״אמא, הכנרת,״ הצביע שאולי ימינה כשניתק עוד שיחה. ״אבא אהב את הכנרת, לא?״
״בטח, נסענו המון הנה,״ אמרה רבקה, וחשבה שזה לא שקר כי המון זה עניין יחסי כל כך, ועבור מי שהיה לו אבא רק חמש שנים, גם נסיעה אחת לכנרת היא שפע, ואולי הספיקו אפילו פעמיים לנסוע לפני שנגמרו האבא והטיולים.
״הו, כנרת שלי…״ שר לה שאולי, אולי קיווה שתגיד שהוא נשמע בדיוק כמו אביו לפניו, אבל זה כן היה שקר אז היא לא אמרה. ״איזה כיף לך שאת נוסעת,״ תופף על ההגה. ״יש לך הכל? תרופות, ספר, מטען לטלפון?״
״זה הרבה זמן, שאולי,״ היא אמרה. ״עשרה ימים. זה יותר מדי. ועוד בלי גניה הפעם.״
״אני דיברתי איתם, אמא. הם לא מסכימים לקיצורים, כבר הסברתי לך, זה או הכל או כלום. אלה התנאים. אנשים עומדים בתור לחופשות האלה.״
״מי עומד בתור, ניצולי שואה?״
״זה יעבור לך צ׳יק צ׳ק, את תראי.״
הם הגיעו לטבריה, ולאחר כמה פיתולים מצאו גם את המלון. שאולי רטן ונאנח, אבל בסוף הצליח להיכנס לחניה צפופה. הוא התבונן בה לרגע כמו ממתין לתשבוחות, ומשאלה לא הגיעו יצא מהרכב ונדחק, עם הבטן הקטנה שלו, במרווח הצר שבין פגושי המכוניות, ופתח לה את הדלת.
״זה בטוח המקום הנכון?״ שאלה רבקה, אבל שאולי כבר שלף את המזוודה מתא המטען ומסר אותה לאדם בבגדים כחולים, והוא נשא אותה בקלילות במעלה המדרגות ונעלם בין הדלתות המסתובבות.
״רק רגע, מה שמו? מנין הוא יודע לאן לקחת את המזוודה שלי?״
״הם יודעים שאת באה, אמא, אל תדאגי,״ הניח את ידו הכבדה על גבה. הם עמדו ככה רגע והביטו במבנה הרחב הצופה לכנרת. ״מוכנה?״
הדלתות המסתחררות סחפו אותם פנימה. ״יום חמישי. כולם מגיעים ביום חמישי,״ אמר מישהו מעל לראשה. ילדים קטנים התרוצצו סביב, עוקבים בדבקות אחר המסלולים המצוירים על השטיח, כמו רכבות.
״אני אלך לדלפק,״ הודיע שאולי בתוך ההמולה. ״הכי טוב שתשבי ותחכי לי פה.״
״שאולי-״ היא קראה, אבל הקול יצא מתוכה קלוש, איכשהו אבד כנראה בין גבעתיים לטבריה. לכן התיישבה כפי שהורה לה והרעשים התחילו להסתדר באוזניים: צעקות הילדים, מעט בכי דביק, לפעמים צווחות, החריקה הקבועה של צירי הדלתות המסתובבות, פטפוטים בעברית, רוסית וערבית, ולפתע שמה לב גם למוזיקה שהתנגנה ברקע כל אלה, ספוגית וחלושה. ממש כמו השלפוחית שלה, שאותתה לה שיש צורך למצוא את חדר השירותים הקרוב. נכון שביקש שתישאר במקומה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה וגם הוא כבר לא ילד. היא קמה ממקומה, וניסתה. בין זרועות הבריות המיוזעות, המתנופפות אנה ואנה, התחילה רבקה גרוס לפלס את דרכה בג׳ונגל האנושי לכיוון השירותים.
איש האבטחה ראה את זה בזמן אמת בחדר הבקרה, והוא יחזור ויצפה ברגע הזה, שנקלט במצלמות האבטחה, שוב ושוב בימים הבאים, יראה לאשתו ויעביר אותו בוואטסאפ של החבר׳ה מהצבא. מצד אחד של התמונה: הזקנה. קטנטונת כזאת, עם סוודר באמצע הקיץ. מהצד השני: איש צוות בתחפושת מיקי מאוס ענקית, פורץ בזריזות על קביים גבוהים לתוך אולם הכניסה בדרכו אל כל הילדים שהגיעו למלון לסוף השבוע. איש האבטחה המנוסה, שמיד הבין שצפויה כאן התנגשות, דפק באצבעו על המסך וצעק: ׳הי, תקלטו!׳ או אולי רק ׳הי׳, אבל זה היה מאוחר מדי. עד שהתקבצו סביבו שני חבריו לחדר הבקרה, כבר רכן מיקי מאוס הענק מעל לזקנה, שהתרסקה על הרצפה.
״את בסדר עכשיו, גברת גרוס?״
״אמא, את בסדר?״
רבקה קירבה את אצבע ידה הפנויה לשפתיה וביקשה שקט. היא חיכתה שמד לחץ הדם יפעל את פעולתו. משסיים להתנפח, לחבוק את הזרוע ולשחרר, שלחה את שאולי להוציא לה מהמזוודה את נרתיק הכדורים, ונטלה שניים, עם מעט מים.
״זה חדר יפה,״ אמר שאולי לצעירה שלצדו. ניכר שהיא מוצאת חן בעיניו. ״נכון, אמא? אפשר לראות מפה את הבריכה. באים לפה הרבה ניצולי שואה?״
״אני די חדשה כאן, האמת,״ אמרה הצעירה. ״וזאת פעם ראשונה שנותנים לי להיות אחראית-ניצולים. אני לוקחת את זה ממש ברצינות. זה כבוד גדול, שתדע לך. כבוד גדול, גברת גרוס!״ היא אמרה בקול רם יותר. ״זה בסדר שאני אקרא לה גברת גרוס? אפילו קניתי את אנה פרנק. קראת את זה? יו, זה מה זה חזק. היא כותבת מכתבים לחברה הדמיונית שלה, קיטי. עוד לא קראתי הכל, אבל, כאילו, אני יודעת איך זה נגמר,״ היא משכה בכתפיה. ״אתה יכול להיות רגוע, אמא שלך בידיים טובות. אנחנו נדאג לה.״
שאולי חייך. ״שמעת, אמא? לריסה פה בשביל לעזור לך בכל מה שאת צריכה.״
״אני לא צריכה. תודה רבה,״ היא קמה, ולמרות שעוד הרגישה חלשה, צעדה עד לדלת ופתחה אותה, בתקווה לסלק את הצעירה הפטפטנית ולהתלונן עליה בפני שאולי. ״אני אשכב קצת לנוח.״
״שמעת את אמא שלך,״ אמרה לריסה, ודחפה אותו קלות לכיוון המסדרון.
״ללכת?״ הוא שאל. לריסה חייכה ושאולי נשק לאמא שלו על הראש בהכנעה.
״איזה בן יש לך,״ אמרה לריסה ושאולי התנפח קצת. ״אני צריכה ללכת לקבל את הניצולים האחרים. יש לי עוד שניים, אבל אל תדאג. אני אחזור לאסוף אותה לארוחת ערב, ואחרי האוכל יש הופעה! נעשה לאמא שלך פה גוד טיים, חבל לך על הזמן.״
״ביי, אמא, תתקשרי אלי.״
״ביי, שאולי.״
רבקה סובבה את המנעול עד הסוף ונשכבה בבגדיה ובנעליה על המיטה המוצעת. היא נשמה פנימה והחוצה, ואז שוב פנימה והחוצה, עד שהפסיק להתרוצץ מול עיניה אותו עכבר קלגסי ענק שתקף אותה, והצעירה לריסה, שגבות החוט השחורות שלה דמו באופן תמוה לזנבו של עכבר, נבלעה גם היא בתוך שינה עמוקה.
עד שעת ארוחת הערב הספיקה לפרוק את חפציה, להתקלח ולהכין לעצמה כוס תה. היא אכלה כמה פריכיות ששרדו יפה את המסע, וחיכתה, מוכנה, עם התיק הקטן תלוי על כתפה, שתגיע לריסה ותיקח אותה לחדר האוכל. כמה דקות אחרי השעה היעודה, ממש כשתהתה אם כדאי לפתוח עוד שקית פריכיות, נשמעה הדפיקה בדלת ועמה קריאות קולניות: ״גברת גרוס? גברת גרוס, הגיע הזמן לארוחת ערב!״
רבקה הלכה אחרי הצעירה למעליות. זו היתה שעת העומס והן נאלצו להידחק ולעמוד צמודות זו לזו עד שהדלתות נפתחו, ואז נשפכו עם כולם לתוך המסדרונות הרועשים. כשהתקרבו לחדר האוכל גברה הצפיפות וניחוחות שונים החלו להתגנב לאפה.
רבקה ולריסה נכנסו אל האולם אבל במקום להצטרף להמון, שיצר נחילי אדם מזדמזמים סביב עמדות הבופה הארוכות, חצו את החדר מבלי להתעכב. הרעב דקר לרבקה בבטן אבל היא הלכה בכניעות אחרי לריסה עד שהגיעו לחדר גדול יותר, שהאנשים ישבו לאכול בו סביב עשרות שולחנות וכסאות פשוטים בצבע עץ בהיר.
״של מי כל זה?״ שאלה כשעברו ליד מראה מסחרר: שלושה שולחנות נטושים, ועליהם עשרות צלחות עמוסות, כורעות תחת הררי מזון מסוגים שונים, מאכלים, תילי תילים, וביניהם מפיות משומשות, מזלגות נעוצים ושמוטים וכוסות מלאות למחצה בנוזלים בשלל צבעים.
״אנשים פה מתנהגים כאילו מחר האוכל יוצא מהאופנה!״ חייכה לריסה. ״ככה המנהלת שלנו אומרת. תיכף יבואו לנקות, אל תדאגי. השולחן שלנו זה 18, תזכרי? הנה, שם, בפינה. איפה שמנחם, עם החולצה הירוקה. רואה אותו? הוא גם ניצול! מליטא, נדמה לי. את מפולין, לא? שניכם לא הסכמתם לשים צמיד של המלון. הסברתי למנהלת שזה נושא רגיש. שלום מנחם!״ צעקה לריסה. ״איזה חתיך אתה הערב! צ׳רי הלכה להביא לך אוכל? תכיר, זאת גברת גרוס. גם היא לא הסכימה לשים צמיד!״
רבקה הביטה במנחם ואמרה שלום, אבל הוא לא ענה. המבט שלו היה מעורפל, ונתון רק לחזה של לריסה, שחייכה אליו וסיננה בשקט: ״דמנציה. הפיליפינית שלו בטח מעמיסה בבופה.״
בדיוק כשחזרה רבקה עם האוכל שלה, חזרה גם צ׳רי לשולחן. צ׳רי לא התעניינה בשיחה, רק חתכה למנחם את האוכל לחתיכות וקראה לו אבאל׳ה. ״טעים לך, אבאל׳ה?״ ״ללעוס, אבאל׳ה.״ רבקה אכלה מעט סלט, אורז ושעועית ירוקה, ואז ניצלה רגע שבו איש לא רואה, ואספה את הלחמניות העגולות שעל השולחן בתוך מפית והכניסה לתיק. היא קמה ויצאה, קיוותה לחמוק ללריסה, אבל בדיוק כשלחצה על כפתור המעליות הרגישה יד לופתת את כתפה. ״מנסה לברוח לי, אה?״ לריסה צחקה, והובילה אותה לכיוון ההפוך. ״מכירה את דוד חיים? אני מתה עליו.״
דוד חיים, כך התברר די מהר, לא היה רק דודה של לריסה, אלא דודם של ילדי המלון והאמהות שלהם, והן נצמדו לבמה שעמד עליה, רוחץ בתאורה צהובה. הוא נראה פחות או יותר בגילו של שאולי, ואפילו מעט דומה לו. מין ישראלי נחמד כזה, מאלה שמציעים לך לשבת כשהתור בבנק מתארך. היתה לו חליפה קטנה ממידותיו עם פפיון אדום גבוה, והוא התהלך מצד לצד על הבמה ועשה קולות של חיות.
״איך קוראים לך?״ הוא פנה לילדה קטנה שעמדה לצדו על הבמה.
״קורל,״ היא ענתה.
״קורל, את נשואה?״ שאל דוד חיים, וכולם צחקו.
האמהות הרימו גבוה את התינוקות, וכשהתחיל לשיר שיר על ארנב בשם נחום, ההתלהבות גברה. כמה מהן פרצו קדימה, מפלסות דרכן בקהל ומניפות באוויר כסאות פלסטיק. רגל של כיסא שפשפה את גבה של רבקה והיא מעדה ונאלצה להישען על לריסה כדי להתייצב.
״את בסדר, גברת גרוס?״ תפסה לריסה את שתי זרועותיה בבהלה. רבקה מיהרה להזדקף, מתחה ארשת פנים רגועה והנהנה נמרצות. ״אחותי, תזהרי!״ שאגה לריסה, אבל האמהות כבר נעמדו על כיסאות הפלסטיק, נדנדו את הישבן הנה והנה ושרו עם הדוד חיים במלוא גרון. עיניה של לריסה התחילו להזדגג וגם היא סימנה בשפתיה: ״נחום – ארנב של אהבה״. רבקה הסתכלה סביב, כולם ׳אחי׳ ו-׳אחותי׳, היא חשבה. חיים הוא ׳דוד׳ ומנחם הוא ׳אבאל׳ה׳. כמו אז, אחרי המלחמה, כשהילדים קראו לסטלין אבא.
זה היה הרגע לחמוק, וכדי לעשות את זה, ידעה, תצטרך להתערבב בהם. כשלריסה הביטה בה שוב, רבקה חייכה והזיזה את ראשה ימינה ושמאלה עם המנגינה הילדותית. זה עבד. המחווה מילאה את לריסה שמחה גדולה, והיא נפנתה לבמה ביתר מסירות, מזמרת ורוקדת לצלילי שירו של כוכב הילדים המבוגר. אחת, שתיים, שלוש, ספרה רבקה, ואז נשענה לאחור ונתנה לקהל המתענג לבלוע אותה. הם דחפו הנה והנה והיא הסתחררה ביניהם בחיוך מתוח, עד שלבסוף נפלטה מתוך ההמון. בצעדים קטנים יצאה למצוא את דרכה לאולם הכניסה, שם ניסה להתנקש בחייה העכבר הענקי לפני כמה שעות.
המקום היה ריק, מסילות הרכבות המצויירות על השטיחים היו פנויות, רק מאחורי הדלפק ישבו שני פקידי קבלה ודיברו בטלפון.
״גיברת,״ שמעה קול קורא אחריה. ״סלחי לי, גיברת,״ הוא המשיך, וגם היא המשיכה, נמרצות, לעבר הדלת. כשלא ענתה דילג לעברה והתחיל לשאול שאלות. למה אין לה צמיד, הוא ביקש לברר, ואת מי היא מחפשת ולאן יש לה ללכת בשעה כזאת.
״אני התבלבלתי בכיוון, סליחה,״ אמרה לו, ״איפה פה המעליות?״
הפקיד דרש שתגיד לו את שמה, ביקש שתתלווה אליו לדלפק, הקליד במחשב ואז נראה שרווח לו. ״את רוצה שאני אקרא ללריסה?״ שאל.
״לא צריך, היא נהנית מהמופע,״ אמרה, ״ואני קצת עייפה.״
הפקיד ליווה אותה למעליות, הצעיד אותה פנימה ולחץ על מספר הקומה שלה, והוא נדלק תחת אצבעו בצהוב. ״שיהיה לך לילה טוב,״ אמר והביט בה עד שנעלם מאחורי דלתות הנסגרות. מיד לחצה, באצבע רועדת, על כפתור נוסף: קומת הבריכה.
ריח הכלור נכנס דרך חריצי דלתות המעלית ושטף את פניה כשהדלתות נפתחו לרווחה וחשפו פיגומים רבים וסרטי אזהרה אדומים-לבנים שכמו עטפו באריזת מתנה דבר שעתיד להיות כנראה מתקן מרשים: מגלשה שתתפתל יום אחד סביב כל חלקו האחורי של המלון. איש לא היה בבריכה, המים זהרו באור מלאכותי בהיר, חלקים ושקטים. רבקה נתנה לחוש המיוחד שלה לפעול: היא עצמה עיניים, ואז פקחה אותן שוב, צעדה ימינה, שוב ימינה, הלכה ישר, מעט לשמאל, ומצאה. ליד גדר חצר המלון עמד פח אשפה מתפקע מעטיפות צבעוניות של קרטיבים. רבקה עמדה ליד הפח וליחששה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ בתוך מספר שניות הם הופיעו. שלושה חתולים טבריינים שמנים. היא צפתה בהם נכנסים, נדחקים דרך המעויינים בגדר הברזל ומתקרבים אליה. רבקה פתחה את התיק והוציאה בחגיגיות את הלחמניות. החתולים הביטו בה כמו בקוסמת. היא פוררה את הלחמניות לחתיכות קטנות ופיזרה על הרצפה הדביקה. ״בתיאבון.״
בדרכה חזרה לחדר עצרה שוב המעלית בקומת המסעדה, ורבקה החליטה לצאת. המוזיקה עוד הצטלצלה מכיוון אולם ההופעות, וחדר האוכל, שהיה קודם הומה אדם, היה נקי, שקט וחשוך. מרווח כמו אולם נשפים. רבקה עברה ליד שולחנות הקייטרינג והרימה בעדינות את המכסים הגדולים של מגשי האוכל, אחד אחרי השני. ניחוח אקונומיקה עלה באפה ותחתיות נירוסטה מבריקות נגלו לפניה בחשכה. מהר, תיכף כבר ימצא אותה מישהו ויגרור אותה בחזרה לחדרה, או גרוע מכך, למסיבה. היא המשיכה להרים את המכסים לפי הסדר, עד שהגיעה לעגלת הלחמים, אותה עוד לא הספיקו לפנות. או שאולי, הבינה, היא כבר עומדת מוכנה לארוחת הבוקר, עם החמאה, הריבות, השוקולד למריחה. אני לא אהיה פה מחר, חשבה בעוד היא ממלאת את התיק באריזות הקטנות. כשהיה התיק גדוש, הגיע תורו של הלחם. בתוך סלי קש נחו לחמים מסוגים שונים. את הסוודר ריפדה היטב מבפנים. במיומנות יצרה לה תחתיו שיריון הדוק של בגטים. לגרביים השחילה פרוסות גבינה.
בלב מפרפר עשתה את דרכה בחזרה לחדר. אני כבר לא בנויה לדברים האלה, חשבה כשראתה את עצמה במראת המעלית, חתיכת בגט מגרדת מציצה לה מצווארון הסוודר, שיערה הדליל פרוע ועיניה מתרוצצות, מימיות. היא נעלה את דלת חדרה פעמיים ורוקנה את השלל: שמונה בגטים, תריסר פרוסות גבינה, עשרים ואחת קופסאות קטנטנות של חמאה, שש ריבות זעירות ועוד תשע אריזות אישיות של שוקולד למריחה. נותרו גם הפריכיות, (מזל שהתאפקה ולא אכלה חבילה נוספת), שקיקי התה, הסוכר, סוכריות המציצה ושלוש כוסות המרק בכוס שהביאה מגבעתיים במזוודה. לא רע.
רבקה התיישבה אל שולחן הכתיבה, שם חיכה לה, במרכזו, נייר מכתבים מהודר שעליו הוטבע בדפוס כחול שם המלון ולידו איור של גלי הכנרת. היא הרימה את עט הפלסטיק הכחול וחלצה את הפקק בנשיכה.
״קיטי היקרה,״ כתבה.
״שתינו יודעות שלא קראתי לך קיטי. שתינו יודעות שלא קראתי לך כלל כבר שנים רבות, וגם כשהיית חברתי הסודית והקרובה ביותר, בימים הטרופים, הקרים ההם, לא כתבתי לך אפילו אות. מבחינה זו אנה פרנק היתה חכמה ומוצלחת ממני, מבחינות אחרות עליתי אני עליה. אני כותבת לך את הדברים האלה מבית מלון בעיר טבריה שלחוף הכנרת. ודאי תשתוממי לגלות שהגרמנים עוד יש להם אחיזה בי, לא רק בחלומות הלילה אלא גם בימים. הם אלה ששמו אותי פה, בחדרון קטן בקומה החמישית. מחוץ לדלת העולם משתולל, אבל החדר הזה שקט וטוב, לפחות בינתיים, עד שיתחילו להתדפק. יש לי די מזון, שירותים, מים זורמים ואפילו שני ספרים וטלוויזיה צבעונית. האצבעות פחות רועדות, רואה את כתב היד? זה סימן שלחץ הדם מתייצב.
אני מצטערת. אינני זוכרת מה היה שמך, והרי אני זו שנתתי לך אותו. היית אדומת שיער, עם תלתלים רכים, גומות בלחיים סמוקות וידיים ורודות, נקיות. תמיד לבשת את תלבושת בית הספר. המשכת ללבוש אותה גם כשנסגרו השערים. בעוד אני הצטמקתי לי והתבליתי בבגדי הישנים, דהויה ובורחת, את נשארת בדיוק אותו הדבר. אולי איבדתי אותך בים? את ודאי התעופפת לך בסערה בין מדינות ושחפים. פה בארץ הזאת כבר לא היינו יחד וגם אני זכיתי בשם חדש ויותר לא הייתי רגינה. אם כך, זה בסדר. תהיי את קיטי, ואני אהיה רבקה. נעים מאוד.
הרבה דברים קרו מאז שהיית לצדי. את חלקם אני מבקשת לשכוח. האם את, ממש כמוני, כבר אינך ילדה קטנה? האם אפשר לדבר איתך על כל הדברים מבלי לחוס? גם אם נשארת קטנטונת עם שיני חלב, הרי מעולם לא היה איש שיכסה בידיים רכות על עיניינו, שיאטום את האוזניים לאימה. אם כן, לא אחוס, כי אין על מי. אין על מה. את היית לצדי כשאבדו כולם יחד. מגדל צלחות צפוף שהתנפץ בטלטלה. לא נותר אלא לסגור את דלת הארון ולהמשיך. אחר כך נשמטה מידי צלחת נוספת, אבל לא על זה ישבתי לכתוב לך. גם לא על האהבה הגדולה, לא על שני ילדים משלי, לא על חמישה נכדים, להם תמיד די מזון וכר רך להניח עליו את הראש.
החלון שלי משקיף על בריכת המלון. היא ריקה כעת, אבל בבוקר יהיו שם שוב אנשים רבים, שעירים מאוד, והם יצעקו וישירו, יזעמו ויתחבקו, יזרקו מגבות על הארץ, יבלעו קרטיבים צבעוניים ויחטטו בטלפונים החכמים שלהם באצבעות רטובות. מה זה טלפון חכם, את ודאי שואלת, ואני עייפתי מלהסביר. כל היום אני מסבירה. מלאכת התרגום לא נגמרת אף פעם, שתדעי לך, קיטי. השפה לא נחה. לא על הלשון ולא על עור התוף, היא מתהפכת ובועטת. בשנים הראשונות חיכיתי שיעבור לה, שתתייאש, כפי שקורה לילדים בגיל שנתיים ובגיל ההתבגרות, אבל היא בשלה.
השעה כבר מאוחרת מאוד, קיטי. בעוד שעתיים או שלוש ודאי תעלה השמש, ואז תבוא לריסה לדפוק בדלתי ולצעוק לי: ׳גברת גרוס? גברת גרוס???׳ אני רואה את הבלבול אוחז בפרצופך המתוק: ׳גברת גרוס?!׳ שמות קל להחליף, קיטי אהובה. הם כמו מים באמבטיה. אבל הם לא יקחו אותך רחוק.
לא אוכל לפתוח את הדלת ללריסה. קיטי, אני לא אהיה כמו אותה ילדה הולנדית. אותי לא יתפסו. אותי לא יציירו בקומיקס ולא ימחיזו מחזמר בברודווי שבו אנו מזמרות אחת לשנייה בכותנות.
השעה מאוחרת ומוקדמת, תלוי אם את ינשוף או פרה. אני עייפה אבל נמרצת. לא רוצה לישון ולא יכולתי לישון גם אילו רציתי. את יודעת שבכינרת השמש עולה בים? פתאום, בזמן שאני כותבת לך, הרגשתי שהיא שורפת לי מעצם הזנב למעלה, לאורך עמוד השדרה, ואז הבנתי שהשעה קרבה. אני לא יכולה להסביר, ולך גם לא צריך. השריפה הזאת הקימה אותי מהכיסא.
שלום לך, קיטי. הגיע הזמן להיפרד.״
את אפה הוציאה ראשון מהחדר. המסדרונות היו ריקים והשטיחים רכים וארוכים. את צעדיה לא שמעה, רק את רחש האוויר באף, יוצא ונכנס, בעוד שיניה חשוקות. צלילי המעלית הקפיצו אותה במקומה. היא נכנסה ולחצה על כפתור קומת הבריכה.
הבריכה היתה ריקה, והלילה עוד שחור. היא הביטה מעלה וראתה את המגלשה הענקית. המתקן המרשים שעומד לקשט את המלון בצינורות עקלקלים ולחלץ מהילדים צווחות של עונג. המגדל שממנו נכנסים לתוך המגלשה כבר עמד במקומו, מדרגות רבות מובילות אליו, אבל בינתיים חובר צינור המגלשה לכיוון ההפוך, כך שבמקום שתתפתל לה ותשפוך את האנשים לתוך מי הבריכה, המגלשה התפתלה לכיוון השני. רבקה הידקה את רצועות תיק הגב, והנה מצאה את עצמה קורעת את סרטי האזהרה ומטפסת על המדרגות הרבות, בדרכה אל סולם המתקן הגבוה.
משהגיעה אליו, טיפסה בשלב הראשון, ואז בשני. המעקה היה קר. אור הבריכה המנצנץ השתקף במעקה הכסוף. רגל-רגל יד-יד, בלי לחשוב, רק לא לחשוב. הם לא יתפסו אותנו, נכון, קיטי? להמשיך בסדר הטוב, בלי להתבלבל. רגל-רגל יד-יד. לבסוף התיישרה תחתיה הרצפה והיא הגיעה ליעדה. הרגליים שלה היו קלות כל כך שחששה לפתע שאולי אבד לה כוח הכבידה והתיק שעל גבה הוא הדבר היחיד המונע ממנה להתעופף. רבקה התיישבה והישירה מבט למטה, אל האדמה הקשה, הרחוקה, ומיד טילטל כל האוי-ואבוי את נשימתה המאומצת. היא הרגישה את קצוות גופה. העצבים התעוררו וחיפשו את השמש בפראות, כמו שדה חמניות.
זה רעיון איום ונורא. אפשר בהחלט לעצור. לשבת עד הבוקר, עד בוא המנקה, המציל, הצוות, ואז לקרוא בידיים מורמות: אני פה למעלה, ניצולת השואה. תפסתם אותי. אחרי כל השנים האלה.
לא.
היא נשמה נשימה עמוקה, סידרה רגליים, אחת לצד השנייה, ועל החיים ועל המוות. רבקה דחפה את עצמה בעדינות קדימה, בעזרת הידיים, אל מעבר לסף.
הסחרור במורד פיר המגלשה האפל החל מיד, מהיר ופרוע. היא התפתלה בתוך הצינור בתנועה חלקלקה ומהירה כל כך, ובכל פעם שציפתה שמעבר לסיבוב הבא תמצא את עצמה באור, הגיע עוד פיתול, ועוד אחד, עד שהפסיקה למנות אותם ולמשש את מיכל הפיברגלס הלולייני מבפנים ופשוט אחזה כצנחנית ברצועות התיק שלכתפיה. כשנפלטה לבסוף מהצינור, פגש גופה את הקרקע: אדמה דלילה בדשא. זה היה מפתיע, אבל לא מאוד כואב. היא ישבה כך רגע, מסוחררת, מצדה השני של גדר המלון, חופשיה.
הדרך אל החוף היתה קצרה. שלטים יפים הצביעו עליו, וכשראתה אותם הבינה שעליה להזדרז כי החשכה מתפזרת, ובתוך דקות ספורות ודאי תציץ השמש מעל מי הכנרת. המים הרעישו ורוח נעימה ליטפה את הסנטר והמצח. הרגליים מצאו אחיזה בקרקע המשובצת אבנים ושברי צדפים. כשקרבה מספיק, עצרה והניחה את התיק הקטן. היא פתחה אותו והוציאה מתוכו חתיכת בגט.
השמש הציצה. נקודה כתומה שפרצה במהירות, עולה מן ההרים. האור שהפיצה היה קר ותכול.
רבקה פוררה באצבעותיה את הלחם ולחשה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ היא זרקה את הפירורים לכיוון המים, והרוח נשאה אותם הלאה. הדגים שמעו ובאו. הם התקרבו ויצרו מערבולות קטנות, חובטים סביבם בפראות. רבקה פוררה עוד ועוד, והשליכה, במיומנות הולכת וגוברת, מחלקת שווה בשווה, מעט לכאן, מעט לשם ואז באמצע, לכל הדגים הרעבים כולם.
