחיה ועצים, הוא יעזוב פעם נוספת.
שתקתי ולא עניתי. ידעתי שדודי מצא את קיצו לפני שנים רבות. עצמותיו טמונות עתה באחד מבתי הקברות של מרסיי. ללא ספק היה זה בית קברות נוצרי. כשאנשים מתים, הם זהים לחלוטין. אין כבר כל הבדל בין נוצרי למוסלמי. כולם מתים. אין הבדל בין המתים. הם שוכבים בשלווה ואינם זוכרים את הוריהם או את ההבדלים שהיו ביניהם בעודם בחיים.
בבוקר שלמחרת עזבתי את הכפר.
העצים נראו תשושים, גדולים ומיואשים. הצבעים שעל גדרות הבתים היו דהויים והזכירו את צבעם של הקברים. גם הנהר הקטן נראה לי דוחה מתמיד. לא יכולתי לצפות במימיו כאשר עברתי על הגשר לעבר תחנת האוטובוס, שבאמצעותו אגיע אל העיר.
סבתי הסירה מעליה את הצעיף. כאשר ביקשתי ממנה לשוב ולהתעטף בו, היא סירבה:
לא אסכים, אלא אם כן תשוב לכאן פעם נוספת. אם תשוב, ואם דודך ישוב, אוכל להוציא מן התיבה מלבושים רבים ויפים שבהם לא השתמשתי מזה זמן רב.
השארתי את הכול מאחורי והרגשתי בעצב מר. במוחי עלו שאלות מטופשות שעליהן לא מצאתי תשובות: מדוע נסע דודי? מדוע הרג את עצמו? ואני? אם אסע, האם אשוב פעם נוספת? והאם סבתי תהיה בחיים אם וכאשר אחזור?
השאלות הללו המשיכו להעסיק אותי ונותרו ללא מענה. חזרתי לביקור בקיץ שלאחר שנת לימודים מפרכת, במהלכה הרגשתי עד כמה כרוכה הנסיעה בייסורים. נסיעה דומה לזרימה בנהר המחדש את נעוריו של האדם, ובאותה עת גם מוביל אותנו למפלי מים מסוכנים. הבאתי איתי לסבתי מתנה שבחרתי בקפידה.
קניתי צעיף. הפעם בצבע שחור. אינני יודע מדוע בחרתי דווקא בצבע הזה. אולי הנחתי שיתאים לסבתי אשר עדיין ממתינה לדודי. היא ללא ספק הזקינה מאוד. הצבע השחור יתאים לה יותר מאשר כל צבע אחר.
שאלתי את אמי על אודות סבתי. היא התחמקה מן השאלה, ולא ענתה. חזרתי ושאלתי אותה, אולם היא שוב לא ענתה.
הייתי אמור לנסוע אל הכפר ביום שלמחרת. ידעתי בוודאות שהכול הסתיים. שתיקתה של אמי הייתה ברורה מאלף מילים. אינני יודע מדוע הניחה לי לנסוע.
הכפר עדיין רבץ בין ההרים. העצים הוריקו והאוויר היה יבש, סמיך וחם. מי הנהר זרמו במרץ חרישי מתחת לגשר שחציתי.
עצרתי באמצע הגשר ובראשי צצו תהיות רבות. האם שב דודי? וסבתי, האם היא לא מתה, למעשה הפסיקה לחיות, לפני זמן רב? ואני, האם כבר גדלתי או שעודני ילד קטן? המים מתחת לגשר זרמו בשפע.
כאשר חציתי את הסמטה במהירות, והתקרבתי לבית סבי, מצאתי את הדלת פתוחה. לבי פעם בחוזקה ופקדה אותי תחושה שסבתי תעמוד ליד הדלת. ואם לא תהיה שם היא ללא ספק תמתין בחדר המרכזי. אחר כך היא תעמוד על שלוש רגליה ותתנפל עלי. אריח אז מחזה ומבגדיה את ריח הילדות, העצים הירוקים והאדמה.
חציתי את מפתן הדלת. הסתובבתי סביב. חדרו של דודי שמר על צורתו וניקיונו. אולם דבר אחד החריד את שלוותי והוליד בי עצב שלא ידעתי לו פשר. המיטה והשולחן היו מכוסים באבק.
עוד לפני שסיימתי את סיבובי בבית, הגיעו השכנות של סבתי. מתוך הבעות פניהן, שהקדימו את דבריהן, הבנתי שהכול אכן הסתיים.
כאשר עזבתי את הכפר הוא נראה לי זר ודוחה: העצים, הסמטאות והנהר הקטן. עצרתי בקצה הסמטה וסובבתי את ראשי לאחור. הדלת עדיין הייתה פתוחה, כאילו ציפתה למישהו.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.