3
שולמית אפפל
תשמרי בבטן
דלג לתוכן
תפריט
קראו ב:
הטפט הצהוב
24 דק'
למה לקרוא את הסיפור הזה
אנה קלי
המשפט הראשון הוא פתיחה מושלמת לסיפור אימה. ובכל זאת, “הטפט הצהוב” הוא הרבה יותר מזה – וכמעט 125 שנה מאז שראה אור, הוא קרוב לוודאי היצירה הידועה ביותר של שרלוט פרקינס גילמן, יצירה ידועה הרבה יותר מאינספור יצירותיה הארוכות. המספרת בגוף ראשון ילדה לא מזמן תינוק והיא סובלת ממחלה מסתורית. בעלה הרופא מכנה זאת “חולשת עצבים זמנית – ונטייה קלה להיסטריה”, דיכאון אחרי לידה היא האבחנה שקורא בן המאה ה-21 היה מגיע אליה. הוא לוקח אותה לבית מרוחק למשך הקיץ, בהנחה שתבריא אם לא תעשה דבר פרט למנוחה ואכילה, ותימנע לחלוטין מכל עבודה – במיוחד כתיבה. אבל היא אינה מצייתת, בחשאי, והמילים שאנו קוראים הן הרומן הסודי שלה. הבית יפהפה והיא מנסה להחלים בצייתנות, אבל החדר שהיא ישנה בו מכוסה טפט צהוב בדוגמה מוזרה שמתחילה להעסיק את מוחה, לטרוד את מחשבתה ולרדוף אותה. הסיפור הקלסטרופובי הקטן הזה, רק 5000 מילה שמתרחשות כולן בחדר אחד, חוקר נושאים גדולים – המוסד המחניק של הנישואים הויקטוריאנים, הכלא של חלוקת התפקידים המגדרית במאה ה-19, מחלת נפש, כתיבה והדמיון. יש בו בסיפור פרטים קטנטנים מבהילים, כישרון – להראות לקורא את מה שרואה המספרת וגם מעבר לזה, והתפתחות מחוכמת ומעודנת של קולה, מן הבהירות המרוסנת של המשפטים הראשונים ועד לסיום – שהוא מפחיד בדיוק כפי שהבטיחה שורת הפתיחה, אבל הרבה יותר מזה, מעורר מחשבה.
תרגום: דפנה רוזנבליט
רק לעתים רחוקות שוכרים אנשים פשוטים כמו ג’ון וכמוני אחוזה משפחתית לימי הקיץ.
וילה בסגנון קולוניאלי, נחלת אבות, הייתי אומרת בית רדוף רוחות ומרקיעה לפסגות של אושר רומנטי – אבל אי אפשר לדרוש מן הגורל יותר מדי!
ובכל זאת אני מתעקשת לטעון שיש בה משהו מוזר.
אחרת למה להשכיר אותה כל-כך בזול? ולמה היא עמדה ריקה זמן רב כל-כך?
ג’ון צוחק עלי, כמובן, אבל זה דבר צפוי בנישואים.
ג’ון הוא אדם מעשי עד קצה גבול היכולת. אין לו סבלנות לכל מה שקשור לאמונה, הוא פוחד פחד מוות מאמונות טפלות, ולועג בגלוי לכל התייחסות לדברים שאי אפשר למשש, לראות או לבטא במספרים.
ג’ון הוא רופא, ואולי – (לא הייתי מעזה לומר זאת לנפש חיה, כמובן, אבל הנייר הזה נטול חיים, ורוחי מוצאת בו הקלה גדולה) – אולי זו אחת הסיבות שבגללן אני לא מבריאה מהר יותר.
תבינו, הוא לא מאמין שאני חולה!
ומה אפשר לעשות?
אם רופא בעל מעמד בכיר, שהוא בעלה של מישהי, מבטיח לחברים ולקרובים שממש אין לה שום בעיה מלבד דיכאון שמקורו בחולשת עצבים זמנית – ונטייה קלה להיסטריה – מה היא אמורה לעשות?
גם אחי רופא, גם הוא בעל מעמד בכיר, והוא אומר אותם דברים.
אז אני נוטלת פוספטים או פוספיטים – מה שזה לא יהיה, ומי טוניק, וטיולים, ואוויר צח, ופעילות גופנית, ונאסר עלי לחלוטין “לעבוד” עד שאשוב לאיתני.
אני באופן אישי חולקת על דעתם.
אני באופן אישי מאמינה שעבודה נעימה, שתכלול ריגושים ושינוי, תוכל להועיל לי.
אבל מה אפשר לעשות?
במשך זמן-מה כתבתי, בניגוד לעמדתם; אבל זה באמת מתיש אותי מאוד – הצורך לנהוג בעורמה, או להתמודד עם התנגדות חזקה.
לפעמים אני מדמיינת שבמצבי, אילו הייתי מוקפת בפחות התנגדות וביותר חברה ותמריצים-
אבל ג’ון אומר שהדבר הגרוע ביותר שאני יכולה לעשות הוא לחשוב על מצבי, ואני מודה שזה תמיד מרע את הרגשתי.
אז אניח לזה ואדבר על הבית.
מקום יפה להפליא! מבודד מאוד, מרוחק מאוד מהכביש, והכפר מצוי במרחק שלושה מיילים מכאן. הוא גורם לי לחשוב על מקומות אנגליים שקוראים עליהם, כי יש בו גדרות חיות וחומות ושערים עם מנעולים ובתים קטנים נפרדים לגננים ולאנשים.
ויש גן מקסים! מיָמַי לא ראיתי גן כזה – גדול ומוצל, מרוצף שבילים ישרים ולאורכם סוכות ארוכות מחופות גפנים שספסלים תחתן.
היו גם חממות, אבל כולן שבורות עכשיו.
היתה איזו בעיה משפטית, אני משערת, משהו שקשור ליורשים ולחלוקת הירושה; על כל פנים, במשך שנים עמד המקום שומם.
אני חוששת שזה מטפח את הנטיות שלי לענייני רפאים, אבל לא אכפת לי – יש בבית הזה משהו מוזר – אני מרגישה את זה.
אפילו אמרתי את זה לג’ון בליל ירח אחד, אבל הוא אמר שזו רוח פרצים, מה שאני מרגישה, וסגר את החלון.
לפעמים אני מתמלאת כעס חסר כל היגיון על ג’ון. אני בטוחה שבעבר לא הייתי כל כך רגישה. אני חושבת שזה בגלל מצב העצבים שלי.
אבל ג’ון אומר שהרגשה כזאת עלולה ליטול ממני את השליטה העצמית הראויה; משום כך אני משתדלת לשלוט בעצמי – לפחות בפניו, וזה מעייף אותי מאוד.
את החדר שלנו אינני מחבבת כלל. רציתי לגור באחד החדרים שבקומה התחתונה, זה שנפתח לחצר והחלון שלו מכוסה ורדים והווילונות הצבעוניים המיושנים שלו יפים כל כך! אבל ג’ון לא הסכים בשום אופן.
הוא אמר שיש בו רק חלון אחד, ואין מספיק מקום לשתי מיטות, ואין חדר סמוך שיוכל לעבור אליו אם ירצה.
הוא דואג ואוהב מאוד, וכמעט לא מרשה לי לזוז בלי הוראות מיוחדות.
לוח הזמנים שלי מוכתב מראש לכל שעה ביום; הוא מסיר מלבי כל דאגה, ובסך הכול אני מרגישה כפוית טובה על כך שאיני מעריכה זאת יותר.
הוא אמר שבאנו הנה אך ורק למעני, כדי שאוכל למצוא מנוחה מוחלטת ואוויר צח כאוות נפשי. “הפעילות שלך תלויה בכוחך, יקירתי”, הוא אמר, “והמזון תלוי במידה מסוימת בתיאבון שלך; אבל אוויר את יכולה לספוג בכל עת”. משום כך נכנסנו לגור בחדר הילדים שבקומה העליונה.
זה חדר גדול, מרווח, שמשתרע כמעט על כל הקומה. חלונותיו פונים לכל עבר, ויש שפע של אוויר ושמש. להערכתי, בתחילה הוא שימש חדר ילדים, ואחר כך היה לחדר משחקים ולאולם התעמלות; כי החלונות מסורגים לצורך הגנה על ילדים קטנים ובקירות נקבעו טבעות ודברים אחרים.
הצבע והטפט נראים כאילו שימשו בית ספר לבנים. הם מקולפים – הטפט מתבקע בטלאים גדולים סביב מראשות המיטה שלי, בערך עד להיכן שאני יכולה להגיע, ובשטח נרחב בצד השני של החדר למטה. מימי לא ראיתי טפט גרוע יותר.
אחת מאותן דוגמאות מפושטות ומצועצעות שמבצעות כל עבירה על חוקי האמנות.
היא משעממת מספיק כדי לבלבל את העין העוקבת, מודגשת מספיק כדי להטריד ולעורר לבחינה מתמדת, וכאשר עוקבים זמן מה אחר העקומות העלובות והלא ברורות, לפתע הן מתאבדות – צוללות מטה בזוויות שערורייתיות ומתרסקות בסתירות שכמותן לא נראו.
הצבע דוחה, כמעט מזעזע; צהוב מלוכלך ומעושן שאור השמש הסובב באיטיות גרם לו לדהות בדרך משונה.
בכמה מקומות צִבעו כתום, דהוי אבל בכל זאת מזעזע, ובאחרים הוא לובש גוון גופרית חולני.
לא פלא שהילדים שנאו אותו! אני עצמי הייתי שונאת אותו, לו היה עלי לחיות זמן רב בחדר כזה.
הנה ג’ון בא, ואני חייבת להחביא את זה – הוא שונא שאני כותבת אפילו מילה.
*
אנחנו כאן כבר שבועיים, ולא היה לי חשק לכתוב שוב מאז היום הראשון ההוא.
אני יושבת כעת אל החלון, למעלה, בחדר הילדים המפלצתי הזה, ודבר לא מונע ממני לכתוב כל מה שארצה, מלבד החולשה.
ג’ון לא כאן כל הימים, וגם בחלק מהלילות, כשהוא מטפל במקרים קשים.
אני שמחה שאני לא מקרה קשה!
אבל בעיות העצבים הללו מדכאות להחריד.
ג’ון לא יודע כמה אני באמת סובלת. הוא יודע שאין שום סיבה לסבל, והידיעה הזאת מניחה את דעתו.
מובן שזו רק עצבנות. אני חשה מועקה גדולה משום שאינני ממלאת את חובותי כלל!
התכוונתי להיות לג’ון לעזר רב כל כך, למקור אמיתי של נחמה ומנוחה, והנה הפכתי לנטל של ממש!
אף אחד לא יאמין כמה מאמץ גובה ממני המעט שאני מסוגלת לעשות – להתלבש ולארח ולהזמין דברים.
מזל שמרי טובה כל כך עם התינוק. התינוק היקר!
ובכל זאת אינני יכולה להיות איתו, זה מעורר בי כזאת עצבנות.
אני משערת שג’ון לא היה עצבני מימיו. הוא כל כך צוחק עלי בגלל הטפט הזה!
בתחילה הוא התכוון להחליף אותו לטפט חדש, אבל אחר כך אמר שאני מניחה לזה להכריע אותי, ושאין דבר גרוע יותר לחולה עצבים מן הכניעה לשיגיונות שכאלה.
הוא אמר שאם הטפט יוחלף תפריע לי מסגרת המיטה הכבדה, ואחרי זה החלונות המסורגים, ואז השער הזה שבראש המדרגות, וכן הלאה.
“את יודעת שהמקום הזה מועיל לך”, הוא אמר, “ובאמת, יקירה, לא מתחשק לי לשפץ את הבית רק בשביל שלושה חודשים של שכירות”.
“אז בוא נעבור לקומה התחתונה”, אמרתי, “יש שם כאלה חדרים יפים”.
הוא נטל אותי בזרועותיו וכינה אותי אווזה קטנה ומתוקה, ואמר שאם ארצה, הוא ירד למרתף וידאג שיסיידו גם אותו.
אבל הוא צודק לגמרי בעניין המיטות והחלונות והדברים האלה.
החדר הזה נוח ומאוורר ככל שרק אפשר לבקש, ומובן שאני לא אמורה לנהוג בטיפשות כזו ולהחליט שהוא לא נוח רק בגלל גחמה.
אני באמת מתחילה לחבב את החדר הגדול, את כולו מלבד הטפט האיום הזה.
מבעד לאחד החלונות אני רואה את הגן, אותן סוכות מסתוריות ואפלוליות, את הפרחים המיושנים הפרועים, והשיחים, והעצים המסוקסים.
מבעד לחלון אחר נשקף נוף מקסים של המפרץ ושל מזח קטן השייך לאחוזה. יש שם משעול מוצל יפהפה היורד מטה מן הבית. אני תמיד מדמיינת שאני רואה אנשים מתהלכים בין הסוכות והשבילים הרבים הללו, אבל ג’ון הזהיר אותי שלא להיכנע לדמיון אפילו לרגע. הוא אומר שעם כוח דמיון ונטייה לבדיוֹת, חולשה עצבית כמו שלי מוּעדת להוליד מיני מינים של דמיונות מגורים, וכי עלי להפעיל את כוח הרצון וההיגיון הישר כדי לפקח על הנטייה הזו. לכן אני משתדלת.
לפעמים אני חושבת שלו רק הייתי בריאה מספיק כדי לכתוב קצת, אולי לחץ הרעיונות היה משתחרר ומניח לי.
אבל אני מתעייפת מאוד כשאני מנסה.
זה כל-כך מרפה ידיים, שאין לי שום ייעוץ או ליווי בעבודה שלי. ג’ון אומר שכשאחלים ממש נזמין את בן דודי הנרי ואת יוליה לביקור ארוך; אבל הוא אומר שבשלב זה הוא מעדיף להטמין זיקוקים בציפת הכרית שלי מאשר להניח לי לשהות במחיצת אנשים מעוררים שכאלה.
הלוואי שהייתי יכולה להחלים מהר יותר.
אבל אסור לי לחשוב על זה. הטפט הזה מביט בי כאילו הוא יודע איזו השפעה מסוכנת יש לו!
יש נקודה חוזרת שבה נפרשת הדוגמה כמו צוואר שבור ושתי עיניים בולבוסיות ננעצות בך במהופך.
עזות המצח והאינסופיות שלה מעוררת בי כעס של ממש. למעלה ולמטה ולצדדים היא זוחלת, ואותן עיניים מגוחכות, לטושות, מצויות בכול.
יש מקום אחד שבו שתי רצועות לא מתאימות, ולכל אורך השורה, מעלה ומטה, אחת העיניים גבוהה מעט מהשנייה.
מעולם לא ראיתי הבעה רבה כל כך בחפץ דומם, וכולנו יודעים כמה הבעה יש בחפצים! בילדותי נהגתי לשכב ערה ולהפיק מקירות ריקים ומרהיטים פשוטים הנאה ואימה רבות יותר מאלה שרוב הילדים מוצאים בחנות צעצועים.
אני זוכרת את הקריצה טובת הלב של ידיות ארון הבגדים הגדול והישן שלנו, ואת הכיסא שתמיד נראה כמו חבר חסון.
באותם ימים הרגשתי שאם אחד החפצים האחרים ייראה מאיים מדי, אוכל תמיד לקפוץ אל הכיסא הזה ולמצוא בו מקלט.
בכל אופן, הרהיטים בחדר הזה לכל היותר אינם תואמים, כי נאלצנו להביא את כולם מלמטה. אני משערת שכאשר השתמשו בו כבחדר משחקים, היה צורך להוציא את החפצים של חדר הילדים, ואין פלא! מעולם לא ראיתי חורבן כמו זה שהילדים חוללו כאן.
הטפט, כמו שאמרתי כבר, נתלש בכמה מקומות, והוא דָּבֵק מאח – נראה שהיה להם גם כושר התמדה, נוסף לשנאה.
ומלבד זה, הרצפה שרוטה וחרוטה ומבוקעת, הטיח עצמו חפור פה ושם, והמיטה הענקית והכבדה, הדבר היחיד שהיה כאן כשבאנו, נראית כאילו עברה מלחמות.
אבל לי לא אכפת משום דבר – מלבד הטפט.
הנה באה אחותו של ג’ון. איזו נערה יקרה, וכמה היא דואגת לי! אסור שתמצא אותי כותבת.
היא עקרת-בית מושלמת וחדורת התלהבות, בלי שאיפות למקצוע טוב יותר. אני באמת מאמינה שהיא סבורה כי הכתיבה היא הסיבה למחלתי!
אבל אני יכולה לכתוב כשהיא בחוץ ומבטי מלווה אותה למרחקים מבעד לחלונות הללו.
אחד מהם משקיף אל הדרך, דרך מקסימה, מוצלת ונשובת רוחות, ואחר רק נשקף אל הנוף הכפרי, המקסים גם הוא, השופע בוקיצות וכרי אחו קטיפתיים.
לטפט הזה יש גם דוגמת משנה, בגוון אחר, והיא מטרידה במיוחד, כי אפשר לראות אותה רק באור מסוים, וגם אז לא בבירור.
אבל במקומות שבהם היא לא דהויה, כשהשמש בדיוק במקום הנכון – אני מצליחה לראות מין דמות מוזרה, מתגרה וחסרת צורה, שכאילו חומקת מאחורי התרשים החזיתי הבולט והמטופש.
הנה האחות במדרגות!
*
טוב, הארבעה ביולי עבר! כולם הלכו ואני תשושה לחלוטין. ג’ון חשב שמעט חברה תוכל להועיל לי, לכן אירחנו כאן את אימא ונלי והילדים לשבוע.
מובן שלא עשיתי שום דבר. ג’ני מטפלת עכשיו בכל הדברים.
ובכל זאת זה התיש אותי.
ג’ון אומר שאם לא אחלים מהר יותר, הוא ישלח אותי בסתיו לויר מיטשל סילאס ויר מיטשל – סופר ורופא אמריקאי שהתמחה בנוירולוגיה, מי שטבע את המושג “כאב פנטום” וטיפל בעיקר בתופעות של היסטריה בעזרת שיטת ה”טיפול במנוחה” שפיתח, שהתבססה על בידוד וריתוק למיטה. הטיפול שהעניק לגילמן עצמה היה מקור ההשראה לכתיבת סיפור זה .
אבל אני ממש לא רוצה ללכת אליו. היתה לי חברה שטופלה אצלו פעם, והיא אומרת שהוא בדיוק כמו ג’ון ואחי, רק קיצוני יותר!
ובנוסף, איזה מאמץ זה לנסוע רחוק כל כך.
אני לא מרגישה שיש משהו שראוי לנקוף למענו אצבע, ואני הופכת עצבנית ונרגנת להחריד.
אני בוכה בלי סיבה, ובוכה רוב הזמן.
לא כשג’ון או מישהו אחר כאן, כמובן, רק כשאני לבדי.
ואני לבד חלק גדול מהזמן עכשיו. ג’ון מתמהמה בעיר לעתים תכופות בגלל מקרים קשים, וג’ני טובה ומניחה לי לנפשי כשזהו רצוני.
אז אני מתהלכת קצת בגן ובאותו משעול מקסים, יושבת על המרפסת מתחת לוורדים, ומרבה לשכב כאן למעלה.
אני לומדת לחבב את החדר למרות הטפט. אולי בגלל הטפט.
הוא השתכן בתוך ראשי!
אני שוכבת כאן על המיטה הענקית והמקובעת הזאת – אני חושבת שהיא קבועה לרצפה במסמרים – ועוקבת אחר הדוגמא שעה אחר שעה. זה טוב כמו להתעמל, אני נשבעת לכם. אני מתחילה, למשל, בתחתית, למטה שם בפינה, שם לא נגעו, ומחליטה בפעם האלף שהפעם אעקוב אחר הדוגמה חסרת השחר הזאת עד שאגיע לאיזושהי מסקנה.
אני לא יודעת הרבה על עקרונות השרטוט, אבל אני יודעת שהיא לא מאורגנת על פי שום חוקיות של רדיוס, או חילוף, או חזרה, או סימטריה, או שום דבר שאי פעם שמעתי עליו.
יש בה חזרות כמובן, לרוחב, אבל לא בשום כיוון אחר.
כשבוחנים אותה מצד אחד, כל רצועת רוחב ניצבת בפני עצמה, והעקומות והעיטורים הנפוחים – מעין “סגנון רומנסקי קלוקל” המהול בהזיות גמילה – מתנודדים מעלה מטה בטורים מבודדים של איוולת.
אבל מהצד השני הם מתחברים באלכסון, ומתאריהם מתפשטים בגלים משופעים עצומים של אימה אופטית, כמו ים של אצות המתפתלות במלוא הקצב.
כל זה קורה גם במאוזן, או לפחות כך נדמה, ואני מתישה את עצמי בניסיון לאתר את הסדר שבו היא מתקדמת בכיוון הזה.
הם השתמשו ברצועה אופקית לכרכוב, וגם זה מבלבל להפליא.
בקצה אחד של החדר כמעט אין פגם בטפט, ושם, כשהאורות גוועים, והשמש השוקעת מטילה אור ישיר, אני כמעט יכולה לדמיין רדיוסים למרות הכול – הגרוטסקות האינסופיות מתארגנות סביב מרכז משותף וממהרות לצלול מטה בטירוף שווה-שוקיים.
מעייף אותי לעקוב אחרי זה. אולי אלך לנמנם.
*
אני לא יודעת למה לי לכתוב את זה.
אני לא רוצה.
אני לא מרגישה שיש לי כוח לזה. ואני יודעת שג’ון היה חושב שזה מגוחך. אבל אני חייבת למצוא דרך לומר מה אני מרגישה וחושבת – יש בזה הקלה גדולה!
אבל המאמץ נהיה גדול מההקלה.
מחצית מהזמן אני עצלה להפליא, ואני מרבה כל כך לשכב.
ג’ון אומר שאסור לי לבזבז את הכוחות שלי, ומכריח אותי ליטול שמן מכבד של דג בקלה וכל מיני מי טוניק ודברים אחרים, שלא לדבר על ג’ינג’ר אייל, ויין, ובשר נא.
ג’ון היקר! לא מזמן ניסיתי לנהל איתו שיחה אמיתית, הגיונית ורצינית, ולומר לו שהייתי רוצה שהוא ירשה לי ללכת לבקר את בן דודי הנרי ואת יוליה.
אבל הוא אמר שאין לי מספיק כוח כדי לנסוע, וגם לא כדי לעמוד בזה כשאגיע לשם; ואני לא היטבתי להציג את הטיעון שלי, כי פרצתי בבכי עוד לפני שסיימתי.
זה נהיה מאמץ אדיר בשבילי, לחשוב בהיגיון. זו כנראה חולשת העצבים.
וג’ון היקר אסף אותי בזרועותיו, ופשוט נשא אותי במעלה המדרגות והשכיב אותי במיטה, וישב לצדי, וקרא באוזני עד שראשי התעייף.
הוא אמר שאני אהובתו ומקור נחמתו וכל מה שיש לו, ושאני חייבת לטפל בעצמי למענו, ולהיות בריאה.
הוא אומר שאף אחד מלבדי לא יוכל להוציא אותי מזה, שאני חייבת להשתמש בכוח הרצון והשליטה העצמית שלי ולא להניח לדמיונות מטופשים להוציא אותי מאיזון.
יש מקור אחד של נחמה, התינוק בריא ושמח, והוא לא צריך לגור בחדר הילדים הזה עם הטפט המחריד הזה.
אלמלא גרנו בו, היה הילד היקר נאלץ לגור בו! איזה מזל שניצלנו מזה! בעד שום הון שבעולם לא הייתי נותנת לשום ילד שלי, יצור קטן ונוח להשפעה, להתגורר בחדר שכזה.
מעולם לא חשבתי על זה קודם, אבל אחרי ככלות הכול מזל שג’ון שם אותי כאן, תבינו, לי כל כך הרבה יותר קל לעמוד בזה מאשר לתינוק.
מובן שאני לא מזכירה את זה יותר בפניהם – אני נבונה מספיק – אבל בכל אופן אני ממשיכה לעקוב אחריו.
יש בטפט הזה דברים שאף אחד לא מכיר חוץ ממני, וגם לא יכיר.
מאחורי הדוגמה החיצונית הזאת הולכות הצורות העמומות ונהפכות ברורות יותר מיום ליום.
זו תמיד אותה צורה, היא רק חוזרת פעמים רבות.
היא נראית כמו אשה כפופה שמזדחלת סביב מאחורי הדוגמה. זה לא מוצא חן בעיני בכלל.
אני שואלת את עצמי – אני מתחילה לחשוב – הייתי רוצה שג’ון ייקח אותי הרחק מכאן!
*
כל כך קשה לדבר עם ג’ון על המקרה שלי, משום שהוא כל כך חכם, ומשום שהוא אוהב אותי כל כך.
אבל ניסיתי אתמול בלילה.
זה היה לאור הירח. הירח זורח פנימה מכל עבר ממש כמו השמש.
לפעמים אני שונאת לראות אותו, הוא מזדחל באיטיות כזאת, ותמיד נכנס מבעד לחלון זה או אחר.
ג’ון ישן ובשום אופן לא רציתי להעיר אותו, לכן שכבתי בשקט והסתכלתי איך אור הירח נופל על הטפט הגלי הזה עד שהזדחלה אלי הבחילה.
הדמות העמומה מאחור נראתה כמנערת את הדוגמה, ממש כאילו היא רוצה לצאת.
קמתי בזהירות וניגשתי למשש ולראות אם הטפט באמת זז, וכשחזרתי, ג’ון היה ער.
“מה קרה, ילדונת?” הוא אמר. “אל תצאי להסתובב ככה – את תתקררי”.
חשבתי שזה זמן טוב לדבר, לכן אמרתי לו שמצבי ממש לא משתפר כאן, ושהייתי רוצה שייקח אותי למקום אחר.
“אבל אהובתי!” אמר, “החוזה שלנו יסתיים בעוד שלושה שבועות, ואני לא רואה דרך לעזוב לפני כן.
“השיפוצים בבית לא הסתיימו, ואני בשום אופן לא יכול לעזוב עכשיו את העיר. מובן שאילו היית בסכנה, הייתי יכול והייתי עוזב, אבל מצבך באמת טוב יותר, יקירה, בין אם את מבחינה בכך ובין אם לאו. אני רופא, יקירה, ואני יודע. את מעלה בשר וצבע, התיאבון שלך השתפר, אני באמת הרבה יותר רגוע ביחס אלייך”.
“אינני שוקלת, אפילו גרם אחד יותר”, אמרתי אני, “ואפילו לא כמו ששקלתי; והתיאבון שלי אולי טוב יותר בערב כשאתה כאן, אבל הוא גרוע יותר בבוקר, כשאתה נוסע!”
“יבורך ליבה הקט!” אמר וחיבק אותי חיבוק גדול, “ותהיה חולה ככל שתחפוץ! אבל עכשיו בואי ניטיב עם עצמנו ונלך לישון, ונדבר על זה בבוקר!”
“ואתה לא תיסע מכאן?” שאלתי בקדרות.
“אבל איך אוכל, יקירתי? בעוד שלושה שבועות בסך הכול נצא לטיול קטן ונחמד של כמה ימים בזמן שג’ני תכין את הבית. באמת, יקירה, מצבך השתפר!”
“השתפר בגוף אולי –” פתחתי, ואז קטעתי את דברי כי הוא ישב זקוף והביט בי במבט נוקשה ומלא תוכחה, כך שלא יכולתי לומר מילה אחת נוספת.
“אהובתי,” אמר, “אני מתחנן, למעני ולמען ילדנו, וגם למען עצמך, שלעולם לא תניחי לרעיון כזה לחדור לשכלך! אין דבר מסוכן יותר, ומפתה יותר, למזג כמו שלך. זאת גחמה כוזבת וטיפשית. את לא בוטחת בי כרופא, כשאני אומר לך את זה?”
מובן שלא אמרתי שום דבר נוסף בעניין, ובתוך זמן קצר הלכנו לישון. הוא חשב שנרדמתי ראשונה, אבל לא נרדמתי, ושכבתי שעות בניסיון להחליט אם הדוגמה הקדמית והדוגמה האחורית באמת נעות ביחד או לחוד.
*
בדוגמה כזו, לאור יום, יש חוסר רצף, הפרה של חוק, שמהווה מטרד מתמיד לשכל התקין.
הצבע מחריד דיו, ולא אמין, ומרתיח, אבל הדוגמה מענה ממש.
נדמה לכם שקניתם בה שליטה, אבל איך שאתם מתקדמים כברת דרך במעקב אחריה, היא מתגלגלת לאחור וטופחת על פניכם, מפילה אתכם ארצה ורומסת אתכם. היא כמו חלום רע.
הדוגמה החיצונית היא ערבסקה פרחונית שמזכירה צורת פטרייה. אם תוכלו לדמיין פטרייה עם מפרקים, שרשרת אינסופית של פטריות שמנצות ונובטות בעוויתות אין קץ – נו, משהו כזה.
כלומר, לפעמים!
יש בטפט הזה דבר אחד משונה מאוד, דבר שאיש מלבדי כנראה לא מבחין בו, והוא השינוי שעובר עליו כשהאור משתנה.
כשהשמש פורצת פנימה דרך החלון המזרחי – אני תמיד ממתינה לאותה קרן שמש ראשונה, ארוכה, ישרה – הוא משתנה בכזו מהירות שאני תמיד מתקשה להאמין למראה עיני.
משום כך אני תמיד מביטה בזה.
לאור הירח – הירח מאיר פנימה כל הלילה כשיש ירח – לא הייתי מזהה שזה אותו טפט.
בלילה, בכל סוג של אור, בדמדומים, לאור נר, לאור מנורה, והגרוע מכול – לאור הירח, היא הופכת לסורגים! אני מתכוונת לדוגמה החיצונית, והאישה שמאחוריה ברורה להפליא.
במשך זמן רב לא הבנתי מה זה הדבר שנראה מאחור, אותה דוגמה תחתית עמומה, אבל עכשיו אני די בטוחה שזו אישה.
לאור היום היא מפוחדת, שקטה. אני מתארת לעצמי שהדוגמה היא שגורמת לה להיות כל כך דוממת. זה כל כך מבלבל. זה משתק אותי לשעות ארוכות.
אני שוכבת במיטה כל כך הרבה עכשיו. ג’ון אומר שזה טוב בשבילי, ושאישן כמה שרק אוכל.
למעשה הוא הוליד אצלי את המנהג הזה, כששלח אותי לשכב לנוח שעה אחרי כל ארוחה.
זה מנהג רע מאוד, בלי שום ספק, כי תבינו, אני לא ישנה.
והוא מוביל לרמייה, כי אני לא מספרת שאני ערה – הו לא!
האמת היא שאני מתחילה קצת לפחד מג’ון.
הוא נראה מאוד מוזר לפעמים, ואפילו המבט של ג’ני לא מובן.
לעתים מכה בי המחשבה, המופיעה כהיפותזה מדעית של ממש – שאולי זה הטפט!
יצא שהסתכלתי על ג’ון כשהוא לא ידע שאני מסתכלת, ונכנסתי לחדר פתאום בתירוצים תמימים, וכמה פעמים תפסתי אותו מסתכל על הטפט! וגם את ג’ני. פעם תפסתי את ג’ני כשידה עליו.
היא לא ידעה שאני בחדר, וכששאלתי אותה בקול שקט, שקט מאוד, באיפוק רב ככל האפשר, מה היא עושה עם הטפט – היא הסתובבה, כאילו נתפסה על חם במהלך גניבה, ונראתה מאוד כועסת – הוא שאלה אותי למה אני מבהילה אותה ככה!
אז היא אמרה שהטפט מכתים כל דבר שהוא נוגע בו, שהיא מצאה כתמים צהובים על כל הבגדים שלי ושל ג’ון, ושהיתה רוצה שנהיה יותר זהירים.
נכון שזה נשמע תמים? אבל אני יודעת שהיא בחנה את הדוגמה, ואני נחושה בדעתי לדאוג שאף אחד מלבדי לא יגלה אותה!
*
החיים עכשיו מרתקים הרבה יותר משהיו, תבינו יש לי יותר למה לצפות, למה להמתין, ולחכות. אני באמת אוכלת יותר טוב, ואני גם שקטה יותר משהייתי.
ג’ון כל כך שמח לראות איך אני משתפרת! לא מזמן הוא צחק קצת ואמר שנראה שאני פורחת, למרות הטפט שלי.
חתמתי את השיחה בצחוק. לא היתה לי שום כוונה לומר לו שזה בגלל הטפט – הוא היה צוחק עלי. אולי אפילו היה רוצה לקחת אותי מכאן.
עכשיו אני לא רוצה לעזוב לפני שאגלה. יש עוד שבוע, ואני חושבת שזה יספיק.
*
אני מרגישה הרבה יותר טוב! אני לא ישנה הרבה בלילה, כי מעניין כל כך לצפות בהתרחשויות; אבל אני מרבה לישון במשך היום.
במשך היום זה מעייף ומבלבל.
בכל פעם יש ניצנים חדשים על הפטרייה, וגוונים חדשים של צהוב על הכול. אני לא מצליחה לספור את כולם, אף על פי שהקדשתי לכך מאמץ.
הצהוב שלו משונה כל כך, של הטפט הזה! הוא גורם לי לחשוב על כל הדברים הצהובים שאי פעם ראיתי – לא דברים יפים כמו נוריות, אלא דברים צהובים ישנים, רקובים ומקולקלים.
אבל יש בטפט הזה עוד משהו – איזה ריח! הבחנתי בו ברגע שנכנסנו לראשונה אל החדר, אבל בגלל שפע האוויר והשמש הוא לא היה נורא. עכשיו היה לנו כאן שבוע של ערפל וגשם, ובין שהחלונות פתוחים או סגורים, הריח כאן.
הוא מזדחל בכל רחבי הבית.
אני מוצאת אותו מרחף בחדר האוכל, חומק בטרקלין, מתחבא במבואה, אורב לי במדרגות.
הוא נכנס לשיער שלי.
אפילו כשאני יוצאת לרכיבה, אם לפתע אני מסובבת את הראש ומפתיעה אותו – הריח נמצא שם!
ואיזה ניחוח מוזר! השקעתי שעות בניסיון לנתח אותו, ולגלות כמו מה הוא מריח.
הוא לא רע – בתחילה, ומאוד עדין, אבל זה הניחוח החמקמק והעיקש ביותר שאי פעם הרחתי.
במזג האוויר הלח הזה הוא נורא, אני מתעוררת בלילה ומוצאת אותו תלוי מעלי.
בהתחלה הוא היה מפריע לי. שקלתי ברצינות לשרוף את הבית כדי להגיע אל הריח.
אבל עכשיו אני רגילה אליו. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו כְּדומה הוא הצבע של הטפט! זהו ריח צהוב.
יש סימן משונה מאוד על הקיר הזה, ממש למטה, ליד הספין. פס הסובב סביב החדר. הוא נמשך מאחורי כל אחד מפריטי הריהוט, מלבד המיטה, מין מריחה ארוכה, ישרה, סדורה, כאילו מרחו שם שכבה על שכבה.
אני שואלת את עצמי איך היא נוצרה ומי עשה אותה, ולשם מה עשו אותה. סביב סביב סביב – סביב סביב סביב – היא גורמת לראשי להסתחרר!
*
סוף סוף באמת גיליתי משהו.
ההתבוננות הממושכת כל כך בלילה, כשזה משתנה כך, עזרה לי סוף סוף להבין.
הדוגמא החיצונית באמת זזה – ואין פלא! האישה שמאחור מטלטלת אותה!
לפעמים נדמה לי שיש שם הרבה מאוד נשים מאחור, ולפעמים רק אחת, והיא זוחלת סביב במהירות, והזחילה שלה מטלטלת הכול.
בנקודות הבהירות ביותר היא דוממת, ובנקודות האפלות מאוד היא פשוט תופסת את הסורגים ומטלטלת אותם בחוזקה.
וכל הזמן היא מנסה להשתחל דרכה. אבל אי אפשר להשתחל דרך הדוגמה – היא כל כך חונקת; אני חושבת שבגלל זה יש לה כל כך הרבה ראשים.
הם משתחלים דרך הדוגמה ואז היא חונקת אותם והופכת אותם, ומגלגלת את עיניהם פנימה!
אילו היו הראשים מכוסים או נערפים, זה כבר היה פחות נורא.
*
אני חושבת שהאישה הזאת יוצאת החוצה במשך היום!
ובינינו, אני אגיד לכם למה –ראיתי אותה!
אני רואה אותה מבעד לכל אחד מהחלונות שלי!
זו אותה אישה, אני יודעת, כי היא תמיד מזדחלת, ורוב הנשים לא מזדחלות לאור יום.
אני רואה אותה על הדרך הארוכה הזאת תחת העצים, מזדחלת לבדה, וכשכרכרה מתקרבת היא מתחבאת תחת שיחי האוכמניות.
אני בכלל לא מאשימה אותה. זה בטח משפיל מאוד להיתפס מזדחלת לאור יום!
אני תמיד נועלת את הדלת כשאני מזדחלת לאור יום. אני לא יכולה לעשות את זה בלילה, כי אני יודעת שג’ון מיד יתחיל לחשוד.
וג’ון כל כך מוזר עכשיו, אז אני לא רוצה להרגיז אותו. הייתי רוצה שהוא יעבור לחדר אחר!
ואני גם לא רוצה שאף אחד יוציא את האישה הזאת החוצה בלילה מלבדי.
לעתים קרובות אני שואלת את עצמי אם הייתי יכולה לראות אותה מבעד לכל החלונות בעת ובעונה אחת.
אבל גם כשאני מפנה את הראש, מהר ככל יכולתי, אני מצליחה להביט רק מבעד לחלון אחד בכל פעם.
ואף על פי שאני תמיד רואה אותה, ייתכן שהיא יכולה להזדחל מהר יותר מכפי שאני יכולה להסתובב!
כמה פעמים עקבתי אחריה כשהתרחקה בנוף הכפרי הפתוח, מזדחלת מהר כצל ענן ברוח חזקה.
*
לו רק ניתן היה להסיר את הדוגמה העליונה מעל התחתונה! אני מתכוונת לנסות, לאט לאט.
גיליתי עוד דבר מוזר, אבל הפעם אני לא מספרת! לא כדאי לסמוך על אנשים יותר מדי.
נותרו לי רק עוד יומיים להסיר את הטפט הזה, ונדמה לי שג’ון מתחיל לשים לב. המבט שבעיניו לא מוצא חן בעיני.
ושמעתי אותו שואל את ג’ני הרבה שאלות מקצועיות עלי. והיה לה מה לדווח.
היא אמרה שאני ישנה הרבה מאוד במשך היום.
ג’ון יודע שאני לא ישנה טוב בלילה, אף על פי שאני כל כך שקטה!
הוא גם שאל אותי כל מיני שאלות, והעמיד פנים שהוא אוהב ונדיב מאוד.
כאילו שאני לא יכולה לקרוא אותו!
ובכל זאת, לא מפתיע אותי שהוא מתנהג ככה, אחרי שישן תחת הטפט הזה במשך שלושה חודשים.
אותי הוא רק מעניין, אבל אני בטוחה שיש לו השפעה חשאית על ג’ון ועל ג’ני.
*
האח! זה היום האחרון, אבל זה יספיק. ג’ון אמור להישאר בלילה בעיר, והוא לא ייצא חזרה עד הערב.
ג’ני רצתה לישון אתי – ברייה ערמומית! אבל אמרתי לה שללא ספק אנוח טוב יותר בלילה אם אהיה לבדי.
זה היה חכם, כי בעצם לא הייתי לבד בכלל! ברגע שהירח האיר והברייה האומללה הזאת החלה לזחול ולטלטל את הדוגמה, קמתי ורצתי לעזור לה.
משכתי וטילטלתי, טילטלתי ומשכתי, ולפני שהבוקר הגיע קילפנו יארדים של הטפט הזה.
רצועה בגובה הראש שלי בערך, לאורך חצי מהיקף החדר.
ואז כשהשמש עלתה והדוגמה הנוראה החלה ללעוג לי, הכרזתי שאגמור את זה היום!
אנחנו נוסעים מכאן מחר, והם מעבירים את כל הרהיטים שלי בחזרה למטה, כדי להשאיר את הדברים כמו שהיו לפני שבאנו.
ג’ני הסתכלה על הקיר בתדהמה, אבל אני אמרתי לה בשמחה שעשיתי את זה מתוך שנאה טהורה כלפי הדבר המרושע.
היא צחקה ואמרה שלא אכפת לה לעשות את זה בעצמה, אבל אסור שאתעייף.
איך שהיא הסגירה את עצמה באותו רגע.
אבל אני כאן, ואף אדם מלבדי לא ייגע בטפט הזה – בחיים לא!
היא ניסתה לגרום לי לצאת מהחדר – זה היה שקוף! אבל אני אמרתי שכל כך שקט וריק ונקי עכשיו, שאני מאמינה שאשכב שוב לישון אם אוכל; וביקשתי לא להעיר אותי אפילו לארוחת ערב – כי אני אקרא להם כשאתעורר.
אז היא הלכה, והמשרתים הלכו, והחפצים הלכו, ואין כאן שום דבר מלבד מסגרת המיטה הענקית הממוסמרת לרצפה, עם מזרן הקנבס שמצאנו עליה.
הלילה נישן בקומה התחתונה, ומחר נעלה על אונייה ונפליג הביתה.
אני די נהנית מהחדר, עכשיו כשהוא חשוף שוב.
כמה קרעו כאן הילדים!
מסגרת המיטה הזאת מכורסמת למדי!
אבל אני חייבת לגשת לעבודה.
נעלתי את הדלת וזרקתי את המפתח אל שביל החזית.
אני לא רוצה לצאת, ואני לא רוצה שאף אחד ייכנס, עד שג’ון יבוא.
אני רוצה להכות אותו בתדהמה.
יש לי כאן חבל שאפילו ג’ני לא מצאה. אם האישה הזאת באמת תצא, ותנסה להימלט, אני אוכל לקשור אותה!
אבל שכחתי שלא אוכל להגיע למקומות המרוחקים בלי שיהיה לי משהו לעמוד עליו!
אי אפשר להזיז את המיטה הזאת!
ניסיתי להרים ולדחוף אותה עד שנגמר לי הכוח, ואז התרגזתי כל כך שהורדתי בנשיכה פיסה קטנה באחת הפינות – אבל זה כאב לי בשינַיים.
אז קילפתי את הטפט עד היכן שהצלחתי להגיע ממקום עומדי על הרצפה. הוא נדבק נורא והדוגמה ממש נהנית מזה! כל אותם ראשים חנוקים ועיניים בולובסיות וגידולים פטרייתיים-מתנודדים ממש צווחים בלעג!
הכעס שלי תופח מספיק כדי לעשות מעשה נואש. קפיצה מהחלון היתה יכולה להיות תרגיל נפלא, אבל הסורגים חזקים מכדי שאנסה אפילו.
ומלבד זאת אני לא אעשה את זה. מובן שלא. אני יודעת היטב שצעד כזה אינו הולם, ועשוי להיות מובן שלא כהלכה.
אפילו להסתכל מבעד לחלונות אני לא אוהבת – יש שם כל כך הרבה מהנשים המזדחלות הללו, והן מזדחלות כל כך מהר.
אני תוהה אם כולן יוצאות מתוך הטפט הזה כמו שאני יצאתי.
אבל עכשיו אני חגורה בבטחה בחבל המוסווה-היטב שלי – לא תוציאו אותי אל הדרך ההיא!
אני משערת שאצטרך לחזור אל מאחורי הדוגמה כשהלילה יבוא, וזה קשה!
כל כך נעים להיות בחוץ, בחדר הענק הזה, ולהזדחל סביב כאוות נפשי!
אני לא רוצה לצאת החוצה. אני לא אצא, אפילו אם ג’ני תבקש ממני.
כי בחוץ צריך להזדחל על הקרקע, והכול ירוק ולא צהוב.
אבל כאן אני יכולה להזדחל בקלות על הרצפה, והכתף שלי בדיוק מתאימה לפס שמרוח לאורך הקיר, כך שאינני יכולה לאבד את דרכי.
אה, הנה ג’ון בדלת!
אין טעם, איש צעיר, לא תצליח לפתוח אותה!
איך שהוא קורא וחובט!
עכשיו הוא צועק שיביאו לו גרזן.
יהיה חבל לשבור את הדלת היפה הזאת!
“ג’ון יקירי!” אמרתי בקולי העדין ביותר, “המפתח למטה ליד מדרגות הכניסה, מתחת לעלה של לֶחֶך!”
זה השתיק אותו לכמה דקות.
ואז הוא אמר – בקול שקט מאוד, “תפתחי את הדלת, אהובתי!”
“אני לא יכולה”, אמרתי. “המפתח נמצא למטה ליד הדלת הראשית, מתחת לעלה של לחך!”
ואז אמרתי את זה שוב, בעדינות ובאיטיות רבה, ואמרתי את זה לעתים כל כך תכופות עד שהוא היה צריך ללכת לראות, והוא מצא אותו כמובן, ונכנס. הוא קפא בפתח.
“מה קרה?” הוא צעק. “למען השם, מה את עושה!”
המשכתי להזדחל באותו אופן, אבל הסתכלתי עליו מעבר לכתף.
“יצאתי סוף סוף”, אמרתי, “על אפך ועל אף ג’יין. וקילפתי את רוב הטפט, כך שלא תוכלו להחזיר אותי לשם!”
אז בשביל מה הוא היה צריך להתעלף? אבל זה מה שהוא עשה, ובדיוק לרוחב המסלול שלי ליד הקיר, כך שנאלצתי להזדחל בכל פעם מעליו!
*הסיפור ראה אור בכתב העת “מטעם“, גליון מס. 22, 2010.
*דימוי: ז’וק הוסטרנהוף דרך behance
תרצו משהו
אחר?
4
ניר סופר-דודק
תקאסים צבוֹע
