ודע לך רעי כי יש יער. ואם תשאל וכי אפשר לא לדעת שיש יער, הלא זה עניין של מה בכך, אומר לך שאפשר לא לדעת. ואם תבקש לדעת כיצד אפשר לא לדעת, אספר לך מעשה ביער שידעתיו ולא ידעתיו. ובכן דע כי יש יער, וליער יש לב, ובלב היער שביל, ובשביל יש אבן, ועל אבן זו מעדתי יום אחד, והוא לא יום ולא לילה, אלא דמדומים, ואולי היו אלה דמדומי ערב. והנה החזרתי מבטי מן האדמה אל השביל ולא ידעתיו עוד. והלא ידעתי יער זה וליבו ושביליו ואבניו וכל מעשיו ומהלכיו, אלא שפתאום לפתע לא ידעתיהם יותר והייתי כאובד ביניהם. כל יער ניתן להפוך ולהפוך בו דכולי בו, שהיער היפך היפוך הוא, ואף אם היפך יער הוא הרי בכל זאת יער הוא. ואם תשאל היפך היפוך מהו אומר לך למשל הדבר הנדיר היפוכו נמצא בשפע והבן. ובכן החזרתי מבטי לשביל ונתפזרה לה דעתי בין סעיפיו והנה היער אחר והפך מן הדבר שבשכל לדבר שבחוש. מתוך פיזור דעת שאחזני לא הכרתי לא בשביל שהלכתי עליו ולא באף שביל אחר כשפגשתיו, וכשלא פגשתיו העמקתי אבוד עד שפגשתי שוב בשביל והנה הוא אחר אף מן האחר שהיה קודם. יער זה שהיפך היפוך הוא, היו צמרותיו הפוכות כאילו ניסו העצים להצניע עצמם זה מפני זה וכולם כאחד מפני אור החמה המכה בהם שבעתיים מאור הבוקר. ואם תשאל עצים שצמרותיהם הפוכות מה מעשה שורשיהם, אומר שיש בעניין זה סוד, ואם השכלת תבין ואם לא השכלת הווי דואג על מיעוט השגתך שכן גם אם אומר הרי שלא תבין. ואולי אין זה אלא משחק לשון שמשעשע אני את עצמי בו בעודי אובד ביער ובשביליו להסיח את דעתי ממצב ביש זה שנקלעתי אליו ואין לך טוב להסחת דעת ממשחק הלשון. בין כה העמקתי אבוד ביער ירוק עד זה, ואולי היה הוא צהוב אלא שרק זכרתיו והוא ירוק שהטבע לא הותיר לו אף לא גוון אחד של צבע פרט לירוק זה. אלא שאולי צהוב היה. בין כה וכה מששקעה חמה אין בין ירוק ובין צהוב ולא כלום. אומר לך דבר מה נוסף על יער זה. מתוך שאין הוא נוח להסגיר את טבעו הרי שדווקא נוח הוא לאלה שאינם נוחים להסגיר את טבעם. היה משכנם של שודדים וליסטים וסתם פורעי חוק שבדור זה, ואם תאמר שגם לפורעי החוק החברתי שעוד לא פרעו את החוק הפלילי הרי שלא תטעה הרבה אבל אני ששומר חוק אנוכי איני מבחין בין פורעי חוק אלא נמנע מהם. היה היער מקבלם לתוכו ומארחם בסבר פנים יפות. ועוד אם תוסיף לשאול הרי אלה אינם נוחים לאיש וכיצד היו נוחים זה לזה ביער אפילו היה היער מקבל את פניהם ומארחם בסבר פנים יפות, אומר רק שצד נס יש פה שהיו כולם יושבים צפופים זה תחת עץ אחד וזה במערה אחת וזו על סלע אחד, ומטיילים בשביליו רווחים, ולא היו פוגשים זה את זה אלא אם נצרכו לכך והלכו יחד וייוועדו בעניין שנצרך להם. מתוך שהעמקתי אבוד חשבתי אולי אף אעמיק מצוא שהרי עומק טוב ועומק רע אין מפריד ביניהם אלא כחוט השערה הלבנה התלויה לגורלה באדם ובבחירותיו והוא הבוחר אם לתולשה אם להותירה על כנה. והרי אם כך אולי אבדון זה ביער הוא בגדר מציאה הבאה בהיסח דעת גם במחיר פחד שאחזני שמא  יפגשני ליסטים. מתוך מחשבה על המציאה ומתוך פחד הליסטים ראיתי אור מנצנץ בין ענפי העצים. פניתי ללכת לעברו שמקום אור נוח הוא לפרום ממנו את פקעת הסבך שמצאתי עצמי בתוכה. אלא שלא היה הוא אור, ורק אני לא ידעתי. ביער מעין זה אל לך לשאול הכיצד ראיתי אור והוא לא אור ורק אני לא ידעתי. אבל אם תשאל אומר לך שאור זה אור חוזר היה שבאמת בא ממקור אור ממש אלא שמבעד לצמרות ההפוכות ומבעד למראות המשתקפות לא תוכל התחקות אחריו ולמצוא את מקורו. ואולי אתה ידעת אור חוזר מהו אלא שאני לא ידעתי ולכך אמרתי ורק אני לא ידעתי תלמוד לומר אני לא ידעתי, אולי אחר היה יודע במקומי. ואם תאמר שמא אני איני אלא אחר אני אומר לך שאתה אינך אתה אלא אחר, שהרי אני אני כי אני אני ואתה אתה כי אתה אתה ואם בכך כפרת הרי שכפרת ביער באור ובצמרות העצים והלא המה כולם ממש הם. ואם תשאל מהן אותן מראות משתקפות שיש ביער שהרי לא הזכרתיהן עד הנה והא כיצד תדע מהן ואני לא הזכרתיהן, אספר לך מעשה אחד. מתוך מעשיה שאספר אולי אימצא אני למאן דהוא שפה הרגיל במעשיות הרי הוא כמפיק מרגליות, מה מרגליות מחלץ אתה מלב הפנינה אפילו סובב אותה תנין ים, פה המפיק אותן לא תיחלץ לעזרתו בלב יער אפילו סובבים בו ליסטים? אם כך אספר לך המעשה שהיה. מעשה במלך ולו בת אהובה שהיה מפנק אותה בכל מיני פינוקים שבעולם. משום אהבתו אותה אמר להביא לה מראה שכמותה יש רק בארץ אחת והיא רחוקה מאוד. שלח צבאותיו והזהירם שלא יחזרו בלא המראה והשביעם שלא יביטו בה עד שובם לארצם. מה מיוחד במראה זו תשאל. הייתה זו מראה שיביט בה אדם ומיד יראה בה עצמו והנה הוא עצמו ממש כאיש זר, וכך יראה מעלת עצמו שאמנם אנו מברכים שתמיד נראה מעלת חברינו ולא חסרונם אלא שמידת קנאה שיש בנו כופה עלינו לראות את מעלת חברינו דווקא אם נבקש אם לאו למען תהיה עינינו צרה בהם. היה המלך מתיירא שמא תהיה בבתו איזו פנייה ואיזו גאווה שאין מידה גרועה מזו שהיא מביאה אדם לידי קלות ראש. מתוך שבא לידי קלות ראש הרי הוא בא למידת נוח לכעוס. מתוך שבא לידי כעס מביאו כעסו לשכוח מידת רחמים שבו, ומתוך ששוכח מידת רחמים שבו הרי הוא מוחה צלם בו נברא ונשאר כולו עפר ומים. ואם תאמר הלא אם תראה מעלת עצמה כזרה הרי ודאי שתהיה בה איזו גאווה או איזו פנייה, הרי שטועה אתה שמעלת הזר אינה מביאה לא לידי פנייה ולא לידי גאווה אלא לידי צמצום מפניו שאינך חשוד באהבת עצמך ואין היצר מוליכך שולל ואין החמדה מתעה לשכל. וראה המלך שמחבבת בתו את המראות וחשש שמא יביאה מנהג זה לידי קלקול המידות, לכן איווה לה למראה זו בעבור לא תחטא. עשו צבאותיו מלחמה עם אותה ארץ שלא איוותה היא לתת המראה חינם שיקרה הייתה המראה למלכם והוא מאותם אנשי השם אשר מעולם המה. הרגו אלו באלו בדבר המראה עד שלא נותר לאותה ארץ שריד וייפול גם מלכם מגן אחרון למראה וגם לצבא המלך לא נותר כי אם חייל גיבור אחד. לקח המראה כמלקוח וחזר לארצו כמנצח. הביא המראה למלך והמלך כיבדו בכל מיני כיבודים ורצה להשיאו לבתו שגיבור חייל כמותו לא נמצא בכל גבול ארצו שהרי נותר הוא יחידי. ביקש הגיבור מהמלך שיתיר לו לראות עצמו במראה, שהדיר עצמו ממנה כל ימי סבלו תחת שבועתו אשר נשבע, ורוצה הוא לדעת מה טיב המשא שנשא על גבו עד שובו שסקרן היה מה יהיה מראהו במראה זו שמעלת עצמו כעצמו כבר הכיר אבל מעלת עצמו כזר לא הכיר. הסכים המלך לבקשתו אבל התנה הסכמתו בכך שייאות להתבונן בה במעמד החתונה המלכותית אל מול פני האורחים המוזמנים רמי המעלה כולם שגאווה כפולה ומכופלת תהא בכך למלך. כפולה שיתגאה בחתנו שחירף נפשו למען בקשת המלך ולמען כלתו בחירת לבו, ויתגאה בבתו שכך עושים גיבורים למענה. ומכופלת שיתגאה לפני חתנו שאורחים רמי מעלה יישאו כולם עיניהם לראותו מתבונן במראה. בין כך אשר חשש המלך בבתו בעצמו לא חשש שהיה במעשהו שמץ פנייה ושמץ גאווה. ואולי היה צד נסתר במעשיו אלא שאני לא העמקתי רואי. והנה הגיע הזמן המיוחד בשמים לחתונה אחר ירחי התמרוקים והבשמים ובאו כל המוזמנים רמי מעלה לחתונה שהמלך הלז נכבד בעיניהם מאוד, ונכבד בעיניהם אף יותר מעצמם, והם הלא רמי מעלה כולם. ותהי הכלה כליל היופי להלל ולהתפאר בו והיה החתן הגיבור כנוכח נפקד. נוכח כי באמת היה שם בגופו ונפקד כי מרוב מעלת האורחים ויפי הכלה ראה עצמו והוא לא ראוי לכלה למעמד לאורחים מוזמנים רמי מעלה כאלה. דחק בו חותנו המיועד שיביא המראה ויביט בה שהתפאר המלך בפני אורחיו שיצפו למעמד כזה שיוציאו המראה ויתבונן החתן ואחריו כלתו במראה שבלי המראה חתונה אין. נשאו האורחים כולם כאחד את עיניהם לעבר החתן גיבור החיל ומראתו. התבונן בה וראה עצמו והוא הדור ונאה ונכבד וראוי וכדאי לכלה למעמד ולאורחים. ולא רק זאת אלא שדימה לו כתר מלכות בראשו, וחשב הרי אני כדאי וראוי לכתר מלוכה, והלא אורחים רמי מעלה כבר כאן, וכלתי ודאי יפה כמלכה, וכל שיש ביני לבין הכתר רק חותני הוא. ולא הכיר שכל שיש בינו לבין הכתר הוא זמן, אבל מי האיש שיכיר בכך בעודו מתבונן במראה כזו ובכלל. אמר בלבו שמא אהרגהו ויכתירוני כולם תחתיו שהלא אורחים אלה רמי מעלה מכתירי מלכים המה. אך נתעוררה המחשבה בראשו וכבר אחזו ידיו במראה והכריז בקול הריעו למלך יחי המלך וינפץ המראה וייקח חוד זכוכית שחורה בידו וישלח אותה אל המלך לדוקרו בצווארו ולהורגו. אלא שלא היו לא מלך ולא נסיכה ולא ארמון ולא טקס ולא אורחים מוזמנים רמי מעלה ומכתירי מלכים אלא רק הוא וחוד זכוכית שחורה מדמם בידו. כשהביט בעצמו מבעד לחוד הזכוכית ראה עצמו כמות שהוא והוא כעור ונבזה ושפל ולא כדאי ולא ראוי ולא יצלח לשום דבר. פחד שמא ייאלץ להסגיר את טבעו והוא כעור כזה וברח במנוסתו ליער והחל מלסטם את הבריות. והיה שואלן מאין תבואו ולאן תלכו שמא תדע מי מהן איה המלך מיטיבו ואיה בתו הנסיכה. וכיצד היה מלסטם תשאל. היה מכין מראות מזכוכית שחורה המחזירות את אור החמה ביום ואת אור האש בלילה והיה מתקינן ומכוונן שייראו כפירורי ניצוצות הפזורים לאורכו של שביל באפילת היער כאותם שבילי הפנסים שהיו הנזירים מניחים בזמנים ישנים למען העולים לרגל הבאים בעקבותיהם. היו הבריות ההולכים ביער מכוונים פניהם לאור והיו מוצאים עצמם מול מראה בעוד דורכת רגלם במלכודת בסבך. ולא היה חכם גדול ממנו באומנות הזכוכית השחורה והמלכודות אלא שכל פועלו היה כזה. אלה המראות המשתקפות שביער. אם כן ודאי הבנת. מצאתי את רגלי אחוזה במלכודת בסבך וקוץ נעוץ בה, ואני נמצא בלב יער אובד והולך באפילתו ואיני יודע מי הצייד ואף מי הניצוד החלתי מפקפק. לא בכיתי ולא צחקתי ולא הלכתי ולא הבטתי. אבל שמעתי את קול הבוכים עלי ואת קול הצוחקים עלי ואת צעדי ההולכים אלי וידעתי שמביטים בי. צעקתי על הבוכים עלי בלי סיבה וצעקתי על הצוחקים עלי בלי סיבה וצעקתי על ההולכים אלי בלי סיבה וצעקתי על המתים המביטים בי בלי סיבה מבעד נשמותיהם הערטילאיות המרחפות בעולם וביער זה וכל מעשיהן אין בהם לא סיבה ולא תכלית שעברו ובטלו מן העולם. משום שצעקתי הגיע אותו ליסטים והביט בי במבט צוחק ושאלני מה אתה צועק. עניתי וכיצד לא אצעק ואני אובד בלב יער שמכיר אני אותו היטב אלא שמסתיר הוא פניו ממני ומשחק בי. ותעיתי באותן מראות המשתקפות ונקלעתי לאותה המלכודת ורגלי אחוזה בסבך וקוץ נעוץ ברגלי ואותם שבוכים וצוחקים עלי הם בוכים וצוחקים ובי הם מביטים ואלי הם הולכים כשם שאתה הלכת אלי ובאת משום שצעקתי. חייך אלי ואמר וכי מי אין צוחקים עליו בלי סיבה ובוכים עליו בלי סיבה ומביטים בו בלי סיבה והולכים אליו בלי סיבה. ועל שום כך תצעק. ועוד הוסיף ואמר הקוץ אינו קוץ והסבך אינו סבך והמלכודת אינה מלכודת והליסטים לא מלסטם ואף היער אינו יער. ועוד הוסיף ואמר רואה אני שמפחד אתה. השתהה עמי קמעא ואוליכך למקום שתרצה. ואם תשאל אם היער אינו יער ואם כך מדוע אני עצמי ביער ולא רק זאת אלא שאובד הייתי אומר לך שלמקום שאדם מתבקש בו לשם רגליו מוליכות אותו. והלא לך חיכיתי, לך עמי. והתיר את רגלי מן המלכודת שבסבך. תמהתי ביני לביני הקורא מחשבות שבלב איש ליסטים זה שהזכיר בדבריו חסרונה של סיבה לצחוק ולבכי למבט ולהליכה, ואני לא אמרתי שאין סיבה, ואם הזכיר שאין סיבה ואני לא אמרתי כיצד ידע. אבל משום שהזכיר ידעתי שחתומים דבריו בחותם של אמת והלכתי איתו. ושוב היפוך יש פה שליסטים זה אין הלסטום מלאכתו. שאלני מאין באתי ולאן מועדות פניי ומי היו הוריי ושאל והוסיף לשאול על כל בני משפחתי החיים והמתים. עניתי לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. שאלני אי מי מהם ידע את המלך מיטיבו ואת הנסיכה המאורסה לו שכמעט ונישאו וחזר וסיפר כל המעשה שסיפרתי לך. ואולי השמיט או הוסיף משהו אבל אתה שלא היית שם מה לך כי תלין. עניתי שאיננו יודעים לא מלך ולא בת מלך, ומובטחני שכך הוא שאין לא מלך ולא בת מלך, שכן רבות רעות וצרות שהיה מלך מסייע לנו לפותרן והלא הן עומדות תלויות בלא פתרון ובלא פותר. ועוד אמרתי הלוא הקיסר ירום הודו ממנה דוכסים ומרקיזים ורוזנים איש איש ואדמותיו איש איש ובעיותיו בצדו והם רמי מעלה כולם ואין בידיהם מענה לשון, והוא שחלק ליראיו מכבודו מונה דקותיהם ושולח שליחיו שיחזרו אחר החובות ואין לך דבר נבזה יותר מרם מעלה שעתותיו אינן בידו וחובותיו תופחים. ועוד הוספתי ואמרתי ואפילו אם ישנם מלך ובת מלך נסיכה כיצד תמצאם והם במקומם ואתה כאן ואם מתבקש אתה אצלם הרי יוליכוך רגליך לשם, ואם לאו למה לך יער זה ולמה תלסטם את הבריות. נאנח ואמר הלא ודאי צודק אתה אלא שכל היום נתונה מחשבתי עליהם ואיני מסירה מהם אפילו רגע אחד ואיני נכון לאף מלאכה פרט למלאכה זו. עניתי לו שמא תלמד ממני מלאכתי. ענה לי לשם כך נצרכת לי. אנא ממך הוסף ללכת עמי ולמדני נא את מלאכתך. הוספנו והלכנו בשבילי היער ולימדתיו מלאכת תיקון השעונים, שמומחה גדול ממני בתיקון שעונים לא תמצא בכל הפלך. ואם תשאל הכיצד לימדתיו מלאכת תיקון השעונים ואנחנו בלב יער וכי יש בלב יער שעונים מקולקלים או שיני גלגל שבורות לתקן, אומר לך הן, וכל מלאכה תוכל ללמוד ביער אם רק תדע כיצד ללמוד. מדוע רצה ליסטים זה ללמוד את מלאכת תיקון השעונים לא ידעתי, וכל שכן שמלאכת הליסטים בידו. אלא שאינו מלסטם את הבריות ובכל זאת ליסטים הוא ושמא יוכל להיעשות כך לשען. כיצד נעשה אדם אומן במלאכתו לא ידעתי, אבל כיצד ללמד תיקון שעונים ידעתי ולימדתיו. בהגיענו לפיסגת הר אחד ובה קרחת יער אמר לי אותו ליסטים דומני שהתייגענו מספיק בהרים וביערים ובלימוד מלאכתך ושמא הגיע זמן תיקון השעון שבידי. הבטתי בו בפליאה שכל הזמן שלימדתיו היה ברשותו שעון ולא אמר, והחזיר לי מבט ואמר אל תתפלא ששעון זה קנייני היחיד הוא, שנתנו לי המלך עת אירסתי את בתו, והזהירני שתמיד יהא עמדי שאין לאדם דבר יקר יותר מהזמן, ואין האיש החסר רגע של פנאי ראוי להיקרא אדם. אלא שמאז אבדו המלך ובתו מני התקלקל השעון ויורה תמיד על שעת חופתנו המיועדת. התיישב וניסה לתקנו לפי כוחו ולפי מה שלימדתיו, ויפה פעל, שתלמיד שקדן וחרוץ וחכם היה, ומלאכתו טבעית ומהירה ובטוחה, ולא עלתה בידו. המשיך וניסה פעם שניה ופעם שלישית ופעם רביעית ולאחריה פסקתי מספור ולא עלתה בידו. איבד משלוות רוחו ופסק מלנסות. ראיתיו והוא מתבונן בשעון ובחוד זכוכית שחורה שהוציא מכיסו. חששתי שמא הוא קם להרגני בחוד זה, שמבטו מבט של רוצח היה. אמר לי התדע במה אני מהרהר. הוסיף ואמר מהרהר אני בפטירתי מן העולם. ואם נפטר אני מן העולם מה לי שעון זה וקל וחומר אם מקולקל הוא. השליכו לעברי ואמר אם תתקנו עת אקיף קרחת יער זו הרי שלך הוא. עניתי לו אף אם תיתן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות שבעולם ואף אם תקום להרגני הרי שאיני יכול לעשות מלאכתי בזריזות ששעון שמודד עתים בשביל כל העולם נתונות עתותיו בידיו ואינן נתונות בידי. כשתגיע שעת תיקונו הרי ודאי שיהא מתוקן. הביט בי בעין מבודחת או אולי מפויסת הייתה ואמר ניחא. הלך להקיף את קרחת היער ואני ניסיתי לתקנו כך וניסיתי לתקנו אחרת או שוב ניסיתי כך ושוב אחרת ולא תוקן ולא פסק מקלקולו. אמרתי לפרקו לחלקיו ולהרכיבו מחדש אף ששעון כזה לא ראיתי מעולם. פירקתיו חלק חלק ולא הותרתי חלק קטן שבקטנים שלא פירקתי והנחתיהם בזהירות לפי סדרם על אבן אחת שהייתה מונחת שם. והנה פתאום לפתע נצנצה לעיניי מן הקפיץ הדק שבלב השעון שערה והיא לבנה כשלג מלובן באש, והיא דקה מן הדקות שבשערות, ונצמדה לקפיץ ועיקמה אותו מיושרו, אלא שעיקום זה כה דק היה שנדמה היה כישר אלא שבכל זאת עיקום היה שם. ואם תשאל שערה זו מה מקומה על קפיץ זה וכיצד מצאה עצמה שם, אומר לך במופלא ממך אל תדרוש. הסרתי השערה מן הקפיץ והנה הוא ישר כטבעו והרכבתי השעון חלק חלק ותיכף חזרה לו פעולתו כאילו פעל כך מאז ומעולם ללא שום הפסק. פניתי לאותו ליסטים והוא השלים את הקפתו, ואולי הייתה זו ההקפה השביעית, והראיתיו השעון והוא מתוקן ופועל ומתקתק ומורה על השעה. הביט בו במבט שלא פליאה ולא הפתעה היו בו אלא התפעלות. ראיתי שהתפעלות זו מביאתו לידי נחת. החזיר לי השעון בעיניים תלויות ואמר הנה קיימתי הבטחתי שהבאתיך למקום שרצית. התבוננתי סביב והנה מצאתי עצמי מביט על אבן בשביל בלבו של היער ואני מכירה ומכיר את השביל ואת לב היער ואת היער כולו. ולא זו אף זו אלא שליסטים זה שהלכתי עמו עד הנה נעלם כאילו לוקח ואיננו כבלעה אותו האדמה או עלה במרכבה השמיימה. התבוננתי סביבי וידעתי לאן מועדות פניי ואיך עלי ללכת מכאן. חששתי שמא כל המעשה לא היה כי אם חלום בהקיץ, אלא שאותו שעון שנתן לי הליסטים היה קשור ברצועתו לידי. בהגיעי למקום בו התבקשתי שמעתי כי השיא הקיסר את בתו לגיבור חיל שלחם עבורו בארץ אחת רחוקה ולא נודע מקומו משך שנים רבות ולא הייתה בת המלך הנסיכה מוכנה להינשא לאחר, ובאו כל שועי עולם ורמי מעלה לברכו לרגל חתונת בתו, והכריז הקיסר יום חג בכל תחום ממלכתו.