התרגום מוקדש לסוניה ברשילון ז"ל, המתרגמת הראשונה לעברית של ורה ג'קוני

אחותי יוצאת עם בחור שהתפרסם אחרי שהשתתף בתכנית ריאליטי בארצות הברית. היא הכירה אותו בבית קפה שהיא עובדת בו, בלוס אנג'לס, שם היא גרה מאז שהודיעה לי ב-2002 שהיא לא יכולה יותר לחיות פה ועזבה. היא התייחסה אליו כמו אל יתר הלקוחות, וכשהבחור הלך המלצריות האחרות קיפצו סביבה ואחת מהן אמרה: "לא זיהית אותו? זה אוזי, מ'הישרדות'." חוץ מכמה פרקים באחת העונות הראשונות, אחותי לא צפתה בתוכנית (גם אני לא), כך שבאותו רגע היא לא הבינה מה כל ההמולה סביב "הישרדות" ולמה המלצריות האחרות מתרגשות ממישהו עלוב כמו משתתף לשעבר בתכנית ריאליטי.

למחרת אוזי חזר ואחותי ניסתה להתייחס אליו כמו אל יתר הלקוחות, אבל הפעם לא הצליחה להתאפק והעירה הערה על הספר שקרא, ספר על כרישים שהיא הכירה היטב (נתתי לה אותו במתנה ליום הולדת חמש עשרה; המוכר אמר לי שמדובר בקלאסיקה, קצת קשה לקריאה אולי אבל מתאימה למתחילים, ועד מהרה הוא נהיה הספר האהוב עליה והראשון בסדרה של עשרים ספרים בנושא). אחותי אמרה לי שהיא קצת התרגשה לראות עוד מישהו שיש לו את הספר וזה בכלל לא היה קשור לעובדה שהוא אוזי מ"הישרדות", כי ל"הישרדות" אין שום משמעות בעיניה. נזכרתי בכתבה שקראתי במגזין כלשהו: הילדים של ריקי מרטין גילו רק עכשיו, בגיל שבע, מיהו אבא שלהם: "אתה ריקי מרטין?" הם שאלו אותו בפליאה אחרי שבפעם הראשונה ראו הופעה שלו מהקהל ולא מהבמה.

לאחותי לא היה מה להגיד על אוזי מ"הישרדות", אבל היא לא הפסיקה לדבר על אוזי הבחור שבא לבית קפה כמעט כל יום והיה מקסים בעיניה: הוא נראה בן אדם טוב והיה חתיך, בחור פשוט ונחמד ביותר. שניהם היו ביישנים, אבל לאט לאט הם מצאו סיבות ותירוצים להיפגש מחוץ לעבודה שלה.

כל מה שאחותי סיפרה לי מאותו רגע והלאה הותיר בי את הרושם שהם נועדו זה לזה, בעיקר משום שהציפיות של שניהם מהחיים היו ברות השגה ולפיכך היו מועדים לאושר.

יום אחד אמרה לי אחותי שהיא מאוהבת. מאוהבת עד הסוף, היא אמרה. "ומה איתו?" שאלתי בדאגה, אחותי נוטה להיות פגיעה מאוד כשהיא מתאהבת. היא אמרה לי שרק אם הרגש הדדי היא יכולה להיות מאוהבת ורגועה באותו זמן. אז נזכרתי שהיא גם קצת נדושה כשהיא מאוהבת.

כשסיפרה לי עליו בפעם הראשונה, הקשתי בגוגל "אוזי" ו"הישרדות". הסתכלתי על תמונות שלו, כדי להבין בערך איך הוא נראה, וקראתי כתבות והערות בפורומים כדי לנסות ולשער איזה מין בן אדם הוא (ידעתי שאחותי לעולם לא היתה עושה דבר כזה, אבל לי זה נראה בזבוז לא לנצל את היתרון שהקנתה לנו העובדה שהוא מפורסם). הדאיגה אותי המחשבה שאחותי, שהיא לעתים תמימה כל כך, נכנסה לחייו של חצי סלב.

עד מהרה גיליתי שאוזי הוא דמות פופולארית למדי בריאליטי, לא סתם מתמודד רגיל, ושרוב האוהדים של הסדרה גיבשו עליו דעה, ומוזר מכך: רובם חשבו אותו דבר, אפילו שמקצתם ראו בסיכונים שלקח תכונה ראויה לציון והיו בעדו ואחרים, בגלל אותם סיכונים בדיוק, היו נגדו.

בחיפוש המהיר הזה גיליתי גם שאוזי הוא בעצם אוסקר, שהוא נולד בגואנחואטו, מקסיקו, ושהוא לא השתתף בעונה אחת של התוכנית, אלא בשלוש. העונה הראשונה שלו, כך נראה, עשתה אותו לאחד מכוכבי התוכנית ולחביב הקהל, שהצביע לו בכל פעם שהמפיקים החליטו לצלם עונה מיוחדת עם כוכבי עבר. אז אחרי ההופעה הראשונה שלו ב"הישרדות: איי קוק", הוא חזר ל"הישרדות מיקרונזיה: צופים נגד חביבי הקהל", ולבסוף השתתף גם ב"הישרדות: דרום האוקיינוס השקט".

הפרס, שזוכה בו רק אחד מעשרים המתמודדים, הוא מיליון דולר. הוא לא זכה בפרס אף פעם והגיע לגמר רק בפעם הראשונה, אם כי בשתי העונות האחרות היה חלק מ"חבר המושבעים" (שישה או שבעה משתתפים שזה עתה הודחו ועליהם לקבוע את זהות המנצח). בשני מקרים, בעונה הראשונה שלו ובאחרונה, הוא זכה בפרס חביב הקהל, על סך מאה אלף דולר; הפרס היחיד שמוכרע בהצבעת הקהל. נראה שמבחינת הצופים אוזי הוא הביטוי האולטימטיבי של מהות השורד, והם גמלו לו על היותו מין רובינזון קרוזו שמסוגל לטפס על עצים כמו קוף, לעצור את הנשימה במים ליותר משלוש דקות ולצוד בעזרת צלצל דג ששוקל יותר מקילו. נוסף לכך, הוא ניצח בכל האתגרים הפיזיים וזכה ב"פרסים אישיים" או ב"חסינות". כך הצליח להגיע לשלבים מתקדמים בתוכנית, אבל דומה שכוונותיו הטובות, שחצנותו וחוסר היכולת שלו להקדים תרופה למכה תמיד מנעו ממנו את הפרס הגדול. למותר לציין שכל זה היה בדיוק מה שגרם לאוהדיו לראות בו המנצח ה"מוסרי" של התכנית; למתנגדיו הוא נראה בחור אתלטי, חלול וחסר אופי. "הישרדות" מעוררת הרבה התרגשות בקהל האמריקאי ואלה שהיו בעד או נגד אוזי (או כל דמות בולטת אחרת), השתמשו בביטויים מהסוג הזה או באחרים, נלהבים או אכזריים יותר.

יותר מפעם אחת ניסיתי לגרום לאחותי לספר לי על החוויה של אוזי בתכנית, בעיקר בכל הנוגע לניסיונותיו הכושלים לזכות במיליון, אבל היא סירבה לדבר על אוזי מ"הישרדות". בחלוף הזמן היא התחילה לקרוא לו אוסקר והתעלמה מכל מה שהיה קשור בהופעתו הטלוויזיונית. אפילו נראה שהיא חשה סלידה מסויימת מהצד הזה שבו, אם כי תמיד הכחישה זאת.

בערך בתקופה שהיא התחילה לקרוא לו אוסקר, החלטתי שהגיע הזמן לראות "הישרדות".

לא יכולתי לנסוע, עם המשכורת שלי לא יכולתי אפילו לחשוב על כרטיס טיסה לארצות הברית. אבל העובדה שהוא הופיע כל כך הרבה שעות בתוכנית ריאליטי בתפקיד "עצמו" נתנה לי הזדמנות לראות בפעולה את הבחור שאחותי מבלה איתו יותר ויותר זמן. בפעמים האחרונות שדיברנו הוא היה שם. הוא לא אמר שום דבר ולא הופיע על המסך, אבל אני ידעתי שהוא שם. פעם אחת אחותי ביקשה ממנו שינמיך את הטלוויזיה; פעם אחרת הם צחקקו והיא אמרה לו שיפסיק (אולי הוא דגדג אותה); ובפעם האחרונה ראיתי את היד שלו, שהופיעה לרגע על המסך ואספה כמה ניירות משולחן העבודה.

כשהבנתי מה מתרחש בסביבה של אחותי (היא בעצמה לא סיפרה לי אבל היו סימנים אחרים), התחושה שלי בנוגע למרחק שהפריד בינינו נהייתה מעיקה יותר, שהרי אני לא ראיתי את המקומות שמהם היא דיברה איתי ומעולם לא ביקרתי בהם. לא הכרתי את בית הקפה שהיא עבדה בו או את הדירה שהיא שכרה עם אחת הבנות מעבודה, וגם לא את בית הספר שהיא למדה בו קונדיטוריה (אחותי תמיד היתה טבחית מוכשרת ומזה זמן מה החליטה להפוך את התחביב הטבעי שלה לפעילות רשמית ועם קצת מזל, גם רווחית). היתה לי תחושה שאוזי מ"הישרדות" השפיע איכשהו על ההחלטה של אחותי – שתמיד סלדה מיומנים והשקעה בלימודים (לגרום לה לסיים תיכון היתה משימה הירואית) – להירשם לבית ספר לבישול יוקרתי ולהיות תלמידה שקדנית. אני בטוחה גם שהוא שילם את דמי ההרשמה ואפילו את התשלומים החודשיים. אחותי הכחישה הכול. אבל היא היתה שקרנית גרועה. היא השתמשה בפרטים כדי להקנות אמינות לדבריה, אבל מרוב פרטים שהזכירה תמיד בסוף היה אחד הסגיר אותה. אף פעם לא עימתי אותה עם השקרים, אולי משום שהדחף הראשוני שלי היה להגן עליה. וכשהיא קיבלה מלגה מהאקדמיה לבישול (מלגה שבחיים לא היו נותנים למהגרת שאין לה ניירות), גם אז שתקתי. אמרתי לה מזל טוב וחשבתי שאם אוזי עושה דברים כאלה בשבילה זה אומר שהקשר ביניהם נעשה רציני. חשבתי גם שהצעת הנישואים ממשמשת ובאה. הוא יקנה לה טבעת, ייקח אותה לארוחת ערב רומנטית ושם יציע לה להתחתן איתו. ואז הם יהיו מאורסים. מוזר לחשוב כמה האמריקאים נטועים ברעיון שלושת השלבים: חברות, אירוסים, נישואים. ואף על פי שאוזי נולד במקסיקו, הוא חי כל חייו בארצות הברית ובוודאי אימץ את ההרגל הזה.

לא היה פשוט להשיג באיכות סבירה את כל הפרקים של "הישרדות: איי קוק", הופעת הבכורה של אוזי בתוכנית.

בפתיחת העונה כל המשתתפים והמנחה נמצאים על ספינה. בזמן שהמתמודדים קופצים למים ומנסים, בזמן שהוקצה להם, לשחות לרפסודות ולחתור לאיים השוממים שבהם יבלו את שלושים ותשעה הימים הבאים, המנחה מסביר שזו הפעם הראשונה שכל אחד מארבעת השבטים מייצג זרם אתני אחר. אוזי הוא חלק מהשבט של הלטינים. השלושה האחרים הם השבט האפרו-אמריקאי, השבט האסייתי-אמריקאי והשבט הלבן.

העונה צולמה מיוני עד אוגוסט 2006 ולפני שמונה שנים היה אוזי בחור עם שיער קצר מתולתל, עור בצבע זית וגוף זריז, שכמעט לא חייך ורוב הזמן שתק, אבל מהר מאוד הצליח להפוך למנהיג השבט. אחד משלושת חבריו, כשראה אותו מטפס על עץ דקל ומוריד קוקוס, אמר שהוא מרגיש שהוא רואה סצנה מ"ספר הג'ונגל". "חשבתי שזה מוגלי מטפס על העצים." גם דיג בא לו בקלות (הוא השתמש במה שהם כינו "צלצל הוואי"), הוא פיקד על בניית המחנה (מעץ במבוק ומעלי דקל) ותכנן מלכודת לציד תרנגולות. אבל יתר בני השבט לא בטחו בו לגמרי. הם לא ידעו להסביר למה, הם פשוט לא בטחו בו. לדעתי זה היה כי לא היה לו חוש הומור, לכאורה, והוא לקח את עצמו ואת כל מה שעשה ברצינות תהומית. הוא הפגין רצון כפייתי לנצח בכל האתגרים והיה עצמאי באופן שלפעמים היה מרגיז.

חשבתי שיידרש לי שבוע לפחות לסיים את ארבעה עשר הפרקים של העונה. אבל הסקרנות והדינמיקה של התכנית (שהצליחה לייצר מתח ועניין) גרמו לי לבלות את כל השבת בבית. בשתיים לפנות בוקר סיימתי לראות את האיחוד הסופי, אחרי ההכרזה על הזוכה. בנוסף לכאב ראש בלתי נסבל, היה לי מושג די ברור מה אוהדיו של אוזי ראו בו.

התאוששתי אחרי כמה כדורי אספירין ולילה של שינה וביום ראשון קמתי והתחשק לי מאוד לדבר עם החבר המפורסם של אחותי ולשאול אותו איך הוא הרגיש אחרי שהפסיד את הפרס הגדול בגלל קול אחד (המנצח היה יול, עורך דין ממוצא קוריאני ששלט היטב בהיבט החברתי של המשחק). הגמר הגדול (שבו חושפים את קולות חבר המושבעים ומכריזים על המנצח) צולם באולפן של סי-בי-אס בניו יורק ושם, אחרי שהתאוששו מהזוהמה, מהרעב ומהפציעות, התאספו עשרים המתמודדים. כולם – המנחה, הקהל והמתמודדים – שאלו שאלות כלליות לגבי התרחשות כזו או אחרת במהלך התכנית, אבל השאלה המרכזית הופנתה לאוזי: איך יכול להיות שבחור עירוני, מקסיקני בן עשרים, מלצר, נראה כאילו הוא נולד לשרוד ולחיות באי בודד? אוזי הקשיב לשאלה בארשת רצינית ובפנים קפואות וענה תשובה שאף אחד לא ציפה לה ולא ידע איך להגיב אליה: "כל החיים שלי אני קורא," הוא אמר. מחאתי כפיים. ישבתי לבד בסלון מול המחשב בזמן שאוזי הצעיר דיבר על האהבה הראשונה שלו, "רובינזון קרוזו", ועל איך הוא חלם בילדותו שנוטשים אותו על אי בודד, ומחאתי כפיים.

התחשק לי לטלפן לאחותי ולבקש ממנה, בפעם הראשונה, לדבר עם אוזי. רציתי לברך אותו על תשובתו וגם לשאול אותו אילו עוד ספרים השפיעו עליו (בכל זאת, "רובינזון קרוזו" היה מבחינתי תשובה צפויה).

הייתי עייפה באותו לילה, אבל החלטתי שבפעם הבאה שאדבר עם אחותי אגיד לה שהגיע הזמן שתציג אותי בפני החבר שלה ("אני רק רוצה להכיר אותו קצת," זה יהיה התירוץ שלי).

גיליתי שהעונה "הישרדות מיקרונזיה: צופים נגד חביבי הקהל" (ההופעה השנייה של אוזי) נמצאת במלואה ביוטיוב.

במשך יומיים, כשחזרתי מבית הספר שבו שימשתי מורה מחליפה לכיתה ג', ישבתי מול המחשב וצפיתי בתוכנית. הרגשתי שבויה לחלוטין. זה היה הדבר היחיד שהתחשק לי לעשות, הדבר היחיד שהצלחתי להתרכז בו. היתה לי דעה על אוזי ועל כל יתר המתמודדים, על כל ברית, על כל הדחה. האתגרים כדי לזכות בפרס או בחסינות ריגשו אותי. הצופים (שבט של עשרה אנשים שאף פעם לא השתתפו במשחק) נראו לי תמימים, מגושמים, לא במקום. חיכיתי בכיליון עיניים לרגעים שבהם שב השידור לשבט חביבי הקהל (אוזי ועוד תשעה מתמודדים לשעבר), שם כל שיחה, בנאלית ככל שתהיה, יכלה להשפיע על המשך המשחק וכל המתמודדים היו עצמאיים וחשדנים באופן קיצוני.

ביום שישי בלילה, בזמן שסיימתי לצפות בגמר והעברתי אחורה כדי לשמוע שוב את אוזי מדבר על שתי הפיינליסטיות ומעניק לאחת מהן את הקול שלו, צלצל הטלפון. מיד ידעתי שזו אחותי. מאז שנפרדתי מחֶרְמָן אף אחד לא מטלפן אלי הביתה בשעות כאלה. "תתחברי," היא אמרה. בקושי שלום, רק "תתחברי" וניתקה.

בזמן האחרון דיברנו בג'יטוק. אז פתחתי את תיבת השיח שלי ושלחתי לה הודעה שאני מחוברת. "סקייפ", היא כתבה לי. אני לא אהבתי לדבר בסקייפ. ברור שזה נוח ושוטף יותר מאשר צ'ט, אבל הבעיה היא אחרי זה. כדי לגמור שיחה בצ'ט כותבים "נשיקות", או "נשיקווות", או משהו בסגנון "אני מתגעגעת אליך" או "אני אוהבת אותך" (תלוי מה היה בשיחה). לנתק בסקייפ, לומר "צ'או" לאחותי, שזזה על המסך ומרימה את היד לשפתיים כדי לשלוח לי את נשיקת הפרידה שלה, זה הפחיד אותי. לנתק את השיחה ולהישאר לבד מול המסך השחור נראה לי מחריד. הכנסתי לעצמי לראש שזה כמו לתת לעולם הזדמנות לבלוע אותה; שבצד השני המסך השחור נהיה פה ענקי שבולע את אחותי והיא נעלמת לצמיתות.

כשהתחברנו והפנים של אחותי הופיעו על המסך, הבנתי שהיא בכתה. שאלתי אותה אם היא בסדר. היא חייכה אלי חיוך רפה ואמרה: "הזמינו אותו להופיע שוב בתוכנית."

כשקרו לאחותי דברים טובים, שמחתי. שמחתי מאוד, אפילו. אבל כשהחדשות הטובות, מסיבה כלשהי, השתבשו או פעלו נגדה – גם אז שמחתי. והתביישתי מאוד בשמחה הזאת. ידעתי שמדובר בקנאה מהסוג הגרוע ביותר ושהיא תוצאה של מחשבה שלעולם לא אודה בה בפני איש: בעיני לא היתה שום סיבה בעולם שהיא תצליח יותר ממני. באותם רגעים הבנתי גם שאני עדיין נוטרת לה טינה על כך שעזבה את הארץ כשהכול פה התחיל להתפרק. אני נשארתי, חשבתי לפעמים, ולהחזיק מעמד זה הרבה יותר ראוי לשבח מאשר לעבור למקום שהכול בו קל יותר.

לא אהבתי אף אחד בעולם כמו שאהבתי את אחותי ולא היה שום אדם אחר שעורר בי רגשות טינה וקנאה שפלים כל כך. לא הבנתי למה זה קורה לי, לא סלחתי לעצמי וגם עשיתי מאמצים רבים כדי להדחיק את זה.

למרות הכול, כשראיתי כמה היא עצובה מההזמנה שקיבל אוזי לחזור לעונה מיוחדת של "הישרדות", הרגשתי שבאופן מעוות כלשהו זאת היתה תפנית צודקת.

"זה לא כל כך נורא," אמרתי לה. והיא פרצה בבכי כמו בילדות שלנו. אחרי שנרגעה היא הסבירה לי שהעונה תיקרא "דם נגד מים" וכל מתמודד ייאלץ להשתתף לצד אדם אהוב. "אבל אין ביניכם קשר דם, אתם אפילו לא נשואים," היה הדבר היחיד שעלה בדעתי בניסיון להראות לה שאני בצד שלה. אבל היא אמרה לי ששניים מהמתמודדים כבר נבחרו וישתתפו עם בני הזוג שלהם. מתברר שבעיני המפיקים של "הישרדות" לא היה שום הבדל בין "דם" ל"אדם אהוב". אני חושבת אחרת.

אפילו לא הייתי צריכה לשאול כדי לדעת שאחותי אמרה לאוזי שהיא מסרבת להשתתף. רציתי לדעת מה היתה התגובה שלו. "הוא זועם," אמרה אחותי והתחילה לבכות שוב. "הוא אומר שזה המקום האהוב עליו בעולם, שהוא מאושר שם. זה מגוחך, זו סתם תוכנית טלוויזיה." ניסיתי להסביר לה שהוא בטח לא מתכוון לתוכנית עצמה אלא למקומות שבהם היא מצולמת (בדרך כלל איים דמויי גן עדן בלב האוקיינוס השקט). שם הוא מרגיש מחובר ליסוד האמיתי שלו. "את לא מכירה אותו", אמרה אחותי. התעקשתי ואמרתי שגם היא לא תכיר אותו עד הסוף עד שלא תראה אותו מטפס על עצים, שוחה כמו דולפין ומפצח קוקוס במצ'טה – רק אז היא תבין שהדברים האלה עושים אותו מאושר. הדברים האלה והתחרות עושים אותו מאושר. כי בתוכנית הוא לא נראה כמו בחור שנהנה מחופשה אקזוטית, אלא כמו אדם תחרותי מאוד שעושה הכול כדי לנצח במשחק שהוא יודע שהוא טוב בו, אבל לא בלתי מנוצח, והוא עוד יכול להשתפר. "הקונספט של התכנית הוא המקום שלו בעולם, את מבינה?" אמרתי לה. "אולי זה רעיון טוב שתצטרפי אליו. אולי אפילו תנצחו." היתה שתיקה. אחותי נעצה בי את מבטה. לרגע חשבתי שהתמונה קפאה. החיבור בבית שלי היה נורא. אבל אז היא מצמצה. "אני שונאת אותך," היא אמרה לי. ובאותו רגע היא לא הסתכלה על הדמות שלי במסך אלא במצלמה, כדי שארגיש את המבט שלה בעיניים. "אני שונאת את שניכם," היא אמרה וניתקה.

שקט ומסך שחור. לקח לי זמן להגיב. לא הבנתי בדיוק מה קרה. דווקא הפעם, כשראיתי אותה בוכה, הצלחתי לשכוח מהכול ולתת לה עצה טובה, אפילו הייתי גאה בעצמי על כך שעודדתי אותה להשתתף בתוכנית. אחרי הכול, אם הם היו זוכים הייתי מאבדת אותה סופית. חבר ומיליון דולר הם סיבות מספיקות כדי שלא יעלה על דעתה לחזור. ולאמיתו של דבר תמיד קיוויתי שהיא תרצה לחזור. אחר כך חשבתי שהיא לא באמת מבינה את המצב, שהיא עושה טעות חמורה ושאני צריכה לעזור לה.

חיפשתי כל הלילה, אבל לבסוף מצאתי את מה שהייתי צריכה. הכנתי קובץ עם קטע יוטיוב של הרגעים הגדולים של אוזי בסדרה וסרטון באורך דקה שבו אוזי (זמן קצר אחרי שהודח מ"הישרדות: דרום האוקיינוס השקט") מספר בריאיון טלוויזיוני כמה הוא מדוכא מהחזרה לחיים הרגילים שלו, לעיר, לכל מה שהוא מרגיש שמרחיק אותו מהאני האמיתי שלו. הכנסתי גם סרטון מהעונה הראשונה, שבו אוזי חוגג את השהות הממושכת שלו על האי בצעקה: "שלושים יום, לא ייאמן". הוא אומר את זה בחיוך גדול ובספרדית (הוא אף פעם לא דיבר בספרדית בתוכנית, וידעתי שעם אחותי הוא מדבר רק באנגלית). את הסרטון האחרון הכנתי בעצמי והוא היה אוסף קטעי שחייה של אוזי, כי זה היה הדבר שהוא עשה הכי טוב. לראות את אוזי שוחה היה נפלא. וזה לא היה עניין של טכניקה, מהירות או סיבולת, זה היה פשוט מרגש. כמו לראות חתול ביתי עצלן ולאה ששחררו אותו בגן לא מוכר והוא הפך בן רגע לחיית פרא.

צירפתי את הקובץ למייל ריק וכתבתי בנושא: "אסור לפספס". שלחתי לה והלכתי לישון. הייתי מרוצה מעצמי. התגברתי על הדחפים השפלים ביותר שלי והתנהגתי כמו האחות שאחותי ראויה לה, אחות שנותנת לה עצות טובות ורק רוצה שהיא תהיה מאושרת (ואולי גם "אוסקר" שלה).

התעוררתי קצת לפני הצהריים. היה יום ראשון. בדואר הנכנס היה מייל מאחותי. לא תשובה לזה ששלחתי לה, אלא מייל חדש. פתחתי אותו וראיתי שגם בו לא היה טקסט, רק קובץ וידאו מצורף ללא כותרת. ישבתי זמן מה מול המחשב ולא העזתי לפתוח את הקובץ. פחדתי שאחותי לא הבינה את מה שניסיתי להגיד לה ועכשיו כעסה עלי יותר. על כמעט כלום היא אמרה לי "אני שונאת אותך." מה עוד יש אחרי זה?

הדלקתי סיגריה ולחצתי והפעלתי את הסרטון. הוא התחיל בכיתוב "תוכנית ריאליטי", והמשיך בכמה קטעים ערוכים של הקלטות ביתיות. לאוזי היה שיער קצר מאוד וכמה קילו יותר מהבחור שראיתי בטלוויזיה.

בכל הקטעים אחותי לובשת בגדים שאני לא מכירה. בכולם הם מצלמים זה את זה או מישהו מצלם אותם במצבים ביתיים מאוד. אוכלים ארוחת בוקר. מכינים שלט ברוך הבא למישהו שהיא מעולם לא הזכירה ולא ידעתי מאיפה הוא חוזר. מרימים כוסית לכבוד דבר חשוב שקרה לאחותי וכלל לא ידעתי עליו. אוזי בכניסה לבית הקולנוע בזרועות פתוחות, מביט למצלמה. אחותי ספוגה במים, מעמידה פני כועסת ומאיימת על המצלמה עם דלי מלא מים. שניהם זרוקים על הדשא בפארק בזמן שכלב של מישהו דורס אותם בריצה והם מתגלגלים מצחוק ומתנשקים ומדברים למי שמצלם. שניהם ישנים על מושב אחד באוטובוס. שניהם צועדים רציניים ואלגנטיים בחתונה של מישהו. שניהם במיטה והיא מצלמת את הפנים שלהם מלמעלה, הם לא מדברים אבל מחייכים, מחייכים ומתנשפים קלות ומחליפים מבטים ולבסוף, אומרים משהו לא ברור.

עברו כמה ימים ולא שמעתי ממנה. עוד לא עניתי לה. נמאס לי לדבר ולהבין. במקום זה החלפתי את תמונת הפרופיל שלי בכל הרשתות. היא בטוח תשים לב. עכשיו יש תמונה של המדורה הגדולה שמדליקים בכל סוף פרק בשביל מועצת השבט. זה החלק שבו מחליטים המתמודדים את מי מחברי השבט הם הולכים להדיח מהמשחק הגדול.