היא נזכרה בלילה ההוא בגלל המתנות. בכל פעם שהם רבו והוא העיף אותה מהבית, הוא היה מכריח אותה להחזיר את המתנות שקנה לה. במיוחד את המגפיים, מתנת יום ההולדת הראשונה. והיא נזכרה בזה גם כי באותו לילה, לפני שאיוואן התבצר במרפסת, הוא זרק את אחד המגפיים מהחלון, וכי למחרת בבוקר, כשצלצלו בדלת והוא חשב שזו משטרת ההגירה שבאה לחפש אותו, אחד השכנים הושיט לה מגף אדום, ארוך, שנראה כמו גרב של חג המולד שתולים על האח וממלאים בממתקים. "זה שלך?" שאל האיש והרים את המגף, החזיק אותו רק בשתי אצבעות כאילו אפילו המגע המינימלי הזה יכול להדביק אותו בשיגעון. היא הודתה לו. היא בכלל לא זכרה מתי הוא פתח את החלון בסלון. אחר כך, כשהלכה לסופרמרקט, מצאה חזייה תלויה בחשאי על גדר הבניין. חזייה לבנה, רטובה מהשלג האחרון שירד.

השמיכה שהייתה על השולחן עכשיו אמנם לא הייתה ממש מתנה, אבל היא בכל זאת נזכרה בלילה ההוא וניסתה לשחזר את המריבה. כולן התחילו פחות או יותר אותו דבר, אבל לא נגמרו באותו אופן. היא ראתה את עצמה, או נכון יותר שמעה את עצמה צועקת דרך דלת הזכוכית של המרפסת:

"הוא נראה לאחרונה רץ ערום ברחוב ורודף אחרי מכוניות. הוא לא רצה להתאבד, אבל בסוף הוא מת. דלקת ריאות ודום לב. די כבר, איוואן, תיכנס. דלקת ריאות זה לא צחוק!"

הוא מרים אצבע לרקה ועושה סימן שהיא משוגעת. לרגע היא חושבת שזה נכון, שהיא לא יכולה להיות שפויה אם כבר חודשים היא חיה עם מזוודה ארוזה ליד הדלת, אם עלתה וירדה במדרגות אינספור פעמים שלוש קומות עם המזוודה המכילה את כל רכושה (שקר: שתי מזוודות מכילות את כל רכושה; בשנייה היא שמה את הדברים החשובים פחות, אלה שלא יכאב לה להשאיר מאחור אם הוא יעיף אותה שוב, או אם שוב ישבור, ירסק וירמוס את כל מה שייתקל בו בזמן שהוא צועק שכל בורג בבית הזה שייך לו כי הוא הרוויח אותו בזכות הכישרון שלו. "כישרון" היא  המילה האהובה עליו. כישרון ו"בינוני". לו יש כישרון, היא בינונית), היא לא יכולה להיות שפויה, לא, אם היא כבר גררה את המזוודה הזו אינספור פעמים על המדרכה המכוסה שלג, בין שלוליות שחורות של בוץ ושל טינופת נוזלית שניתזות על המכוניות. השלג אחרי השלג; מה שקורה כשטוהר מתלכלך, מתקלקל. ואולי הכול נגמר ככה – ניתז ונרמס? לפני לא יותר משבוע היא ירדה את שלוש הקומות עם המזוודה, גררה אותה עד הרכבת התחתית – גם שם יש מדרגות – התיישבה על ספסל המתכת והניחה לשלוש או ארבע רכבות לעבור, והקור של הספסל התחיל לחדור מבעד למעיל העור והיא עדיין בכתה, לא מעצב, רק מזעם על כך שהעיניים שלה מתעקשות להביט אל הגשר, לחכות שהוא יבוא לחפש אותה. אני סופרת עד עשר והולכת. אבל אחר כך היא ספרה עד עשרים, הציצה שוב במחוגים הזוהרים של השעון ונתנה לעוד רכבת לעבור, האחרונה, כי כבר התחיל להחשיך והיא איבדה תחושה בלחייה ברוח הקפואה.

בסוף היא תמיד עלתה על איזו רכבת. היא לקחה מלון ללילה או נסעה הלוך ושוב – כל המסלול  היה שעה ורבע – וחזרה הביתה. הוא לא פתח לה מיד, אלא אמר לה "לכי מפה" עד שנמאס לה להגיד שאין לה לאן ללכת והיא אמרה לו בבקשה. פעמים אחרות פתח לה שיכור ועירום, לפעמים כרסם צ'ילי אדום, כזה שמרדים את הפה. אם ניסתה לקחת ממנו את הבקבוק הוא היה שולף סכין, אבל לא כמו פושע, לא, בלי להתכוון באמת: הוא היה מנופף בו לעברה ברישול ואומר לה שזה הבית שלו ושבבית שלו זכותו לשתות כמה ויסקי שמתחשק לו.

הוא צודק, אני משוגעת. ואז היא נזכרת שהוא זה שעירום במרפסת והטמפרטורה בחוץ היא חמש מעלות מתחת לאפס. היא עומדת מעבר לדלת עם שמיכת פוך ביד, ומראה לו אותה כאילו מדובר בכנפיים אווריריות של מלאך. הוא מניד את הראש בשלילה, מושך את הידית, צועק:

"מתחשק לי לחטוף דלקת ריאות!"

היא מאיימת שתלך. היא יודעת שהוא עומד יחף על שכבה דקה וחלקלקה של קרח, שלג שהתקשה ולא יפשיר עד בוא האביב. כשהוא סוף כל סוף פותח את הדלת היא משליכה עליו מיד את השמיכה, כמו על אדם שעולה בלהבות. היא עוטפת אותו והוא נותן לה להוביל אותו למיטה. הוא רועד. העור שלו אדום, לא לבן כמו שאפשר לצפות, אלא אדום ויבש. אתה מטורף, איוואן, היא אומרת שוב בזמן שהיא נועלת את החלון ומנסה להיזכר איך הם הגיעו למצב הזה, שהוא עירום במרפסת והיא שוב מרגישה שהיא צריכה להגן עליו. הסופרת הצרפתייה. לא? הוא אמר שדו-מיניות היא טמטום אופנתי. שעכשיו כל הבחורות בקטע של בנות. צורת הדיבור שלו עצבנה אותה והוא ידע בדיוק באילו מילים לבחור כדי להצית מריבה חדשה. לעתים קרובות הוויכוחים שלהם התחילו מדקויות של שפה – כל הפמיניסטיות מרירות – אבל במהרה הפכו להתקפה אישית עליה: "את מעמידה פנים שאת מודרנית, אבל גבר ואישה הם לא אותו דבר".

ודווקא היום הזה התחיל טוב. היא חזרה מההליכה בפארק במצב רוח טוב; הוא חיכה לה עם ארוחת הצהריים; שניהם התרגשו יחד מהסרט התיעודי על מטוס הפולק¹י; הם חידדו את העפרונות וסידרו אותם על שולחן הכתיבה. בסוף מה זה חשוב אם היא צודקת, למה היא כל כך נלחמת לשנות אותו אם הם יכולים להיות שמחים ככה, לאכול מנגו ושוקולד בלגי על הספה, הוא בלי חולצה והיא נשענת על החזה שלו, נושמת את הריח החמוץ הזה שיש בו משהו לא נעים, אבל הוא מוחשי כל כך שהיה יכול להתקיים גם מחוצה לו, כמו הנעליים או הבגדים שלו. בכל אופן, היא לא הצליחה להתאפק: היא ציטטה את הסופרת הצרפתית הדו-מינית מאלף תשע מאות ומשהו. הוא אמר שגם היא מטומטמת. אבל קראת אותה? לא, הוא לא צריך לקרוא אותה כדי לדעת שהיא מטומטמת. מטומטמת ובינונית כמו החבר שלך לשעבר, וכמו החבר שלך הזה שמת. והדרך מכאן לחפצים שבורים, קללות ומזוודה במדרגות היתה קצרה מאוד.

איוואן, מתחת לשמיכה, מבקש ממנה שתסגור את הווילון. הוא כבר לא רועד, אבל הקול שלו נבלע בכריות.

"מָלֶה, את שלי, נכון?"

היא אומרת לו שכן והולכת לחלון.

"אנחנו אף פעם לא נפרד, כי את שלי, נכון?"

היא עוצרת רגע לפני שהיא סוגרת את הווילון ומסתכלת החוצה. שוב יש לשמיים הזוהר המלוכלך הזה של החורפים בצפון.

"יורד שלג," היא אומרת ונשארת שם, בגבה אליו, מחפשת בעיניה את הפתיתים הקלושים שאפשר לראות רק על רקע האור, מתחת לפנסי הרחוב.

 

כנסיה בארוקית בכיכר מרכזית בעיר פרובינציאלית. זהה למיליון כיכרות אחרות בדרום. בצפון של הדרום, צריך לומר. עכשיו הם כבר לא גרים ביבשת אחרת, הם אפילו לא גרים ביחד. עכשיו היא יושבת בחצר של איזה בר, הלילה כבר ירד, הכוכבים חגים מעבר למגדל הכנסייה, ואולי בגלל זה היא חושבת על השלג. כי בלילות בלי רוח השלג הכבד לא יורד, הוא כאילו מגיח מהאוויר ונשאר תלוי, כמו כוכבי הקיץ האלה.

נדמה לה שהמלצר הסתכל עליה בצורה מוזרה כשרשם את ההזמנה. בצורה מוזרה – ברחמים? אישה שפרק היד שלה חבוש, פניה יבשים אבל עקבות הבכי ניכרים בהם, הזרוע שלה חבולה. בגלל זה הוא הסתכל עליה, או סתם כי היא אישה ששותה בירה לבדה? מהשולחנות הסמוכים שמעה צחוק, מישהו דיבר על משחק כדורגל: מדי פעם עברה במהירות קבוצה עם סרטי ראש מעוטרים בנוצות ותופים. מכונית שחורה שנראתה כמעט כמו מכונית הלוויות עצרה בחזית, ושלוש כלות ירדו ממנה. שתיים בשמלות לבנות תפוחות ובארוקיות ממש כמו כרכובי הכנסייה; השלישית בשמלה סגולה. הכול סגול – השמלה, הנזר, הנעליים עם בטנת הסאטן. צ'רטר של כלות, היא חשבה. היא לא קינאה בהן, גם לא ריחמה עליהן. היא כן שמה לב שהיא חושבת: בשביל מה. בשביל מה כל זה? אבל אולי המחשבה הזו הייתה מכוונת רק לנעלי העקב ולשמלות המכוערות, השכורות קרוב לוודאי, לבזבוז הזה של תמונות וחלומות. היא הביטה במנה שלה, המוכתמת ברוטב לבן. התווית של הבקבוק נרטבה והיא כמעט יכלה להסיר אותה בשלמותה. היא רצתה להזמין עוד בירה אבל פחדה מהמבט של המלצר. וגם כאבה לה היד, במקום שאיוואן אחז בה כדי לגרור אותה החוצה מהבית. שטפי הדם תמיד הפתיעו אותה; היא כמעט יכולה לומר שהם ריתקו אותה. באותו רגע אף פעם לא חשה כאב. השפלה, כן, חוסר אונים גם, אבל לא כאב. אחר כך הופתעה לראות שהם גדולים כל כך: הדם שנצבר מתחת לעור כמו נוף ירחי.

היא שוב הביטה החוצה. ברגעים הגרועים ביותר נדמה לה שהחיים הם סוג של משחק וידיאו. לא סרט עם עלילה מתוחכמת במיוחד, אלא פקמן, משהו מטופש שמתפעלים עם ג'ויסטיק וארבעה כפתורים. הכלה הסגולה נשענה על פנס רחוב. הצלם אמר לה: "עוד חיוך, עוד חיוך!" כמה דובדבנים היא כבר אכלה? כמה חיים נשארו לה?

ילד התקרב לשולחן שלה והראה לה משהו, בד. היא קפצה בבהלה; היא הייתה שקועה בבהייה בפחיות שנקשרו לפגוש של הלימוזינה, פחיות שימורים בלי תוויות, רגילות לחלוטין, שדממו עכשיו על אבני הרחוב. היא לא שמעה מה הילד אמר, אבל עשתה תנועה מוכנית של סירוב, לא לילדון הרזה בעל המראה הילידי או למה שהציע למכירה, אלא לתמונה של עצמה: אלף קילומטרים מביתה, מביטה בכלות על רקע כנסייה, חבולה, חלשה, ומתביישת אפילו לקרוא למלצר; את שארית חסכונותיה בזבזה על אוטובוס שינה, אכסניה מלוכלכת והאמפנדס הכי יקרים בעיר. ככה זה: דחף, רגע אחד של טיפשות, ו-game over.

מה הילד אמר לה? "ספרי לסבתא שלך", זה מה ששמעה בהתחלה. הוא התרחק קצת והסתכל עליה, רכון למחצה מעל השולחן הריק, בהבעת פנים שהיא פירשה כבוז. או שאמר לה "הכוס של סבתא שלך"?

"מה אמרת?" שאלה.

"שסבתא שלי עושה אותם."

רק לפני שלוש שעות היא סיכנה את החיים שלה על אופנוע שמטורף בלי קסדה נהג בו וצעק נגד הרוח: "בת זונה, אני שונא אותך, אנחנו הולכים למות פה. אנחנו הולכים למות, בת זונה". את המטורף הזה היא אהבה פעם, ופעם אפילו כמעט הצילה מדלקת ריאות; היא חיממה לו את הגוף במייבש שיער כדי להקל על ההתכווצויות, חישבה את זמני התרופות. על האופנוע הרוח החמה בולעת את המילים והן נחבטות לה בפנים כמו ברד, היא מתפללת אָוֶוה מָרִיה, הקווים של הכביש נורים לצד הגלגלים בקו כמעט רצוף, משאית גרר מצפצפת. יותר לאט, היא אומרת ותופסת בכוח בחגורה שלו. מגעיל אותה לגעת בו, היא לא מכירה אותו, לא זוכרת אותו, והוא: "סתמי, בת זונה, סתמי. למה באת? להרוס לי את החיים?" הוא היה ג'נטלמן – נתן לה את הקסדה שלו, כמעט הכריח אותה לעלות לאופנוע עם התרמיל על הגב והתיק בין הרגליים, עד שהוריד אותה בתחנת מיניבוסים על הכביש. והכול בשביל מה? כדי לפחד מילד בן שבע עם שמיכה ביד?

"בוא," היא אומרת, "תראה לי."

הילד מתקרב; הוא אומר שיש עוד צבעים.

"היא יפה מאוד. תראה לי את השאר."

הוא פורש אותן בזו אחר זו. הוא עושה את זה בהתלהבות, כאילו הוא לא יודע מה ימצא בפנים, כאילו כל שמיכה היא ספינת משוטים עתיקה שעוד רגע יגיח ממנה משהו פלאי. "פרפר, פרחים", הוא אומר בשקט.

"יש גם פנדה."

החיוך שלו הוא הכי יפה שראתה אי פעם, העיניים שחורות מאוד. היא שואלת אותו אם הוא לא הולך לקרנבל הלילה. הוא אומר שלא, שהוא אף פעם לא היה בתהלוכה. הוא מספר לה על האחים שלו שמחכים לו בכיכר; הוא רוצה לדעת מתי היא חוזרת לבואנוס איירס וכמה שעות נסיעה זה. מרחוק נשמעים תופים של ארץ אחרת. בסוף היא אומרת: "תן לי את זו עם הפרחים."

"זה לנסיעה, אתה יודע?"

הוא מהנהן:

"ככה יהיה לך חם בדרך."

היא משלמת לו ואין סיכוי בעולם שהיה עולה בדעתה להתמקח על המחיר. היא בדיוק החליטה שתקנה כל מה שיציעו לה מאותו רגע ועד שתעלה על האוטובוס חזרה מחר אחרי הצהריים. ממילא כבר לא נשאר לה כלום: לא מחשב ולא חסכונות ולא הרבה דברים אחרים שנשברו בזה אחר זה בשנים האחרונות. והיא רוצה שיהיה לה עוד פחות. היא רוצה לרדת לשורש העניין הזה. היא תבזבז את כל מה שנשאר לה – כולל ארוחת הצהריים והכסף למגבת – על מתנות. מתנות, היא חושבת, ואז היא נזכרת במגפיים. לא שמיכת הפרחים מעניינת אותה, אלא החיוך של הילד, החיבה שהייתה בעיניו כשהביט בה. "תודה", היא אומרת, ונדמה שהוא מבין משהו, כי הוא מקדיש לה עוד רגע ומניח לה לעזור לו לקפל את השמיכות, כל אחד מהם תופס בקצה והם נפגשים באמצע כמו בריקוד המטפחות.

הכלות כבר הלכו, היא לא ראתה אותן נכנסות למכונית וגם לא שמעה את הפחיות על אבני המרצפת. הירח עלה וכבר אי אפשר לראות את הכוכבים בגלל האור. עוד דברים נערמו בינתיים על השולחן: תמונה של הבתולה של הנסים, כפית מעץ חרוב, שקית סוכריות, קקטוס מגפרורים, בּוֹמבִּיָיה מכסף אלפקה. הבר תכף נסגר: הכיסאות ההפוכים על השולחנות הריקים דומים לפרחי מדבר. היא קוראת למלצר ומבקשת חשבון. כשהוא בא לגבות את התשלום, הוא אומר שזה לילה יפה.

"לילה יפה, לא?"

"כן, יפהפה."

לפני שהיא חוזרת למלון היא מתיישבת על ספסל בכיכר. על אותו ספסל שתי חברות מדברות על חברה שלישית שזה הרגע שלחה להן הודעת טקסט. היא לא רוצה להסתכל עליהן בגלוי אבל רואה שהן צעירות מאוד. עוד מעט הן יהיו כלות סגולות בעצמן, ואולי אפילו ישכרו יחד את  הצלם.

"זאת אשמתה," אחת מהן אומרת. "הוא מזמז אותה בטירוף והיא נתנה לו. עכשיו שלא תבכה."

"בכל זאת, מה אכפת לה?" משיבה השנייה. "ממילא היא לא הולכת לראות אותו יותר."

לרגע של הזיה, רגע של משחק וידיאו, שקלה מלנה את האפשרות שהבחור הוא איוואן. היא הביטה ברגליים השזופות של אחת הנערות, הצעירה ביותר, זאת שלבשה את חצאית המיני, ותהתה אם איוואן היה מסוגל לשכב איתה. אחר כך תהתה אם היא הייתה מסוגלת. אישה שמכרה גרביים בעבודת יד קטעה את מחשבותיה. הן בקושי החליפו מילה, אבל היא קנתה ממנה זוג גרביים עבות, מצמר לָאמה.

היא חזרה לאכסניה ברגל. זה היה יום שבת וכמעט כולם כבר יצאו, חוץ משתי בחורות שהתאפרו מול מראה עם אור פנימי שהשעינו על אחת המיטות. שתיהן פשפשו באותו תיק איפור מלא תמרוקים שבורים. היא ידעה שהם שבורים גם בלי להסתכל בפנים, רק מלראות את הפלסטיק המלוכלך מצללית אפורה ומנצנצים. היא יכלה להריח מהמיטה שלה את הצללית המרוסקת, את השפתון מתוצרת מייבלין ואת הבושם. אותו הריח בדיוק יש לתיק האיפור של אמא שלה.

היא לא טרחה לנעול את המחשב שלה, הוא ממילא היה שבור; על התרמיל היה סימן של הנעל של איוואן ושני כתמים של עשב. היא הייתה מלוכלכת והרגישה מלוכלכת, אבל לא היו לה שני פסו למקלחת וממילא היא לא רצתה להרטיב את התחבושת. אחרי שקנתה את הגרביים, נתנה את המטבעות האחרונים לנער ששמר על מכוניות, והוא לקח גם את שקית הסוכריות. נשאר לה רק פסו ועשרים לאוטובוס מרָטִירוֹ לבית שלה, אבל הייתה לה תחושה מוזרה שרק עכשיו היא יכולה להתחיל לצבור דברים.

פקידת הקבלה דפקה בדלת והזמינה אותה לראות סרט אימה בלובי. היא הודתה לה וסירבה. הנפילה (זה מה שאמרה כששאלו אותה) וההמתנה בבית החולים עייפו אותה. לפני שהלכה לישון בדקה בכל זאת את המייל שלה במחשב שבמסדרון. חמש הודעות חדשות. כולן מאיוואן. הראשונה התקבלה ב-00:37.

 

היה לה לילה רע; היא לא יכלה לישון על צד ימין כהרגלה. בכל פעם שהסתובבה מתוך שינה זינקה בכאב. היא התכוונה לישון עד מאוחר, אבל בשבע כבר התחילו האורחים האחרים להתעורר: דלתות נטרקו, שיחות, אריזת תיקים. בתשע היא קמה לאכול ארוחת בוקר. הדבר האחרון שרצתה היה לראות את הפרצופים של קבוצת תרמילאים בני עשרה שלא ישנו כל הלילה, עיניהם אדומות ממסיבות ומאלכוהול, ואת פניהם חיוורות מעייפות שנובעת משמחה. היא הרגישה זקנה מהם במאה שנה, והייתה הולכת לאכול ארוחת בוקר במקום אחר, אבל נשארו לה רק פסו ועשרים.

קפה בחלב ושני קרואסונים עם חמאה וריבה. היא אוכלת והמבט שלה תועה בחצר, שבה יש שולחן כדורגל וכמה חבלים לתליית כביסה. היא לא שמה עדשות מגע, אלא את המשקפיים הישנים שלה, שהתעקמו מרוב פעמים שהתיישבה עליהם. היא אספה את השיער איכשהו וחבשה לעצמה את הזרוע כשהתעוררה, בלי להסתכל במראה אפילו; היא גם לא רחצה פנים ויש לה ריח של זיעה. היא בטח לא נראית משהו, אבל למרות זאת, היא שמה לב, מישהו מסתכל עליה. בשולחן ממול, באלכסון אליה, בחור שלובש מכנסי ברמודה ירוקים ונראה כמו חייל אמריקאי בוחן אותה. בוחן אותה, כן, כי "מסתכל" היא לא המילה המתאימה.

"מה קרה לך ביד?" הוא שואל אותה, רציני, פניו נקיים לחלוטין, שיער מושלם עם ג'ל, עיניים חודרות. אם הוא רקד עד שש בבוקר, לא רואים. הוא נראה רענן כטל, ערני לחלוטין. למה הוא לא עוזב אותה במנוחה? היא שונאת לדבר בארוחת הבוקר.

"טמטום," היא אומרת.

הוא מחכה רגע, לוגם עוד לגימה מהקפה, מביט בה.

"העברתי את היד דרך זכוכית. לא בכוונה."

מה שבאמת רצתה היה לפתוח את החלון בסלון, זה שממש מעל שולחן הכתיבה של איוואן, ולהעיף הכול, עפרונות, מחשב, כוסות. מה שבאמת רצתה היה להפוך לאיוואן, לשבור סוף סוף, להישבר: לוותר על כל טענה לשפיות. אבל היא טעתה בחישוב והיד שלה עברה דרך הזכוכית בלי מאמץ, כאילו שקעה במים.

"אפילו לא הרגשתי," סיפרה לבחור הזר.

הוא לא מפקפק; יש משהו כל כך החלטי וארצי בביטחון שלו, בצורה שהוא מבטא את המילים, כאילו הוא מחלק פקודות ולא שואל שאלות.

"כל כך כעסת?"

היא מחייכת, גם בלי כוונה, והחיוך הלא צפוי, העגום הזה, הוא כמו חוט שמושך אותה בלשונה וגורם לה לספר, בפעם הראשונה, את האמת. את המילים המדויקות היא לא זוכרת. רק את הבעת הפנים של הגבר הזר בעל הזרועות החזקות, החטוב, הצעיר ממנה, ואת הגבות שלו שהתרוממו. חתיכת וידוי לשמוע בתשע בבוקר באכסניית תרמילאים. והיא חושבת, מאמינה, שאפילו סיפרה לו את מה שאיוואן אמר לה פעם: "אף פעם לא הכיתי אותך באגרוף. סתם כל דבר משאיר אצלך סימן."

הם ממשיכים לשוחח עוד קצת. הוא צריך ללכת, בעוד שעתיים הוא יוצא להוּמָאהוּאָקָה, אבל היא מבקשת ממנו שיחכה, היא רוצה להראות לו את המתנות שקנתה אתמול בלילה. היא חוזרת לחדר שלה ומנצלת את ההזדמנות לשים עדשות מגע ולפזר את השיער. פתאום היא רואה תמונה: היא רואה את הזר נכנס לחדר ודוחק אותה לקיר. הוא תופס לה את פרק היד הבריא אבל לא מצמיד את גופו לגופה. הוא הולך ללקק לה את היד, את הקפל הגמיש בין האצבעות; לשונו רחבה כמו רכיכה או כפית חמימה. המחשבה מפחידה אותה. היא מוציאה את השקית מהתרמיל שלה במהירות, חוזרת ללובי ופורקת את המתנות על השולחן. "קנית את כל זה?" הוא שואל. הם צוחקים. היא מסתכלת על הידיים שלו כשהוא בוחן את הגרביים מצמר הלָאמה. אז זה בגללי? מותר להשתוקק לכאב הזה?

"אני נותנת לך את הגרביים במתנה," היא אומרת פתאום. "כדי שתזכור אותי על ההר."

הוא הולך לחדר שלו וחוזר עם תרמיל ענק על הגב, כמעט בגובה שלו. היא לא מרגישה כלום כשהוא מחבק אותה סוף סוף, בגולמניות, מעל לרצועות ולמימיות המשתלשלות. היא מנופפת לו לשלום עד שחתיכת התרמיל האחרונה נעלמת מעבר לדלת. הלובי מתרוקן בהדרגה, אבל היא מחכה עד שהיא נשארת לבדה ורק אז מתיישבת מול המחשב ובודקת את המייל. הודעה חדשה. מאיוואן. את לא מבינה שהשנאה הזו היא המדד לאהבה שלי? התקבלה ב-4:23 לפנות בוקר.

היא סוגרת מיד את המייל אבל לא קמה מהכיסא. השקית עם המתנות, פחות הגרביים, נשארה על שולחן ארוחת הבוקר. עוד לא צהריים, אבל השמש כבר חודרת בעוז לחצר הפנימית המלבנית והקירות הלבנים מזדהרים. כשהיא מביטה לשם היא רואה משהו יורד מהשמיים. איטי, לבן, קל. מה זה? היא יוצאת לחצר ושם, בין חבלים בלי כביסה, היא מביטה למעלה, לשמיים הבורקים, החפים מענן. גשם של אבק, גשם יבש. היא מטאטאת את הרצפה בכף הרגל והנעל משאירה סימן ארוך.

"אפר," היא אומרת ומתחשק לה לספר את זה למישהו. לאיוואן, לבחור שבדרכו להומאהואקה.

היא מביטה סביבה, מביטה בפליאה בחדרים הריקים. ואז היא פורשת זרועות, מחכה, מניחה לגרגרים הלבנים להצטבר ברכות על כתפיה הערומות. לא אפר, היא חושבת, לא אפר, שלג.

---

1.מטוס הסילון הראשון שיוצר באמריקה הלטינית (בארגנטינה)