"דודתי תרד מיד, מר נטל," אמרה נערה בת 15 בשליטה עצמית ניכרת, "בינתיים יהיה עליך לנסות לסבול אותי." פרמטון נטל השתדל לומר את הדבר הנכון, שיחמיא לאחיינית על רגעים אלה מבלי להפחית מערכה של הדודה האמורה להגיע. עתה, יותר מתמיד, פקפק בינו לבין עצמו אם ביקורי השרשרת הרשמיים אצל אנשים זרים לחלוטין יועילו לו בתהליך ריפוי העצבים שהוא אמור לעבור. "ברור לי מה יקרה," אמרה אחותו, כשהוא תכנן את נסיגתו לכפר. "אתה תקבור את עצמך שם ולא תדבר עם נפש חיה, ומצב עצביך יהיה חמור מתמיד בגלל הדכדוך. אמסור בידך מכתבים לצורך היכרות עם האנשים שאני מכירה שם. חלקם, עד כמה שזכור לי, נחמדים למדי."

פרמטון תהה אם גברת ספלטון, האשה אשר לה הוא עומד לתת אחד מהמכתבים האלה, שייכת לחטיבת הנחמדים.

"אתה מכיר הרבה אנשים מהסביבה?" שאלה האחיינית, לאחר שהרגישה שהם שתקו מספיק זמן.

"אף אחד," אמר פרמטון. "אחותי התגוררה כאן לפני ארבע שנים בערך, במעון הכומר, את יודעת, והיא נתנה בידי מכתבים שיאפשרו לי להכיר כמה מאנשי המקום." בהצהרתו האחרונה היתה נימה ברורה של חרטה.

"אז אתה לא יודע כלום על דודתי?" המשיכה הנערה בשליטה עצמית ניכרת.

"רק את שמה ואת כתובתה," הודה האורח. הוא תהה אם גברת ספלטון נשואה או אלמנה. דבר־מה לא ברור בחדר רימז על נוכחות גברית.

"האסון הגדול התרחש רק לפני שלוש שנים," אמרה הילדה,

"אחרי התקופה של אחותך."

"האסון?" שאל פרמטון. איכשהו, אסונות נראו בעיניו בלתי שייכים לאזור הכפר השליו הזה. "אתה בוודאי שואל את עצמך מדוע אנו משאירים את החלון פתוח בשעות אחר הצהריים ביום חורפי," אמרה האחיינית, כשהיא מתכוונת לחלון צרפתי גדול, פתוח לעבר מדשאה. "חם למדי ביחס לתקופה זו של השנה,״ אמר פרמטון, ״אך האם יש קשר בין החלון לאסון?"

"בדיוק היום, לפני שלוש שנים, יצאו, דרך החלון הזה, בעלה ושני אחיה לציד היומי שלהם. הם מעולם לא חזרו. הם חצו את הערבה בדרכם לאזור הציד החביב עליהם, ושלושתם נבלעו בביצה בוגדנית. היה זה אותו קיץ לח ואיום, אתה זוכר, ומקומות, שהיו בטוחים בשנים קודמות, התמוטטו לפתע ללא כל אזהרה. גופותיהם מעולם לא נמצאו. זה החלק הנורא בסיפור." בשלב זה איבד קולה הילדותי את נימת השליטה העצמית ונעשה מהוסס ואנושי. "דודתי המסכנה חושבת שיום אחד הם יחזרו, עם כלב הספנייל החום שאבד יחד איתם, וייכנסו דרך החלון בדיוק כפי שנהגו לעשות. לכן, כל ערב היא משאירה את החלון פתוח עד שעות הדמדומים. דודתי היקרה והמסכנה סיפרה לי פעמים רבות איך הם יצאו, בעלה עם מעיל הגשם הלבן על זרועו, ורוני, אחיה הצעיר, שר 'ברטי, מדוע את מנתרת?' כדי להתגרות בה, כי היא אמרה שזה מעצבן אותה. אתה יודע, לפעמים, בערבים שקטים כמו הערב הזה, אני כמעט מתחילה להרגיש, וזו הרגשה מצמררת, שהם כולם ייכנסו דרך החלון הזה…" ברעד קל הפסיקה לדבר. היתה לפרמטון הקלה כשהדודה פרצה לחדר בהתנצלויות מסחררות על שאיחרה לרדת. "אני מקווה שורה העסיקה אותך," אמרה.

"היא היתה מאוד מעניינת,״ אמר פרמטון. "אני מקווה שהחלון הפתוח לא מפריע לך," אמרה גברת ספלטון במהירות. "בעלי ואחיי ישובו הביתה מהציד והם תמיד נכנסים דרך החלון. היום הם יצאו לצוד באזור הביצות, כך שהם יטנפו כהוגן את השטיחים המסכנים שלי. כאלה הם הגברים, נכון?"

היא המשיכה לקשקש בעליזות על הציד ועל המחסור בציפורים ועל הסיכויים שיהיו ברווזים בחורף. זה היה פשוט נורא עבור פרמטון. באופן נואש ובהצלחה חלקית ניסה להסיט את השיחה לנושא פחות מחריד. הוא היה מודע לכך שהמארחת העניקה לו רק חלק מתשומת לבה, ושכל הזמן העבירה את מבטה ממנו אל החלון הפתוח ואל המדשאה. היה זה בהחלט צירוף מקרים לא מוצלח, שבא לבקר ביום השנה הטרגי הזה.

"הרופאים מסכימים שעליי לנוח מנוחה שלמה, להימנע מהתרגשות ומכל פעילות גופנית שיש בה מן האלימות," הכריז פרמטון, שהתאמץ לומר זאת, בגלל האשליה הנפוצה שזרים ומכרים אקראיים צמאים לכל פרט קטן ביותר בעניין המחלות והחולשות של הזולת, וביחס לגורמי המחלות והמרפא שלהן. "אין ביניהם הסכמה בעניין התזונה," המשיך. "לא?" אמרה גברת ספלטון, בקול שבא במקום פיהוק. ולפתע התעוררה תשומת לבה – אך לא לדבריו של פרמטון. "הנה הם, סוף־סוף !" קראה. "בדיוק בזמן לתה, והם מכוסים בוץ עד העיניים!" רעד עבר בגופו של פרמטון, ובמבט מלא הבנה פנה לעבר האחיינית. הילדה נעצה מבט בחלון הפתוח, כשבעיניה אימה ופחד. בצמרמורת של הלם, הנובע מפחד לא ברור, הסתובב פרמטון והביט, ממקום מושבו, לאותו הכיוון. באור הדמדומים היורד, לאורכה של המדשאה, צעדו שלוש דמויות לעבר החלון הפתוח; כולם נשאו רובים, ועל כתפו של אחד מהם, כמעמסה נוספת, היה תלוי מעיל לבן. כלב ספנייל חום עקב אחריהם בעייפות. הם קרבו אל הבית ברעש, ואז, מתוך החשיכה, נשמעה זימרתו הצרודה של איש צעיר: "ברטי, מדוע את מנתרת?" פרמטון חטף בפראות את המקל והכובע שלו; הדלת, שביל החצץ ושער הכניסה היו בבחינת תחנות מעורפלות בנסיגתו החפוזה. רוכב אופניים, שעשה דרכו על פני השביל, נאלץ ליפול על גדר שיחים על מנת למנוע התנגשות ממשמשת ובאה. "הגענו יקירתי," אמר האיש שנשא מעיל גשם לבן, כשהוא נכנס דרך החלון. "מלוכלכים כהוגן, אך רוב הבוץ התייבש. מי האיש שברח ברגע שהגענו?" "אדם מאוד יוצא דופן, מר נטל," אמרה גברת ספלטון. "הוא דיבר רק על מחלתו, וזינק החוצה כשהגעתם מבלי לומר שלום ומבלי להתנצל. אפשר לחשוב שהוא ראה רוח רפאים." "אני חושבת שזה בגלל הכלב," אמרה האחיינית בשלווה. "הוא סיפר לי שהוא מפחד מאוד מכלבים. פעם רדפה אחריו עדת כלבים לתוך בית קברות באיזשהו מקום בהודו, והוא נאלץ לישון בקבר טרי שאך נחפר, כשהיצורים נוהמים ומעלים קצף ממש מעליו. די והותר כדי לגרום התרופפות עצבים לכל אחד." המצאת סיפורים, ללא כל התראה מראש, היתה המומחיות שלה.

מתוך הספר 'ורד לאמילי – סיפורי אהבה ומסתורין', באדיבות הוצאת גוונים-עקד.