*הסיפור זמין להאזנה ללא עלות במסגרת 10 סיפורים בהמלצת משרד החינוך לחטיבת ביניים*

ערב חזרתו של בֶּרִינְגְ ממסע ממושך, בנו הקטן תּוֹם ברינג נחשף למתקפה מצד דודתו קוֹרְנֶלְיָה והדוד קָרְלְ בעלה: תום הפריח בועות סבון צבעוניות באפלת ספרייתם.  אומנם רשימת פשעיו של תום כללה מעשים חמורים יותר – צריבת חור בווילון הצהוב הכבד, צפייה בתמונות ארוטיות בספר "דֶּקָמֶרוֹן" וקטטה עם בן השכנים –  אולם פרשת בועות הסבון הטרידה את קורנליה ואת בעלה באופן מיוחד; אורח חיים שמרני ומוקפד למשעי, שהיה נהוג בביתם רחב הידיים, דחה כל ביטוי של קלות דעת. בטקסיות רבה הדוד קרל נטל מידיו של תום את המיכל עם מֵי הסבון, וקורנליה  – את קנה ההפרחה החלול.  בתום הטקס, קורנליה החלה לנבא באוזניי תום עתיד קודר, המזומן לבני-בלייעל "שכמותו" – סופם להפוך לפושע או לנווד –  וחתמה את נבואתה באמירה:

ירוֹא תירא מכעס אביך! לכשישוב אחי, אספר לו ללא רַחֵם על כל מעלליך, וכעסו יכה בך במלוא כובדו. 

הדוד קרל נטה את הגו לפנים והוסיף:

הכעס שלו יהיה נורא!

כשהשניים עזבו, תום התכנס בתוך כורסה וניסה לדמיין את העתיד לבוא. אומנם ביטויי הפרזה היו שגורים בלשונם הנבובה של קרל וקורנליה, אולם החזרות הרבות על  "כעס האב" עוררו אצלו דאגה. לשאול למה כוונתם ב"כעס", פירושו לגלות שהוא מפוחד, ותום כלל לא רצה להסב להם הנאה שכזו. הוא הוסיף להרהר עוד זמן-מה, לאחר מכן נחלץ מנבכי הכורסה והלך לכיוון הגינה, בתקווה לברר דבר אצל מי שיזדמן בדרכו. 

בצל אורן נח לו וקרא בעיתון אוֹסְקָר מוּנְקְ, חובב ספרות וקרוב משפחתה של קורנליה. תום התגנב מאחוריו בצעד אינדיאני חרישי וצעק: 

הוּג!

  מונק הניח את העיתון, חבק את הילד ומשך אותו אליו.

הכול רגוע באוֹרִינוֹקוֹ,  – אמר מונק. – הגוּרוֹנים כבשו את הממלכה.

אולם תום נעצב ולא שיתף פעולה עם המשחק.

אולי אתה יודע מי זה "כעס"? – שאל תום בטון קודר – רק אל תגלה לאיש ששאלתי אותך עליו.

כעס?

כן, הכעס של אבא. אבא מגיע מחר. יחד איתו אמור לבוא ה…כעס הזה. דודה תלשין שהפרחתי בלוני סבון ושצרבתי חור. החור אומנם קטן, אבל אני…לא רוצה שהכעס יידע על זה. 

אז זה עניין! – אמר מונק ופרץ בצחוק רועם פראי, שגרם לתום לסגת שלושה צעדים  – כן, כעס אביך נראה לא משהו. מפלצת מיוחדת במינה. ארבע ידיים לה וארבע רגליים. רצה מהר! עיניה פוזלות! אישיות לא נעימה בכלל! ייצור מבהיל ממש!  

הילד נפל ברוחו ונסוג, בעודו מביט בתמיהה על מונק, שתיאר בעליצות כזו מפלצת נוראה כל כך. תום איבד כל רצון לתשאל מישהו נוסף. זמן מה הוא שוטט מהורהר בשדרות, עד שפגש ילדה מבניין שכן, מוֹלִי בת השמונה. תום רץ לעברה כדי לגולל באוזניה את צרותיו, אולם בראותה את תום, מולי פתחה במנוסה, משום שהוטל עליה איסור חמור לשחק עימו, לאחר שהשניים נתפסו בעיצומה של קליעת חיצים לתוך חלונות חממה.  כנהוג בתקריות מסוג זה, תום הוגדר כיוזם הפשע, אף-על-פי שהפעם דווקא מולי היא שעודדה את תום "רק לנסות" לקלוע לתוך החלון. 

מוּנע מרגשי קִרבה ואהדה כלפי מולי הרזה בעלת התלתלים, תום פרץ קדימה בעקבותיה, היישר מבעד לשיחים קוצניים, שרט את פניו, אך משלא השיג את הילדה, ניגב את דמעות התסכול ושב על עקבותיו. 

אחרי שעוזרת הבית ערכה את השולחן לארוחה ועזבה את החדר, תום הבחין בקנקן גדול עם יין זהוב שעמד על השולחן, ונזכר שהקפטן קִיד (מהספר "שודדי הים") נאלץ לשתות את משקה הרוֹם שלו בבדידות נוראה, בעודו גלמוד על אי בודד. הואיל ותום העריץ את קיד, הוא טיפס על השולחן ומזג לעצמו כוס יין, תוך שהוא ממלמל:

לחייך, קפטן. זה עתה הגעתי בספינתי כדי לחלץ אותך. אל חשש, אנו נמצא את בתך. 

תום הספיק ללגום אך מעט מן היין, וכבר נכנסה קורנליה, הורידה את השתיין מן השולחן והחטיפה על ישבנו שלוש פעמים. היא עשתה זאת בלי לומר מילה, אך מכל הלב. מיד לאחר מכן נשמעה צרחה איומה של הזקנה שאיבדה את העשתונות, הפושע השתחרר מאחיזתה, נמלט לתוך הגן והתחבא מתחת לקרשים של רצפת הסככה.  

תום הבין שהוא אבוד. תקוותו האחרונה הייתה שאבא יגן עליו מפני הכעס. כל מה שזכר תום על אביו היה שלאבא שפם שחור ושידו חמה וכה גדולה, עד שבתוכה תום יכול היה בקלות להסתיר את פניו. את אמא תום לא זכר כלל.

הוא ישב, נאנח וניסה לדמיין מה יקרה כאשר הכעס ייצא לחופשי מתוך הכלוב (תום היה בטוח שמפלצת שכזו אמורה להיות כלואה בתוך כלוב). אחרי שתום שלף מפינת החדר קשת עם שני חיצים מעשה ידיו, הוא חש ספק שיהיה די בנשק הזה, אך התעודד ברוחו, יצא מן המחבוא, חצה בצעדים זהירים את שטח הגינה והתגנב לחדר העבודה של הדוד קרל. שם, על הקיר, היו תלויים רובים ואקדחים. תום ידע שהם אינם טעונים, זה הוזכר פעמים רבות, אך הוא קיווה לגנוב את אבקת השריפה מהבן של הגנן, ואת תפקיד הכדור בהחלט תוכל למלא אבן קטנה. אך ברגע שתום טיפס על משענת הספה והחל להוריד מן הקיר אקדח אחד ענק ממדים בעל קנה מנחושת, נכנס הדוד קרל, פלט קול פליאה ולפת בחוזקה את עורפו של הילד. תום השתחרר מאחיזתו, נפל מהספה ונחבל בברך. הוא קם בצליעה, נעמד שפוי ראש ונעץ את מבטו בנעליו האימתניות של הדוד קרל. 

אמוֹר לי תום,  – שאל הדוד,  – היאה לבן של ג'רלד ברינג להתגנב בסתר לתוך החדר הזה, שעד כה חף מכל תקרית, במטרה לגנוב? האם שקלת בכובד ראש את מעשיך?שקלתי טוב – השיב תום, – הייתי חייב להשיג אקדח. אני לא מתכוון להיכנע בלי קרב. הכעס הזה שלכם, שיגיע ביחד עם אבא שלי, יכריע אותי רק על גופתי המתה. כל עוד אני חי – לא איכנע לו. 

הדוד קרל שתק זמן-מה, אחר כך השמיע מעין גניחה עמומה, ניגש לחלון והחל לדחוס טבק לתוך מקטרתו. אחר כך הוא הסתובב; מראה פניו הזכיר במשהו את הבעת הפנים של מונק.

אנעל אותך כאן ואשלול ממך את ארוחת הבוקר, – אמר הדוד קרל ברוגע ונעמד בפתח היציאה. – הישאר והאזן לנקישה שתישמע כאשר אסובב את המפתח בתוך המנעול: כך משקשקות מַלְתְעות הכעס. ואל תעז לגעת עוד בדבר. 

  לאחר מכן הוא יצא, סגר את הדלת, סובב את המפתח פעמיים, הוציא אותו והכניס לתוך כיסו.  תום מיד נצמד אל הדלת והציץ דרך חריץ המנעל. כשהוא וידא שהדוד התרחק, הוא פתח את החלון לרווחה, עבר לגג המבנה הסמוך, קפץ ממנו ונחת לתוך ערוגה, תוך שהוא מועך כמה פרחים.

  תום היה מונע מדחף ייאוש של ייצור שדינו נחרץ. התחשק לו להיעלם בתוך יער, להתחפר בו, לאכול פרחים ופירות ולחיות שם עד שלא ימצא מטמון מלא בזהב ובנשק.  כך הרהר תום, בעודו מתקדם חרישי לאורך הגדר, עד שראה מכונית אחת ההולכת ומתקרבת לכיוון ביתו של הדוד קרל. בסלון הרכב נצפה אדם מבוגר עם שפם שחור ולצידו אישה צעירה בעלת שער בהיר. אחרי המכונית הזו נסע במהירות רכב נוסף, עמוס לעייפה בארגזים ובמזוודות. 

תום בקושי הספיק לקלוט את כל פרטי המחזה הזה ורעש הנסיעה נדם. זיכרון עמום על היד הגדולה, שבתוכה הוא החביא פעם את פניו, גרם לתום להסתובב ולרוץ בכל הכוח בחזרה לתוך הבית, אחרי שכבר שכח את בריחתו ממשרדו של הדוד .

 "האומנם זהו אבי?" –חשב תום, משווע להגנה ולרחמים, תוך שהוא מפלס לו את הדרך בריצה פרועה מבעד לשיחים. מהכניסה האחורית תום חצה את כל חללי הבית עד המבואה, וכאן התפוגגו כל ספקותיו: קורנליה, קרל בעלה, עוזרת הבית ושאר השרתים – התגודדו כולם וטרחו סביב גבר חסון עם שפם שחור ובת לווייתו. 

אכן, הקדמתי את יציאתי ביום אחד, – אמר ברינג, – כדי לראות את הילד כמה שיותר מהר. אך איפה הוא? איני רואה אותו.

אביא אותו,  – אמר קרל.

באתי בעצמי, – אמר תום, נדחף בין קורנליה לבין העוזרת המגושמת. 

ברינג מיקד את מבטו בתום, נאנח , הרים את הבן ונישק ללחיו השרוטה. 

הדוד קרל גלגל את עיניו:

אבל הלא הושת עליך עונש! היית נעול!

הוא קיבל חנינה היום, – הכריז ברינג, תוך שהוא מקרב את תום לעבר האישה הצעירה. "אולי היא הכעס שלו?" – חשב תום – "לא, ספק אם כך. ממש לא נראית כך…" 

היא תהיה אמא שלך, – אמר ברינג. – הֱיִי נא אֵם לטיפשון הזה, קֶט.

אנחנו נשחק, אני ואתה, – לחש באוזנו של תום קולה הרך והחם.

תום אחז בידה, ומתוך אמון באביו התבונן בעיניה הכחולות הגדולות. כל זה כלל לא דמה לקרל ולקורנליה. פרט לכך, ארוחת הבוקר הייתה מובטחת. 

   על תום הורעפו חיבוקים לרוב והוא נלקח להתרחץ. ולמרות זאת, ליבו לא היה שקט: תום הכיר היטב את קרל ואת קורנליה: הם נהגו לממש את איומיהם, ואין ספק שהם עשו יד אחת עם הכעס. הילד ניצל את היעדרותה של עוזרת הבית, שיצאה כדי להביא מגבת נקייה, ורץ לתוך החדר, שלמיטב ידיעתו הוכן עבור אביו. תום היה בטוח שהכעס נעול שם, ורק ממתין בדממה לרגע שחרורו. תום נצמד לעינית המנעול, אך לא ראה דבר. על הרצפה היו פזורים שטיחים מגולגלים, פרווֹת וארגזים הממוסגרים בקורות אלומיניום. כמה מן הארגזים, בייחוד שניים עם מכסה פתוח – בלטו מאוד על רקע האווירה הכבדה ששררה בבית הזה.  

מבוהל ממעשיו אך נחוש לסלק מליבו את עול הציפייה הבלתי נסבל, תום משך את ידית הדלת ונכנס. הוא חש הקלה למראה אקדח אמיתי על המיטה. תום לא התמצא כלל בתפעול אקדחים וזכר רק לפי המסופר בספרים על מה צריך ללחוץ כדי לירות; הוא הרים את האקדח, יישר את היד, אזר אומץ והתקרב לארגז הפתוח. 

או אז הוא ראה את הכעס: ייצור לבן, קומתו כשני מטרים, בעל ארבע ידיים, לטש על תום עיניים מלוכסנות פוזלות ומבעיתות. תום פלט צרחה ולחץ על הדק האקדח. הארגז התפוצץ, מתוכו עפו לכל עבר בשריקה מתכתית נתזים ונסורת ופגעו בחלונות ובשולחן. תום צנח על הרצפה, בעודו ממשיך לאחוז בחוזקה את האקדח, שלא הפסיק לירות, השליך את הנשק ורץ, מתייפח וממרר בבכי, לקראת ברינג החיוור כמו קיר, שפרץ לתוך החדר יחד עם קרל ועם קורנליה. 

חיסלתי את הכעס שלך!  – צרח תום מתוך זעזוע המהול בהתפעלות עילאית. – הרגתי אותו! הוא לא יוכל יותר לגעת באיש! אני לא עשיתי כלום! כן, צרבתי את החור וכן שתיתי יין עם קיד, אבל לא קראתי לכעס הזה!

הירגע, תום, – אמר ברינג, נאנח ועטף את גופו הרועד של הבן בחיבוק איתן.  – אני יודע את הכול. תום הקטן שלי… נשמה אבודה שלי!