אצלי, בדירה שלי, באותם שלושה חדרים מסודרים ונאים שהם קנייני שלי ושלי בלבד, חי ילד קטן וממרר לי את החיים. אני לא מצליחה להיפטר ממנו, עד כדי כך נקשרנו כבר. אבל ברצון הייתי תופסת אותו, את הילד הקטן הזה, הקל הרבה יותר מדי, הכמעט נעלם – ברצון הייתי תופסת אותו וזורקת אותו מחוץ לדלת או בעצם הייתי מעדיפה להטיח אותו בכל כוחי בקיר הלבן שלי כדי לראות וגם כדי להיווכח שהוא מתנפץ עליו.

אבל אין לי לב לעשות את זה. מאז שהילד גר אצלי, שותה מהכוסות שלי, מתכרבל בפינת המיטה שלי או יושב על אדן החלון שלי במטבח, גומע חלב ומנענע את רגליו ומסתכל עליי, ורק מסתכל וכלום, לא מוציא אף מילת הסבר, ואז – לעתים קרובות מדי, למרבה הצער זה קרה לעתים קרובות מדי, אולי ארבע או חמש פעמים – אני צועקת עליו מרוב ייאוש, מנסה להגיע אליו בצעקות ״לך, תסתלק, תעזוב אותי סוף סוף בשקט!״, והוא מוסיף לשבת בשקט בלי להניד עפעף, לכל היותר צוחק בלבו צחוק שקט – מאז אני מתייסרת ואין לי לב לסלק את הילד הנורא הזה מהדירה שלי. יש לזה סיבות.

הילד הופיע לו ככה פתאום וכרע מאחורי דלת חדר המגורים. הוא מלל בלי הרף בשערו השחור הפרוע שכיסה חלקים נרחבים מעור פניו הצלול. מיד הבחנתי שהוא זקוק לעזרה ולא רציתי להתעכב בשאלות מיותרות. הוא רעד בכל גופו והיה לבוש בגדים מרופטים. הרמתי אותו, ומיד תפסו בי ידיו של הגוף מזה הרעב וביקשו לאחוז בכתפיי, נדהמתי מן הכוח שהיה אצור באבריו התשושים. כל אותו הזמן לא משו ממני שתי עיניו השחורות הגדולות אפילו לשנייה, הן בהו בי, ורגע קט הרגשתי כאילו הילד מבקש להיכנס לתוכי, אבל לא היה זמן להרהורים או לחקירות כי הרי צריך היה לדאוג לילד!

באמת, חששתי שבכל רגע הוא יקרוס לנגד עיניי. הגוף הקטן היה מצונן, החולצה מרופטת בכתפיים, מתחתיה ראיתי עור פצוע שהיה אדום ומבוקע. נשאתי אותו אפוא אל חדר האמבטיה שלי, בדרך הוא לא הסיר ממני את מבטו בלי לומר מילה, ומולל בין האצבע והאגודל של ידו השמאלית את החוט הרפוי של כפתור בכיס החזה של החולצה שלי.

הושבתי אותו על שרפרף ומילאתי את האמבט במים. האריחים התכסו אדים. הילד קיפל את ברכיו, השפיל את ראשו ובחן בביקורתיות את ההכנות שלי. אבל היה הכרחי לרחוץ אותו. צר היה לי על הפצעים, שבוודאי צרבו נורא, באמת היה לי צר, אני כמעט רוצה לומר שזה כאב לי – בקושי אפשר היה לשאת את מבטו של הילד. לכן נמנעתי מלהסתכל עליו, ואחרי הרחצה מיהרתי למשוח את הפצעים במשחה וגם לחבוש אותם. עכשיו הילד היה צריך ללכת לישון.

הצעתי לו מיטה בסלון, באמת מיטה נוחה וחמימה. בשעה שפרשתי את הסדין, החלטתי שמחר תהיה לנו הזדמנות לדבר על כל השאלות החשובות. כל הזמן הזה עמד הילד מאחוריי והציץ במבט מלוכסן במקצת בין רגליי ואחז בהן כמעט בחוזקה. לקחתי את הילד וכיסיתי אותו. לפני שיצאתי מהחדר וידאתי שלא יכול להיכנס מאיפשהו משב רוח קר, לשם כך הקפתי כמה פעמים את החדר. יש משהו נעים בלהיות בחברה, חשבתי לעצמי וביררתי אם הוא צריך עוד שמיכות או אולי אפילו בקבוק חם. אבל הילד רק ישב לו שם, זקוף ודחוק לקיר הקר. ״מה יש לך? אתה צריך משהו? אתה רוצה אולי ללכת עוד פעם לשירותים? אתה רק צריך להגיד, אני אנסה לעזור לך בכל עניין. אבל בבקשה ממך, תגיד לי מה יש לך! למה אתה מסתכל ככה, מה העניין?״

הילד הוסיף לשבת שם בלי אומר. בזוויות פיו נרקם חיוך קטן. הוא עקב אחריי בעיניו, הוא עפעף בקצב השניות, דקות ארוכות חלפו כך. התחלתי להבין.

הבנתי שהילד הזה פשוט בז למאמצים שלי. הצרור הקטן הזה, שנמסר לאחריותי בלי לשאול אותי, שבאמת הייתה לו החוצפה לגזול מזמני ומדירתי – או יותר נכון: להשתלט עליהם, בדיוק מפני שהיה צרור חסר אונים כל כך למראה – הצרור הזה בז לי ולעג לי. לעגו לא נראה בבירור על פניו, שבהם רק נמסך חיוך קטן. אבל בלבו הוא צחק עליי, לא היה בזה שום ספק. הילד צחק בכל הבוז שעשוי לקנן רק באדם שסבל ממנו מאז ומתמיד. מיהרתי ככל שיכולתי לצאת מהחדר ואיחלתי לו לילה טוב. אבל הילד לא ישן.

הילד לא ישן לעולם. הוא רק מסתכל.

נשכבתי אפוא במיטה, כיביתי את האור ורציתי – כמו שאני נוהגת לעשות בסוף כל יום – לעצום עיניים ולישון. אבל התהפכתי מצד לצד, הזעתי ודחקתי הצידה את השמיכות. הדם נע סחור סחור ברגליי. נשכבתי על הבטן, דבר שאני לא עושה אף פעם. פקחתי את עיניי והבטתי אל התקרה. אחר כך הסתכלתי הצידה, ושם היה הילד.

הוא עמד ליד המיטה והסתכל עליי מלמעלה. הזדקפתי. ״מה שוב קרה? אתה כנראה לא יכול לישון. אבל אני זקוקה לשינה! לפחות בלילה אתה צריך להניח לי! אתה בטח מבין שאני לא מסוגלת לעצום אפילו עין אחת כשאתה עומד לידי ומסתכל עליי מלמעלה! מה אתה מנסה להשיג ככה? תגיד – מה יש פה לצחוק? אתה מן הסתם צוחק על ההרגל שלי ללכת למיטה מוקדם כל כך ולישון רק על הגב – אני צודקת? בעניין הזה אני רק רוצה לומר לך, שלא אכפת לי מה אתה חושב על זה! יש לי משרה מלאת אחריות ואני צריכה לישון מספיק כדי שלא אעשה טעויות. אף פעם! אף פעם, אתה שומע? אף פעם בקריירה שלי, ב-15 השנים האחרונות שבהן אני עובדת בחברה הזאת, לא קרתה לי טעות רצינית, ואני מייחסת את זה לאורח החיים הבריא שלי! ולכן: אני באמת מוכרחה ללכת לישון עכשיו.״

תוך כדי דיבור נעמדתי במיטה ותמכתי את ידיי על מותניי כדי להבהיר לילד את עמדתי אחת ולתמיד. מכונית חלפה לפני החלון, אור פנסיה נשבר בתריסים הוונציאניים, הוטל בפסים אל חדר השינה שלי והאיר לרגע קט את הילד. באור הזה ראיתי, שכמוני גם הוא תומך את ידיו במותניו, זוקר קדימה את הבטן ומנענע אותה בצורה מגוחכת, כדי – ובזה אני בטוחה לגמרי – לחקות אותי חיקוי מרושע וערמומי.

״זה נראה לך עכשיו מצחיק במיוחד, מה? אתה כנראה חושב שתצליח לערער ככה את הביטחון שלי, אבל אתה לא תצליח! אני לא צריכה להאשים את עצמי בשום דבר, וגם אין לי שום סיבה להניח שלך אולי יש זכות לעשות את זה! המציאות היא בכלל לא כמו שאתה חושב. אני שונה לגמרי מכפי שאתה טוען שאני. חכה-חכה! אתה הולך עכשיו מיד למיטה שלך בסלון, בזמן שאני הולכת להכין לי עוד תה ואז סוף סוף לישון. קדימה, למיטה!״

ירדתי מהמיטה והלכתי בצעדים גדולים למטבח. הילד זינק אחריי ונתלה במכנסי הפיג׳מה שלי עד שכמעט איבדתי אותם בשעת ההליכה. כששוב הבטתי לאחור, כבר ראיתי את הילד יושב על אדן החלון.

באותו הלילה לא הניח לי הילד לישון כלל. בילינו אותו ביחד במטבח, בחשנו בכוסות תה, פסענו הלוך ושוב במסדרון הצר, עשינו הכול אותו הדבר עד שעלה השחר וגם אחר כך. הילד לא מש מצדי.

בימים הבאים למדתי להכיר אותו בכל רשעותו ורוע ליבו. על ביקורים לא היה מה לחשוב, כי הילד לא היה עומד בזה. לילד הזה, כך חשבתי, כך ביטא כל אחד ואחד מהמבטים שלו, יש בעיה בעיניים, שהיו ועודן שקועות עמוק בראשו, באותה גולגולת כחושה. פיו היה כמעט תמיד פתוח, כי הילד היה רעב תמיד. הוא זלל כל מה שנקלע אל בין אצבעותיו הגרומות. הילד מעולם לא שָׂבַע וגם לא שָׁמַן, אף על פי שזה היה נחוץ ביותר. לא הייתה לי ברירה אלא לספק לו אוכל די והותר, והדבר עלה לי במאמצים כבירים. הכנתי לו כל מזון שחשבתי שיערב לחכו ובמיוחד ישקיט את רעבו. הילד בלע הכול בחופזה. הוא מצץ את העצמות, ליקק את הצלחות, ומעולם לא נשארו שאריות ומעולם לא היה בזה די. כשלא הסתכלתי, כשלא שמתי לב רק לרגע אחד, מיד הוא ביקש לרוקן לי את הארונות. פעם אחת נכנסתי למטבח והוא ישב על ארגז הלחם, כמעט בתוכו. הוא ארב למשהו, ובעיניו, באותם חורים מלאי שְׁחוֹר, ראיתי שיותר מכול היה רוצה לזנק עליי. כמו קופיף רצה לקפוץ לי על הראש וללפות אותי שם בחוזקה.

מיום שגר אצלי הילד ופשוט לא עזב, התחלתי לשאול את עצמי שוב ושוב, מה צריך היה לקרות לילד הזה שהוא יהיה מורעב כל כך. שאלתי את עצמי מה יכולה להיות הבעיה איתו.

למה אתה מורעב כל כך, שאלתי אפוא בלי שום כוונה רעה. הילד לא ענה. הוא רק חייך חיוך לגלגני, הצטנף עוד יותר ומצמץ בעיניים. שוב ושוב שאלתי אותו, ויותר ויותר הרגשתי כאילו אני נושאת – דבר שהוא בלי ספק לגלג עליו בלי בושה כבר מההתחלה – כאילו אני נושאת באשמה כולה על רעבונו של הילד וכאילו בגלל זה חובתי העליונה לטפל בו.

״אנא ממך, אני רק דואגת לך, ובסופו של דבר זכותי לדעת מה הסיבה. אפשר אפילו לומר שמחובתך ליידע אותי. מה שוב מצחיק כאן?״ שאלתי אותו.

הילד נעמד על אדן החלון, וברשעות שגרמה לי כלימה גמורה, חיקה את מחוותיי. תפסתי לעצמי במצח, הוא חיקה אותי. התנשמתי, גם הילד התנשם. הייתי מוכרחה לבדוק אם הוא באמת מחקה אותי בכוונה, וכמבחן נעמדתי על רגלי השמאלית. בזהירות, תוך שהוא מכווץ את גבותיו העבותות ואוזר את כל הכוחות הטמונים בגוף המקלוני הזה, הרים הילד את רגלו השמאלית עד שעמד רק על אחת. אחר כך צחק, הסתכל עליי במלוא הגאווה וביטא את שמחתו, בעצם את נצחונו, בצווחה גבוהה קטנה.

צווחתי גם אני.

״די. מספיק עם זה!״

אבל הילד עמד בתנוחה הזאת דקות אחדות וראשו מאדים. הוא אגרף את כפותיו ודומה היה שהוא משקיע את כל כוחותיו כדי לעמוד על רגל אחת כמו שעשיתי אני קודם לכן. הנדתי בראשי. לבסוף הניח את רגלו על הקרקע, הניד בראשו גם כן, והסתכל בי במבט מרושע. מבטו היה כה מרושע, שהייתי חייבת לפסוע צעד אחד לאחור, כי מתוך עיניו פרץ כל המחסור שהיה בילד הזה וזינק עליי, ולא נשארה לי ברירה אלא להתרחק, כי ברגע הזה התחוור לי שהילד עם המחסור הרע והנורא הזה בגופו אינו יכול לנהוג אחרת מלבד לחדור לתוכי ולחפש שם את מה שנחוץ לו על מנת שיהיה מסוגל לכל הפחות לשרוד. הייתי צריכה להגן על עצמי, אבל גם לגונן על הילד. באמת, אחרת הוא היה מת על המקום.

הסתגרתי באמבטיה כדי להתרחק לזמן מה, ובערב סירב הילד בפעם הראשונה לאוכל שהכנתי לו. אבל זאת הייתה רק תחבולה מצדו. מאוחר בלילה תפסתי אותו במרווח שבין הדלת לארון המטבח. הוא ישב שם רכון ואכל חתיכת בשר נא שהוציא מהמקרר שלי. משהבחין בי, נשא את עיניו הכהות וניכר שעוד היה רעב, הוא הרים אליי את מבטו כאילו אני מאיימת על חייו וכאילו הוא רוצה בתמורה את חיי. שוב חשבתי שהוא רוצה לחדור לתוכי דרך העיניים. חשבתי שהילד הזה רוצה להיות החיים שלי כדי להיות בטוח סוף סוף. רצתי אל חדר השינה, נכנסתי למיטה והתכסיתי עד מעל לראש. נוכחותו של הילד הזה נעשתה בשבילי יותר ויותר בלתי נסבלת. לא רק שהוא עקב אחרי כל הזמן, דרש בכל רגע את תשומת לבי ועמד מיד שוב לצד מיטתי והסתכל עליי מלמעלה, לא, הילד הזה הצליח להשיג בסופו של דבר אפילו את זה שהוא יישן רק בשעה שאני שומרת עליו, ואילו אני רק נשארתי ערה ושמרתי.

בערב ההוא, שבו מתוך אובדן עצות משכתי את השמיכה עד מעל לראש כדי להיות סוף סוף לבד, הוא טלטל את ראשי והסיט את השמיכה הצידה. צרחתי עליו, ולא אכחיש שבאותו רגע איבדתי את הסבלנות.

״תסתלק כבר! לך! אני צריכה לישון, אחרת לא אוכל לעבוד כמו שצריך. תסתלק מיד מחדר השינה שלי!״

צרחתי את המשאלה שלי עד שהצטרדתי. הילד הסתכל עליי. הוא הביט בי במבט שקט בעוד אני משחררת לחץ בצעקות. צרחתי בעיניים עצומות, מתוך זעם, אבל גם כדי לחמוק ממבטיו של הילד. וכשפקחתי שוב את עיניי תוך כדי צרחות, ראיתי שהילד נשכב על הרצפה ונרדם. מיד השתתקתי. זמן מה הסתכלתי עליו. אחר כך אספתי אותו בזרועותיי – בשקט, כדי שלא יתעורר – ונשאתי אותו אל מיטתו. הנחתי אותו בין השמיכות וליטפתי את מצחו הלבן הקטן. הוא ישן. בהקלה אין קץ ובשמחה לקראת השינה שבתי על עקביי והלכתי אל חדר השינה שלי. כבר אחרי הצעד הראשון שמעתי את הילד נושם מאחוריי, הוא עמד ברגליים יחפות על הרצפה. החזרתי אותו למיטתו, כיסיתי אותו וישבתי בקצה המזרן עד שהוא נרדם. אני לא יודעת כמה פעמים החזרתי אותו למיטתו באותו הלילה, כיסיתי אותו וישבתי בקצה המזרן עד שהוא נרדם. לא ספרתי כי לא היה אפשר לספור. כנראה הלכתי כל הלילה מחדר לחדר, כי ברגע שקמתי כדי לעזוב את הילד הישן ולחמוק אל מיטתי, הוא כבר היה שוב אחריי.

בלילה ההוא התברר אפוא שהוא יכול לישון רק כשאני יושבת לידו ושומרת עליו במבט מרוכז, ושמיום שהוא גר אצלי הוא באמת לא ישן שינה של ממש אפילו פעם אחת. איזו ברירה הייתה לי מלבד לשבת לידו ולשמור עליו?

באמת, אחרת הוא כבר מזמן היה מת.

הסקתי מסקנות. הילד לא עלה במשקל והוא ישן רק בנוכחותי. לכן החלטתי לפנות לכמה רופאים ולבקש עזרה. מכיוון שהילד סירב ללכת איתי (הוא העדיף לשמור על המטבח ועל מלאי המזון), הלכתי לבד ותיארתי לרופאים את הבעיה. ישבתי על הכיסאות לפני שולחנות הכתיבה שלהם, מותשת, אפרורית ובפנים חיוורות ואמרתי את המילים שהכנתי מראש בידיעה שהמקרה הזה אינו פשוט ושיתכן שהרופאים לא יבינו אותי.

אמרתי: ״באתי למרפאה שלך כי גר אצלי ילד שגורם לי דאגות גדולות. ברור לי שיש לילד הזה איזשהו מחסור בסיסי ודוחק. הוא מתקשה לישון, ולא משנה כמה הוא אוכל, הוא לא מעלה במשקל. באמת שניסיתי הכול ולא חסכתי מאמצים. אני חוששת שהוא עלול למות. אני דואגת מאוד ומקווה לסיוע ממך.״

מאחר שהייתי מותשת, לחשתי כל מילה ומילה לחוד ורכנתי מעל השולחן כלפי הרופאים מפחד שמילה כלשהי לא תישמע. הרופאים הנהנו ושאלו שאלות. הם כתבו לעצמם הערות, ובזמן שכתבו הרימו שוב ושוב את מבטם אליי. הם חקרו אותי בנוגע להרגלי האכילה והשינה שלי. בהתחלה חשבתי שמדובר בשאלות שגרתיות, אבל הם הוסיפו לחקור עוד ועוד חקירות בלתי נחוצות על הרגליי. בעיניי הם התמקדו פחות מדי בילד שבגללו באתי אליהם. לא יכולתי שלא להניח שהם מפקפקים ביכולתי לטפל בילד כראוי. אחד הרופאים, רופא מוזנח מאוד למראה שלא התגלח לפחות שלושה ימים, והחלוק שלו היה תלוי עליו ברישול ולא היה מעומלן, ובצווארונו נראו בבירור כתמים, הרופא הזה רצה אפילו לשלוח אותי לבית הבראה! מרוב הלם, וגם כי לא ראיתי מוצא אחר, הטחתי את ראשי בשולחן, ואז הרמתי אותו ואמרתי לו בקול רם:

״מה אדוני חושב לעצמו? מי יטפל בילד כשאני אהיה בבית הבראה ולא אוכל להיות לצדו? נראה לי שאדוני לא מבין! לא באתי לכאן בשבילי, אלא מתוך דאגה לילד!״

הרופא הנהן והמליץ לי להירגע. אבל זעמי על חוסר היכולת שלו לתת לי עצה מקצועית הולמת היה גדול, ובאמת ששאלתי את עצמי איך הרופא הזה מעז לעמוד מולי במראה מוזנח כל כך. עזבתי אפוא לאלתר את המרפאה שלו, ובכעסי על הביקורים חסרי התועלת לחלוטין אצל הרופאים, נחפזתי בין תנועת המכוניות הצפופה לפנות ערב, לשוב הביתה אל הילד שלי.

מיד כשנכנסתי לדירה, בעצם כבר כשפתחתי את הדלת, ידעתי שקרה משהו. במסדרון הכניסה מעדתי אחרי צעד אחד על קופסת שימורים ריקה, שימורי פטריות כפי שהתברר לי בכעס. אילו היה מדובר רק בקופסה הזאת, לא הייתי מעוררת מהומה. אבל מסדרון הכניסה כולו היה מלא באריזות, אריזות של מוצרי מזון, וביניהן היו מונחות צלחות, בפינות היה מוטל סכו״ם, וככל שהתקדמתי בזהירות, בלי להאמין למראה עיניי, זה רק הלך ונעשה גרוע יותר. לחדר השינה לא רציתי להיכנס, כה גבוה היה מכשול האריזות הנערמות. לבי הלם, הלם בי, מתחתיו התכווצה הקיבה, והייתי מוכרחה – נחפזתי ומעדתי לתוך חדר האמבטיה. ראיתי שגם כאן נערמה האשפה, נרכנתי מעל האסלה והקאתי. בזווית עיני ראיתי את הילד יושב על שרפרף. עיניו קרועות לרווחה, רגליו משולבות לפני הבטן, שבוודאי פיטם זמן קצר קודם לכן, כך חשבתי בזמן שגופי טלטל אותי. התיישבתי מתנשמת על שפת האמבט, ואחרי שנרגעתי קצת, עברתי על פני הילד בלי לומר מילה ופסחתי מעל ערימת האי-סדר אל המטבח. רק שם התגלה לי מלוא היקפו של האסון. הארונות היו פתוחים, שאריות האריזות נערמו עד לברכיים. הילד רוקן את כל הארונות, הוא הוציא מתוכם הכול, עד אחרון מצרכי המזון, ואכל. עכשיו הגיעו מים עד נפש. הילד התנהג בדירתי כמו שודד וחיסל בלי לשאול אותי את מלאי המזון שלי, ועוד השאיר בלגן כזה שמעולם לא היה כאן, ומעולם גם לא היה קורה לולא חדר הילד הרע והאיום הזה אל בין דל"ת אמותיי. התהלכתי כה וכה וקיללתי, ואפילו חשבתי לעזוב מיד את הדירה ולעבור לגור במקום אחר. הילד עקב אחריי בדממה, בלי שהתייחסתי אליו. בלי לשלוח לעברו אפילו מבט התחלתי בניקיונות כי כבר היה מאוחר. אחרי שעות שבהן עברתי מחדר לחדר, פיניתי את האשפה וניקיתי אפילו את הפינות, הצלחתי סוף סוף להשיב את הסדר על כנו. צנחתי על המיטה שלי. הילד נעמד לידה ומולל את שערות ראשו השחור. כעונש החלטתי לא לתת לו אוכל היום. לא איחלתי לו אפילו לילה טוב, אלא פשוט התכסיתי לי ועצמתי חזק את העיניים. באמת חשבתי שאני מסוגלת לישון.

נשמע טפטוף, שמעתי בבירור טפטוף. הזדקפתי והסתכלתי סביב. הילד עדיין עמד באותו מקום למראשות המיטה שלי. אף על פי שפקדתי על עצמי לא להסתכל עליו, לא הצלחתי להימנע מזה. וגם רציתי לדעת מאין בא הטפטוף, שהלם עכשיו על הרצפה מהר יותר משהלם לבי בקרבי. ואז ראיתי שהוא נובע מעיניו של הילד. הילד עמד בלי נוע ובכה דמעות גדולות והן טפטפו על הרצפה. מיהרתי להתהפך על צדי וניסיתי לישון.

בדמדומי השחר שמעתי קול חדש. הוא בקע מכיוון דלת הדירה. זינקתי ממקומי, חציתי את מסדרון הכניסה וראיתי את הילד מתמתח ומנסה להגיע לידית הדלת. הילד רצה ללכת. תחת זרועו החזיק את הכרית שלו ואת הסדין שפרשׂתי לו על המיטה שלו. עיניו עוד נטפו דמעות. חשתי אליו והרמתי אותו על הידיים. כך החזקתי אותו וככה אני עדיין מחזיקה אותו. כי הילד הזה תמיד ישאר הילד שלי. לאן שלא ילך כדי למלא את מחסורו ולהשביע סוף סוף את רעבונו, הוא לעולם לא ימצא את מה שהוא מבקש. הוא נשאר כאן. הוא לא יניח לי יותר לישון, ולעד יוסיף לאכול את המזון שלי.

סתיו 2009

*דימוי: אולג דואו