שתי בשורות: 1. היום אני הולך לדבר עם אשתי, אחרי שנתיים שלא דיברתי איתה. 2. אשתי מתה. היא נפטרה לפני שנתיים, בנסיבות משונות.
היום יום החופש שלי וה"פגישה" אמורה להתקיים רק בערב, כך שאנצל את הזמן כדי לבלות על החוף. לוסיה אהבה מאוד את הים. היא אף פעם לא נכנסה לשחות בו, כי ידעה כמה הוא מסוכן. אבל היא נהגה לעשות הליכות ארוכות על שפתו ונהנתה מהגלים שליחכו את כפות רגליה היחפות. באופן מפתיע, פעם אמרה לי שהים הוא המקום האחרון שבו תרצה שיפזרו את האפר שלה כשתמות. "לילה אחד חלמתי שאני מתה והדבר היחיד שעשיתי בחלום היה לשחות עוד ועוד בחשכת המצולות, כמו דג עיוור." באותם רגעים לא ייחסתי חשיבות לדבריה – אף אחד לא מתייחס ברצינות לאדם בריא שמדבר על מותו – אבל אני נזכר בהם עכשיו כשאני מכניס כמה פחיות בירה למקרר ונוטל ספר כדי לשכב בשמש ולקרוא.

אני אנטומולוג פורנזי. אני עוסק בחקר החרקים שפולשים אל הגופות ומספקים רמזים שמסייעים ללכידת רוצחים. השרצים אוהבים להטיל את הביצים שלהם בפָּנים, בעיניים ובאפים של הקורבנות. הסוד הוא לקשר בין מעגלי החיים הביולוגיים של החרקים לשלבי ההירקבות של הגופה, מה שמאפשר לנו לשער את זמן המוות. במילים אחרות, החרקים פועלים כמו שעון. אפשר אפילו לקבוע על פיהם אם גופה הועברה ממקום למקום. חרקים גם ניזונים מבשר רקוב. מדובר בזבובים, חיפושיות, עכבישים, נמלים, צרעות, נדלים ועוד. הם גם זללנים גדולים: באוויר הפתוח הם מסוגלים לחסל שרידים של אדם בוגר במהירות הבזק. אנחנו, האנטומולוגים, קוראים לבעלי החיים הנקרופילים: "פלוגות המוות".

זה המקרה הכי מפורסם שהיה לי עד היום: משפחה עוברת לבית חדש. אחרי חודשיים מגיע דיווח על גופה של ילד שנרצח במרתף. המשטרה מצביעה על בני המשפחה כעל החשודים המיידיים. אלא שמבדיקת החרקים שאכלסו את הגופה עלה שהפשע התבצע לפני שהאנשים ההם עברו לגור בבית. כתוצאה מכך הואשמו בַּרצח הדיירים הקודמים – זוג קשישים שהתגלו כסבים של הילד – ושהתגלו כרוצחים האמיתיים. משפחה שלמה ניצלה הודות לחופן רמשים.
לפני שישה חודשים חבר שלי ליאונרדו אמר לי שהוא מכיר מדיום. הוא הבטיח לי שלא מדובר בשרלטן ושבעזרתו אוכל לתקשר עם אשתי. הקשבתי לו מתוך כבוד, אבל סירבתי: אני שייך לעולם המדע, לעולם הרציונלי. בנוסף, ראיתי מספיק זוועות וגופות שהושחתו בדרכים מטורפות בשביל להאמין באלוהים, ובעיקר בעולם הבא. הרוע אורב בכל פינה, בלי עכבות. שום דבר לא מסוגל לעצור אותו. מוטב שלא יהיו חיים אחרי המוות, כי אז רוב הסיכויים שהוא מולך גם שם. ליאונרדו התעקש: "תנסה, מה יש לך להפסיד. ואם זה יעבוד, ייפתרו הספקות שמטרידים אותך. הפגישה עליי." הוא לא הצליח לשכנע אותי. עד שלפני שלושה חודשים החלטתי לקחת על עצמי את המקרה של לוסיה והתחלתי לשקול את האפשרות הזאת ברצינות.
החרקים הראשונים נמשכים לריח של הגזים שנודף מהגופה. הם מריחים אותו הרבה לפני שמרגיש בו חוש הריח האנושי. לפעמים הם אפילו פולשים אל הגוף בשלב הגסיסה. השלב העוברי של חרקים מסוימים הוא קצר מאוד ואז בוקעות כל הביצים בעת ובעונה אחת, כאשר כתוצאה מכך נוצרת מסה של רימות שמתפתלות על פני הגופה כמו יצור מהחלל החיצון.
צבען של הרימות הוא לבן והן מייד חודרות אל הרקמה התת־עורית. הן ממיסות אותה בעזרת חיידקים ואנזימים וניזונות מיניקה רציפה. ככל שעובר הזמן ולא מוצאים את הגופה – כעבור שישה חודשים, למשל – מופיעים חרקים אחרים שמסוגלים לייבש אותה לחלוטין. הכול מנוצל: שיער, עור, ציפורניים. לפעמים המדענים הפורנזיים מוצאים רק עצמות.

אמרתי קודם שאשתי מתה בנסיבות משונות. גופתה נמצאה ביער, מרחק שעה מהנמל הזה. יום קודם לכן, בערב, לקחתי אותה לשדה התעופה, כי היא הייתה אמורה לטוס לבקר את אמהּ בבירה. לפנות בוקר, בשעה שישנתי, לוסיה חזרה הביתה. היא אמרה שהטיסה שלה בוטלה בגלל תנאי מזג האוויר ושמאוחר יותר היא תחזור לשדה התעופה כדי לעלות על טיסה אחרת. שמעתי אותה מדברת מתוך חלום. היא נכנסה למיטה ונשכבה על החזה שלי, כהרגלה. כשהתעוררתי, היא כבר לא הייתה בבית: הנחתי שלא רצתה להעיר אותי ונסעה במונית. כמה שעות אחר כך, כשנודע לי על גילוי הגופה, החלטתי לא לקחת על עצמי את הטיפול במקרה. המנהל שלי הבין את זה והזמין את אלחנדרו, סטודנט שלו מהפקולטה לרפואה. לא רציתי לדעת שום פרט. לוסיה מתה. היא נרצחה.
זה הספיק לי.

אף אחד לא יודע בוודאות מהיכן באים החרקים. ישנם מחקרים שגורסים שמקורם במרבי־הרגל, בעלי חיים מרובי רגליים בעלי קנה נשימה. אחרים משערים שמקורם בסרטנאים. מה שבטוח הוא שבתור הדֶּבוֹן, לפני 400 מיליון שנה, כבר היו חרקים ארציים באזורי הביצות החמים והלחים. ובתור הקַּרבּוֹן התחתון, לפני כ־350 מיליון שנה, הם חוו את הפיצוץ הקמבריוני הראשון שלהם, עם הופעת הכנפיים שאפשרו להם לעוף. החרקים המפותחים והאמידים ביותר הם, כמובן, התיקנים. באופן מפתיע, מעולם לא ראיתי תיקן בקרבת גופה. מאחר שהרוצח של אשתי לא נמצא, החלטתי לעיין בתיק. בדקתי את הראיות שאסף אלחנדרו ומצאתי בהן כמה טעויות חמורות. אחת מהן הטרידה אותי באופן מיוחד: הכשל בחישוב שעת המוות. לוסיה נמצאה ביער בשעה תשע בבוקר על ידי קבוצה של מחנאים.

אלחנדרו קבע שהיא מתה שעה לפני שמצאו אותה. מהבדיקות שלי עלה שמותה אירע לפחות שש שעות לפני מציאתה. כלומר, היא נפטרה לפנות בוקר, בשעה שבה ישנה, כביכול, בזרועותיי. מבלבלת עוד יותר הייתה העובדה שלא היה לי מושג ברור מתי יצאה לוסיה מהבית באותו הלילה. לליאונרדו הייתה תיאוריה: שלוסיה "ביקרה" אותי במיטה לאחר מותה. "זה משהו שמתים נוהגים לעשות," אמר לי, "הם באים להיפרד מיקיריהם." העניין הטריף אותי, עד כדי כך שבסוף הסכמתי לפגוש את המדיום. נפגשנו לפני יומיים. הבאתי לו את החפצים של לוסיה שהוא ביקש ממני: בגדים, אביזרים, תצלומים. אחר כך הוא נתן לי תאריך ושעה מדויקת. היום בתשע בערב "היא תתקשר אליך," אמר בנימה חגיגית.

יש לי חלום על לוסיה שחוזר על עצמו שוב ושוב. תחילה אני רואה את החרקים שזוללים את גופתה בחשאי. אני מגיע לזירת הרצח וקולט שהיא עדיין בחיים ומנסה להסיר אותם מעליה, אבל זה בלתי־אפשרי: הם רבים מדי. היא מטיחה בי: "אתה הבאת אותם אליי." אחר כך היא כבר לא מסוגלת לדבר כי הם מתחילים לבקוע מפיה. בשלב זה אני עוצם את עיניה ומתעורר.
השעה כמה שניות לתשע בערב. לא אכלתי כלום כל היום: לא הייתי רעב. אני שוכב במיטה. הטלפון מונח על שידת הלילה. אני מביט בתקרה וקולט שהיא סדוקה ומתקלפת: לא תזיק לה צביעה הגונה. באחת הפינות אני מוצא קורי עכביש. לכודים בהם כמה חרקים מתים. פתאום אחד מהם נרעד: הוא חי ומתאמץ להשתחרר. באותו הרגע מצלצל הטלפון.
פעם…
פעמיים…
שלוש…
ארבע…
חמש פעמים…
אני מרים את השפופרת.
אני שומע את הים.