חתולה שכבה בתעלה ליד הפנייה לסְקוּגסוֹ באחד מאותם ימי סתיו ארוכים ומוזרים כשרק שעליתי לכיתה ז' אבל בעיקר התעסקתי בניסיונות ללמוד על כישוף, אם יש כוחות נסתרים ואם כן, מהם. כשהתקרבנו עם המכונית ראיתי את החתולה שוכבת על צדה בעיניים עצומות, בדיוק בקטע השומם של הכביש הראשי שגובל עם היער בצד אחד והמזבלה בצד האחר. נראה שהחתולה ישנה. ממש ליד סבך השיחים שצומח פרא מאחורי מכולות האשפה הצהובות והמטונפות. בקרקעית התעלה שטה ג'יפה ירוקה, נהר סמיך שזורם לאטו, ופה ושם נצצו בתוכו רסיסי זכוכית קטנים מהמכל הגדול בצורת פעמון שעמד לא רחוק משם, זה שעליו כתוב זכוכית צבעונית. אני ראיתי את החתולה ראשונה, אבל אפילו לא הייתי צריכה להגיד משהו לאימא. פשוט קלטתי אותה ואז גם אימא ראתה אותה. אימא אמרה לאבא לעצור את המכונית ואחרי שעצר יצאנו שתינו החוצה. יצאנו אל השמיים המעוננים, חסרי המנוחה, שהתקמרו מעל הראשים שלנו. קיוויתי שהחתולה מתה. זה היה כביש שמותר לנסוע בו תשעים קמ"ש, מרבית בעלי החיים נהרגו על המקום. רואים אותם בשולי הכביש כשנוסעים העירה. בעיקר סנאים ושועלים. ארנבות, ציפורים. מדי פעם גירית, מפוספסת ויפה כמו חייזר. היו שהצליחו להימלט לתוך הסבך וזכו למות בשקט. אבל כולם מתו.

כשהתקרבנו ראינו שיורד לה דם מאחת האוזניים. קילוח דק באדום בוהק שכבר החל להיקרש. אימא ואני זיהינו אותה מיד. זו הייתה החתולה חסרת הבית. לא היה לה שם, אבל הייתה לה פרווה מנומרת בשחור ובכסף מבהיק. בדרך כלל הייתה בהריון או שאיזה גור נגרר אחריה. אבל עכשיו היא הייתה קטנה וריקה. אפשר היה לראות את הצלעות שלה דרך הפרווה.

החתולה הסתובבה בחוץ מאז שהבעלים שלה חזרו העירה, כמה שנים קודם לכן. הם היו מאורחי הקיץ בכפר, מאלה שבאים והולכים. מאלה שרכשו בקתה בצד הפנימי של הבִּצות ובטח חשבו שיהיה נחמד לשחק עם חתלתול בזמן החופשה, משהו לשעשע בו את הילדים. הם חשבו שהיא בטח תסתדר, ואחר כך נסעו לדרכם. ככה אימא אמרה. מישהי בכפר ניסתה לאמץ את החתולה כשראתה אותה מסתובבת בלי קולר. הרי החורף תמיד מגיע. אנשים נוספים גילו מעורבות ורצו לעזור. גם אימא בטח הייתה רוצה לקחת אותה אם אבא לא היה כל כך אלרגי. אבל נראה היה שהחתולה הפכה לחיית פרא ברגע שכבר לא היה לה עסק עם בני אדם. איש לא הצליח ללכוד אותה. בדרך נס היא שרדה שני חורפים בכוחות עצמה. ובסופו של דבר לא החורף הרג אותה, אלא הכביש.

אבל החתולה לא מתה. כשהיינו במרחק צעדים ספורים ממנה היא פקחה את העיניים. עפעף אחד לא ממש נפתח עד הסוף. אבל לובן העין נצנץ, זה היה הפחד. היא ניסתה להימלט בזחילה, אבל הרגליים האחוריות נגררו על האדמה. נעמדתי, בקושי יכולתי אפילו להסתכל עליה מנסה לברוח מאתנו, מה יכולתי לעשות, שום דבר. והחתולה גם עלולה להיות מסוכנת, לשרוט ולנשוך. אבל אימא ניגשה אליה מיד. יבבה חנוקה נפלטה מפיה של אימא והעבירה בגופי צמרמורת חורקנית, כאילו כל הנוזלים אזלו והשאירו בפנים רק כמה קליפות יבשות ומצומקות שהתחככו זו בזו.

"נו, בואו כבר," צעק יִמִי מהמושב האחורי והקיש בחלון המכונית במקל ההוקי שלו.

לא נראה שאימא שמעה אותו. היא כרעה והניחה את ידה על החתולה בעדינות רבה, בקושי נוגעת בה. נדמה לי שזה הרגיע קצת את החתולה, או שהייתה חלשה מכדי להגיב עוד. החלק התחתון של הגב שלה נגמר בצורה מוזרה. הטפטוף גבר והפך לגשם, ואבא הפעיל את מגבי המכונית מאחורינו. אימא טלטלה את ראשה באיטיות, גם היא לא נראתה כל כך גדולה עכשיו, כשהסתכלה על החתולה מקרוב.

יִמִי דפק שוב על השמשה. הוא מאחר לאימון שלו, בגלל זה הוא המשיך לנדנד. לג'יפה בתעלה היה ריח חמצמץ ורעיל, שככל הנראה נפלט מכל המתכות והפלסטיק שנתקעו מאחורי סבכת הברזל בראש הגבעה. הירוק העז ביותר התרכז בפס רירי שצף על פני הבוץ. אפילו גבעול אחד של עשב לא צמח במדרון, הכול מת. רק חצץ ואדמה ורעל.

"הגב שלה שבור," אמרה אימא.

עיניה של החתולה נעצמו. נשימתה הייתה חלשה, כמעט בלתי מורגשת. הזנב היה מרוח בבוץ. אימא הביטה סביבה, פניה היו רגועות לגמרי, כמו שהיו בבית, כשניסתה להיזכר איפה שמה את העיתון ושללה בשיטתיות אפשרות אחר אפשרות. מאחוריה, באלכסון מימין, הייתה מונחת אבן גרניט מחוספסת, חציה שקוע בחצץ הדק והמהודק. קצות האצבעות של אימא הלבינו כשהחלה לטלטל את האבן הלוך ושוב עד שהשתחררה מהאדמה. הגשם טפטף מאצבעותיה וממצחה כשהניפה את ידה. הכול קרה כל כך מהר, מהלומה אחת, הפניתי את הראש ובכל זאת ראיתי. אבן על הפרווה. אבן כנגד בשר ועצמות.

היא הורידה את המעיל, עטפה בו את החתולה והרימה אותה. בדרך חזרה למכונית ראיתי את יִמִי מגלגל את העיניים במושב האחורי ומצביע על השעון שלו. אבא פתח את החלון.

"לא במכונית!" קרא.

היא נעצרה, רק לרגע, ואחר כך פנתה לעברי. אולי זה קרה כבר אז, השינוי, כי אני זוכרת שמשהו נצץ בעיניה.

"את פותחת את תא המטען?"

באותו יום שבו אימא ואני קברנו את החתולה תחת עץ הערבה הזקן, עברה אימא לעליית הגג. זה קרה באופן כל כך פתאומי, אף אחד לא ידע לאן היא נעלמה. יצאתי לחפש אותה בחצר. אבל כשחזרתי פנימה יִמִי סיפר לאן היא הלכה. ושהדלת נעולה. היא לקחה כל מיני דברים, את המיטה המתקפלת, את הכורסה הקטנה מהסלון, כמה מהספרים שלי שבעצם היו שלה. מדי פעם ירדה למטה לאכול, ומעבר לזה בקושי ראינו אותה. חוץ מלאימוני הוקי עדיין נאסר על יִמִי לצאת מהבית, אבל ממילא הוא נשאר בחדר שלו רוב הזמן. הבית נעשה שקט. אבא לא אמר מילה. לא בהתחלה. שמעתי אותו מספר על זה בטלפון לאחד החברים שלו ואז צוחק, אבל היה משהו חדש בקול שלו, עצבנות כלשהי, כאילו תקועה לו בגרון חיה פרוותית קטנה ורטובה שהוא לא מצליח לבלוע.

חיכינו שהיא תשמיע את אחת "ההצהרות" המפורסמות שלה. אימא הייתה היפית זקנה. בכל אופן ככה אבא תמיד אמר. "שבוע אחד זו הממשלה, שבוע אחר כך אסור לנו לאכול בשר ובשלישי זו איזו מלחמה שהיא קראה עליה ידיעה בעיתון." ידעתי שמה שאמר על אימא היה בעיקר בצחוק, כי בדרך כלל הרעיונות שלה דווקא מצאו חן בעיניו. כל עוד הוא לא היה צריך לעשות משהו, כמו לצאת אתה להפגין, לכתוב רשימות, לתלות דפי מידע על לוחות מודעות או לעמוד מחוץ לחנות הממשלתית למכירת משקאות חריפים ולאסוף כסף כדי להציל את גשר הרכבת הישן שאיש כבר לא משתמש בו. אבל זה בכלל לא היה אקראי כמו שאבא תיאר את זה, אימא תמיד הייתה מעורבת פוליטית. פעם ההצהרות שלה היו עלולות להופיע ברגעים לא צפויים ולהיות נסערות למדי. כשאני ואחי היינו יותר קטנים בעיקר הקשבנו וגמענו את מילותיה בתשומת לב משתנה, אבל בזמן האחרון אבא ויִמִי הקימו חזית משותפת והתחילו לענות לה. לפעמים התפתח ריב. אחי נהג לגחך לאימא בפרצוף כשהייתה מתחממת ואז מתמלאת בזעם צדקני. אבא אהב את זה. אני לרוב לא אמרתי הרבה. למען האמת הסכמתי עם אימא על רוב הדברים, אבל אם אגיד את זה אבא ויִמִי יציקו לי שניהם עד מוות. אז שתקתי.

לפעמים היא הייתה בוכה יום שלם בגלל משהו שקראה. למשל על המלחמה, ממש לא מזמן. היא ביקשה שנהיה משפחה אומנת לאחד מילדי הפליטים. אבל אבא סרב, אמר שאין לנו מקום. או זמן. והרי אימא עובדת כל הזמן, וגם הוא. היא נדנדה ונדנדה, אף אחד לא יודע לנדנד כמוה. ואז התקשר מישהו מהמשטרה וסיפר מה שקרה עם יִמִי, ומאז היא לא נדנדה בכלל. כל האנרגיה שלה הלכה עכשיו על שיחות עם יִמִי. היא נכנסה לחדר שלו, סגרה את הדלת ונשארה זמן רב בפנים. אחר כך רצתה שגם אבא ייכנס אליו, אבל הוא חשב שהיא יותר טובה בדברים כאלה. הם התחילו להתווכח, בעיקר היא. אתה לא מבין? צעקה ערב אחד, שמעתי את הקול שלה חודר דרך הדלת ישר לחדר שלי ואפילו למעמקי הגוף שלי. אתה לא מבין מה הם עשו? אבל אחר כך היא הפסיקה לצעוק. וגם הפסיקה להתווכח.

היא נעשתה כל כך שקטה שהכול היה מוזר, ואז היא השאירה אותי שם למטה בתוך המוזר, עלתה במדרגות ונעלה את עצמה בעליית הגג.

אחרי שאימא עברה לעליית הגג לא הייתה לאבא ברירה אלא לטפל בכל הדברים בבית, והוא לא נטל על כתפיו את המשימה הזאת בשתיקה. הוא נאלץ לחפש מתכונים לדברים הכי פשוטים, והתלונן שאני ויִמִי אף פעם לא עוזרים, שהוא כמו עבד בביתו שלו ושאנחנו הילדים הכי מפונקים בעולם. יִמִי היה טוב כמו אימא בהתחמקות מהמטבח, ולכן אני הייתי צריכה לעשות הכול. ניסיתי למחות, אבל אבא תמיד ויתר ליִמִי. תני לו לנוח קצת, הוא רק חזר עכשיו מאימון, היה אבא אומר כשהצבעתי על ערימות הכלים המלוכלכים. אבל לא היה לי כוח להמשיך להתווכח, אני לא כמוה. מצד שני, בכל פעם שוויתרתי הרגשתי כאילו אני מאבדת משהו, כאילו משהו נוזל לי מהידיים לתוך חור הניקוז יחד עם המים המלוכלכים, שמשהו נשאב לי מהגוף והופך את הקרקע לרעילה.  

*

כשאימא לא נכנעה אחרי יותר משבוע התחיל להימאס לאבא. הוא המציא תירוצים לעלות לעליית הגג ולחפש דברים שלא היו שם. הוא דפק בדלת עד שאימא שאלה מה הוא רוצה, וכשהציעה לרדת ולהביא את הדבר שחיפש – אם תמצא אותו – הוא התרגז עוד יותר.

"תפתחי כבר את הדלת, אינגריד," אמר. "את מתנהגת כמו ילדה קטנה."

אבל היא סרבה, והוא המשיך לדפוק עוד כמה דקות. שמעו את הדפיקות בכל הבית, לא יכולתי להתרכז בתרגילי המתמטיקה. אבל נראה שלה לא היה אכפת. בסוף הוא התייאש, ירד במדרגות וקילל, הלך וחיטט בארון, חיפש מפתח נוסף אבל לא מצא.

כשראה שאני עומדת בפתח הדלת הוא סגר מיד את דלת הארון.

"אל תסכלי עלי ככה," אמר. "אני לא אשם בשום דבר מכל זה."

ואז הסתלק. שמעו רק את צלילי היריות ממשחק הטלוויזיה של יִמִי.

התברר שהיא התפטרה מבית החולים. אני הראשונה ששמתי לב לזה. זה היה באוקטובור ונזילת מים אילצה את המנהל לסגור את בית הספר ליום, אז נסעתי הביתה לחרוש קצת. רוב התלמידים מהכיתה שלי הלכו לבית הקפה שתמיד הלכו אליו אחרי הלימודים או אם הייתה לנו שעה חופשית. אני עדיין לא שתיתי קפה. אחרי שקפצתי כיתה בגיל אחת עשרה ועברתי לכיתה אחרת, לא היה לי עם מי להיות, בהפסקות ישבתי רוב הזמן ובהיתי בעט שלי בניסיון להזיז אותו בכוח המחשבה. ככה זה היה. מאז עברה כבר יותר משנה אז התרגלתי.

בדרך הביתה ראיתי שקלרה חזרה, היא התקרבה עם החברים שלה מהמסדרון של שכבת ט'. למרות שעברה מולי באולם הכניסה במרחק של כמה מטרים בודדים, היא לא אמרה שלום. אפילו שהייתה אצלי בבית פעמיים. היא הסתפרה וקצצה את כל השיער. מָאדֶה מכיתה ט-1 הסתכלה עלי במבט מלא שנאה. ככל הנראה היא זו שמצאה את קלרה בקומה העליונה, בחדר השינה של ההורים של דָאנֶה. השמלה מעל לראש, מחוקה לגמרי. אפילו עשו לה שטיפת קיבה. חשבתי שבטח מרגישים כאילו הופכים אותך מבפנים החוצה, מסובבים אותך, מרוקנים, מותחים. כמו סוודר ישן.

אימא שמעה את החבטה כשכל ספרי הלימוד שלי נחתו על רצפת מסדרון הכניסה לפני שיצאה מהמטבח. המראֶה היה ממש קומי. מהפה שלה השתלשלה פיסת בשר כלשהו (וזה מוזר, כי היא צמחונית) ונראה שהיא מרגישה קצת אשמה. אולי כי תפסתי אותה מסתובבת חופשייה בבית.

"חזרת כל כך מוקדם," רק אמרה תוך כדי לעיסה.

"יש נזילה בבית הספר," אמרתי. "למה את לא בעבודה?"

ואז נודע לי שהיא התפטרה.

בלעדיה שום דבר בבית לא היה אותו הדבר. אבא פיתח איזו תגובה אלרגית וקיטר יותר מאי פעם, הסתובב ומשך באף ושפשף את עיניו המגרדות. חוץ מזה הוא רק ראה טלוויזיה. בערבים, כשישבתי עם שיעורי הבית, אימא הייתה נכנסת לחדר שלי, מלטפת לי את השיער ושואלת אם לא מתחשק לי איזה נשנוש קטן לערב? אמרה שבטח כבר למדתי מספיק, שאני לא צריכה להיות הכי טובה בכל. אפילו התגעגעתי לכל ההתפרצויות שהיו לה על דברים שבעיני אבא לא היו חשובים. מאז שהייתי קטנה היו לשתינו בדיחות פרטיות, כמו למשל להצמיד את הלשון לצד הפנימי של השפה התחתונה, לפזול ולהגיד מה-קורה-לך-את? ואחר כך היינו צוחקות כמו משוגעות. יִמִי חשב שאנחנו ילדותיות נורא, לכן הקפדנו תמיד לעשות את זה כשהחברים שלו היו אצלנו בבית. היא ידעה להקשיב ותמיד אמרה את הדבר הנכון. אבל יותר מכל היא ידעה מתי לשתוק. כשלא עזר להגיד משהו כי אי אפשר לשנות את המצב, בכיתה למשל, או כשאבא רק רצה להציק, היה ממש טוב שהיא לא אמרה כלום, רק שתקה. אחר כך תמיד הייתה מציעה הצעה כלשהי. לא בהכרח משהו מיוחד, אולי רק שיש לה תשבץ שהיא צריכה קצת עזרה אתו.

ובלילות כששכבתי במיטה ולא יכולתי להרדם חשבתי איך גם היא שוכבת שם, בדיוק מעל לחדר שלי במיטה המתקפלת הרעועה, ואז הרגשתי כאילו מישהו נכנס לי לגוף. שגוף אחר נכנס לגוף שלי, נדחק פנימה, גדול כל כך שהעור שלי נמתח, הראש שלי נמתח, וכל המחשבות התרוצצו בערבוביה עד שזה נעשה בלתי נסבל. אבל בקושי יכולתי לזוז, כי הגוף האחר היה כבד כמו עופרת, בתוך הגוף שלי. וכשבסוף נרדמתי חלמתי את החלום שאני תמיד חולמת. איך אני נלחצת לתוך מנגנון שעון גדול בחלל שחור, בין גלגלי שיניים זהובים. אני מנסה לצאת משם אבל הידיים המיוזעות שלי מחליקות על המתכת. והתקתוק כמעט מוציא אותי מדעתי. למדתי את הטכניקה להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שאמחץ למוות. ואז קמתי ונעמדתי על הרצפה, עשיתי את הסימן ואמרתי את המילים הנכונות כדי שאוכל לראות את האמת. אחר כך עשיתי שלושה סיבובים נגד כיוון השעון כדי שלא אצטרך לחזור לאותו המקום כשארדם. קראתי על זה באחד הספרים של אימא. לפעמים זה עבד. פעמים אחרות התעוררתי בחלום אחר, שבו החדר שלי היה זהה, ובכל זאת אחר. כל כך דומה שחשבתי שזה באמת החדר שלי ועשיתי בו שלושה סיבובים נוספים. לפעמים החדר היה ריק חוץ מהמיטה, כאילו ביקש לומר שאין מקום אחר ללכת אליו, ואחר כך נרדמתי שוב לתוך החלום הראשון, או לתוך חלום חדש וזר שאחר כך לא הצלחתי לזכור. פעם אחת ניסיתי להתנגד לחדר בחלום ואחרי שלושת הסיבובים שלי התיישבתי על הרצפה בפינה במקום לחזור למיטה ולהרדם, אבל כשנשענתי על הקיר הוא התמוטט ואני התחלתי ליפול והמשכתי ליפול. אחרי זה הפסקתי למרוד בחדר האחר של החלום.

לפני שאימא עברה לעליית הגג סיפרתי לה על כל זה, והיא אמרה שטוב לעבד את הרגשות בלילה ואז לא צריך לדאוג כל כך בשעות היום. במובן מסוים זה באמת ככה. דאגתי פחות בנוגע לדברים שעיבדתי בלילה, אבל החלומות מצדם עוררו בי הרהורים חדשים. יכול להיות שהחדר בחלום יהיה פעם כל כך אמיתי שפשוט אמשיך לחיות בו בלי לחשוד בדבר? ביקום מקביל, שבו יש אימא דומה, אח דומה, בית ספר דומה, ספרים דומים ודברים דומים לדאוג לגביהם. ובסופו של דבר: יהיה לי יותר קל?

ביום שבת לבשתי את מעיף החורף שלי, יצאתי החוצה והתיישבתי בכיסא גינה שלקחתי מהמחסן. העמדתי אותו על ערימת העלים בצדה הפנימי של הגדר, בזווית הפונה אל חלון עליית הגג. ואז התיישבתי ובהיתי. החלון למעלה היה פתוח ובקעה ממנו מוזיקה, היא שמעה את התקליטים הישנים שלה משנות השבעים. הפטפון שעמד קודם בסלון נעלם כמה ימים אחרי שהסתלקה. היא שרה מנגינה מוזרה, לא דומה בכלל לזו שבתקליט, עם מילים משונות שלא הבנתי. מילים מכל מיני סוגים. כאילו היא שרה באלפי שפות. אולי היא רקדה. כשעוד גרה למטה הייתה לפעמים רוקדת בזמן שהכינה אוכל, על השטיחון במטבח. במכנסיים מופשלים. חיכיתי שהיא תראה אותי יושבת בחוץ, תקרא לי לעלות. אבל היא לא הסתכלה החוצה אפילו פעם אחת.

*

מאוחר יותר באותו היום, כשישבנו לאכול ארוחת ערב, כמה מהחברים של אבא באו לבקר. אימא נעלמה במהירות, כרגיל, אחרי שאמרה להם היי ונישקה את אבא בפה. החברים הם יורגן מהעבודה הקודמת של אבא וגם אוּלוּף וריקרד שאותו הכיר בזמן השירות הצבאי. בדיוק לפני שעלתה במדרגות נפגשו המבטים שלנו ומשהו נצץ בעיניים שלה, אני לא יודעת מה. פתחתי את הפה להגיד משהו, כל דבר. אבל שום דבר לא יצא, ומהר מאוד היא נעלמה.

החברים של אבא טפחו ליִמִי על הגב ואמרו לי שלום כשניגשתי לכיור לשטוף את הכלים. אחר כך הם התיישבו סביב שולחן המטבח.

"אז נכון מה ששמענו," אמר יורגן. "שאשתך לקחה לה מאהב שם בעליית הגג?"

כולם התפקעו מצחוק ואבא הוציא כוסות מהארון וצחק איתם, אבל ראיתי שהפרצוף שלו קפוא לגמרי. יִמִי, שנשאר לשבת איתם, ענה בשמו.

"כן, אנחנו חושבים שהיא עושה כל מיני כשפי וודו שם למעלה, או שיש לה מועדון נשים מסתורי."

הם צחקו אפילו יותר, ויורגן פנה אלי.

"אם ככה אז לפחות לך מותר להיכנס לשם, לא?"

הפרצוף שלו היה מכוסה כתמים אדומים מתקלפים, ומחוספס כמו אבן.

"אני לא רוצה להצטרף לשום מועדון מוזר," אמרתי.

מיד אחר כך התביישתי והתחרטתי, הרגשתי שהם צוחקים על אימא. אבל הם בכלל לא שמעו מה אמרתי.

"לעאזאל, אתה נראה איום ונורא," אמר ריקרד לאבא. "חטפת איזה וירוס או משהו?"

אבא התיישב בקצה השולחן.

"זו איזו אלרגיה," אמר.

"אולי אתה אלרגי לכל עבודות הבית," אמר יורגן ואז כולם התחילו שוב לגחך, גם יִמִי.

הוא ישב הכי קרוב לחלון וסובב באצבע אחת את הטלפון הנייד שלו במעגלים. בזמן האחרון אני בקושי מסוגלת להסתכל עליו, הידיים שלו נעשו כל כך גדולות ומגושמות, רק שני סנפירים רופסים, והפרצוף שלו נהיה גס כמו של חזיר גדול. הוא בטח שוקל עכשיו שמונים קילו, קודם יכולתי לרוץ יותר מהר ממנו, אבל עכשיו אין לי סיכוי, הוא צימח שרירים, והקול שלו רק נעשה יותר ויותר נמוך מדי יום. עכשיו הוא נשמע כמו אבא והאחרים. ורק לפני כמה ימים כשהעביר לי את קערת תפוחי האדמה היד שלו נגעה ביד שלי, היא הייתה רטובה לגמרי מזיעה והרגשתי שאני הולכת להקיא, הבטן שלי התהפכה, ופתאום עלו לי כל מיני תמונות בראש: איך הוא נראה ערום, גם כמבוגר וגם בשלב הביניים המגעיל הזה של פלומה וצחוק דבילי וקשקשים וחצ'קונים. פעם הוא היה חלק בדיוק כמוני, עכשיו נראה שהוא התכסה בקרום עבה ושמנוני. הרי כשהיינו קטנים קרה ששיחקנו יחד, ולפעמים עשינו יחד אמבטיה, רק מהמחשבה על כל זה אני כמעט בוכה. למשל, מה אם מישהו יכריח אותי להתרחץ אתו עכשיו, מה אם הוא יוכל להיכנס בלי לשאול לתוך האמבטיה כשאני בתוכה, ומה אעשה אז? מכונה כבדה של זיעה ובשר. הוא רק יחייך אלי ואז ישים את הידיים שלו על הזרוע שלי ויסובב אותן לשני הכיוונים עד שהזרוע תהיה אדומה כולה ותנשור או שהעור ייקרע לגזרים.

כשגמרתי לשטוף את הכלים ניגבתי את הידיים במגבת המטבח והסתלקתי משם. גמרתי לעשות את כל השיעורים, וזה כשלעצמו היה נס. ידעתי שאבא והחברים שלו ישחקו קלפים וישתו בירה כל הערב. יִמִי בטח ישחק משחקי מחשב, כרגיל. אף אחד לא יפריע לי.

לקחתי את נגן הדיסקים הנייד שלי והתיישבתי על המיטה. עד מהרה התמלא כל היקום בקְיוּר, אפילו צליל אחד קטן לא חדר מבעד למוזיקה. נשכבתי על הגב עם הידיים על הבטן ועצמתי את העיניים. התחלתי בנשימות יוגה כמו שאימא לימדה אותי וניסיתי להיכנס למצב המיוחד הזה, כמעט מדיטטיבי, שלפעמים הייתי נכנסת אליו כשהייתי מקשיבה למוזיקה מסוימת. עוד לפני שהספקתי להרגיש מנומנמת כבר נרדמתי.

*

כשהתעוררתי הדיסק כבר נגמר. השעה הייתה אחרי אחת. דרך הקיר שמעתי שיש עדיין אנשים במטבח, אפילו שידעתי שאבא צריך לקום מחר מוקדם ולהביא את המכונית למוסך. הייתי צריכה פיפי, הוצאתי את האוזניות מהאוזניים ושמתי את נגן הדיסקים על השידה. אחרי שעשיתי פיפי וצחצחתי שיניים נכנסתי למטבח לקחת כוס מים. כולם עוד ישבו שם, גם יִמִי.

"היי, מה העניינים?" אמר יורגן כשנכנסתי.

הם היו שיכורים, ראיתי את זה כי קווי המתאר שלהם נראו מעורפלים והפרצוף של אבא היה קצת אדום. החלון התכסה באדים והשולחן היה מלא בפחיות בירה. ברוב טפשותי שאלתי מה הם עושים, בקול מלא חיים שלא היה לי מוכר. המבט שלי היה קצת מטושטש, כאילו אני יכולה לראות את כל החלקיקים באוויר, מרחפים סביב באיטיות, נכנסים ויוצאים מהפיות הרטובים של כולם, יורדים לריאות שלהם, עולים ואז נכנסים לתוכי.

"אנחנו יושבים פה ומדברים על החיים, ילדונת," אמר יורגן.

"היית אמור לתלות את הכביסה," אמרתי ליִמִי, אבל מיד התביישתי, הרגשתי כזאת "בסדר", בדיוק כמו בבית הספר כשכולם מגלגלים עיניים בכל פעם שאני מצביעה.

מול יִמִי עמדה פחית של בירה מחוזקת, הוא הקיף אותה בידו.

"אני אעשה את זה אחר כך," אמר.

"יִמִי יושב פה ורוכש קצת בינה מאנשים כמונו, שכבר עברו לא מעט בחייהם," אמר יורגן.

"אני רואה שהוא גם השיג לו קצת בירה," לא התאפקתי ואמרתי בזמן שהוצאתי כוס מהארון ומילאתי אותה במים.

"קצת בירה לא תזיק," אמר אבא. "הרי בקרוב הוא בן שמונה עשרה."

"הוא בן שש עשרה," אמרתי.

"אז בת כמה את?" שאל יורגן, בולע קצת את המילים.

"היא בת שלוש עשרה," אמר יִמִי.

"אוי ואבוי, אז כדאי שנתנהג יפה," אמר יורגן לאולוף ודחף אותו במרפקו.

"אל תגידי לי שאת מרגלת בשביל 'האחות הגדולה' שם למעלה?" אמר אולוף.

התחלתי להגיד שאני לא שום דבר, אבל אבא קטע אותי.

"כל עוד היא שם למעלה אני המחליט פה למטה," אמר. "ואני לא חושב שצריך לעשות כזה סיפור מבירה או שתיים."

"ברור שלא," אמרתי והלכתי משם.

הם התחילו שוב לצחוק.

חזרתי לחדר שלי, נכנסתי למיטה ומשכתי את השמיכה עד הסנטר, אבל ידעתי שלא אצליח להרדם. לא הצלחתי להוציא מהראש את ההבעה המתנשאת המגעילה של יִמִי. זו ההבעה שהייתה לו על הפרצוף כשחשבתי על מה שקרה, הדבר שבעצם לא ידעתי עליו שום דבר. כל בית הספר ידע יותר ממני, כי אף אחד אף פעם לא מספר לי שום דבר. אפילו לא אימא. כולם רק הסתכלו, או הסתכלו הצדה. רסיסי מידע, זה כל מה שהיה לי. ואף פעם לא הייתי בבית של דאנֶה, שבו הייתה המסיבה. נראה שיש שם מסיבות לעתים קרובות, אולי ההורים שלו נוסעים הרבה. אבל אף שמעולם לא הייתי בבית של דאנה, ואף פעם אפילו לא השתתפתי במסיבה, יכולתי לראות את הדלת לנגד עיניי. יכולתי לראות הכול, מבעד לזמן ולחלל. יכולתי לראות מבעד לקירות. את הסלון מתמלא בפחיות בירה, את החלונות מתכסים אדים ואת האנשים שעומדים בכל מקום. הם מתמזמזים וצורחים כדי לשמוע זה את זה מעל המוזיקה שפוצצה את הרמקולים והתחילה לחרוק בדיוק כמו שהרמקולים של יִמִי חורקים כי הוא אף פעם לא נזהר ותמיד עושה בדיוק מה שבא לו. חלק מעשנים סיגריות, אולי אפילו בתוך הבית. חלקם במרפסת. נערה בלונדינית מקיאה על הפרחים בגינה ונראה שבקיא יש חתיכות מדממות. אבל אני מפנה משם את מבטי ומכריחה את עצמי להסתכל למעלה, אל הדלת בקומה העליונה. שם למעלה שקט לגמרי, דלת חדר השינה היא זו שמימין למדרגות, צבועה בלבן. היא פתוחה לכדי חריץ. המוזיקה מהקומה למטה חלשה יותר, היא נשמעת עמומה ומייבבת, כאילו מנגנים אותה לאחור. האור מהמסדרון נופל על החדר החשוך, המיטה הזוגית מוצעת, אבל כיסוי המיטה מקומט ולא מכסה את הכרים. ובמיטה שוכבת קלרה. ישנה, באמצע אלומת האור החודרת מהדלת. כאילו עלתה הנה לנוח, כדי לברוח מכולם לזמן מה. אולי היא רבה עם מאדֶה, אחרת הן היו צריכות להיות יחד, בבית הספר הן תמיד היו יחד. אבל נראה שקלרה כל כך השתכרה שהיא שכבה לישון. כולם בבית הספר אמרו שקלרה אוהבת מסיבות. שקלרה תמיד חייבת להיות "שפוכה". הפנים שלה מופנות הצדה, אני מתקשה לראות אותה כמו שצריך, אני יכולה לראות מבעד לכל הקירות, רק לא זה, כאן אני רואה רק את הפתח הצר והמואר, והמבט שלי מאבד את אחיזתו בצדדים החשוכים. מולי שוכבת קלרה והשיער הארוך שלה מפוזר על המיטה. הוא נבלע בין קפלי הכיסוי ונראה ארוך נורא, מגיע עד מעבר לשולי המיטה. קלרה הכי יפה מכל הבנות בבית הספר, אפילו כשהיא שפוכה היא יותר יפה מכולן, שוכבת באור שחודר מהמסדרון. אבל פינות החדר כל כך חשוכות. החושך מתרחב ומתכווץ, אבל כל הזמן הוא בעצם גדל לאטו. הוא משתלט על הכול. ואחר כך נדמה לי שהכול נעלם, כאילו שוקע ומתרחק בתוך שדה הראיה שלי. פס האור מהדלת מהבהב, מישהו חולף על פני הפתח. מורגשת תנועה בתוך השחור. האור שוב נקטע. יש עוד מישהו בחדר.

אולי הם עשו את זה בצחוק, אני לא יודעת. אני רואה רק יד גדולה שמושכת את השמלה שלה ואחר כך אני לא רואה עוד, האור מהבהב ומתחיל לרצד, הופך לנחיל של נקודות מטושטשות עד שאני מוכרחה להסתכל הצדה והתמונה נעלמת לגמרי. אבל אני יודעת שיִמִי היה שם. אני יודעת, כי שמעתי בשיעור טבע את מיכּאלה אומרת ללינֵאָה שמאדֶה סיפרה שזה מה שקלרה אמרה לשוטרים. לפני שביטלה את התלונה שלה היא אמרה לשוטרים שיִמִי ודאנֶה ורובין ואַנטֶה היו שם בפנים. למרות שהייתה כל כך שיכורה שנרדמה, היא הרגישה שהם היו שם. ואולי היא ראתה את החיוך הדבילי של יִמִי, את ההבעה המפגרת שלו, אולי זה מה שראתה אז. ההבעה שהייתה מרוחה עכשיו על הפרצוף שלו כשישב במטבח, כאילו שום דבר לא קרה. כאילו הכול כרגיל.

ושם הם ישבו יִמִי ואבא ואולוף ויורגן וריקרד, וצחקו. הצחוק הגיע עד לחדר שלי. אולי אימא גם שמעה אותם, או שהיא ישנה, כבר לא היה כל כך חשוב, כי היא לא עשתה שום דבר, פשוט נתנה להם לצחוק כמה שהם רוצים.

אחרי עשרים דקות בערך שמעתי את רגלי כסאות המטבח מתחככים ברצפה. מיד אחר כך יורגן והאחרים עברו ברחוב מחוץ לחלון, הקולות שלהם הלכו והתרחקו ובסוף נעלמו. ולזמן קצר השתרר שקט. אף אחד לא נכנס לחדר האמבטיה לצחצח שיניים, אבא ויִמִי נשארו במטבח. ראיתי אותם יושבים שם כשהצצתי בחטף דרך הקירות, הם דיברו בשקט ובמחוות ידיים גדולות, היו במצב רוח מרומם. אבל לא יכולתי להבחין במילים שאמרו, רק לראות אותם, יושבים קרוב זה לזה, משיקים את פחיות הבירה ואז לוגמים את הטיפות האחרונות. כמה דקות אחר כך נפתחה דלת הכניסה ונסגרה. התיישבתי במיטה, כיביתי את מנורת הלילה כדי שאוכל לראות בחושך. יִמִי יצא מהבית, הוא היה בדרך למחסן. ראיתי שהדלת נתקעה קצת כשמשך בידית, כמו שבדרך כלל קורה בחורף כשהאדמה הקפואה דוחפת את המפתן כלפי מעלה. הוא טלטל את הדלת עד שנפתחה, ונכנס למחסן. כעבור זמן קצר יצא ובידו חפץ צר וארוך. ניגשתי לחלון והצצתי מאחורי הווילון, אבל לא יכולתי לראות מה הוא מחזיק. הוא נכנס חזרה הביתה ושמעתי אותו ואת אבא מדברים, אבל לא מה הם אומרים. הם צחקו קצת, ואחד מהם היסָה את האחר.

שוב השתרר שקט. פתאום שמעתי את המדרגות חורקות. בבת אחת תפסתי במה מדובר. יִמִי הביא מהמחסן את הלוֹם.

הם מתכננים לפרוץ לחדר.

מיהרתי לדלת, הרגשתי שאני מוכרחה לעצור בעדם. אבל נעמדתי במקום. מה זה משנה אם הם יפרצו את הדלת שלה. הם בטח רק רוצים לצחוק קצת על אימא. זה סתם, בצחוק.

 אבל אור מוזר האיר בתוכי. וידעתי שלא מספיק לצעוק. כדי לעצור בעדם אני צריכה לקחת מהם את הלום במו ידיי. זו הדרך היחידה.

 אז פתחתי את הדלת ויצאתי למסדרון, אבל כשעמדתי לעלות במדרגות שמעתי איך הם, בצליל שהזכיר לי קול של חיה מעונה, פורצים את הדלת וצועקים משהו לאימא. קפאתי באמצע התנועה. בבת אחת השתרר שקט מוחלט. משהו קפוא כקרח זרם באיטיות בגופי. הרגשתי אותו מחלחל דרך הגרון למטה אל חלל הבטן, מתפשט לצדדים, יורד לירכיים וממשיך למטה, עד שהתרכז בברכיי בשתי מערבולות מסתחררות. ואז שמעתי מישהו בוכה.

אימא.

הבכי גבר, היא התייפחה וכמעט החלה לילל, לא, לא לילל, הצליל היה יותר עמום. יבבות ממושכות ממעמקי הגוף. הן הלכו וגברו, היו כל כך קולניות שאפילו לא שמעתי את יִמִי ואבא יורדים במדרגות. הם לא אמרו שום דבר כשחלפו על פני במדרגות, עדיין עמדתי במקומי, מוכנה לזנק. העיניים שלהם נראו מרוקנות לגמרי כשנעלמו בחדרים שלהם. אימא המשיכה לילל בבכי בעליית הגג, אבל אני עמדתי במקומי ולא עליתי לנחם אותה.

*

למחרת התעוררתי מאוחר, שכבתי קצת במיטה והקשבתי. האבק התנועע מעל פנַי בתבניות חלומיות. שקט שרר בבית. עליתי במדרגות בהיסוס. הכול נראה לי כל כך ריק. דלת החדר של יִמִי הייתה פתוחה. המיטה לא הייתה מסודרת.

גרם המדרגות המוביל לעליית הגג היה אפלולי, מגע שלבי העץ של המדרגות השחוקות היה חָלָק כנגד כפות הרגליים שלי. עליתי בצעדים שקטים ככל שיכולתי, בחצי הדרך למעלה ראיתי שדלת עליית הגג פתוחה כדי חריץ. הלום השאיר סימנים ברורים. פצעים בהירים נפערו במסגרת העץ. האור שבקע מהחריץ שטף את כפות הרגליים שלי.

"אימא?"

פתחתי את הדלת לרווחה.

מדהים כמה הספיקה לפנות ולסדר. זכרתי את החדר דחוס ומבולגן, חשוך ומלוכלך. חלונות תקועים, שכבה עבה של אבק על שקיות אשפה ורהיטים נשכחים. אבל עכשיו זה נראה כמו חדר רגיל. ניחוח קלוש של לימון, עץ וקטורת.

מבעד לשני חלקיו של וילון סגול כהה חדר האור החורפי הרך והאיר את שולחן הכתיבה המכוסה בספרים. במרכזו עמדה מכונת כתיבה נוצצת ובתוכה גיליון נייר לבן. המיטה המתקפלת הייתה מוצעת, ועל הרצפה לידה עמדה כוס מלאה במים עד החצי. כמה שערות דקיקות, פלומתיות נדבקו לשפתי הכוס, המים היו קצת מאובקים. התקדמתי כמה צעדים לעבר המיטה, אבל נעצרתי. קול, כמו חבטה קלה. או כמו צליל עמום שהלם איפשהו בבית, מסעו מבעד לקירות טשטש אותו, אבל הוא הגיע אלי בדיוק ברגע שנעצרתי. עמדתי בלי לזוז והקשבתי. מחוץ לחלון נשמע עורב זנבתן קורא במרחק. וזה הכול. כאן למעלה היה קר יותר, ואני עמדתי יחפה על רצפת העץ. כמה סנטימטרים מאצבעות הרגליים שלי ראיתי שמישהו מתח קו גיר לבן שנעלם תחת השטיחון האדום עם הדוגמה המזרחית. השטיחון היה מונח על הרצפה לפני. ידי רעדה קצת כשהסתרתי אותה מאחורי הגב.

הייתי ממש על הסף עכשיו, על הסף של משהו.

באיטיות רבה, כאילו לא רציתי שיִראו, פתחתי קצת את פי. שאר הגוף היה שקט, זה היה גורלי לגמרי. עשיתי את הסימן בתנועת יד זריזה מעל עמוד השדרה, בקושי ראו אותה. מרוב ריכוז העור על פנַי התחיל להימתח עד המצח והרקות. אמרתי את המילה בשקט-בשקט, בקול שכמעט לא נשמע ובשלווה גדולה, כמעט בדממה. ועדיין שמעו אותה.

אחר כך עשיתי את צעדיי הראשונים במעגל לעבר השמש.

כשהייתי מוכנה, נעצרתי. הרגשתי שכל הגוף שלי רדום, המבט שלי שוטט סביב. אבל שום דבר לא קרה. אפילו העורב לא קרא עכשיו. הסתובבתי ורציתי ללכת. אבל תוך כדי שחציתי את החדר קלטתי בזווית העין תנועה גלית, כמו רוח מנשבת. ליד הרצפה, מאחורי הווילון שלפני החלון הקרוב. כאילו משהו ישב שם זמן מה, אבל היה עכשיו בדרכו החוצה.

---

*איור: נועה שניר