הם נוודים. רק על פריז הם מרעיפים חודשים בנדיבות; בברלין, וינה, נפולי, מדריד, פטרבורג וערי בירה אחרות הם מקמצים בזמנם. בפריז הם מרגישים כמעט בבית; פריז עבורם היא הבירה, עיר המקלט. שאר אירופה – פרובינציה משעממת וחסרת מעוף שניתן לסבול אותה רק מבעד לווילונות מוגפים של מלונות פאר או מקדמת הבמה. אין הם זקנים, אבל הם הספיקו כבר להיות פעמיים-שלוש בכל בירות אירופה. אירופה הספיקה להימאס עליהם והם החלו לדבר על נסיעה לאמריקה, וימשיכו לדבר על זה עד שישכנעו אותם שהקול שלה לא נפלא עד כדי כך שמן הראוי להציגו בפני שני חצאי הכדור.

לא קל לפגוש בהם. ברחובות בלתי אפשרי לראותם מאחר שהם נוסעים בכרכרות, נוסעים כשכבר חשוך, בערב ובלילה. הם ישנים עד הצהריים. לרוב הם מתעוררים במצב רוח רע ואינם מקבלים איש. הם מקבלים מבקרים רק לעתים נדירות, באקראי, מאחורי הקלעים או ביושבם לארוחת ערב.

אותה אפשר לראות על גבי גלויות למכירה. אבל על גבי הגלויות היא יפהפיה, ואילו במציאות היא לא היתה יפיפייה מעולם. אל תאמינו לגלויות שלה: היא מכוערת להחריד. רוב האנשים רואים אותה על הבמה. אבל על הבמה היא לא ניתנת לזיהוי. פודרה, סומק, מסקרה ושיער נוכרי מכסים את פניה, כמו מסיכה. כך זה גם במופעים גדולים.

כשהיא, בת העשרים ושבע, מגלמת את מרגריטה,  מקומטת, מגושמת, אפה מכוסה בנמשים, היא ניבטת כנערה תמירה ונאה בת שבע עשרה. על הבמה היא מזכירה את עצמה פחות מכול.

אם בחפצכם לראותם, השיגו הזמנה לסעודות שנערכות לכבודה ושלעתים היא עצמה עורכת לפני נסיעה מבירה אחת לאחרת. לזכות בכבוד הזה קל רק ממבט ראשון, למעשה, אל שולחן הכבוד יכולים להגיע רק המובחרים שבאנשים… עם האחרונים נמנים מבקרי תיאטרון נכבדים, נוכלים שמתחזים למבקרים, זמרים נוכריים, בימאים ומנצחי תזמורות, שוחרים וחובבים בעלי קרחות ממורקות, שהתגלגלו להיות שוחרי תיאטרון ומלחכי פנכה והוזמנו בזכות זהב, כסף וקרבה משפחתית. סעודות אלה אינן משעממות, למתבונן הן מספקות עניין… כדאי לסעוד בהן פעם-פעמיים.

המפורסמים (ישנם רבים כאלה בין הסועדים) אוכלים ומדברים. תנוחתם משוחררת: צווארם נטוי לצד אחד, ראשם לצד שני, מרפק אחד על השולחן. הזקנים אף מחטטים בשיניהם. העיתונאים תופסים את הכיסאות הקרובים ביותר אליה. כמעט כולם שיכורים ומנהגיהם נטולי עכבות, כאילו הם מכירים אותה כבר מאה שנה. עוד לגימת משקה, והעניין היה גולש לפמילייריות. הם מתבדחים בקול רם, שותים, נכנסים זה לדברי זה (אך לא שוכחים לומר: "Pardon!"), נושאים נאומים מופרזים, וכפי הנראה אינם חוששים לומר כסילויות; חלקם, רוכנים בג'נטלמניות מעבר לשולחן ומנשקים את ידה. המתחזים למבקרים משוחחים בידענות עם השוחרים והחובבים. השוחרים והחובבים שותקים. הם מקנאים בעיתונאים, מחייכים בענווה ושותים רק יין אדום, שבסעודות האלה יכול להיות טוב במיוחד.

היא, מלכת הסעודה, לבושה בפשטות, אך יקר נורא. יהלום גדול על צווארה מציץ דרך צווארון התחרה. על כל אחת משתי ידיה – צמיד מאסיבי וחלק. התסרוקת שלה שנויה במחלוקת. הנשים – אוהבות, הגברים – לא. פניה זורחות ומעטירות את הרחב שבחיוכים על אחוות הסועדים. היא יודעת לחייך אל כולם בבת אחת, לדבר עם כולם ביחד, להנהן בחינניות; כל סועד זוכה להנהון. הביטו בפניה ותקבלו את הרושם שהיא מוקפת בחברים בלבד ושהיא רוחשת כלפיהם אהבת אמת. בסוף הסעודה היא מעניקה לאי אלו אנשים את הכרטיסים שלה; מאחורי הכרטיס היא רושמת את השם ושם המשפחה של בר המזל-המקבל וחתימה. היא מדברת צרפתית כמובן, ובסוף הסעודה גם שפות אחרות. באנגלית ובגרמנית היא מדברת נורא עד גיחוך, אבל כישורי השפה העלובים שלה נשמעים חינניים. באופן כללי היא כה חיננית, עד שאתם עשויים לשכוח עד כמה היא כעורה למשך זמן רב.

והוא? הוא le mari d'elle, יושב במרחק חמישה כיסאות ממנה, שותה הרבה, אוכל הרבה, שותק הרבה, מגלגל כדורים מלחם וקורא שוב ושוב את התוויות שעל הבקבוקים. מבט בגזרתו מגלה שאין לו מה לעשות, שהוא משועמם, עצל, ושנמאס לו…

הוא בלונדיני ושבילים של קרחת מפלסים את קרקפתו. נשים, יין, לילות בלי שינה והתרוצצות בעולם חרשו את פניו והותירו קמטים עמוקים. הוא כבן שלושים וחמש בסך הכול, אבל מבוגר יותר למראה. פניו כמו הושרו בקוואס. עיניים טובות, אך עצלות… לא תמיד היה כעור כל כך, אך כעת הוא כעור. רגליו מעוקמות, ידיו אפרפרות, צווארו שעיר. בשל הרגליים המעוקמות הללו וההליכה המשונה מאוד מכנים אותו באירופה משום מה "עגלה". לבוש בפראק שלו הוא מזכיר עקעק רטוב בעל זנב יבש. הסועדים לא שמים לב אליו. הוא מחזיר להם באותו המטבע.

היה והזדמנתם לסעודה כזאת, הביטו בהם, בבני הזוג האלה, צפו ואמרו לי, מה קָשַר בעבר ומה קושר בין שני האנשים האלה בהווה. העיפו בהם מבט אחד ואז תענו (פחות או יותר) כך:

— היא – זמרת מפורסמת, הוא – רק בעלה של זמרת מפורסמת, או אם נשתמש בביטוי של מאחורי הקלעים, הבעל של אשתו. היא מרוויחה עד שמונים אלף בשנה בכסף רוסי, הוא לא עושה דבר, על כן יש לו זמן להיות המשרת שלה. היא זקוקה למנהל כספים ולאדם שיתעסק באמרגנים, חוזים, הסכמים… היא מתרועעת רק עם קהל מריע. לרמת מכירות הכרטיסים, הצד הפרוזאי של עיסוקה, היא לא יורדת, אין לה כל עניין בכך. אם כן, היא צריכה אותו כעוזר, כמשרת… היא היתה מגרשת אותו אילו היתה מסוגלת להסתדר בכוחות עצמה. הוא, לעומת זאת, בקבלו ממנה שכר מכובד (אין לה מושג כמה היא מרוויחה!), כאילו לקח סוכריה מתינוק, עושה יד אחת עם המשרתת וגונב ממנה, מפזר את כספה, מתהולל בלי הפסקה, אולי אף שם משהו בצד ליום סגריר – ומרוצה ממצבו כמו תולעת שמכרסמת תפוח טוב. הוא היה עוזב אותה לולא היה לה כסף.

כך חושבים ומדברים כל אלה שמתבוננים בהם בעת הסעודות. הם חושבים כך ומדברים מפני שבלא אפשרות לרדת לעצם העניין, ביכולתם לשפוט רק באופן שטחי. בה הם רואים דיווה, ממנו מתרחקים כמו ממצורע, מכוסה בריר צפרדעים; כך או כך, הדיווה האירופאית הזאת קשורה בצפרדעון הזה בקשר מעורר קנאה ונאצל ביותר.

כך הוא כותב: " שואלים אותי, למה אני אוהב את המכשפה הזאת? האמת היא שהאישה הזאת לא ראויה לאהבה. היא גם לא ראויה לשנאה. היא ראויה אך ורק לכך שלא ישימו לב אליה, שיתעלמו מקיומה. כדי לאהוב אותה צריך להיות או אני, או מטורף, ובעצם, היינו הך.

היא לא יפה. כשהתחתנתי איתה היא היתה מכוערת להחריד, ועכשיו על אחת כמה וכמה. אין לה מצח; במקום גבות שני קווים אשר בקושי נראים עוברים מעל עיניה; במקום עיניים יש לה שני חריצים לא עמוקים. בחריצים הללו דבר לא מבריק: לא שכל, לא תאוות, לא תשוקות. אפה – בולבוסי. פיה קטן, יפה, אבל השיניים איומות. אין לה חזה, אף לא מותניים. אולם על החיסרון האחרון היא פיצתה ביכולתה העל-טבעית להידחק בגמישות לתוך מחוך. היא קצרה ומלאה. היא מדולדלת. En masse, החיסרון הבולט ביותר בגופה הוא לדעתי העדר מוחלט של נשיות. את חיוורון הפנים ורפיון השרירים איני מחשיב לנשיות ועל דעתי זו חולקים רבים מאוד. היא אינה גבירה, אף לא עלמה, אלא תגרנית על פי גינוניה: מתהלכת בנפנוף ידיים, יושבת בשיכול רגל על רגל, מתנדנת אחורה-קדימה כל-כולה, שוכבת ברגליים מורמות, וכד'…

היא מרושלת. יותר מכול מעידות על כך מזוודותיה. לבנים נקיים מעורבבים בהן עם מלוכלכים, שרווליות עם נעליים ועם המגפיים שלי, מחוכים חדשים עם שבורים. לעולם איננו מארחים איש, מכיוון שבחדרים שלנו תמיד שוררים אי-סדר ולכלוך… אך למה להכביר במילים? הביטו בה בצהרי היום, כשהיא מתעוררת ויוצאת בעצלתיים מתחת לשמיכה, ולא תכירו בה את האישה בעלת קול הזמיר. שערה מדובלל וסתור, עיניה נפוחות משינה, כתונת הלילה שלה קרועה בכתפיים, יחפה, פוזלת, אפופת עננת עשן טבק מאמש – הדומה היא לזמיר?

היא שותה. שותה כמו קוזאק, כל דבר ובכל זמן. שותה זה זמן רב. לולא שתתה היתה עולה על אדלינה פאטי, בוודאי לא נופלת ממנה. היא שתתה כבר מחצית מהקריירה שלה ובקרוב מאוד תשתה את המחצית השנייה. גרמנים נבזים לימדו אותה לשתות בירה, ועכשיו אינה שוכבת לישון לפני שהיא שותה שניים-שלושה בקבוקים. לולא שתתה, לא היתה לה דלקת הקיבה.

היא גסת רוח, הסטודנטים שמזמינים אותה לקונצרטים שלהם עדים לכך.

היא אוהבת פרסומות. הפרסומות עולות לנו כמה אלפי פרנקים בשנה. אני מתעב את הפרסומות בכל נפשי. יקרה ככל שתהיה, הפרסומת המטופשת תמיד תהיה זולה מקולה. אשתי אוהבת שמחניפים לה, לא אוהבת כשאומרים עליה אמת שאינה דומה למחמאה. היא מעדיפה נשיקת יהודה קנויה על פי הברית החדשה, יהודה איש קריות היה אחד משניים-עשר השליחים של ישו והממונה על הכספים, שבגד בישו. על פי חלק מהמקורות, יהודה נשק לישו ובכך סימן לחיילים הרומיים שזהו האיש שהם מחפשים.   על פני ביקורת ללא משוא פנים. העדר מוחלט של תודעת כבוד עצמי!

היא חכמה, אולם אין שכלה מאומן דיו. מוחה איבד את גמישותו מזמן; הוא התכסה בשומן וישֵן.

היא גחמנית, לא עקבית, אין לה דעה אחת מבוססת. אתמול היא אמרה שהכסף הוא הבל הבלים, שאינו העיקר, ואילו היום היא מופיעה בארבעה מקומות מכיוון שהגיעה למסקנה כי אין דבר בעולם ששווה יותר מכסף. מחר היא תגיד את מה שאמרה אתמול. אין היא רוצה לשמוע על מולדתה, אין לה גיבורים פוליטיים, לא עיתון אהוב, סופרים אהובים.

היא עשירה, אך אינה עוזרת לעניים. יתר על כן, לעתים קרובות היא לא משלמת לתופרת ולַסָפר את כל שכרם. אין לה לב. אישה פגומה מהחל ועד כלה!

אך הביטו במכשפה הזאת כאשר כל-כולה מאופרת, מלוקקת, מתוחה, יוצאת אל  הבמה, כדי לפצוח בתחרות בזמירים ובעפרוני שמברך את בוא האביב. כמה זקיפות קומה וכמה קסם בהליכה הברבורית הזאת! הביטו מקרוב ושימו לב היטב, אני מתחנן. כאשר היא מרימה את ידה לראשונה ופותחת את פיה, החריצים שלה הופכים לעיניים גדולות ומתמלאים בברק ובתשוקה… בשום מקום אחר לא תמצאו עיניים נפלאות כל כך. כשהיא, אשתי, מתחילה לשיר, כשהסלסולים הראשונים של קולה נישאים באוויר, כשאני מתחיל להרגיש שבכוח הצלילים הנפלאים האלה שוקטת נשמתי רבת התהפוכות, אז הביטו בפניי ויתגלה לכם סוד אהבתי.

— היא נפלאה, הלא כן? – אני שואל אז את שכניי. הם אומרים "הן", אך לא די לי בכך. ברצוני להשמיד את כל מי שעלול לחשוב שהאישה המיוחדת הזאת איננה אשתי. אני שוכח הכול. את כל מה שקרה בעבר, ואני חי רק בהווה.

הביטו, איזו שחקנית היא! כמה משמעות עמוקה מסתתרת בכל תנועה מתנועותיה! היא מבינה הכול: גם אהבה, גם שנאה, גם את נפש האדם… לא בכדי התיאטרון רועד מתשואות.

בגמר המערכה האחרונה אני לוקח אותה מהתיאטרון. היא חיוורת ומותשת, בערב אחד היא חייתה חיים שלמים. גם אני חיוור ורצוץ. אנחנו מתיישבים בכרכרה ונוסעים למלון. במלון היא משתרעת על המיטה, בלי להתפשט, בשתיקה. אני מתיישב בשתיקה בקצה המיטה ומנשק את ידה. בערב הזה היא לא משלחת אותי מפניה. יחד אנחנו נרדמים, ישנים עד הבוקר ומתעוררים כדי לשלוח זה את זה לעזאזל…

אתם יודעים, מתי עוד אני אוהב אותה? כשהיא מכבדת נשפים או סעודות בנוכחותה. וגם כאן אני אוהב בה את השחקנית הנהדרת. ואיזו שחקנית, באמת, צריך להיות, כדי להיות מסוגל להערים ולכבוש את הטבע של עצמך, כמו שהיא יודעת לעשות… אני לא מזהה אותה בסעודות המטופשות האלה… מברווז מרוט היא עושה טווס…"

המכתב הזה נכתב בכתב יד שיכור, קריא רק בקושי. הוא כתוב בגרמנית ושופע שגיאות כתיב.

הנה מה שהיא כותבת: "אתם שואלים אותי, האם אני אוהבת את הילד הזה? כן, לעתים… על מה ולמה? אלוהים יודע. גלוי וידוע: אין הוא יפה ואין בו חן. אנשים מסוגו לא נולדו עם הזכות לאהבה הדדית. אנשים כמוהו יכולים רק לרכוש אהבה, בחינם אין היא ניתנת להם. תשפטו בעצמכם.

הוא שיכור כלוט יומם וליל. ידיו מרעידות, מה שכלל אינו יפה. כשהוא שיכור, הוא רוגז ונקלע לקטטות. הוא מכה גם אותי. כשהוא פיכח, הוא שוכב אי פה אי שם ושותק.

לבושו מרופט תמיד, אף על פי שאינו שרוי במחסור. מחצית מהשכר שלי חומק בין אצבעותיו, אין יודע לאן.

איני מצליחה לאזור כוחות כדי להשתלט עליו. זמרות נשואות אומללות משלמות ביוקר רב למנהלי כספים. הבעלים מקבלים תמורת מלאכתם מחצית הקופה.

הוא אינו מבזבז כסף על נשים, את זה אני יודעת. הוא מתעב נשים. הוא עצל. מעולם לא ראיתי שהוא עשה משהו. הוא שותה, אוכל, ישן – ותו לא.

הוא לא גמר את חוק לימודיו. השעו אותו מהאוניברסיטה בשנה הראשונה בגין עזות מצח. הוא אינו בן אצולה, ומה שנורא מכול, הוא גרמני.

איני אוהבת גרמנים. בכל מאה גרמנים תשעים ותשעה אידיוטים וגאון אחד. למדתי את זה מנסיך גרמני בעל דם צרפתי.

הוא מעשן טבק מבחיל. אך יש בו גם צדדים טובים. הוא אוהב יותר ממני את האמנות הנאצלת שלי. כאשר מודיעים לפני פתיחת המופע כי בשל מחלה לא אוכל לשיר, כלומר התמסרתי לאחת מגחמותי, הוא נופל שדוד וקופץ את אגרופיו.

הוא אינו פחדן ואינו חושש מאנשים. את זה אני אוהבת בבני אדם יותר מכול. אספר לכם אפיזודה קטנטנה מחיי. הדבר אירע בפריז, שנה לאחר שעזבתי את הקונסרבטוריון. הייתי אז צעירה מאוד ולמדתי לשתות. מדי ערב התהוללתי, בכל כוחותיי הצעירים. מובן שהתהוללתי בחברה. באחד מערבי ההוללות האלה, כשהרמתי כוסית עם מחזריי הנכבדים, ניגש אל השולחן ילד מכוער מאוד ולא מוכר לי, הוא הביט ישר אל תוך עיניי ושאל:

— למה את שותה? פרצנו בצחוק. הילד שלי לא נבוך. השאלה השנייה הייתה חצופה אף יותר ופרצה ישירות מהנשמה: – למה את צוחקת? הנבלים שמשקים אותך כעת ביין, לא יתנו לך פרוטה כשתאבדי את קולך לשיכר ותהפכי לקבצנית!

איזו חוצפה! החבורה שלי נרעשה. ואילו אני הושבתי את הילד לידי וציוויתי להביא לו יין. התברר כי לוחם הפיכחון שותה יין יפה. A propos: אני קוראת לו ילד רק משום ששפמו קטן מאוד.

על חוצפתו גמלתי לו בנישואין איתו. הוא שותק הרבה. לרוב הוא אומר מילה אחת. את המילה הוא אומר בקול נמוך, בגרון רועד ובעווית על פניו. את המילה הוא עשוי להגות כשהוא יושב בין אנשים, בסעודה או בנשף… מתישהו מישהו (יהא אשר יהא) יאמר שקר, הוא ירים את ראשו ובלי להביט בדבר, בלי מבוכה, יאמר:

— כזב! זאת המילה החביבה עליו. איזו אישה תוכל לעמוד בעיניים הבורקות שבהן נאמרת המילה הזאת? אני אוהבת את המילה הזאת, ואת הברק, ואת העווית בפנים. לא רבים יכולים לומר את המילה הטובה, האמיצה הזאת, ואילו בעלי הוגה אותה תמיד ובכל מקום. אני אוהבת אותו לעתים, וה"לעתים" הזה בא בכפיפה אחת עם הגייתו את המילה הטובה הזאת. בעצם, אלוהים יודע, על מה ולמה אני אוהבת אותו. איני פסיכולוגית טובה, ובמקרה הנדון, נראה שמדובר בשאלה פסיכולוגית…"

המכתב הזה כתוב בצרפתית, בכתב יד יפהפה, גברי כמעט. לא תמצאו בו אף לא שגיאת כתיב אחת.

*נורולובה סמריה | התחלה. עולם | שמן על בד