מי היה מאמין שאני הייתי פעם שֵׁד. אומרים על בן אדם שנכנס בו השד, ומייחסים את כל מה שהוא עושה לשד. אבל להיות שד, זה סיפור אחר. הדבר קרה בפורים. כולם חיפשו תחפושות ומצאו. אני תמיד התחפשתי להולנדית, או לשוודית, כי רצו להדגיש את התלתלים הבלונדיניים. רצו נורא שזה ייראה שוב ושוב שנולדה להם בלונדינית, ולא אכפת כלום.

נסענו באוטובוס לאנשהו לקטוף תחפושת רגילה, אבל לא היה. חטפו הכול, כל הילדות הבלונדיניות חטפו, וגם הילדות השחורות חטפו, בשביל פורים.

חזרנו הביתה בידיים ריקות, אחות שלי בכתה כל הדרך, אח שלי חרבן במכנסיים. אמא שלי אמרה שנלך לזקנה הזאת ברחוב פנקס, שתמיד תופרת לנו חורים במכנסיים בחמש לירות. ירדנו תחנה אחרי ועלינו לבית שלה. קראו לה בשם, אבל אני לא זוכרת אותו. היה לה בעל, גם לו היה שם, אבל מי זוכר? היא פתחה את הדלת, אלא מה, והכניסה אותנו. היה שנות השישים, הכול היה בהתאם לתקופה, אני לא זוכרת כלום. היא אמרה שלום, אני לא זוכרת אפילו באיזו שפה היא דיברה. היא אמרה, "תיכנסו, תשבו, תשתו." אמא שלי כמובן סירבה, והצביעה על שלושתנו, ואמרה משהו על פורים, שאין תחפושות. הריח של מה שאח שלי עשה התפשט בחדר של התופרת, לבֶּן שלה היה אוסף של מחזיקי מפתחות, זה היה אז במודה.

הם גרו בקומה ראשונה, אני זוכרת, זה היה בשמעון התרסי בכלל. היה לה קול צעקני, או שזאת בכלל תופרת אחרת, אולי היו שתיים? הבעל שלה הסתובב שם עם מבט כזה, הוא היה נמוך, אולי הוא בכלל היה הספר? ההוא מכיכר דיזנגוף, היה וימפי למטה, מה זה חשוב. אמא שלי אהבה לראות אותנו אוכלים וימפי ובאים ישר הביתה למיטה. התופרת הסתכלה על הבעל שלה, שהיה מת בכלל, הוא מת מזמן, לא זוכרת בכלל אם היה לה בעל. היה לה בעל? היו לה ילדים? אמא שלי חזרה ואמרה שאין לנו תחפושות, וההיא אמרה: "לְמה לחפש אותם?" ואמא שלי הלכה להחליף לאח שלי את הסרחון. אחות שלי רצתה להיות מורה בבית הספר היסודי א.ד. גורדון, אני אמרתי שלא אכפת לי למה יחפשו אותי, בכלל לא אכפת לי מכלום, שרק יעזבו אותי במנוחה. כל הזמן רציתי שיעזבו אותי במנוחה, כל הזמן רציתי לגרוף את כל הקופה.

אמא שלי אמרה שהילדה האמצעית תהיה סינית, הקטן לא צריך כלום, והגדולה, והגדולה, והגדולה שלא אוכלת, תהיה הולנדית, או שוודית, או מישהי מפורסמת. אמא שלי חשבה שאני אהיה מלכת יופי או משהו. מאיפה זה בא לה, אני לא יודעת. גם היא רצתה לגרוף את כל הקופה, עם הדמיון שלה. היא היתה אשה עובדת.

התופרת אמרה שצריך לשאול אותי מה אני רוצה. אני לא רוצה כלום, אני רק רוצה לגרוף את כל הקופה. יכולתי

להגיד את זה? היו לי כלים להגיד את זה?

התופרת אמרה, ואמא שלי שאלה אותי מה אני רוצה, אז עשיתי פרצוף מהאלה שלי, למעשה לא עשיתי פרצוף, זה היה הפרצוף שלי, אבל אמא שלי אמרה לתופרת שאני עושה פרצוף. אני עושה פרצוף?

התופרת לקחה מידות לאחותי, שהיתה בובה של ילדה, ואמא שלי אמרה לי שגם אני מותק, כשאני רוצה. אח שלי היה רעב נורא, אי אפשר היה לרדת לווימפי, כי זה לא היה שם, לא היתה שם חנות לכלום. התחיל להיות חשוך, אני לא זוכרת איך עברו השעות, התופרת אמרה שהיא עושה הכול על המקום, כי אין זמן, מחר פורים. כנראה שלמחרת היה פורים.

עוד לא הוחלט מה יהיה איתי, אמא שלי לא רצתה לפשל. נהיה עוד יותר חושך בחוץ, התופרת הסתכלה החוצה, ואמרה "חושך," והשכנה מלמטה שלה, משהו קרה לה פעם, או לא קרה לה, או יקרה לה אם לא… אני לא זוכרת. "נו, תחליטי," אמרה לי אמא שלי. "מחר יש לי יום עבודה."

מה אני אחליט, עניין אותי בכלל? אבל עניין אותי מאוד. התופרת אמרה: "יש לי פה תחפושת בשבילה, רק צריך לתפור פה ושם, הילדה רזה, בכלל חושבים שהיא ילד." היא הוציאה מהארון תחפושת של רובין הוד, אני לא יודעת של מי, זה של הילד שלה שמת. היה לה ילד בכלל?

מדדתי, וזה היה עלי גדול פי שמונה או עשר, וזה היה חסר סיכוי, התופרת אפילו התייאשה. אמא שלי אמרה: "מה

זה?״ על חתיכת בד אדום שחור מבריק מסַטֶן. ״זה של…" אמרה התופרת ותקעה שם של איזה ילד פרובלמטי שעינה חתולים. מיד הצטמררתי. מי שגר שם יודע מי זה הילד הזה, ואיזו אֵימה הוא הטיל על כולם. אני צריכה להתעסק עם הגורילה הזה? חשבתי שהוא יכניס לי מכות אם אני אגע לו בבד. תיכף אמרתי שאני לא רוצה, אבל התופרת אמרה שהיא רוצה לעשות לאמא של ההוא דווקא, כי לא שילמה לה. מדדתי את התחפושת, ברור שהוא רצה להתחפש לשד משחת, הילד הזה. שדים מתחפשים לשדים אמיתיים, ומתוקות למתוקות עוד יותר, וכל זה דווקא בפורים. לבשתי את התחפושת, והיא התאימה לי, זאת אומרת, תיקונים פה ושם. כל הפורים הסתובבתי בגנים ציבוריים ובחצרות אחוריות של כל הבניינים האלה של הבאוהאוס, עם כל העלים הנושרים, ומאות החתולים יורקים עלי ורוצים להרוג אותי אבל לא מעיזים, כל הזמן פחדתי שהילד המפחיד הזה יראה אותי עם התחפושת שלו ויכניס לי מכות, אבל הוא לא ראה, לא יודעת איפה הוא היה בכלל, ילדים אלימים, לפעמים לא רואים אותם כמה ימים, וכשהם חוזרים לשכונה אומרים: "הנה הוא."

מתוך סיפורים בלתי רצוניים, באדיבות הוצאת זמורה-ביתן, 1993