דמיינו לעצמכם שיום אחד, אחר הצהריים, האמירה הנפוצה שבכל אחד מאתנו מסתתר ילד פנימי מקבלת ביטוי במציאות, טבעי כמו הגשם. דמיינו שהילד או הילדה האלה דופקים בדלת, קוראים לכם, מתעקשים להיפגש. האם יהיה זה מפגש אינטימי? סגירת חשבון? פיוס? אולי עימות לא לגמרי צודק בין המבוגר שאנו כיום לבין ההבטחה הדמיונית והכל-יכולה שהיינו פעם? או שאולי אלו רק תעתועי הזקנה? גאולה? מלכודת? אולי מַעֲבָר למשהו אחר? בסיפור המטריד של קלאודיה ארננדס, האמירה הזו, כמו גם השלכותיה, יכולה בהחלט להתממש. רעיון “האלביתי” הפרוידיאני—הסוד הזר שמתגלה בחיקו של המוכר וגורם להזרת המציאות — הוא אולי לב ליבו של הסיפור היפה הזה. אבל חשוב מכל הוא האופן שבו הסיפור מצליח לעמוד בפני הפיתוי לשיא רגשי פשוט. רחוק מכך, נראה שהוא מזהיר אותנו מפני הסיכון העצום שאנו נוטלים אם נסכים לפתוח את הדלת לגוף הקטן עם הברכיים הפצועות שבתוכו/אתו חווינו את גן העדן הנורא של הילדות. שום רוח שמכבדת את עצמה לא חוזרת מן המתים או מן הילדות עם כוונות טובות וארננדס יודעת את זה היטב. היום, כשהתפיסה הקוואנטית הולכת וכובשת את תודעת המאה ה-XXI, אני מוצאת ב”הזמנה” משהו נוסף: הזמנה מופלאה, שלא ניתן לעמוד בפניה, להתחבר מחדש עם ה”אַלְטֶרים” האמתיים שלנו— לא אלו של האגו , אלו של הנשמה— ודרך עיניהם, לכפר ולעקוב אחר הגורלות הפוטנציאליים שעוד לא מאוחר לממש, גם אם נצטרך להסתכן לשם כך בפינוי כואב מהבית.
תרגום: מיכל שליו
יצאתי כי הזמינו אותי החוצה. בדיוק גמרתי להתרחץ והצצתי מחלון החדר שלי ואז, לפתע, ראיתי את עצמי עוברת. זו הייתי אני. לא האני שהביטה בחיזיון במראה, אלא אני אחרת שהכרתי ולא ראיתי זה זמן רב: אני הילדה. אי אפשר לטעות במבט שלי, בצורת ההליכה, בצל, בבגד הדהוי ובנעליים הכבדות. זו הייתי אני שחלפתי מול הבית שלי בריצה כה מהירה עד שהיססתי. חשבתי שאני מדמיינת, שהייתי צריכה לצאת לרוץ ברחובות שכבר נראים ישנים כל כך מרוב שהעיר צעירה. עמדתי שם וחייכתי, כל כך טוב היה לראות את עצמי שוב עם עצמות קטנטנות ושיני חלב.
קירבתי את עיניי לחלון. קיוויתי שאם אשאר שם, אם אחכה, אני-הילדה אחלוף שוב במעופי כמו פרפר. עשר דקות אחר כך (הזמן שלקח לי להקיף את השכונה כשהייתי קטנה), אני-הילדה הופעתי. נעמדתי מולי שחיכתה לי בחלון, חייכתי אליי שוב, והקפתי את השכונה בריצה שבע פעמים בסך הכול. ואז אני-הילדה הזמינה אותי לרדת בתנועה תקיפה. אני – שהשתוקקתי לרדת ולאחוז בידי ולרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ – ירדתי במהירות במדרגות.
באמצע הדרך למטה הבנתי שאני ערומה ועצרתי, כי נזכרתי שבשעה הזו השכנים יוצאים החוצה עם הילדים. הייתי בטוחה שהם ייבהלו (נשים ערומות שרצות ברחובות כשהן אוחזות ביד של עצמן כשהיו קטנות הן לא מחזה נפוץ כאן), ועליתי לחדר כדי לצעוק לה שאני לא יכולה לבוא איתה, כי אני בלי בגדים ואני ממש מצטערת.
ראיתי שהיא לא מאמינה לי. לכן רכנתי כולי החוצה מהחלון כדי להוכיח לה.
לא נראה שאכפת לה. היא המשיכה לצעוק לי שארד, שארד כבר, שארד תכף ומיד, שאזדרז. היא רקעה ברגליים בעקשנות והרעידה את האספלט. נהייתי מוטרדת. וכשנמלאתי ייאוש על כך שאיני יכולה לצאת, שמעתי את הקול שלי – אבל לא את קולי כילדה וגם לא את הקול שיש לי עכשיו, אלא את קולי כשכבר אהיה זקנה מאוד – שאמר לי שאצא לשחק איתי-הילדה, שלא אתן לי לחכות. היא דיברה אליי בטון מצווה. היא פקדה עליי ומכיוון שלא עשיתי שום צעד כדי לכסות את גופי, הלבישה אותי בסדין, אחזה בידי והובילה אותי אל דלת היציאה. כשירדתי במדרגות, אני-הזקנה תלתה לי את מפתח הבית על הצוואר, שיהיה לי כשאחזור, הוציאה אותי החוצה והעניקה לי דחיפה כדי שאשיג את אני-הילדה, שרק ראתה אותי ומיד התחילה לרוץ וצחוקה נישא באוויר כמו בלוני ענק.
כל הלילה רצתי מאחוריי לשווא. אני-הילדה דרבנה אותי להגביר את המהירות ולתפוס אותי, אבל המשיכה לרוץ מהר יותר משאני מסוגלת בגילי. היא רצה והסתובבה להביט בי בלעג בצחוק-הילדה שלי, בזמן שאני-הזקנה צפתה בנו מסף דלתי. שתיהן נראו מרוצות. הן נראו כמו מודל בציור. היחידה שקלקלה את ההרמוניה הייתי אני, שלא חייכתי, כי הייתי עייפה והכאיבו לי רגליי נטולות הנעליים שנפצעו מהאספלט החם.
הסתובבנו בשכונה. פתאום אני-הילדה נבלעה בעיר. ניסיתי לעקוב אחריה רק לפי צחוקה. הייתי נחושה להשיג אותה, אבל העובדה שלא ידעתי איפה אני פעלה לרעתי. לא הכרתי את האזור. נדמה לי שהעיר מסתדרת מחדש מאחוריי. לא מצאתי סימן שיגלה לי היכן היא – או אני – נמצאות. אפילו האנשים לא עזרו לי – חלקם אמרו לי שאני קרובה לשכונה שלי, ואילו אחרים טענו שמעולם לא הייתי רחוקה יותר. לכן העדפתי ללכת לבדי. ידעתי שבדרך זו או אחרת אצא משם. ביקשתי מעצמי להתאזר בסבלנות. ביקשתי מעצמי לעשות מאמץ. ביקשתי מעצמי לא להפסיק ללכת. הייתי בטוחה שאצליח לפענח את המבוך ולצאת ממנו. אבל כל הביטחון לא הרחיק את הייאוש, שירד עליי בצורת ציפורים אפלות שהיה עליי לגרש בתנועות ידיים תוך כדי הליכה.
כל כך הרבה פעמים הלכתי סביב אותם מקומות שאיבדתי את התקווה לחזור וכשוויתרתי לגמרי ואפילו לא רציתי עוד למצוא את ביתי, ראיתי לנגד עיניי את גג התכלת ואת החלון שלי. צעדתי לעברם בשקיעה. הלילה ירד במהירות מאחוריי.
רציתי למצוא מקלט מהלילות הקרים של האזור ההוא, ולכן לקחתי את המפתח שאני-הזקנה קשרה לצווארי והכנסתי אותו למנעול. הוא נכנס בלי בעיה ואפילו הסתובב, אבל לא פתח. ארבעת הניסיונות נכשלו. לבסוף, למרות שאני גרה לבד, הקשתי על הדלת כדי שמישהו יפתח לי.
מכיוון שאף אחד לא נענה לקריאתי, התחלתי לחשוב איפה אוכל למצוא פורץ מנעולים שיעזור לי ולא ישאל מה אני עושה בחוץ עטופה בסדין.
כך עמדתי וחשבתי ואז נפל עליי משהו. "נגד הקור," אמר לי קול מהחדר שלי וזיהיתי מיד כי הוא היה הקול שדיברתי בו בילדותי. אני-הילדה הביטה בי בלעג מהחלון. היא צחקה לי. צעקתי לה שתפתח לי, שתפתח לי תכף ומיד, שתפתח לי כבר. אבל היא לא השיבה לתחינתי. היא רק חייכה ונופפה לי לשלום עד שאני-הזקנה הגיעה ומשכה אותה פנימה לתוך הבית. היא הביטה בי כמו שאנשים מסתכלים על אדם טרדן. כשביקשתי ממנה שתפתח לי, סגרה את החלון ונעלמה.
הבנתי שהן לא יתנו לי להיכנס שוב, אז סבתי על עקבותיי ונבלעתי בעיר בחיפוש אחר מקום עבודה שיאפשר לי לשלם על חדר להתגורר בו. חיפשתי בבניין גבוה, גבוה מאוד, שקולות האנשים שהולכים ברחוב לא מגיעים אליו, כדי שאם הן יחזרו, לא אוכל לשמוע אותן או להיענות להזמנותיהן, לא אוכל עוד לצאת לרחוב, לא אוכל להישאר שוב ללא בית.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.