אמת! – עצבני – עצבני להחריד, עצבני עד-פלצוּת הייתי ועודני; אך למה תאמר שאני משוגע? המחלה חידדה את חושַי – לא החריבה – לא הקהתה אותם. מעל הכול הוּחד חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים בגיהינום. איך תאמר אפוא שאני משוגע? הסכֵּת! ראה כמה בריאה היא דרך סיפורי, באיזה קור-רוח אגולל לך את הסיפור כולו.

אין לומר כיצד חדר הרעיון למוחי מלכתחילה; אך משעה שהגיתי אותו, הוא רדף אותי יומם ולילה. תכלית לא היתה לי. להט לא היה בי. אהבתי את הזקן. מעולם לא עולל לי רעה. מעולם לא הטיח בי עלבון. בזהבו לא חשקתי. אני סבור כי היתה זו עינו! כן, היתה זו היא! אחת מעיניו דמתה לעינו של נשר – עין תכלת מכוסה בקרום. כל אימת שנפלה עלי הדם קפא בעורקַי; וכך, מעט-מעט – בהדרגה, לשיעורין – גמלה בי ההחלטה לקפד את חייו של הזקן, וכך לפטור עצמי מן העין לעולמים.

וזה לב העניין. אתה מדמה שאני משוגע. משוגעים אינם יודעים כלום. אך צריך היית לראות אותי. צריך היית לראות באיזו תבונה כלכלתי את צעדַי – באיזו זהירות – באיזו ראיית-הנולד – באיזו צביעוּת מחושבת ניגשתי למלאכה! מעולם לא הייתי טוב לזקן כמו בשבוע שבטרם הרגתי אותו. ומדי לילה, בערך בחצות, סובבתי את הבריח בדלתו ופתחתי אותה – באיזו עדינות! ואז, משפתחתי אותה כדי רווח שהספיק לראשי, הכנסתי פנימה פנס מוחשך, כבוי, כָּסוּי, שלא לפלוט גם שמץ אור, ואז שרבבתי פנימה את ראשי. אח, היית צוחק לו ראית באיזו עורמה שרבבתי אותו פנימה! הסעתי אותו לאט – לאט-לאט – כדי לא להפריע את שנתו של הזקן. נדרשה לי שעה כדי לקבוע את ראשי כולו במסגרת הפתח כך שיכולתי לראותו בשוכבו על מיטתו. הא! – כלום משוגע היה מתחכם ככה? ואז, כשראשי כבר שרוי יפה-יפה בתוך החדר, גיליתי את הפנס בזהירות – אח, באיזו זהירות – זהיר-זהיר הייתי (כי הצירים חרקו) – גיליתיו כדי נפילתה של קרן יחידה, דקה-מדק על עין הנשר. וזאת עשיתי במהלך שבעה לילות ארוכים – מדי לילה בחצות בדיוק – אך תמיד מצאתי את העין עצומה; וכך אי אפשר היה לי לבצע את המלאכה; כי לא הזקן הוא שמרט את עצבַּי כי אם עינו הרעה. ומדי בוקר, עם עלות השחר, הרהבתי לבוא אל קיתונו ולדבר אליו באומץ, לקרוא לו בשמו בלבביות ולשאול איך עבר עליו הלילה. עיניך הרואות, היה עליו להיות זקן מעמיק מאוד כדי לחשוד כי מדי לילה, ממש בחצות, הבטתי עליו בשעה שישן.

בלילה השמיני נקטתי משנה-זהירות בפתיחת הדלת. מחוג הדקות בשעון היה מהיר-תנועה ממני. מעולם לפני אותו לילה לא הרגשתי את שיעורם של כוחי – של פיקחותי. בקושי עלה בידי לכבוש את רגשַת הניצחון. לחשוב שהנני כאן, פותח את הדלת, קמעא-קמעא, והוא אינו משיג אפילו בחלומותיו את סוד מחשבותי ומעשי! צחקקתי לַמחשבה; אפשר ששמע אותי, כי פֶּתע זַח על המיטה, כאילו נחרדה שנתו. אתה ודאי סבור כי נסוגותי – אך לא. חדרו היה שחור כפחם במעבה החשכה (כי הרפפות היו סגורות והדוקות, מפחד שודדים), וכך ידעתי כי לא יוכל להשגיח בפתיחת הדלת, והוספתי לדחוף אותה במסלולה, עוד קצת, עוד קצת.

הכנסתי את ראשי, וכבר עמדתי להדליק את הפנס, כאשר אגודלי החליק על קרס הפח, והזקן זינק מעלה במיטה וצעק – "מי שם?"

דממתי במקומי ולא אמרתי כלום. במהלך שעה תמימה לא הנעתי שריר, וכל אותה עת לא שמעתי אותו נשכב. הוא הוסיף לשבת במיטה, זקוף ומאזין – ממש כדרך שעשיתי אני, לילה אחר לילה, במשמרות המוות שבפתח.

ואז שמעתי אנקה קלה, וידעתי כי זוהי אנקתו של פחד המוות. לא היתה זו אנקה של כאב או יגון – הו, לא! – היה זה אותו קול נמוך וחנוק הבוקע מקרקעית הנשמה כאשר החלחלה עוברת על גדותיה. היטב ידעתי את הצליל. לילות רבים, ממש בחצות, עת העולם כולו נם, הוא בעבע ועלה מחזי-שלי, מעמיק בהד נורא את הבלהות שהרחיקו שינה מעינַי. היטב ידעתי את הצליל, אני אומר. ידעתי מה הרגיש הזקן, וריחמתי עליו, הגם שבלבי צחקקתי. ידעתי ששכב ער מאז הרחש הראשון, עת התהפך במיטתו. מאז הלכו פחדיו וגדלו, הלכו וכיסו אותו. שוב ושוב ניסה לפטור אותם בלא-כלום, ולא עלה בידו. פעם אחר פעם אמר בלבו – "אין זאת אלא הרוח בארובה – אין זה אלא עכבר בחצותו את החדר", או "זה רק צרצר שהשמיע ניסור בודד". בניסיונו להתנחם זימן סברה אחר סברה; הכול לשווא. הכול לשווא, כי המוות התגנב למראשותיו בצלו השחור וכבר עטף את הקורבן. השפעתו הקודרת של אותו צל לא-נתפש היא שעוררה אותו להרגיש – אף שלא ראה ולא שמע – להרגיש בנוכחות ראשי בתוך החדר.

זמן ממושך חיכיתי, בסבלנות רבה, ולא שמעתי אותו נשכב; לבסוף החלטתי לגלות את הפנס כדי סדק צר, צר מאוד. התרתי אותו, אם כן – בלאט, בלאט עשיתי זאת – עד שלבסוף קרן יחידה, קלושה כקוּר העכביש, שוגרה מבעד לחרך הישר אל עין הנשר.

היא היתה פקוחה – פקוחה לרווחה – ובהתבונני עליה עלתה בי חמתי. ראיתי את האיבר בחדות מושלמת – כולו תכלת, ועליה הינומה מחרידה אשר שילחה צמרמורת במֵח עצמותַי; אך לא יכולתי לראות עוד דבר מפניו של הזקן או מעַצמוּתוֹ: כמו על פי דחף כיוונתי את הקרן בדיוק אל הנקודה הארורה.

כלום לא אמרתי לך שמה שאתה טועה לראות בו שיגעון אינו אלא חדות-יתר של החושים? – כעת, אני אומר, עלה באוזנַי צליל נמוך, עמום, מהיר, כַּזה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. היטבתי להכיר גם צליל זה. היתה זו הלמות לבו של הזקן. היא שלהבה את חמתי, כדרך שהלמות תוף מפיחה אומץ בחייל.

ועדיין הבלגתי והייתי נטוע במקומי. בקושי נשמתי. אחזתי בפנס ללא ניע. אילפתי את ידי לייצב את אלומת האור על העין. פעימת השאול של הלב התגברה והלכה. היא הפכה מהירה, מהירה יותר, רמה, רמה יותר מדי רגע. בלהתו של הזקן היתה ודאי מופלגת! רמה, אני אומר, רמה יותר בכל דקה! – אתה רושם לעצמך? אמרתי לך שאני עצבני: ואמנם כזה אני. וכעת בדמי הליל, בתוך דממתו האיומה של הבית הישן ההוא, רעש כה מוזר הצית בי אימה שאין למשול בה. ועדיין, במשך כמה רגעים נוספים, הוספתי להבליג והייתי נטוע במקומי. אך המהלומות הפכו רמות, רמות יותר! חשבתי שהלב עומד להתפקע. וכעת חרדה חדשה לפתה אותי – הקול יגיע לאוזניו של שכן! שעתו של הזקן הגיעה! בצעקה רמה קרעתי את הפנס מִכְּסוּתוֹ וזינקתי לתוך החדר. הוא צרח פעם אחת – ולא עוד. בהרף-עין גררתי אותו לרצפה, והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אז חייכתי בגאווה, כי מלאכתי נעשתה. אך במשך דקות ארוכות הוסיף הלב לפעום בקול חנוק. אלא שלא היה בכך כדי להדריך את שלוותי; הרעש לא יישמע מעבר לקיר. לבסוף נדם. הזקן מת. הרחקתי מעליו את המיטה ובחנתי את הגווייה. כן, הוא היה מת, מת לאמִתה. הנחתי את ידי על הלב והחזקתי אותה שם במשך דקות ארוכות. לא היה דופק. הוא היה מת לאמתה. עינו לא תציק לי עוד.

אם עודך חושב אותי למשוגע, אתה עתיד לשנות את דעתך לאחר שתיוודע אל אמצעי הזהירות המחוכמים אשר נקטתי להסתרת הגופה. הלילה חש אל קצו, ואני עבדתי במהירות, אבל בשקט. ראש לכל ביתרתי את הגווייה. חתכתי את הראש, את הזרועות ואת הרגליים.

אחר כך עקרתי שלוש קורות מרצפת הקיטון, והפקדתי את הכבוּדה כולה ברווחים. אחר שבתי והנחתי את הקורות בתחכום כזה, בפלפול כזה, שאי אפשר היה לעין אנוש – אפילו לעינו – להבחין בְּדבר. לא היה רבב לְמָרֵק, כל שכן כתמי דם. הייתי זהיר מכדי להיכשל כך. עביט שהבאתי עמי גרף הכול – הא! הא!

בתום עמלי היתה השעה ארבע לפנות בוקר – והעולם עודו חשוך כבחצות. הפעמון צלצל ארבע, ובאה נקישה בדלת הפונה לרחוב. ירדתי לפתוח בלב קל – כי מה היה לי לחשוש עכשיו? נכנסו שלושה אנשים, והציגו עצמם בנועם-סבר כשוטרים. שָׁכן שמע צווחה בלילה; התעורר חשד לפשע; מידע נמסר למשטרה, והם (השוטרים) הוסמכו לערוך חיפוש בבית.

חייכתי – כי מה היה לי לחשוש? קידמתי בברכה את האורחים. הצווחה, אמרתי, היא צווחתי-שלי, שהשמעתי מתוך חלום. הזקן, ציינתי, יצא לפוש באיזה כפר. הובלתי את מבקרַי לכל רחבי הבית. הפצרתי בהם שיחפשו – שיחפשו היטב. לבסוף הובלתי אותם לקיתונו-שלו. הראיתי להם את מטמוניו, נעולים, יד לא היתה בהם. בזחיחותי העולה, הבאתי כיסאות לחדר, והתעקשתי שינוחו כאן מעמלם המְאָמץ, בשעה שאני-עצמי, בתעוזת חוצפתו של ניצחוני המושלם, קבעתי את מושבי באותה נקודה ממש שתחתיה נחה גופתו של הקורבן.

נחה דעתם של הקצינים. מנהגי שכנע אותם. רווחה שאין מושְלה ירדה עלי. הם ישבו ופטפטו על הא ועל דא, ואני נעניתי להם בעליצות. אך עד-מהרה חשתי כיצד אני הולך ומחוויר, וייחלתי ללכתם. ראשי כאב, ודימיתי לשמוע באוזנַי צלצול: אך הם עודם ישבו, עודם דיברו. הצלצול הפך חד יותר – הוא הוסיף להישמע והפך חד יותר; דיברתי ביתר חופשיות כדי להיפטר מן ההרגשה, אך הצלצול הוסיף להישמע, נחוש יותר, הולך וַחד – עד שלבסוף ידעתי כי הרעש אין מקורו בתוך אוזנַי.

אין ספק שכבר החוורתי עד מאוד – אך דיברתי ביתר-שטף, ובקול מוגבה. ובכל זאת הצליל התגבר – ומה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, מהיר – צליל כמו זה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. שיוועתי לאוויר – ובכל זאת השוטרים לא שמעו מאומה. דיבורי הפך מהיר יותר – נלהב יותר; אך הרעש הלך וגבר. קמתי ממקומי והתנצחתי על זוטות, בקול גבוה ובמחוות אלימות, אך הרעש הלך וגבר. מדוע לכל השדים אינם מסתלקים כבר? פסעתי אנה ואנה בצעדים כבדים, כאילו דעתם של אורחַי בעניין זה או אחר העלתה את חמתי – אך הרעש הלך וגבר. אלי שבשמים! מה יכולתי לעשות? שצפתי – קצפתי – חֵרפתי! סובבתי את הכיסא שעליו ישבתי וחיככתי אותו בקורות הרצפה, אך הרעש הלך וגבר, מאפיל על הכול. רעש רם – רם יותר – עוד יותר! ועדיין המסובים פטפטו בנועם, ועדיין חייכו. האפשר שלא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! הם שמעו! – הם חשדו! – הם ידעו! – הם שמו את פלצותִי לצחוק! כך חשבתי, וכך עודי חושב. כל דבר היה עדיף על הסבל הזה! כל דבר היה נסבל יותר מן הלעג הזה! את חיוכיהם הצבועים לא יכולתי לשאת עוד! לצרוח או למות! – ועכשיו – שוב! – שִמעו! רם! רם יותר! עוד יותר! עוד יותר!–

"מנוולים!" צרחתי, "הסירו את המסכות! אני מודה! – קרעו את הקורות! – כאן, כאן! – זאת הלמות לבו המפלצתי!"

*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

*דימוי: Eye Colour by M. C. Escher, 1946