הוא שיחק את תפקידו כראוי. לא הראה שום סימן לכך שידוע לו מה מתרחש מאחורי גבו. הוא יכול היה להיות מרוצה מעצמו באמת. וכשבנט ויוסי כהן גילו לו לשם מה זימנו אותו, הוא העמיד פני מופתע. הוא כבר שיתף פעולה עם המוסד בעבר, אבל עד היום יוסי היה רק קול בשבילו. את פניו המצודדות הכיר מתמונות שפורסמו בתקשורת. יוסי תלה בו את עיניו הכחולות, פיתוי שדרך אותו. דון יוסי, כןןן, ללא ספק, דון יוסי.

"ערובות, מה הערובות שתתנו לי, שלאחר שכל זה יעבור, לא אהיה השעיר לעזאזל בסיפור," קולו המאנפף הדהד מעט בחלל החדר הריק. בנט מחייך, הוא עומד מולו מעבר לשולחן המתכת הצר, הרהיט היחידי בחדר הערום במרתף המוסד, "תנשום גרגוריוס, תנשום, זה לא חדר חקירות, זה חדר ישיבות. זה הולך להיות חלק ופשוט. בלי סיבוכים. נכון יוסי?"

"זה גרגורי, מגרגורוביוס, אחד הגיבורים של קורטאסר, אמא שלי מתה עליו," הוא מחייך חיוך ירחי. "גרגורי, יש לך פה הזדמנות לעוף," יוסי מתיק עצמו מהקיר שעליו נשען, "פרוש את זרועותיך, גרגורי, רחב ככל שתוכל וחבק כל מה שתוכל להקיף." כמבקש להמחיש לו את כוונתו, יוסי נעמד מולו ופורש את ידיו, "אלה כנפיים. לפעמים אני מתעופף ועולה גבוה, וכשאני שב, המחשבות שלי צלולות, ואני יודע שהעולם שלי." בנט פורש את ידיו ועוצם עיניים, מנפנף בהן קלות. "תאמין לו," הוא מנסה בטון מדיטטיבי, "להיות ראש מוסד, זה אומר שהוא יודע משהו על העתיד שלך. של כולנו."

"ולכוון אותו לאן שאנחנו צריכים," יוסי מוסיף בטון הבס הצרוד שלו ומפשיל את שרוולי החולצה הלבנה אל מעל המרפקים. "אנחנו עוקבים אחרי הרעיונות והביצועים שלך ושל NSO. אבל אתה נעלם לנו די הרבה, אם אתה מבין למה אני מתכוון?" הוא עוצם עין אחת, מרים את ידו כשכף היד מחווה תצורת אקדח, מכוון לעבר גרגורי, "בינגו!" הוא פולט. גרגורי מרכין מעט את ראשו, "כן, חלק מזמני… אבל זה לא מה שאתה חושבים," הוא כמו מתנצל בטון צורם.

"זה בסדר, זה בסדר" בנט מרגיע בטון אבהי, "אנחנו יודעים. יודעים."

"יש לי שליטה על זה, למרות שאני לא לגמרי יודע איך זה פועל…" אומר גרגורי בקול של ילד מבוייש, נושך את שפתיו ומרים את כתפיו עד שנראה כאילו ראשו צומח ישירות מבין הכתפיים העגלגלות.

"זה עניין פשוט של חילופי מידע, אין מה להתנצל. המדינה זקוקה לך, גרגורוביוס, כבוד!"

"גרגורי," אומר יוסי בקול רך, "זו לא חקירה, ממש לא. משא ומתן חברי לשיתוף פעולה, אוקיי?" הוא גורר כיסא ומתיישב מול גרגורי, רוכן מעט קדימה לעברו, "אתה בין חברים, אפשר לעשות את זה נעים."

מחשבותיו של גרגורי דוהרות בכיוון לגמרי אחר, הוא נוקש על השולחן מקצב מהיר בציפורן אצבעו, "אני כתבתי את האלגוריתם, ולמרות שאלגוריתמים הם מבנים לוגיים, משהו השתבש, זה פשוט ברח. קשה להסביר את זה…" הוא משפיל ראש, "הכול מבוסס על הרעיון שכל אחד מאתנו בנוי מלופ שחוזר על עצמו בפידבק אינוסופי, ולכן אנחנו משתכללים כל הזמן. בעצם, אנחנו מערכות של זיהוי וייצוג, היכולת שלנו לייצג לעצמנו את המציאות שסביבנו היא מה שמאפשר לנו להסתדר בעולם. עכשיו, תאר לך שאני מכניס לגוף אלגוריתם שיודע לקרוא את הייצוג הזה."

הוא מלטף את פדחתו, לוחץ עליה בתנועות ארוכות, מהמצח לצוואר בקצב מתגבר. החדר צר ונדמה לו שהקירות בתנועה איטית של צמצום החלל. בתוך גולגולתו רצים חישובים של נפח ותכולת אוויר. הוא חש שהתקף קלסטרופוביה מתפתח בתוכו. מאז שהוא זוכר את עצמו נדמה לו שהעולם סוגר עליו וכולא אותו. תמיד היה איזה מסך בלתי נראה בינו לבין הסובבים אותו. הוא ייחס את המגבלה לאיזשהו פגם בתוכו – פגם עמוק ובלתי נראה לעין. מחיצה, שמצד שני, פיתחה אצלו תחושה פנימית של עליונות, ריחוק שהביא אותו לחיי פנטזיה פעילים, לטוויית עלילות פנימיות שהתרחשו בעוצמת חוויה של המציאות עצמה.

"אז מה אומר?" בנט נעמד מאחוריו ומעסה את כתפיו. "יוסי, יש לכם כאן איזה מוזיקה מרגיעה? משהו בודהיסטי?"

יוסי מוציא שלט קטן, וכעבור רגע נשמע טיפטוף טיפות מים וציוץ ציפורים. בנט לוחש לאוזנו של גרגורי, "תשתחרר, תן לעצמך להיות מריונטה שהחוטים שלה נותקו מהראש."

שלושתם נכנסים לרגע ארוך של מצב מדיטטיבי כשלפתע המוזיקה משתתקת, וכמו בתיאום מתוזמן בנט לופת את גולגולתו של גרגורי ודוחף את לשונו עמוק לתוך אוזנו. עיניו של גרגורי נפערות, הוא מנסה לנער את ראשו אך בנט אוחז בו בחוזקה.

"יש כאן טעות יסודית," גרגורי צורח.

"נאו יו אר טוקינג ביזנס!" בנט מרפה מהגולוגלת. "יודע כמה מסובך היה להעביר את הההחלטה על שיתוף הפעולה עם NSO ללא מכרז? יש כאן הצעה חד פעמית על השולחן. תהיה שותף, נתחלק במידע, לא נפריע לך לעשות עסקים. פייר אינף?"

רוק ניגר מאוזנו של גרגורי.

הבל פיו של בנט עומד באוויר, דוחה, וגרגורי תוהה על מצב מיצי הקיבה שלו.

"אני חושב שזו הצעה נדיבה," יוסי מנענע את ראשו.

"אנחנו יודעים למה אתה מסוגל, גרגורי. שנים תמכנו ב-NSO, העלמנו עין מהסוסים הטרויניים שהמצאת ושעליהם דהרתם, עשיתם טונות של כסף. זו שעה של חירום לאומי, שעה לאיחוד כוחות!" בנט קופץ את כף ידו לאגרוף, מרים אותה בתנועת מצ'יסטה ומקפיץ את שריר הזרוע.

רגעים ארוכים של דממה.  

גרגורי אוסף כוחות. מזדקף. "רגע, רגע, אני חייב לעשות לכם סדר," הוא מתנשף, "הקורונה הוא וירוס קשה. וזה לא העניין האפידמיולוגי, חיסונים זה לא העסק שלנו, עבורנו וירוס הוא סוס. את וירוס הקורונה גילינו כבר בסוף שנת 2015, זיהינו את רמת ההדבקה הגבוהה שלו, אלא שלא הצלחנו להרכיב עליו את האלגוריתמים שפיתחנו אז, הם היו 'מגושמים' מדי לסוס אציל כמוהו. אותי הוא הקסים. בתחילה זה היה משחק, פנטזיה," הוא שולח במבט חולמני ביוסי, "אתה צריך להבין את זה, עולם הפנטזיה הוא מקום לשחרור, מקום לתמרונים ותרגול תכסיסים. אם נוציא עצמנו מבית הכלא של הזמן, נוכל לנוע בחופשיות במרחב הפנטזיה, מרחב שניתן לטוות בו מבנים מסובכים ומשוכללים שדרכם ניתן להתבונן במציאות מעבר לתודעה. להכיר אותה. זה עניין של תרגול, של עוצמת הפנטזיה שמפתחים," גרגורי שואף אוויר ובנט מתפרץ, "יוסי, נראה שאנחנו בשיעור על דלוזיות מפרי עיטו של ברדבורי או האקסלי. שמע גרגורי, גרגוריוס, גרגורוביוס, חיי הפנטזיה הפעילים שלך לא מעניינים אותנו. גש לעניין!"

"העניין, אה…" גרגורי מוציא מכיסו פנקס בכריכת עור שחורה, פותח אותו ומניח על השולחן. "הכול כאן."

יוסי לוקח את הפנקס ומעלעל במהירות בדפיו. כל אחד מהם מכיל תרשימים ורשימות של מספרים בכתב יד צפוף. הוא תולש את הדף הראשון ומניח מול גרגורי. גרגורי עוזב את כיסאו, נעמד בפינת החדר ומחדד מבט מודאג לעבר יוסי.

"בעולם שלכם," גרגורי מנסח בטון שקט, "פעולות של האזנה משוכללת ושליטה מבוצעות דרך מכשירים ואמצעים פיזיים, אתם צוברים מידע שנפלט מדיבור, תנועה, הבעות פנים… ואתם מנתחים אותו בתהליכים מורכבים. אבל אין לכם מושג על ההתכוונויות של המוח, על מה שמתרחש בו עוד לפני שכוונות ומחשבות מעובדות למילים."

גרגורי מסיר את הסווטשרט וחוזר לשבת בכיסאו.

"הדרך היעילה ביותר לחדור לכל בן אדם היא באמצעות וירוס. וירוסים הם הנשאים הטובים והחודרניים ביותר. וזה מה שאנחנו עושים, מרכיבים אלגוריתם משוכלל על הווירוס, שישא אותו פנימה. והקטע היפה הוא שכשהווירוס מושמד על ידי הנוגדנים, האלגוריתם, שהוא למעשה סנסור רגיש מאוד, נשאר בגוף וממשיך לדווח. רמת המיפוי אליה אנחנו מגיעים מניתוח הרחשים התוך גופיים עצומה, אנחנו יודעים לתרגם התכווציות של המעיים, פעימת שלפוחית השתן, תנועת הנוזלים בכליות, ואפילו את רחשי הפרקים שמבטאים את מתח הרצועות, הגידים והשרירים. אנחנו מאזינים, חשים ומנתחים את כל מה שרוחש ומתרחש בשק העור שכל אחד מאיתנו ארוז בתוכו," חיוך מדושן ממלא את פניו, "במקרים מסויימים, אם אנחנו נדרשים לכך, יש לנו יכולות להשתלט על האיברים הפנימיים… אני בטוח שאתם יודעים להעריך את הכיוון הזה."

תווי פניו של יוסי נמתחים מעט, הוא אומר, "זה נשמע פנטסטי."

גרגורי פוכר את אצבעותיו, "אבל אז גילינו שהקורונה הזה מחסל את האלגוריתם שלנו, מטביע אותו. זה נורא." הוא שולח יד ולוקח את הפנקס השחור, תולש עוד דפים, מניח אותם בערבוביה ומסדר שוב ושוב כמו שמסדרים פאזל.

"ראית את החרא הזה?" הוא תולה מבט ביוסי, "הכול משובש. אני חייב מסע נוסף לעתיד כדי לחזור עם האינפורמציה הדרושה," הוא מזדקף מהורהר.

"מצידי תטוס לירח," בנט פולט חצי צעקה, "העיקר שתחזור במיידי ושלפני זה תחתום על החוזה!"

"ששש ששש," יוסי מהסה, "תן להבין בשקט," הוא מסתכל בדפים ומכווץ את גביניו.

"תראה יוסי, זה וירוס כמו כל וירוס, תוצאה של מפץ. קל למפות את התנועה, כמו שממפים את גרמי השמים. אבל בקורונה הזה… נראה כאילו שמשהו השתבש וכל ההיטלים הננו-אסטרונמיים לא תקפים. גילינו שכל יחידת וירוס עושה את דרכה בנפרד כיצור תאב חיים שמבקש לשרוד באופן עצמאי." גרגורי מתנשף כחולה קצרת, "אף פעם לא ראינו התנהגות כזו, ולך תמפה אותה. אי אפשר. פשוט אי אפשר."

בנט שולף מכיסו פצירת ציפורניים קטנה, מניח מרפקים על השולחן ומשייף את ציפורניו בריכוז.

יוסי אומר לגרגורי, "אל תשים לב אליו, הוא מדוכא. המצב מביך. נכון בניטו?"

בנט חדל לרגע מפעולת השיוף, "רבותיי, אני תוך שעה צריך לחזור אל הראש: יש עסק או אין עסק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע ליום שאחרי. אתם מבינים למה אני מתכוון? מצב החירום לא ימשך לעד, אה!? חושבים שיש בארץ הזו בית משפט שיתיר לנו למפות אנשים באופן הזה? אתם טועים רבותיי. נאכל אותה בגדול." בנט מסב פניו לעבר יוסי, "אתה מוכן בבקשה להסביר לו את המשמעויות? שיעשה איזה מסע שמתחשק לו, לעתיד, לעבר, לסרום נורברה X, תוך שעה מקסימום הוא חותם ומתחילים לעבוד. בסדר יוסי?"

"תרגע, בניטו, תרגע." יוסי מוציא מכיס מכנסיו ממחטה ומציע לבנט, "נגב את הזעה מהמצח."

גרגורי שולף עיפרון מכיס חולצתו ומתחיל לעשות חישובים מהירים על גב אחד מדפי הפנקס. הוא נשען לאחור בכיסא, נאנח, "לא מבין מה קורה כאן, לא מבין! אני מוכן להישבע שהעתקנו את המפות בדיוק מהמקור האולמאי."

"החבר'ה במעבדות שלי אומרים שטעיתם בהעברת המידות," יוסי אומר ומצביע באצבעו על האוזנייה הקטנה שתחובה בתוך אוזנו הימנית, "הם מציעים שתחשב מחדש את המסלולים הקיברנטיים לסינפונות, לדעתם טעיתם בבדיקות השרשרת של הפולמראז ובהעברה של יחידות הבסיס, ה'אקפלים', מהמקרו הקוסמי ליחידות ננו."

גרגורי לועס את קצה העיפרון, רוכן על דפי הפנקס ומתחיל לכסות אותם במהירות במספרים.

"וואוו!" בנט פולט בפליאה, "ראית את זה? עם כושר מתמטי כזה אין פלא שהוא יכול לטוס לעתיד."

גרגורי, משליך מידו את העיפרון על השולחן, באנחת ייאוש הוא דוחף לאחור את הכיסא, קם ופוסע בחדר הלוך ושוב.

"המסלולים האלו הוזנו לאלגוריתמים כדי שידעו להתנתק בזמן, לפני שהווירוס חובר לתא ואנחנו מאבדים אותו. איבדנו כבר עשרות אלפים. עשרות אלפים!"

דממה.

"רבותיי," בנט מקפל את פצירת הציפורניים ומכניס לכיסו, מביט בשעון, מביט אל תוך פרצופו של גרגורי, "האלגוריתמים שאיבדת מעניינים את התחת שלי. גם המבנה הפסיכי-קיברנטי של הווירוס הזה. אם יוסי רוצה לקחת חלק בביזיון הזה, בבקשה. אני יוצא עכשיו וכשאני חוזר…"

"אתה לא מבין משהו," גרגורי מתפרץ, "יוסי, תסביר לו מה זה סוכן רדום! תסביר לו מה יכול לקרות כשסוכן רדום מתעורר ופועל ללא שליטה."

"בניטו, בניטו! שלוט בעצמך."

"האלגוריתם שלנו הוא כמו סוכן רדום של יוסי," עיניו של גרגורי בוהקות, הוא מסתכל לתוך פניו של בנט, "דמיין עולם שבו בכל אחד שתולים אלגוריתמים, סוכנים רדומים שמשדרים כל מה שקורה בפנים כשאנחנו צריכים. ואפשר גם להפעיל אותם!" הוא נד בראשו, "עולם מושלם, מושלם! אנחנו יכולים אפילו להטות את הפנטזיות של האנשים, ליצור תחושות פנימיות. אז עכשיו אתה יכול להבין כמה מסוכן סוכן רדום שיוצא משליטה? אלגוריתם שעושה מה שמתחשק לו, שיכול לגרום לנזק סופני."

יוסי אומר, "נראה לי שכולנו צריכים להירגע," הוא מפנה את פניו לקיר משמאלו, "תביאו שלושה אספרסו ובקבוק מים קרים."

"תה," גרגורי אומר בטון מפוייס, "ירוק טבעי בבקשה, אני מקפיד בדברים האלו."

"שמעתם חבר'ה?" יוסי קורא לעבר הקיר.

"אפשר גם סנדביץ' בבקשה, תפסתי רעב," גרגורי פונה אל הקיר בקול מתנצל, "רק שיהיה טבעוני, בסדר?"

"חה. חה חה חה," בנט נשען לאחור, "שמעתם!? הבנאדם יוצא להרפתקאות קטלניות בגופם ובמוחם של אנשים אחרים, ו'מקפיד' על טבעונות."

"בעיניי זה דווקא מאוד רומנטי," יוסי אומר, "זה יפה. אני מעריך רומנטיקה. אנשים צריכים פורקן בלתי מזיק לתסכולים ולעימותים שלהם עם המציאות, זה עניין של שימוש מושכל," הוא מחייך לעבר הקיר. "רומנטיקה מעוררת יצירתיות."

"לא יודע על מה אתה מדבר," בנט רוטן, "מה קורה לך, יוסי? עוד רגע תרצה גם לטוס לעתיד," הוא מגחך, "אל תסחפו לי כאן, אני מזכיר לכם מה הראש רוצה ולמה הוא מצפה.." הוא מתכופף לעבר יוסי ולוחש דבר-מה לאוזנו. יוסי אומר בקול תקיף, "בניטו, תשאיר את זה לי, בסדר? זה תחום האחריות שלנו."

"משהו לא בסדר?" גרגורי תולה שאלה באוויר.

"הכול טוב," יוסי אומר, "בניטו פה צריך ללכת, נכון בניטו?"

"אוקיי, הבנתי," בנט אומר ופונה אל הקיר, "תפתחו לי חבר'ה, אני סיימתי כאן." הוא דוחף את הכיסא לאחור פוסע לעבר הקיר ונבלע בתוכו.

"אומר לך באופן פתוח, גרגורי, אני מחבב אותך. נראה לי שאנחנו הולכים לדרך משותפת. נהיה ביחד ניצחונות ואכזבות, נראה לך פייר?"

גרגורי נושף על התה ולוגם במשיכה קולנית.

"אני כמוך בעניין הזה, פנטזיה מתממשת לפעמים," יוסי צוחק, "אתה יודע למה הכוונה." הוא לוחץ מעט באצבעו על האוזנייה שבתוך אוזנו. הפסיכולוגית מהבקרה לוחשת: "כיוון מעולה יוסי, תכסיסים כמו בימים הטובים. עוד שניים-שלושה סיבובים והוא איתנו לגמרי."

"אתה יודע," גרגורי תולה מבט ביוסי, "לפני שהקמתי את החברה הייתי חפור עמוק במנגנון הענקי של מה שנקרא פנטזיה, הייתי בטוח שאצליח לפענח אותו, אלא שככל שחפרתי בשורשים הם התפצלו והתפצלו, עד אין סוף."

"לך על זה, יוסי," הפסיכולגית מתלהבת באוזנייה, "הפנטזיה, זה שם!"  

"מאז שלמדתי לקרוא נעשיתי חסיד של סיפורי מדע בדיוני," אומר יוסי בטון שקט ומהורהר של גילוי לב, "בזכות אחד מחבריי התוודעתי למגזין אמייזינג סטוריס, ופיתחתי תשוקה חסרת גבולות לחומר הזה, לעוגמת נפשם של הוריי," הוא מצחקק. הפסיכולוגית באוזנייה: "מושלם, מושלם, תן לו להגיב."

"כן… כן… אני מבין מצוין," גרגורי נותן ביס בסנדביץ' ולועס לאיטו, "גם הוריי היו מסתכלים עליי בייאוש כשהיו נכנסים למאורה שלי ורואים את ערמות הספרים בהם הייתי שקוע, ולס, הרד, סטייפלדון."

יוסי פושט רגליים ומתרווח בכיסא בנינוחות, "כנער חקרתי את הסמנטיקה של הקיברנטיקה, חשבתי שאעשה למדען או מתמטיקאי, אלא שגייסו אותי לכאן," הוא צוחק בקול, "עכשיו אלה רק תחביבים, פילוסופיה, מתמטיקה מתקדמת ואסטרופיסיקה." הפסיכולוגית באוזניה: "זהירות שם, אנחנו מנתחים את התנועות והבעות הפנים, נראה שאתה לוקח אותו אחורה מדי. יש לו עבר מורכב, מסוייט ובעייתי, שים לב לא להחליק לשם."

יוסי מזדקף, "שמע גרגורי, יש לנו כאן הצעה. אני זורק אותה על השולחן בהכי ישיר שאפשר. תעבוד איתנו. ניתן לך חופש פעולה מלא. המעבדות שלנו לרשותך, האנשים וכל מה שמצוי בעולם ואפשר לשים עליו יד."

גרגורי שקוע בסידור דפי הפנקס, ממלמל, "אני בטוח שלא טעיתי בחישובים, בטוח. הווירוס הזה מפתח תנועות מורכבות כל כך… כמעט קוונטיות. נדבק לתא ומוצץ את האר-אן-איי שלו, ומתרבה כמו משוגע, לפני שהאלגוריתם שלי מבין מה קורה, הוא נחנק."

"תתפקח, האמן לי, אם תמשיך בלהט הזה, הדמיונות יישאו אותך למסע שיהיה לך קשה לחזור ממנו. יש לי כמה כאן על המסלול הזה, המשחק הופך לתחרות בין כוחות אפלים במוח. גם אני הייתי שם… פעם. כשגייסו אותי הפעילו בתוכי אינסטינקט של שמירה עצמית, כדי שאותו חלק במוח שנשאר צלול ישמש כגלגל הצלה כשצריך להלחם בנגד הפיתוי של הפנטזיה." הפסיכולוגית: "זה יופי, הסימנים מראים שזה עובד. ניקח אתנחתא. אנחנו מכניסים עוד כוס תה. לך אספרסו…"

מתוך הקיר מופיע בחור צעיר עם סינר מלצר למותניו, הוא מניח את המגש על השולחן, ויוסי אומר, "ממש בזמן, חולד, תביא גם מהעוגיות המלוחות בשבילי, רוצה גם?" הוא מפנה את השאלה לגרגורי אלא שגרגורי שקוע בלעיסת שאריות הסנדביץ', מבטו מרוכז במגדל ניירות הפנקס שערם לפניו.

"לאיזה שלב הגעתם בפענוח," יוסי שואל.

"פענוח…? למה אתה מתכוון?"

"האזנות שלכם לקולות שבפנים, אלו שהאלגוריתם מצוטט להם."

גרגורי זז בכיסאו, "אה, כן. נדמה לי שבמדדים שלכם אנחנו בשלב חמש. שבעים אחוז מובהקות לפי שיקלול כיווצי מעיים, דחיסת כליות, רטט כבד, רעשי מפרקים ומדדי רוק. אנחנו מרשתים עם המדדים הוודאיים של חמצן בדם ודופק, ומגיעים לתשעים וחמישה עד תשעים ושמונה אחוז. קשה להסתיר מאיתנו דברים."

יוסי מגלגל בין כפות ידיו את ספל האספרסו, לוקח זיפ ואומר, "שמע גרגורי, אתה בטח יודע שהראש רואה בי את היורש. זה כבר התפרסם והוא מעולם לא הכחיש. אבל לך תדע אצלו, אתה יודע למה אני מתכוון. בינתיים אני פועל באיפוק אנליטי, נצמד אל המיתוס של החסינות, אני יכול להרשות לעצמי. אם תחבור אלי, כלומר אלינו, אז בכלל…" יוסי מניע את זרועו בעיגולים כשאצבעו מורה לעבר התקרה, "מכאן אנחנו מסתכלים במבט מפוקח על כל מה שקורה. יכולת הניבוי שלנו אולי מיושנת בעיניך, אבל עושה את העבודה, אתה מבין למה הכוונה. ביחד נוכל ליצור משהו נהדר."

גרגורי משפשף את פניו בכפות ידיו. "זה רגע ההתנגדות," הפסיכולוגית לוחשת, "אתה מוביל בכמעט שבעים אחוז לפוזיטיב."

יוסי משלב את ידיו על חזהו, "גרגורי, זה הכול על דעת הראש, אל תבין אותי לא נכון."

"ומה אם הוא ישנה את דעתו? מה אם משהו יקפוץ והאובססיה שלו תתגבר? מה יהיה עלי?"

"אתה מתכוון שגם אני אורחק?" "חיוך יוסי, תחייך," הפסיכולגית מוטרדת באוזניה. יוסי מחייך, "אני לא רואה איך נאפשר לזה לקרות, נכון?" יוסי לוכד בעיניו את מבטו של גרגורי ומבלי לומר מילה הם נסחפים למשחק 'מי ממצמץ ראשון'.

"תן לו לנצח," הפסיכולוגית מורה באוזניה ויוסי מעפעף.

חיוך מבוייש מתפשט על פניו של גרגורי.

יוסי קם, "אני מודיע לבנט שזה לא הלך. אומר לו שאתה עדיין לא שם, במובן הטכנולוגי, שכל העניין לא בשל, שעקרונית אתה מוכן לחתום, אלא שהיית רוצה לראות שבעיות השליטה על האלגוריתם נפתרות."

גרגורי מתרומם מכיסאו בכבדות.

יוסי שולח לעברו יד ללחיצה, "אתה השגריר מארץ הקסמים, גרגורי."

הם לוחצים ידיים. גרגורי אוסף את דפי הפנקס מהשולחן וטומן אותם בכיס מכנסיו.

"אני מת להשתין," גרגורי אומר בטון נבוך ויוסי מחייך, "כולנו אנושיים לפני הכול."