מסתבר שזה הנוהל אם מישהו מת בבית שלו. שוטר אחד דפק בדלת ופתחתי לו והוא ביקש שאלך איתו למרפסת ואז הוא סגר את דלת הזכוכית. הוא אמר במבטא אמריקאי, ספרררי לי מה קרררה בלילה? ואז סיפרתי לו שאתמול בערב רבנו כי שאלתי אותה יותר מדי פעמים מה נשמע, והיא התעצבנה עליי לגמרי כי היא לא רצתה שיראו עליה שהיא חלשה וחולה ובלי שיווי משקל, אז בגלל שהתעצבנה הפסקתי לדבר ולשאול מה נשמע ועזבתי אותה לנפשה, ובלילה, למרות ששמעתי כל מיני רעשים ולא הייתי בטוחה שהיא בסדר, אמרתי לעצמי, עזבי. היא תכעס, אל תציקי לה, והכרחתי את עצמי ללכת לישון, ובבוקר קמתי ומצאתי אותה וזהו.
השוטר כתב את הכל במן דפדפת צהובה כזאת ועט פיילוט וכל מילה לקחה לו מלא זמן, הוא השקיע בכל אות ואות. אולי הוא לא היה רגיל לכתוב בעברית. בזמן שכתב את מה שאני אומרת הסתכלתי על תג השם שלו והיה כתוב שם ליונל וושינגטון, וישר נזכרתי בסרט ההוא משנות התשעים, היעלמות עד מוות או מוות של היעלמות, משהו כזה, עם ליאם ניסן. ליאם ניסן גילם חוקר משטרה בשם משהו משהו וושינגטון, והמשהו משהו וושינגטון הזה היה חוקר של מקרי רצח והיעלמויות. הסרט נפתח בזה שהוא מתעורר באמצע הלילה בבהלה מרעש של סירנות של אמבולנסים, יורד לקומת הסלון ומוצא את אשתו שוכבת שם כשפרמדיקים מעליה, מבצעים בה החייאה. אשתו, שקראו לה לינדה או מלינדה, חלתה בסרטן ריאות כמה חודשים לפני כן, ומכיוון שמשהו משהו וושינגטון היה חוקר מסור הוא לא שם לב למהירות שבה מצבה של לינדה או מלינדה הדרדר.
בכל אופן כשמשהו משהו וושינגטון קלט מה קורה הוא רץ אל עבר אשתו, אבל שוטר שהיה במקום, שבמקרה גם היה החבר הכי טוב שלו הרחיק אותו כדי שלא יראה את המחזה הנורא הזה. הוא לקח אותו בחזרה אל חדר השינה ושם השניים ישבו על המיטה וחיכו עד שהפרמדיקים הגיעו עם הבשורה: למרות מאמציהם הרבים, הם לא הצליחו להציל את לינדה מלינדה והיא הלכה לעולמה. משהו משהו וושינגטון רץ במהירות למטה אבל לינדה או מלינדה כבר נלקחה מבלי שהספיק להיפרד.
משהו משהו וושינגטון התקשר לעדכן את ההורים של לינדה או מלינדה שלא ממש חיבבו אותו בלשון המעטה כי הוא היה ׳חולה עבודה׳ ובכל השנים האלה הגיע לבקר אותם רק פעמים ספורות, ועכשיו, כששמעו את הבשורה המרה הם הזדעזעו והאשימו אותו באדישות וחוסר אכפתיות כלפי בתם וקראו לו בשמות כמו ׳סוציופת׳ ו׳אגואיסט׳. הם הודיעו לו שהם יארגנו את ההלוויה למחר בבוקר וביקשו ממנו את פרטי בית החולים לשם היא נלקחה.
בסיומה של שיחת הטלפון משהו משהו וושינגטון היה עוד יותר שבור וכמעט ולא הצליח לקום מהכסא וללכת בכוחות עצמו. השוטר, חברו הטוב, הציע למשהו משהו וושינגטון שיישאר לישון איתו בבית, ושלמחרת יסיע אותו להלוויה וכדי להקל עליו הציע שיקח כדור שינה. משהו משהו וושינגטון הסכים שחברו יישאר והסכים גם לקחת את כדור השינה, אבל למחרת בבוקר התעורר בבהלה בשעות הבוקר המאוחרות והעיר את חברו השוטר שלא התעורר בזמן גם הוא. השניים התארגנו במהירות וזינקו אל רכבו של החבר השוטר, אך כעבור עשר או עשרים דקות, הרכב התחיל להשמיע רעש מוזר והסתבר שיש להם פנצ׳ר. החבר השוטר ניסה לתקן את הפנצ׳ר אבל משהו משהו וושינגטון, שכבר היה באיחור להלוויה הציע שיקחו מונית. החבר השוטר הזמין את המונית והאיץ בנהג שיסע מהר, אבל בשלב מסוים, הנהג התעצבן על החבר השוטר על כך שהאיץ ונזף בו כל כך והשניים נכנסו למן מריבה מטופשת שבסופה החליט הנהג להוריד את השניים בשולי הדרך. לאחר מכן, השניים נאלצו לקחת מונית אחרת וכך יצא שהגיעו באיחור ניכר להלוויה של לינדה מלינדה, מה שגרם לכך שמשהו משהו וושינגטון לא הספיק לראות את אשתו האהובה לפני שנקברה.
האירוע הזה ערער את משהו משהו וושינגטון לחלוטין והשפיע עליו עד כדי כך שהוא החליט לעזוב את המשטרה ולחיות חיים שקטים ורגועים יותר. כעבור מספר שנים הוא התחתן מחדש, נולדו לו ילדים ואת רוב זמנו הוא הקדיש למשפחה ולטיולים בחוץ לארץ, ואז יום אחד, בטיול עם אשתו לפראג, עשרים שנה אחרי מותה של אשתו הראשונה, הוא פתאום ראה אותה, כלומר חשב שראה אותה, את לינדה או מלינדה יושבת בבית קפה ושותה מיץ תפוזים. הוא חשב שהוא הוזה, אבל כשחזרו הביתה לצפון קרוליינה או מקום דומה, הדבר הזה, מה שראה, הטריד את מנוחתו ופתאום הוא חשב, אולי בעצם זו כן היא? אחרי שנים של הדחקה הוא החליט לצאת ולגלות מי זו הייתה האישה המסתורית הזו שדומה מדי לאשתו הראשונה.
אפשר להגיד שהסרט מתחיל בנקודה הזאת, בה משהו משהו וושינגטון יוצא לגלות את האמת, ומה שהוא מוצא ידהים אותו. לאט לאט הוא אוסף את הרמזים ומחבר את חתיכות הפאזל ובמיומנות ובסבלנות הוא מגלה שמלינדה או לינדה בחיים. התברר שאשתו הייתה מרגלת רוסייה שהסתבכה וחשפה את עצמה בפעולה חשאית ולכן אולצה ״להיפטר״ מהזהות שלה ולעזוב את ארצות הברית לתמיד בזהות חדשה. היא לא הייתה חולת סרטן, היא לא הייתה חולה בכלל, והוא היה עסוק בעבודה מכדי להטיל ספק במשהו. חברו הטוב השוטר, הפרמדיקים שהופיעו אצלו בבית, הפנצ׳ר, נהג המונית… הכל בוים, הומצא בקפידה, זויף והאישה ששכבה בסלון ביתו, בין חיים ומוות, הייתה שחקנית טובה מאוד וגם לא הייתה לינדה או מלינדה אלא החולפה באחרת.
משהו משהו וושינגטון החליט לטוס לפראג כדי להתעמת עם האישה הזרה הזאת שהרסה לו את החיים ושברה אותו לרסיסים. הוא טס וחיכה יום יום בבית הקפה ההוא בפראג, והיא לא הגיעה ולא הגיעה ולא הגיעה, עד שהגיעה. היא התיישבה בשולחן פינתי והזמינה מיץ תפוזים והוא ניגש אליה ברעד וכשהיא הביטה בו, הוא לא היה מסוגל לומר שום דבר ממה שתכנן. הוא רק חיבק אותה ובכה והיא חיבקה אותו בחזרה ובכתה גם היא.
כשהשוטר סיים לכתוב את הדוח שלו נכנסנו פנימה ואמא עדיין שכבה שם בסלון, מכוסה בשמיכה. ורגע לפני שלקחו אותה אמרתי לעצמי – אל תציצי מתחת לשמיכה, אל תסתכלי על הפנים שלה. למקרה ש.
כי אם היא… למרות שאין סיכוי, אבל אם היא כן מרגלת ואם היא כן נאלצה להיפטר מהזהות שלה בניגוד לרצונה ולהיעלם כדי לבנות דמות חדשה בפראג או בבואנוס איירס או משהו, אם היא כן עשתה את זה, ואם זאת שמצאתי בלילה לא באמת הייתה היא, למרות שאני יודעת שזו הייתה היא. אבל אם לא, אם זו לא הייתה היא ואם היא כן נסעה והיא איפשהו שם, אם כן, אז אני אחכה כמה שצריך, אולי עשור, אני אחכה נניח עשור ואז אסע לחפש אותה, זו תהיה משימת חיי, בכל מקום אני אחפש. וכשאמצא אותה, למרות שבחיים לא אמצא אותה כי היא מתה, בטוח מתה, אבל אם בכל זאת אמצא אותה, אני רק אחבק אותה חזק וזהו. אני לא אהיה נודניקית, ולא אגיד כלום ביקורתי, ובטח שלא אשאל מה נשמע.
