ישבתי באוטובוס ליד החלון והסתכלתי לרחוב. פתאום כלב אחד התחיל לנבוח נביחות חזקות מאוד, סמוך למקום שעברנו בו. חיפשתי אחריו במבטי. נוסעים נוספים עשו כמוני. האוטובוס לא היה לגמרי מלא: כל המושבים היו תפוסים אבל רק אנשים מעטים נסעו בעמידה; להם היה סיכוי טוב יותר לראות אותו, כי הם הביטו מגבוה ויכלו להסתכל לשני הצדדים. אבל אפילו בישיבה, כמו במקרה שלי, האוטובוס מקנה מבט מגבוה, מה שקרוי בצרפתית לָה פֶּרספֶּקטיב קָבַלְייר, נקודת המבט של אבות אבותינו בעת רכיבה על סוס; לכן אני מעדיף אוטובוס על מכונית, שבה אתה דבוק לקרקע. הנביחות באו מהצד שלי, הצד של המדרכה, וזה היה הגיוני. אף על פי כן, לא ראיתי אותו, ומכיוון שנסענו מהר התרגלתי לרעיון שכבר לא אראה אותו; הוא בוודאי נותר מאחור. הסקרנות הצנועה שעורר לא חרגה מגבולות הסקרנות שמעוררים כל מאורע או תאונה, אבל במקרה הזה, פרט לעוצמת הנביחות, לא נראה שקורה משהו חשוב: כלבים עירוניים לא נוהגים לנבוח אלא על כלבים אחרים. תשומת הלב של הנוסעים הלכה והתפזרה… ופתאום שבה וניצתה, כי הנביחות התחדשו, חזק וברור. ואז ראיתי אותו. הכלב רץ במעלה הרחוב ונבח על האוטובוס שלנו, ניסה להשיג אותו בריצה מהירה. זה היה באמת מוזר. פעם, בעיירות, בפרברי הערים, הכלבים רצו אחרי מכוניות ונבחו על הגלגלים, אני זכרתי זאת היטב מילדותי בפּרינְגלֶס. אבל כל זה חלף מן העולם, הכלבים התפתחו, אפשר לומר, והתרגלו לנוכחות כלי רכב. חוץ מזה, הכלב הזה לא נבח על הגלגלים של האוטובוס, אלא על האוטובוס כולו, והביט לעבר החלונות. כל הנוסעים הביטו בו מלמעלה. האם הבעלים עלה לאוטובוס ושכח את הכלב או נטש אותו? או אולי עלה מישהו ששדד או תקף את הבעלים? לא. לא עצרנו בשום תחנה בזמן האחרון. האוטובוס התקדם במעלה שדרת דירֶקְטוֹריוֹ כמה מאות מטרים בלי לעצור, והכלב החל ברדיפה רק עכשיו. תאוריות סבוכות יותר – למשל שהאוטובוס דרס את הבעלים או דרס כלב אחר – אפשר לשלול, כי שום דבר מזה לא קרה. הרחובות הריקים של יום ראשון אחר הצהריים לא היו מניחים לשום תאונה להתרחש בלי שיבחינו בה.

זה היה כלב די גדול, אפור כהה וחוטמו כלפי מעלה, משהו בין כלב גזעי לכלב רחוב, אם כי בבואנוס איירס של היום אין יותר כלבי רחוב, לפחות לא בשכונות שאנחנו מסתובבים בהן. הוא לא היה גדול מספיק כדי לעורר פחד במבט ראשון, אבל נראה שכעסו עשוי להיות מאיים. והוא אכן נראה כועס, או יותר נכון, לפחות לעת עתה, מיואש, קצר רוח. מה שהניע אותו לא היה דחף אלים (לעת עתה, לפחות) אלא הצורך למהר ולהשיג את האוטובוס, לעצור אותו, או השד יודע מה.

המרוץ המשיך, וכך גם הנביחות. האוטובוס, שבצומת הקודמת נאלץ לחכות ברמזור אדום, האיץ כעת. הוא נסע צמוד למדרכה שלאורכה רץ הכלב, אבל השאיר אותו הרחק מאחור. כמעט הגענו לצומת הבאה ונראה שסופו של המרדף בלתי נמנע. אף על פי כן, להפתעתנו, הכלב חצה את הכביש והמשיך לרוץ, מאיץ גם הוא ונובח ללא הרף. לא היו הרבה הולכי רגל, אחרת הכלב היה מבהיל אותם, בהסתערות הנחושה הזאת שלו. מבטו היה נעוץ בחלונות האוטובוס, הנביחות הלכו והתגברו, מחרישות אוזניים, וגברו על טרטור המנוע, מילאו את העולם. פתאום התבהר דבר מה שהיה צריך להיות ברור מלכתחילה: הכלב ראה (או הריח) את אחד הנוסעים באוטובוס, והחל לרדוף אחריו. נוסע, אחד מאיתנו… לא רק אני חשבתי על ההסבר הזה, האחרים החלו להחליף מבטים תמהים. מישהו מכיר אותו? מישהו יודע מי זה? בעלים לשעבר, מכר כלשהו… גם אני הבטתי סביב, גם אני תהיתי. מי זה יכול להיות? במקרים כאלה, האדם האחרון שעולה בדעתך הוא אתה. לקח לי זמן להבין. זה קרה בעקיפין. פתאום היתה לי תחושה פנימית והבטתי לפנים, מבעד לשמשה הקדמית. הדרך היתה פנויה: לפנינו התפרשה שורה ארוכה של אורות ירוקים שהבטיחו נסיעה מהירה ללא עצירות. אבל פתאום – לאט לאט התחלתי להבין –  נזכרתי שאני לא במונית: האוטובוס עוצר בתחנות קבועות כל ארבע מאות או חמש מאות מטרים; אבל אם אין איש בתחנה ואף אחד לא מסמן שהוא רוצה לרדת, האוטובוס לא עוצר. איש לא ניגש לדלת האחורית עד כה. ויש סיכוי שלא יהיה אף אחד בתחנה. הרהרתי בכל הדברים האלה בעת ובעונה אחת. בינתיים ההבנה הלכה והתגבשה, כמעט יכולתי לנסח אותה במילים, לחשוף אותה. מידת הבהילות של המצב היא שעיכבה אותה. האם יאפשר לנו המקרה להמשיך לנסוע בלי עצירות עד שהכלב יתייאש? הבטתי בו שוב; הסרתי ממנו את מבטי רק לשבריר שנייה. הוא המשיך לרוץ אחרינו ולנבוח כאילו כפה אותו שד… ומבטו נעוץ בי. עכשיו ידעתי בוודאות: עלי הוא נובח, אחרי הוא רודף. פחד מהאסונות הנוראים ביותר השתלט עלי פתאום. הכלב הזה זיהה אותי והוא רודף אחרי. ואף עלי פי שמרוב לחץ נשבעתי לעצמי להכחיש הכול, לא להודות בשום דבר, בנבכי תודעתי היה לי ברור שהוא צודק ואני לא. כי בזמן כלשהו, בעבר, התנהגתי לא יפה לכלב הזה, השפלתי אותו באופן שלא יעלה על הדעת. אני מוכרח להודות שמעולם לא היו לי עקרונות מוסריים מוצקים במיוחד. אני לא מתכוון להצדיק את עצמי, אבל אולי אפשר למצוא סיבה כלשהי במאבק הבלתי פוסק שנאלצתי לנהל מגיל צעיר כדי לשרוד. המאבק הזה חיסל לאט לאט את כל ייסורי המצפון שלי. הרשיתי לעצמי לעשות מעשים ששום אדם הגון לא היה עושה. או אולי דווקא כן. לכול אחד יש סודות. חוץ מזה, מעולם לא עשיתי משהו חמור באמת. מעולם לא פשעתי. וגם לא שכחתי את המעשים שלי, כפי שהיה עושה מנוול אמיתי. הבטחתי לעצמי, במעורפל, שיום אחד אכפר עליהם, אבל מעולם לא עלה בדעתי באיזה אופן. ההכרה המשונה הזאת, העבר הנשכח שעלה וצף, פחות מכל ציפיתי לזה . הבנתי פתאום שחייתי עד כה חיים פטורים מעונש. הנחתי מראש, כפי שכל אחד אחר היה עשוי לעשות במקומי, שכלב הוא לפני הכל כלב, ולכן תכונותיו האישיות ייבלעו בתכונות הזן וייעלמו בהן. עם היעלמותן תתפוגג גם האשמה שלי. בגידתי המתועבת בו העניקה לו אישיות, אבל רק לרגע. העובדה שהרגע הזה נמשך כל כך הרבה שנים, נראתה לי על טבעית והבהילה אותי. המחשבה על הזמן שעבר עוררה בי תקווה, ונאחזתי בה: עבר יותר מדי זמן. שום כלב לא חי כל כך הרבה שנים. צריך להכפיל בשבע… המחשבות נערמו במוחי והתערבבו בנביחות שהלכו והתגברו ללא הרף. לא, לא עבר כל כך הרבה זמן, לא היה טעם לעשות את החישוב ולהמשיך להשלות את עצמי. התקווה יכולה לבוא רק מההכחשה, התגובה הפסיכולוגית הטיפוסית לאירוע שמשפיע עלינו יותר מדי: "לא יכול להיות, זה לא קורה, אני חולם, אני מפרש את האירועים באופן מוטעה". אבל במקרה הזה לא היה מדובר בתגובה פסיכולוגית, אלא במציאות. עד כדי כך, שנמנעתי מלהביט בו; פחדתי מהבעת הפנים שלו. אבל הייתי לחוץ מכדי להעמיד פנים שאני אדיש. הסתכלתי קדימה; בוודאי הייתי היחיד שעשה זאת, משום שיתר הנוסעים עקבו אחרי ריצתו של הכלב. אפילו הנהג, שהסתובב מדי פעם או הביט במראה והתבדח עם הנוסעים שישבו מקדימה; שנאתי אותו, כי הסחות הדעת האלה גרמו לו להאט; לא היה הסבר אחר לכך שהכלב עדיין היה צמוד אליו וכמעט הגענו לצומת השנייה. אבל בעצם, מה זה משנה? מה הוא עוד יכול לעשות חוץ מלנבוח? הרי הוא לא יעלה לאוטובוס. אחרי ההלם הראשוני, התחלתי לנתח את המצב בהיגיון. קודם לכן החלטתי להכחיש שאני מכיר את הכלב, ודבקתי בהחלטה. במידה שתתרחש מתקפה, וזה לא נראה לי סביר ("כלב נובח אינו נושך"), אשחק את תפקיד הקורבן ואעורר את אהדתם של העדים ואף אדרוש מהציבור להתערב, אם צריך. אבל לא אתן לו את ההזדמנות, כמובן. אין לי כל כוונה לרדת מהאוטובוס עד שהוא ייצא מטווח ראייתי, ובמוקדם או במאוחר זה חייב לקרות. קו 126 נוסע רחוק, עד לתחנת רטירו, במסלול שנעשה יותר ויותר מפותל מהרגע שהאוטובוס יורד משדרת סן חואן, ולא ניתן להעלות על הדעת שהכלב יצליח לרוץ אחריו כל הנסיעה. העזתי להעיף לעברו מבט, אבל הסטתי את מבטי מיד. עינינו נפגשו, ועיניו לא הסגירו את הזעם שציפיתי לו אלא מצוקה ללא גבולות, כאב לא אנושי, ששום אדם לא יכול לסבול. עד כדי כך חמור היה מה שעשיתי לו? זה לא היה הרגע להתפלפל בניתוחים. וגם לא היה טעם, כי תמיד אגיע לאותה מסקנה. האוטובוס המשיך להאיץ, חצינו את הצומת השנייה והכלב, שהתעכב מעט, חצה גם הוא, חולף על פני מכונית שעמדה ברמזור; אילו התחילה המכונית לנסוע הוא היה חוצה בכל זאת, עד כדי כך היה נחוש. אני מתבייש לומר זאת, אבל ייחלתי למותו. זה לא חסר תקדים; יש סצנה בסרט שבה יהודי אחד מניו יורק מזהה, כעבור ארבעים שנה, את הקאפו ממחנה הריכוז שנכלא בו. הוא מתחיל לרדוף אחריו ברחוב ודורסת אותו מכונית. הזיכרון הזה, בניגוד להקלה שבדרך כלל נובעת מהתקדים, דיכא אותי, הרי היה מדובר בסרט בדיוני וזה רק הדגיש עד כמה מציאותי מה שקורה לי. לא רציתי להביט בו שוב, אבל עוצמת הנביחות העידה שהוא הולך ומתרחק. הנהג, שמאס בוודאי בהלצה, לחץ על הדוושה. העזתי לסובב את ראשי ולהביט לאחור; כל הנוסעים באוטובוס הסתכלו, כך שלא משכתי תשומת לב; להפך, קודם הייתי היחיד שהביט קדימה וזה עלול לעורר חשד. חוץ מזה, חשבתי, יתכן שזאת ההזדמנות האחרונה שלי לראות אותו; צירוף מקרים שכזה לא יכול להתרחש פעמיים. כן, הוא אכן נותר מאחור, ללא ספק. הוא נראה קטן יותר, עלוב יותר, כמעט מגוחך. יתר הנוסעים התחילו לצחוק. הוא היה כלב זקן, מרוט, גוסס אולי. המרירות והטינה שצבר במהלך השנים נתנו בו את אותותיהן, כך נראה. המרדף הזה בטח הורג אותו. אבל הוא לא יכול להימנע מכך, אחרי כל השנים שחיכה לרגע הזה. ואכן, הוא לא ויתר. אפילו שהכיר בתבוסה, הוא המשיך לרוץ ולנבוח, לנבוח ולרוץ. ואולי הוא ימשיך לרוץ ולנבוח לעד, גם אחרי שהאוטובוס ייצא מטווח ראייתו, משום שלא יוכל עוד לעשות אחרת. לרגע דמיינתי את דמותו על רקע נוף מופשט (האינסוף) וחשתי חמלה, אבל חמלה שלווה, אסתטית כמעט, כאילו החמלה רואה אותי מאותו מרחק שממנו ראיתי את הכלב. מדוע אומרים שהעבר לא שב? הכול קרה כל כך מהר שלא היה לי זמן לחשוב. תמיד חייתי בהווה, האנרגיה הגופנית והשכלית שלי הספיקה רק כדי להטמיע את המיידי ולהגיב לו, וגם זה בקושי. תמיד הרגשתי שקורים יותר מדי דברים בעת ובעונה אחת, ושעלי להשקיע מאמץ על אנושי, מעל לכוחותיי, כדי להתמודד עם הרגע. לכן פעלתי ללא היסוסים מוסריים כשהגיעה השעה להסיר משהו מדרכי, אפילו באלימות. נאלצתי להיפטר מכל דבר שלא היה לגמרי הכרחי להישרדות שלי, להשיג פיסת מרחב או פיסת שלווה בכל מחיר. הנזק שזה יכול לגרום לאחרים לא העסיק אותי, כי ההשלכות חרגו מההווה, כלומר, מטווח ראייתי. ועכשיו ההווה שוב נפטר מאורח לא רצוי. האירוע הותיר טעם חמוץ-מתוק בפי, מצד אחד הקלה בשל העובדה שהצלחתי להימלט כה בקלות, מצד שני מרירות מובנת. כמה עצוב להיות כלב. לחיות כשהמוות קרוב כל כך, בלתי נמנע כל כך. ועצוב אפילו יותר להיות הכלב הזה, שהגיח מהגורל האכזר של בני מינו רק כדי להראות שהפצע שנגרם לו זה מכבר ממשיך לדמם. דמותו לאור השמש של יום ראשון בבואנוס איירס, נעה ללא הרף במרדף, שיחקה את תפקיד רוח הרפאים שחזרה מהמתים, וליתר דיוק, מהכאב שבחיים, כדי לתבוע… מה? תיקון? התנצלות? ליטוף? מה עוד הוא יכול לדרוש? לא יתכן שהוא רוצה נקמה, שהרי הניסיון לימד אותו היטב שהוא לא יכול לעשות דבר נגד העולם האנושי הבלתי חדיר. הוא לא יכול לעשות דבר מלבד לבטא את עצמו; זה מה שהוא עשה, וזה לא עזר לו בכלום, רק התיש את לבו הזקן והעייף. הביסו אותו ההבעה האילמת, המתכתית של אוטובוס מתרחק ופנים שהביטו בו מצדו השני של חלון. איך הוא זיהה אותי? הרי גם אני בוודאי השתניתי מאוד. נראה שהייתי נוכח מאוד בזיכרונו, אולי דמותי לא נמחקה ממוחו ולו לרגע כל השנים האלה. איש לא באמת יודע איך פועלת נפש של כלב. מאוד יתכן שהיה זה הריח, אומרים דברים מדהימים על חוש הריש של חיות. למשל, פרפר זכר יכול להריח את הנקבה ממרחק של קילומטרים, לזהות את ריחה מבין אלפי ריחות שעומדים בינו לבינה. כבר נסחפתי להסברים מנותקים, אינטלקטואלים. הנביחות היו הד עולה ויורד שכמו הגיע מממד אחר. פתאום שלפה אותי מהרהורי אינטואיציה שהרגשתי בכל איברי גופי. הבנתי שהכרזתי על ניצחון מוקדם מדי. האוטובוס האיץ משום שהנהג תמיד מאיץ כשהוא רואה תחנה שהוא צריך לעצור בה. הם לוחצים על הדוושה, מחשבים את המרחק, ואז מרימים את הרגל ומניחים לאוטובוס להגיע לתחנה מכוח האינרציה. ואמנם, האוטובוס החל להאט בעודו מתקרב לתחנה. הזדקפתי כדי לראות. בתחנה עמדה איש זקנה עם ילד. הנביחות שוב החלו להתגבר. האם יתכן שהכלב המשיך לרוץ ולא ויתר? לא הסתכלתי, אבל הוא בטח היה קרוב מאוד. אנחנו עמדנו במקום. הילד ניתר פנימה, אבל הזקנה לקחה את הזמן שלה; המדרגות הגבוהות של האוטובוסים הקשו על גברות בגילה. בלבי צעקתי: תזדרזי, זקנה מחורבנת! ועקבתי אחרי תנועותיה בייאוש. זה לא היה סגנון הדיבור או המחשבה שלי; זה יצא מרוב לחץ, אבל תיקנתי את עצמי מיד. למעשה, לא היה לי מה לדאוג. הדבר היחיד שיכול לקרות הוא שהכלב יצמצם את הפער ואחר כך הוא ישוב ויגדל. הדבר גרוע ביותר שיכולתי לחשוש ממנו היה שהוא ינבח מול החלון שלי באופן בולט ויתר הנוסעים יבינו שאחרי הוא רדף. אבל אז כל שיהיה עלי לעשות הוא להכחיש כל קשר לחיה הזאת, ואיש לא יסתור את דבריי. בירכתי את המילים, ואת העליונות שלהם על נביחות. הזקנה עולה במדרגה השנייה, עוד רגע היא תהיה למעלה. גל של נביחות הבהיל אותי. הבטתי הצידה. הוא הגיע, מהיר כמו ברק, שיערו סתור, רועש מתמיד. יכולת ההתנגדות שלו היתה מדהימה. האם יתכן שבגילו הוא לא סובל ממחלת פרקים, כמו כל כלב זקן? אולי הוא מרוקן את המחסנית האחרונה שלו; לא היה טעם שישמור כוחות; בכך שמצא אותי אחרי כל כך הרבה שנים והביע את התרעומת שלו הוא סגר את מעגל גורלו. בהתחלה (הכול קרה בכמה שניות מטורפות) לא הבנתי מה קורה, רק הבחנתי במוזרות מסוימת. זיהיתי אותה מיד: הוא לא נעצר מול החלון שלי אלא המשיך הלאה. מה הוא מנסה לעשות? האם יתכן ש…? הוא כבר הגיע לדלת הקדמית, הסתובב בזריזות של צלופח, ניתר קדימה, התנער… הוא עולה לאוטובוס! או יותר נכון, הוא עלה לאוטובוס, ואפילו לא נאלץ להפיל את הזקנה, היא רק חשה התחככות קלה ברגליים. הוא הסתובב שוב ובלי להאט, בלי להפסיק לנבוח, חצה את המעבר… הנהג ויתר הנוסעים אפילו לא הספיקו להגיב, הצווחות כבר עלו בגרונותיהם אבל עוד לא נפלטו החוצה. הייתי צריך לומר להם: אין לכם מה לפחד, לא עליכם הוא כועס אלא עלי… אבל גם אני לא הספקתי להגיב, רק להשתתק באימה קפואה. הספקתי עוד לראות כיצד הוא מתקרב אלי ומאותו רגע לא ראיתי דבר מלבדו. מקרוב, פנים אל פנים, הוא נראה אחרת. כאילו שקודם לכן, מהחלון, ראיתי אותו בעיני הזיכרון או בעיני הנזק שחשבתי שגרמתי לו, ועכשיו, בתוך האוטובוס, בהישג ידי, ראיתי אותו בעיני המציאות. הוא נראה צעיר, חזק, גמיש, הרבה יותר צעיר ממני, יותר חיוני (ממני החיים הלכו והתנקזו כל השנים האלה, כמו מים באמבטיה), הנביחות שלו הדהדו בתוך האוטובוס בעוצמה מלאה, שיניו הלבנות ננעצו בבשרי ועיניו הבוהקות לא הפסיקו להביט בי אפילו לרגע.      

*דימוי: ג'יימס רובי