גווינת ג’ונס היא סופרת מדע בדיוני בריטית עטורת פרסים ורומאנים, וזהו התרגום הראשון לעברית מפרי יצירתה. הסיפור עוקב אחר פגישה סתמית לכאורה בין מכונאי לחייזר המביא אליו את מכוניתו לתיקון. המכונאי המרותק לדמותו של החייזר מנסה בכל מיני תואנות להשאירו במוסך ואף מציע לו להתארח אצלו, ומשזה מסרב לשתף פעולה, הוא מסתפק בתיקון מכוניתו ועמל עליו כל הלילה. מה קורה לגיבור במוסך, באותו לילה, עם מכונית החייזר, אשאיר לכם לגלות. אומר רק שכשרונה הספרותי של גווינת ג’ונס בדימיון מצבי תודעה לא-אנושיים מגיע שם לשיאו, וכי חובבי אל-אס-די ימצאו שם בוודאי הד לחוויותיהם.
פעם היה מקוטלג “היקום של הדברים” תחת הקטגוריה מדע בדיוני, אך עם השנים היא נעשתה כה רחבה ועמומה, עד שנדרשים היום פילוחים מדויקים יותר שלאו דווקא עושים חסד עם הטקסט. ככל שהדברים אמורים בספרות המד”ב של ג’ונס, היא תיחשב לבטח לפוסט-הומניסטית או לטרנס-הומניסטית משום שהפרויקט שלה הוא להעביר את הקוראים ואת הגיבורים האנושיים אל מעבר לסף של חישה ותודעה זרה, יהיו אלה חייזרים שבאו מכוכב אחר, או כאלו החיים כאן עמנו, בצורה של סלע, טיפת מים, או מכונית. בטקסטים של ג’ונס יש בסופו של דבר אופטימיות גדולה. זו ספרות שלא מקבלת את ההנחה הקאנטיאנית שאנחנו מנותקים מהעולם ושלעד נישאר כלואים בתוך החומרה והארכיטקטורה הפנימית של הסובייקט.
הסיפור שלפנינו משתייך באופן כללי למחזור הסיפורים העוסק ב-Aleutian. גזע חייזרי בעל צורה אנושית שמגיע בעתיד הקרוב לכדור הארץ ומתנחל בו. בניגוד אולי למצופה, החייזרים לא פותחים במלחמה אלא דווקא חיים לצד בני האדם בסטטוס קוו מתוח אך יציב. ללא נכונות לעזוב אך גם ללא רצון מיוחד להתעמת איתנו. הם מפותחים יותר טכנולוגית, ועובדה זו מובילה לתחושת נחיתות עצומה בצד השני. אנחנו כבר לא פסגת הבריאה. ובאמת, אחד ההיבטים היותר מעניינים לטעמי בהופעת החייזר בעולמנו, הוא הטלטלה וגלי ההדף שלבטח יתחוללו בכל רמה ובכל מולקולה של הסובייקט האנושי והקולקטיבים שלהם הוא משתייך. איך זה להפוך מאריה לשועל, מראש לזנב? זו שאלה שהמד”ב התחבט בה מאז היווסדו, אך ג’ונס מתמקדת בסיפור הזה כמעט אך ורק בהשלכות הפסיכולוגיות של המפגש אדם-חייזר, ומצליחה לתת דין וחשבון מורכב מאוד לטעמי, גם אם כמובן ספקולטיבי לגמרי, מה עשוי להתרחש במרחב ההיעשות שביניהם.
התפיסות הראשוניות והקדומות של המכונאי על אודות החייזר באות לו מספרי פסיכולוגיה פופולרית ותוכניות טלוויזיה. הקושי העיקרי של בני האדם בהבנת ה”ראש” של החייזר הוא לאו דווקא היותו עמום ג’נדרית, שהרי היום נעשה הרעיון יותר ויותר פופולרי, אלא הקיום הקולקטיבי המיוחד שלו. החייזרים אינם מהווים חלק נפרד זה מזה, וזה משאר האובייקטים המרכיבים את עולמם. הם מפרישים חיידקים המשמשים מעין מדיום המכסה את כל מה שהם באים איתו במגע או חיים איתו, כך שכל הבחנה בין אובייקט לסובייקט או בין אובייקט לאובייקט מתמוססת אל עבר רשת אינסופית רב-ממדית. כמובן שתיאורים מאין אלו מעוררים את השאלה האם החברה האנושית, ביחוד מאז שעברה למרחב הקיברנטי, לא צועדת בכיוון הזה, או אפילו כבר שם, מינוס המודעות העצמית. מכל מקום, אין דין תיאוריה, מורכבת ככל שתהיה, כדין התנסות ישירה בחוויית החייזר. את זה מבין גם המכונאי ברגע שבו מתאפשר לו להתייחד עם המכונית, אבל לשם כך, אין מנוס וגם כדאי עד מאוד, לצלול אל הטקסט.
תרגום: אביתר אורן
החייזר החנה את מכוניתו מעבר לכביש ובא והתיישב בחדר ההמתנה. הוא ודאי ראה שזה קרה בזווית העין, אבל היה עסוק בחישוב החשבון של אישה מבוגרת בעלת שיער מאפיר מתולתל, שלבשה בגד רציני ומושך ועוררה בו איבה בלתי מוסברת. מי שמטפל בלקוחות הממוצעים מדי יום, בייחוד בלקוחות בעלי המכוניות, מועד לפתח אלרגיות כאלה. הוא ראה שהיא נבהלה וביקשה להסתיר את הפתעתה. הוא הרים את עיניו, ומולו ניצב החייזר.
הלקוחות האחרים בשורת המושבים העמידו פנים, בדרכם האנגלית, שלא קרה שום דבר מיוחד. הוא סיים לטפל באישה. מכוניות ולקוחות אחרים יצאו, הגיע תורו של החייזר. הוא יצא אל הכביש ונופף לו שייכנס אל הסדנה להמשך טיפול, ואחר כך שלח אותו חזרה לחכות בשעה שבחן את המכונית האדומה. הוא הכניס את פרטי היצרן והדגם של המכונית אל המסוף והחל לבדוק את האבחנה.
המכונאי הפעיל את הזיכיון הזה לבדו בעזרת נוכחות רובוטית ואלקטרונית של קופאי, מנהל, ומשרד ראשי. הוא ידע לקרוא אותיות, אפילו לכתוב. המקצוע דרש זאת. חיבור תמידי למערכת, ליד כל המכונות האלה שהתרוצצו כרצונן, היה מנוגד לתקנות הבריאות והבטיחות. הוא השתמש בהתקן "שמע ועשה" רק במקרים האקזוטיים, שבהם הגיעו ההוראות ארוזות עם הרכיב, וניסה להסתיר זאת מהלקוחות שלו. המסתורין של המלאכה היה חשוב לו.
לפיכך נדרשה לו שעה קלה לבדוק את מכונית הרנאבאוט הקטנה התשושה. הוא קרא לחייזר והסביר מה צריך לעשות בעזרת מחוות רבות.
על פי המוסכמות, מי שחושש לכנות ישות חיישנית אחרת "זה", מכנה את כולם "היא". המכונאי הביט בחייזר בהיחבא בשעה שהציג את המצב: הצדודית הרכה, נטולת האף, הכתפיים הרפויות, פלג הגוף העליון שעובה בשכבות של בגדים תחתונים מוזרים תחת "סרבל" אפרפר, הרגליים המגושמות בעלות המפרקים ההפוכים. היה לזה מראה נשי כמו לתחש המשכן שמלחים כינו בטעות "בתולות ים." הבלבול, חשב בלבו, היה בבחינת עלבון עבור שני הצדדים. אבל זו הייתה איוולת לצפות מתושב חוץ ממערכת כוכבים אחרת להיות מושך בצורה אנושית. הוא לא מיהר. הוא לא חש איום או פחד, כפי שאנשים אחרים אולי היו חשים, אילו ראו אחד מאלה מסתובב חופשי מחוץ למובלעת. אין ספק שהחייזר ישאיר תשר נאה, אבל לא בגלל תאוות בצע הוא התמהמה. הוא באמת ובתמים שמח לארח אחד מהם במוסך.
"פשוט תנקה את הממיר."
הוא לא הופתע שזה יכול לדבר אנגלית, הוא פשוט הניח שלא יטרח לעשות זאת. אבל הדבר האחרון שציפה לו הוא חייזר שמתנהג ברשעות.
"את יודעת, בטווח הארוך, יהיה זול יותר להחליף את כל מערכת הפליטה. את משתמשת בשיעור גבוה של מתנול, יש פה הרבה חלודה…"
החייזר הביט אל הקרקע.
"בוא רגע החוצה –"
הוא הלך בעקבותיו אל חדר ההמתנה, ושם זה קרס כמו כלב גדול על אחד המושבים, אומלל למראה, מפתל את ידיו בעלות עור התרנגולת הקמוט סמוך לחזה. "אני מתכוון למכור אותה," הסביר החייזר. "אני רוצה שתעשה את המינימום הנדרש לפי החוק."
הוא הבין שהחייזר לא מאמין שהמכונית שלו מבינה אנגלית. אבל זה גם לא האמין שהבנה מעין זו היא בלתי אפשרית. זה האמין שאם עליך לומר דבר בלתי נעים על מישהו/משהו, יש להתרחק מקרבתו המידית של הקורבן. כללי האתיקה היו קבועים, ענייניים ומחייבים. מידת ההבנה של המכונית הייתה נושא אחר, סוגיה פילוסופית סבוכה.
מכונאי הבקי במידה כזאת בנפש החייזרית לא היה מחזה נדיר. חיי החייזרים הם החומר שממנו עשויות תכניות בוקר בטלוויזיה. המכונאי היה מוצף במידע על הנושא, אילו היה לו מספיק זמן פנוי להעביר בין לקוחות.
"מה שנדרש לפי החוק," הוא חזר. הוא היה מאוכזב, מעשית ורגשית, מדלות האמצעים של הלקוח, אבל רגישותו המשונה ריככה את האכזבה.
הוא ידע, כמובן, שמצב של עוני אצל חייזר יכול להיות רק זמני ויחסי. התשר הלך והידלדל, אך ודאי תצוץ הטבה חדשה.
זה (או היא) הנהן קדורנית.
הם הנהנו. המחוות שלהם היו מאוד אנושיות, אך מגוונות תרבותית: הם סימנו "לא" בעזרת הסנטר, ולא הנידו בראשם. נדמה ששאלו קצת, בכוונה, מכל גזע אנושי, ואולי כך בדיוק עשו. במסעם אל החלל של בני האדם הם ספגו כל כך הרבה פלט אנושי, עד שאף אחד כבר לא ידע כמה מהתנהגותם של החייזרים על כדור הארץ היה טבעי, וכמה ממנה היה הצגה מתוכננת היטב.
"לחכות או לחזור כשזה יהיה מוכן?"
בזמן חילופי הדברים האלה קפאו הלקוחות האחרים עד כאב בתנוחות משועממות או אגביות. המכונאי התענג על תשומת הלב הממוקדת, הסמויה שלהם. למרבה המזל לא היו בסביבה ילדים שיקלקלו את רושם האדישות הקוסמופוליטית.
הוא לא רצה שזה יישאר. אם יישאר כאן, זה עלול לעורר שיחה, להיות רכושו הזמני של אחד הלקוחות הסתמיים האלה.
"מוטב שתלכי," הוא אמר בחרטה מעושה. "יש לי עוד עבודה שאני לא יכול לשים על אוטומט. תחזרי בעוד שעה."
*
כשזה עזב הוא התחרט באמת. הוא יצא אל הרחוב המאובק והביט מעלה מטה. זה היה חודש אוקטובר. עלי עץ הבננה שצמח מעל לחומתה של חצר מוזנחת בבית הסמוך היו בצבע ירוק חומצתי תחת שמים נמוכים שהבטיחו גשם כבר ימים רבים. מרכז התיירים נמצא לא רחוק משם: שכיית החמדה העצומה שכל העולם העריץ, שהייתה פעם מרכזה של עיר נמל בשם ליברפול. הוא זיהה נקודות זעירות, ציפורים, סמל העיר, שנצבעו לאחרונה בזהב, מנצנצות מעל האנדרטה לשפע ושגשוג המסחר. הרחק בתוך היבשת נמתח המרכז העירוני המטושטש על צלע הרי הפניין: הגבעות נסחפו שם הרחק מן העין כמו אנדרטות שטבעו, טבעו בזמן ואבדו לנצח, כמו העיר הגדולה.
לחייזר לא היה שום זכר.
הוא נכנס חזרה למוסך, בדק את התקדמותן של פעולות שונות, ובשקט – נמנע מעיני המצלמה – חמק מבעד לדלת האחורית ועלה לדירת מגוריו. אשתו הייתה בעבודה. שני הילדים שלהם, בני שבע ושנתיים, היו איתה בכיתת הלימוד ובמעון היום של מקום העבודה. החדרים, שהיו קטנים אך מצוידים היטב במוצרים בני קיימא, נדמו מסודרים ודוממים שלא כדרך הטבע. הוא עמד בסלון ובחן שורה של ספרים, תקליטורים, ירחונים שניצבו על מדף בארון הספרים. "כיצד להתמודד עם חייזר?", "מה הם חושבים עלינו?", "הבאים מרחוק", "דרך עיניים חייזריות", "האם הם ביקרו כאן בעבר?", "קסנוביולוגיה: לקראת שחר של מדע…" המכונאי ומשפחתו לא התעניינו בחייזרים האורחים יותר מן הממוצע. הם רק קנו את הספרים, לא קראו אותם. רק בית משונה בתכלית, או עני מאוד, לא החזיק לפחות כמה מהספרים האלה.
ככלל, המכונאי לא חש שהתגובה של המין האנושי מוגזמת. הוא ואשתו הצביעו בעד במשאל העם האירופי על חילופי עידן גלובלי, וכעת היה העניין בדרך לספר החוקים. השנה, השנה הזאת, לנצח תהיה השנה השלישית: 3 אחה"מ, אם השדולה הדוברת אנגלית תשיג את מבוקשה. אחרי המגע. זה היה רשמי: זה היה האירוע הגדול ביותר שקרה למין האנושי מאז "ביאת ישו" העמומה והמרוחקת. והחייזרים, בניגוד לישו, נמצאים כאן. הם בדפוס, על המסך. הם אמיתיים מעבר לכל ספק.
כל מה שהיה על המדפים תויק בספריה שלהם; אשתו של המכונאי הקפידה על המשימה הזו. אצבעותיו ריחפו מעל המקלדת, אך כוח האינרציה המסתורי של המבוגר האנושי הכריע אותו. רק ילדם בן השבע באמת השתמש במאגר המידע. הוא הוציא ספר, ועוד אחד: דפדף, קרא פסקה או שתיים. הוא לא ידע מה הוא מחפש. הוא היה מוקף בעצמים קשיחים שלא דיברו אליו ולא הביטו בו, וניסה לדמיין כיצד מרגיש חייזר. הוא הכיר נהגים רגשניים שהעניקו שמות למכוניות, קראו להן "היא"; הענישו אותן בגלל התנהגות רעה. מדי פעם תפס את עצמו (הוא העלה באוב שברי זיכרונות), מלטף בחיבה את צדו החלקלק המבריק של רובוט בשעה שהניח אותו בצד.
ילד טוב…
כלב טוב…
אבל החייזרים לא הכירו את בעלי החיים. היו להם כלים זוחלים, מתפתלים, מעופפים – אבל הם היו פרי יצירתם. הרעיון של בריות אחרות, חיים שלא היו חייהם, היה זר להם. ייתכן שהתנאים בכוכב הבית שלהם היו שונים, אבל הראיות שעלו מתוך התגובות והדיווחים שלהם עצמם הראו אחרת. סביר להניח שהם לא חלקו את עולמם עם יצורים אחרים בעלי דם חם, נפרדים.
הוא ירד אל הסדנה ובחן את המסך שבו נראה חדר ההמתנה. הכל שם היה שקט. זה לא חזר. הוא נפנה מהמסך והעסיק את עצמו בין כלי הרכב המורמים והכלים המזמזמים. הוא לא נגע במכונית של החייזר. כשזה הופיע שוב, אמר לו שהוא נתקל במספר בעיות. קצת סבלנות, בבקשה, הוא אמר. תחזרי יותר מאוחר, או חכי. הוא לא קיבל לקוחות חדשים. אחר הצהריים השתנה לדמדומים. חדר ההמתנה התרוקן עד שזה (או היא) נותר שם לבדו.
אשתו וילדיו של המכונאי הגיעו הביתה, הם צעדו ברגל מתחנת החשמלית, התינוקת בעגלה. הוא שמע את קולות הילדים מפטפטים וצוחקים ליד דלת הכניסה וחרק את שיניו כאילו הפריעו לו במשימה מרוכזת ועדינה במיוחד. אלא שהוא לא עשה דבר, רק ישב באפלולית בין הכלים הדוממים.
החייזר היה מקופל בכיסאו. זה נראה כמו חיה שהלבישו בבגדים, חיה מדברת ממין בלתי מוכר שנלקחה מסרט מצויר לילדים. זה נעמד וחייך, חושף את קצות שיניו: גרסה של נהמה, שעשויה להיות או לא להיות מחווה כנה ומשותפת.
המכונאי היה נבוך כיוון שלא הייתה לו כל דרך להסביר את התנהגותו. לקוח אנושי, זר בארץ זרה, בשלב זה כבר היה מתרגז מאוד ואולי מפחד קצת. נראה שהחייזר השלים עם מצבו. זה לא ציפה מבני אדם להתנהג בהיגיון.
זעם בלתי ברור התעורר במכונאי מהמחשבה שהוא לא היה האדם הראשון שהעביר את זה מסכת כזאת. הוא היה רוצה להסביר אני פשוט רוצה שתהיי לידי עוד קצת… אבל היה זה וידוי מביש.
"אני רוצה לעשות לך טובה," הוא אמר. "לא רציתי לומר לך קודם, חשבתי שזה עשוי להביך אותך. אני מתקן פה לא מעט דברים, ואני אחייב אותך רק על הניקוי."
"אה."
הוא חשב שזה נראה מופתע, אולי חושש. אי אפשר שלא לייחס להם רגשות אנושיים, שלא לקרוא הבעות אנושיות בפנים המשונים שלהם.
"תודה."
"המעט שאני יכול לעשות, אחרי שבאת עד לכאן!"
הוא צחק צחוק עצבני. זה לא צחק. הם לא צוחקים.
"רוצה לעלות למעלה? לאכול משהו, לשתות כוס תה? אשתי והילדים ישמחו מאוד לפגוש אותך."
ההזמנה הייתה מעושה לחלוטין. הדבר האחרון שרצה הוא לראות את זה בבית שלו. הוא לא רצה לחלוק את החייזר עם אף אחד. החייזר נתן בו מבט יבשושי כאילו ידע בדיוק מה מתרחש. היו מי שפירשו את התנהגותם וטענו שיש להם יכולת טלפתית: בעוצמה רבה בינם לבין עצמם, ועם בני אדם, פחות.
עם זאת ודאי כבר טרטרו את זה כך בעבר… חיית ראווה. הוא חרד לנוכח המחשבה, לעצמו ולאחרים הללו.
"לא תודה." זה הסתכל אל הקרקע. "המכונית תהיה מוכנה מחר?"
הרחוב היה חשוך. כאן, הרחק מהמלונות והקניונים והאנדרטות השטופות אור ולחוכות מים, הייתה תאורה קלושה. הוא חש אשמה. החייזר המסכן ודאי סופר בראשו את הכסף שנותר לו, אולי תוהה מה לעזאזל לעשות עכשיו. חייזרים שמטיילים בגפם היו תופעה נדירה בכל מקום. אלא אם כן ימצא מסתור במלון גדול ויקר, זה יסבול מהצקות. אנשים יתאספו מסביבו ללא רחמים, יכוונו אליו את מצלמותיהם.
אבל זו לא הייתה אשמתו של המכונאי. הוא לא רצה ללכוד את זה. הוא גם לא רצה לגרש את זה. הוא רצה שיישאר כאן; רצה להחזיק בנוכחותו החיה. זה יכול לישון על המושבים. המכונאי היה מביא לו קצת אוכל מלמעלה. הם אהבו כמה מהמאכלים של בני האדם: גלידה, לחם לבן, המבורגרים – לא משהו שבא מן הטבע.
"כן, בוודאי. תחזרי מחר. אני פותח בתשע."
*
הוא אמר לאשתו שעליו לעבוד שעות נוספות. זה מעולם לא קרה קודם, אך היא קיבלה את הרעיון ללא תגובה. שגרת חייהם יחד הייתה כה רגועה, שהיה ביכולתה לבלוע לתוכה מדי פעם שקר מובהק בלי להותיר אדוות.
הוא ישב במוסך לבדו והביט סביבו. מכוניות.
מוזר שאירופאים נייחים ועירוניים רבים כל כך עדיין חשו צורך להחזיק בהן, למרות הקיצוב בדלק וכל שאר החוקים להגנת הסביבה. המכונאי לא התלונן. זו הייתה עבודה קבועה, ולעתים קרובות אפילו מהנה. אלה בני העם שלי, הוא חשב, בניסיון לאמץ את השקפת העולם החייזרית. בני עמי, צאן מרעיתי. סבתא שלו הלכה לכנסייה. אבל אז הוא חשב שוב על המושג "בעל חיים", ההפרדה בין צורת חיים אחת לאחרת. זה לא מה שהיה בין החייזר והמכונה החייזרית. הוא ניגש אל המכונית, שהוצמדה אל הכבשׁ בתנוחה בלתי הולמת, מטופלת חסרת ישע.
"הלו?" הוא אמר בהיסוס.
המכונית לא הגיבה, אך האווירה במוסך השתנתה. בכך שדיבר אליה בקול רם הוא שינה דבר מה: את תפיסתו שלו. למען האמת הוא הביך את עצמו. כמעט הצליח לתפוס את זנבו של רגש מעניין יותר. הוא היה ילד שהתגנב מעבר לדלתה של המכשפה, מפוחד ומוקסם. אבל אין דבר שיעשה או יאמר שיהפוך את הדמיון למציאות: יראה לו את עיני הרובוט קורצות, את מלתעות המתכת מחייכות או פותחות בשיחה. רק טירוף יאפשר שינוי מרחיק לכת כל כך.
הוא התחיל לעבוד, או מוטב, הפעיל את הרובוטים. כעת לא הייתה לו ברירה – עליו לעשות את מה שהבטיח וליישב איכשהו את החשבונות. לא היה דבר שהתרחש במוסך שלו ולא תועד. המכונאי מעולם לא ניסה לעקוף בדרכים מפוקפקות את המערכת של החברה. הוא מעולם לא היה הטיפוס שיתפתה להסתבך בפשע, וכעת לא יידע היכן להתחיל. הוא נעשה עגמומי מאוד כשחשב על מה שיהיה עליו לעשות: להסתיר בצורה מגושמת את הדחף המשונה שחש.
המכונות החופשיות גלשו אנה ואנה. אחרות החליקו לאורך הקווים העיליים והושיטו מטה את ראשיהן הנחשיים. המכונאי התנועע בחוסר-נוחות. המכונית הקטנה, קוריאנית בת חמש עשרה, שורפת מתנול/דלק מעורב, בעלת גוף פלסטיק אדום, מצמד נוזלי ומתלה, הייתה ערב רב של ציוד בעל עמידות גבוהה, שהיו לה עוד עשר שנים לפחות על הכביש. היא הייתה זקוקה לטיפול כלשהו, אבל לא לטיפול האישי שלו. הוא עמד וצפה.
אני מיותר, הוא חשב – תגובה שגרתית מוגזמת לרובוטים. למה החייזרים לא מרגישים מיותרים? הוא התאמץ לבצע תרגיל גמישות מנטלי ולהביט על עצמו מן המראה. בלי בני האדם, בלעדי, לא היו שום מכוניות, שום רובוטים, שום מכונות בכלל. לי אין תחליף. אפילו אם המכונות יפתחו תודעה, ייעשו "אנושיות" (השד המרחף תמיד ברקע של התקשורת הפופולרית), אני עדיין אהיה אלוהים. הבורא. המקור.
למעלה הקטנה ודאי במיטה, וכך גם הילד, מכוסה בשמיכה ולראשו התקן ללימוד ביתי שמשלים את החינוך שמספקים מעסיקיה של אמו. האם ודאי נרגעת אל תוך הערב, מכורבלת בתוך פקעת מכשירים. באופן חיישני, תת-הכרתי היה המכונאי מודע ליוצאים ולבאים, לשגרה המוכרת.
הוא גילה מדוע החייזר מילא אותו בתענוג כה בלתי נשלט ובלתי מפורש. המכונות הבטיחו, אך לא יכלו לבצע. הן נותרו דברים, ובני האדם נותרו בודדים. המכונאי ביקר ביערות הלאומיים בארצו – שטחי האדמה העצומים שיישארו באין מפריע, יהיה הסלון שלו קטן ככל שיהיה. הוא קיבל את ההכרח בקיומם, אך הרגש היחיד שהיה מסוגל לחוש הוא תרעומת. הוא בשום אופן לא היה מיודד עם הטבע הפראי. בעלי חיים יכולים לשמש חיות מחמד, אבל הם לא חלק ממך, הם לא כמוך. החייזרים החזיקו בפתרון לבידוד האנושי: עולם מדבר, עולם שיש לו עיניים; בני הלוויה שחלם עליהם אלוהים. ביקורו של החייזר עורר בו חוסר שביעות רצון כמו-אלוהי.
הוא לא יכול להכריח אותו להישאר. אבל אולי הוא יכול ללמוד ממנו, מהניסיון העשיר שלו. הסדנה היתה בעיניו מיקרוקוסמוס של הטכנולוגיה והציוויליזציה האנושית – עולם שיוצא מליבתו האנושית כמו אקטופלזמה, מלא ביצורים שנבראו בצלמו של המכונאי: האצבע והאגודל שלו, השיניים, המפרקים המסתובבים והמתקפלים, השריר הגמיש שלו. אפילו תודעתו, בתוך ענן כימי מהבהב, מפעפעת בחומרת המוח.
הוא נמלא התרגשות מהתובנה, נעמד על רגליו וחש אל המקלדת בסדנה. הוא שלף את הרובוטים, וזרועותיהם הבוהקות החליקו בחזרה והתקפלו בתוך הקירות. הוא הוציא קופסה של כלי עבודה. הוא יעניק למכונית את המחמאה הגדולה ביותר שיש בכוחו לתת. הוא ייתן לה ליהנות מהאומנות שלו, אותו שירות "טבעי, אורגני" שעשירים שילמו בעבורו סכומים מגוחכים.
זמן מה עבד כמו אדם בגן עדן, מעניק להנאתו שמות לתת-הבריאה בעזרת ידיו וראשו. הוא עבד, הוא האט… הוא ישב על הרצפה הקרה, המכוסה בכתמים כהים, מפתח ברגים בידו האחת ופיסת סחבה בשנייה. הפנסים פנו מטה. למיטב הבנתו של המכונאי, הם בנו דברים באמצעות חיידקים. תרבית חיידקית שמקורה בחיידקי המעיים של החייזר, והדביקה הכל: כל כלי עבודה ורהיט, אפילו את השריון העצום של עולם-החללית שלהם. בני אדם, כשביקשו להביע רגשי השתתפות עמוקים עם כוכב הלכת, עם המין האנושי, דיברו על כך שהם "חלק מהשלם הגדול." אחרי שחיו שנים כה רבות בעולם שיצרו בעצמן – במובן מסוים, הניחו המלומדים, מראשית האבולוציה שלהם – לא יכלו החייזרים לחוות תחושה של היות חלק ממשהו. לא היו חלקים ברצף שלהם: לא חללים, לא קצוות מפרידים.
לפתע הוא חש גועל. מדענים קבעו שהחיידקים של החייזרים בלתי-מזיקים. זה היה הסיפור, אך אולי הוא שגוי. אולי הוא שקר גדול שממשיכים לספר כדי למנוע בהלה ברחובות. הוא הצטער שנגע במכונית. החייזר השתמש בה כבר חודשים. היא בטח מכוסה כולה בריר מזדחל בלתי-נראה.
איזו מין הרגשה זאת, להיות חלק מעולם חי? הוא הביט במפתח שבידו עד שידית המתכת איבדה את הברק. היא התכסתה בעור; התושבת המתכווננת הפכה לכוס שרירית, קפוצה כמו פי-טבעת, שפתיים רטובות שנמתחות מכל סיבוב של המוט התפוח. המכונאי נתקף בחילה, אך לא הצליח להניח את הכלי מידו. הוא לא היה מסוגל להתרחק ממנו. טיפת העצמיות הניגרת, מחוברת לידו, לא תתנתק ממנו אם יפיל את זה. מיתרים זעירים, חוטים של ריר חי, יידבקו ויוסיפו לחבר ביניהם. האוויר שנשם היה מלא בעצמיות, בחומר אנושי.
הוא נעמד. הוא צעד לאחור. שריון של רובוט נמעך תחתיו כמו בשר. המכונאי השמיע צווחה וזינק משם. ידו, עם המפתח בעל ידית הבשר שצמח מתוכה, נחתה על המקלדת, וכל הכלים החלו להיכנס לפעולה. הוא עמד, קרביו גואים, הומים, הולמים – לרגע ניצל בזכות מרחב מדומיין של רישום אנטומי, ואז סגרו עליו הקירות. לא היה אור, רק אפלה אדמדמה. המכונאי יילל. הוא נאבק בצורך נורא להקיא. הוא הקיש בייאוש על המקשים.
כשהשתרר שוב שקט, הוא ישב זמן מה. אולי רק כמה דקות. הוא הרגיש שישב זמן רב. בסופו של דבר כבר לא רצה עוד להקיא, והצליח להניח מידו את מפתח הברגים. הוא ישב וראשו בין זרועותיו. הוא שם לב לכריעה העוברית המשפילה, והתרומם ממנה לאיטו. הוא נשם נשימה עמוקה.
המוסך היה כפי שהיה תמיד: מת ובטוח. הוא הבין שנפל בחלקו מזל גדול. איכשהו, לרגע קט, הצליח להיכנס לראש החייזר, לראות את העולם בעיניים חייזריות. איך אפשר לצפות שחוויה כזאת תהיה נעימה? עכשיו כשזה היה מאחוריו הוא יכול לקבל זאת, והיה באמת אסיר תודה.
לבסוף שחרר אנחה ונערך להפעיל שוב את הסדנה. כעת כבר לא העז לגעת במכונית האדומה בכלי עבודה. מלבד זאת ידיו רעדו. אף על פי כן, הוא ימסור את הרכב של החייזר בבוקר כמובטח, כאילו נולד בשלמותו מחדש, ככל שהיד האנושית משגת. לכל הפחות, היה חייב לו את זה.
הוא ניסה לקחת דבר-מה מהחייזר בהפעלת סוג מסוים של כוח. והוא קיבל מה שרצה. זאת לא הייתה אשמתו של החייזר שהיו לו עיניים גדולות והוא נחנק. הוא חרק שיניים לעומת תחושת הרפאים של הבשר במכונה, והניע את המערכות הנדרשות.
בתוך זמן קצר הכול נגמר. אלא שנעשה מאוחר מאוד. עכשיו תיאלץ אשתו לשאול שאלות, ויהיה עליו לספר לה חלק ממה שקרה. הוא עמד והביט בגוף הפלסטיק ובקרביים החסכוניים המחוכמים תחת מכסה המנוע הפתוח. המכונות, הם אמרו, לא יוכלו לחיות באקוספירה. בסופו של דבר ייאלץ המין האנושי לנטוש אחד מהשניים: מכוניות או "הסביבה." אבל "בסופו של דבר" עדיין נהדף. בינתיים התקיימה מעין פשרה קטנה וטובה, עשויה היטב, עם האבדון.
הוא חש בודד ועצוב. הוא ראה עולם אחר נכנס אל תוך חייו, הושיט יד לאחוז בפלא, ומצא משהו גרוע יותר מחלל ריק. הוא רצה שהחייזר יעניק לו את ארץ החלומות, אי שם מעבר לקשת. במקום זאת, הוא מצא גן עדן עוין: אוצר שאין ביכולתו ליהנות ממנו יותר מכפי שיכול לזחול בחזרה אל תוך הרחם.
המכונאי נאנח שוב וסגר את מכסה המנוע בעדינות.
המכונית האדומה הסתדרה מעט במקומה.
"תודה," היא אמרה.
*
בתשע בבוקר החייזר היה שם. המכונית הייתה מוכנה, בוהקת בחנייה הקדמית. החייזר הוריד את התיק שלו, שלא נשא על גבו או תלה על כתפו אלא תחב תחת בית השחי באותו אופן משונה ומעוקם שאופייני להם. בעיניו זה נראה עייף ועצבני. זה בקושי הציץ במכונית. אולי, כמו בן אדם, כלל לא רצה לדעת עד כמה רימו אותו.
"מה הנזק?" זה שאל.
המכונאי נעלב. הוא רצה לעבור איתו על כל דו"ח העבודה : לרדות ממנו את דבש האישור המתוק, או לכל הפחות למתוח את העסקה המידלדלת הזאת עוד קצת. היה עליו להזכיר לעצמו שהחייזר לא חייב לו דבר. ברגשות של זה כשלעצמם לא היה אפילו שמץ של משהו רומנטי או מוזר. העולם שזה חי בו היה עולם שגרתי לחלוטין. החוויה של המכונאי הייתה בעיה שלו עצמו, והייתה עניין פנימי מלכתחילה. החייזר אינו אחראי לסטיות של הפסיכולוגיה האנושית, ולא לתקריות על-טבעיות מדומיינות.
"תראה," הוא אמר. "יש לי הצעה בשבילך. הבן שלי, הבכור, הוא בדיוק עבר את מבחן הנהיגה. יש עוד זמן עד שהוא יורשה לנהוג לבד, כמובן. אבל חשבתי לקנות לו איזו מכונית רנאבאוט קטנה. לי עצמי אין מכונית, את מבינה, מעולם לא חשתי צורך. אבל ילדים, הם אוהבים את החופש… אני אשמח לקנות את המכונית שלך."
באור היום הקר הוא לא היה מסוגל לומר לזה את האמת. הוא ידע שהמכונית לעולם לא תדבר אליו שוב. אבל עולמו של האחר נגע בו, והוא היה מוכרח להביא משם משהו: הוכחה כלשהי.
החייזר נראה אפילו יותר מדוכא.
המכונאי תפס פתאום שאין לו סיבה לדאוג בנוגע לכסף. הוא יספר לחברה הכל. הם היו בני אדם במשרד הראשי, ומסוקרנים כמוהו. המכונית תישאר בחנייה הקדמית. הוא יתקשר, וידווחו עליה בחדשות המקומיות, אולי אפילו בחדשות הארציות. זה יועיל מאוד לעסקים.
עם זאת, לטובת החייזר הוא ידבק בסיפור על בנו. אסור לעודד אותם להאמין שבני האדם חושבים שהם קסומים.
"מחיר מחירון," הוא הוסיף בחופזה. "ועוד קצת. כי מי לא ישלם עוד קצת על מכונית שנהג בה אחד האורחים המפורסמים שלנו. מה את אומרת?"
אז החייזר הלך משם אחרי שכרטיס האשראי שלו נטען אלקטרונית בסכום נאה. זה פנה בפינת הרחוב, ליד החצר שעלי הבננה התנוססו בה מעל השער, וחשף את שיניו המחודדות באותו חיוך לכאורה. ייתכן שנפרד לשלום מהמכונית ממש כשם שייתכן שנפרד מהאיש שניצב לצידה, אבל זה שיפר את הרגשתו של האיש בכל מקרה.
