גרסת המטוס תמיד תתחיל ב"היֹה היה" ותסתיים, כמובן, ב"והם חיו בעושר ובאושר עד עצם היום הזה". לגרסת המטוס יש אוהדים רבים: אין צורך להיכנס אל בין השוחות. אין צורך לזחול ולסחוב פצועים. מלמעלה אפשר להכניס את כל מה שרוצים בין "היה היה" ל"עד עצם היום הזה".

היה היה כפר קטן־קטן. ומעליו התפתלה רכבת עליזה וצבעונית שהפריחה טבעות מדויקות של עשן. מדי פעם הצטרף לרכבת מטוס ריסוס זעיר. כשלא היה עסוק בריסוס, נהג להנמיך טוס ולהציץ באנשי הכפר. מיד קלט שהילוכם נמרץ, בריא ויעיל. שלחייהם סמוקות בבריאות שבאה מכוחה של עבודה אמיתית תחת השמש, ושמתוקף אותה שמש הם נראים לו, כולם, משוחים בצבעוניות. לעתים הבחין המטוס בנערה תמירה שלמותניה כרוך סינר צחור, והיא פוסעת בצעד גמיש אחר שלושה־ארבעה אווזים הלוקים בחוצפה — אך באיזו חוצפה כפרית וחיננית! וכשהם חורגים מן התלם, מיד מחזירה אותם הנערה אליו ובת צחוק — כן, העווית הזאת שנראית מלמעלה מוכרחה להיות בת צחוק — על פניה. "נפלא," חושב המטוס שלנו, שניחן לא רק בעיניים חדות, אלא גם בכושר אבחנה מעולה. הוא פונה לרסס שדות זרים ומקנא בכך שחלקו לא עם בני הכפר הציורי השלֵו. בערוב ימיו, כשיגמור לרסס, יתיישב לכתוב סיפור על כפר שלֵו וציורי, שיתחיל במילים "היה היה" ויסתיים ב"עד עצם היום הזה".

אליס ואני האחרונות שיכולות להתלונן על גרסת המטוס. בזכותה, הרי, אנחנו מצליחות להתפרנס. ובכל זאת, חופש הביטוי שמור גם לזרקורים, כי אם לא ניתן להם פתחון פה, סופם שיחדרו לכל פינה וגומחה ויחשפו אותן לאור השמש. בגרסה השנייה, לעומת זאת, יגשש הזרקור את דרכו בחורים אפלוליים.

אז הנה, רבותי, גרסת הזרקור.

נתחיל מזה שהכפר שלנו הוא לא כפר. שלא כמו אצלנו, ב"כפר" שלווה, כרי דשא ופרות חומות ולטיפות הם חלק מהעסקה. ב"כפר" מתגוררים אנשים הדומים זה לזה במאווייהם, ובדיוק בשביל אותם המאוויים נבנה בית־עם המאכלס אספות שכל תפקידן הוא להחליט, באופן תרבותי ודמוקרטי כמובן, מהם המאוויים הבוערים ביותר שעומדים אצלם על הפרק.

נמשיך מזה שהדבר היחיד שכפרי במושב שלנו הוא השם שלו, והוא שקרי כמו כל השמות בעולם. כשלמושב קוראים מעלה אבְרַיִים, או בקיצור, אבריים, הֱיו בטוחים ששום כנפיים לא יהיו פה. כי מדובר בחוק טבע: מי ששואף אל הטפחות יזכה בשם מסד.

על כל פנים, על השם אי אפשר להתלונן. היה יכול להיות גרוע יותר. זה שהקים את המעברה אי־אז בשנות החמישים, היה עלול להשאיר אותנו ב"מעלה זמניות ג'", ועם השם הזה היינו נתקעים מתחת לאף של הקיבוץ ובין הרגליים של מנזר אבן העזר אשר בעמק. ואגב, אם מזכירים את המנזר והקיבוץ, כדאי לציין שאפילו גרסת הזרקור המחמירה לא יכולה להתעלם מהאלגנטיות של קימורי האבן והקשתות המחודדות של המנזר ומסבלו של הצלוּב שמטפטף דם פוטוגני. גם הזרקור המחמיר ביותר לא יתאפק ויעביר יד על הפרות החומות והלטיפות של הקיבוץ ויתפעל מהשבילים הקטנים שבהם מקרקשות עגלות כביסה.

הנה, תחת אלומת הזרקור מתקפלים כרי הדשא והפרות מתאדות, הולכות לגרגר להן במקום אחר. הנה עולה המסך והצירים חורקים צווחה מעל המושב שלנו. המסך אינו אלא וילון מחורר והצירים אינם אלא גבבת חלודה במגרשו של משה ברזלים. אלומת האור ממהרת לנצל חור נוסף בווילון ולחמוק משם אל ביתו של חביב המצית.

החרולים והחרדלים שחים מעט, אך לאחר רגע מרימים ראש לאות שהם כאן וממתינים לטקס ההדלקה השנתי. משם ממשיך הזרקור — חולף דרך גן המשחקים שכולו פלסטיק וכל המשתמש בו לוקה בהתקף זעם של חשמל סטטי — ומגיע אל המכולת של פרוספר, המכונה סוכת דוד הנופלת.

אצל עין רעה הוא עובר, דמום, את משוכת שדרת הפיגם, וכמעט מתגלה בצווחת האווזים של ברוך המעוקל. לרוע המזל, שום רועת אווזים טובת מזג לא מופיעה כדי להציל את הזרקור שלנו. בתוך הבית, במיטתו, מזדקף ברוך המעוקל. פניו הלומות שינה והוא ממלמל, "תראו להם! תראו להם!" ומיד חוזר אל חלומותיו המלאים בחותמות גומי, במכתבים שמתחילים ב"א.ג.נ" ומסתיימים ב"שלם את חובך מיד!"

הזרקור מוותר על ההזדמנות לבדוק את הררי המכתבים המקיפים אותו ומוסיף להתקדם. מסיר כובע דמיוני ליד הבית של השריף וחוצה את שדה הבור שבקצהו. ליד מעגל דודאים גדול ותחת שיטה מכחילה, קבורה סרח בת אשר, קדושה מצוינת, פטרונית של מסדרים רבים, שלאורך ההיסטוריה גילתה גמישות מופלאה בשלל מעברי דירה שהחלו אי־שם באזור היבוק, המשיכו עד למרוקו הברברית והסתיימו באבריים, נכון לארבעים השנים האחרונות.

הזרקור מגלה שציוּן קבר ראוי לשמו אין, אבל חתיכת סלע אומללה, שבמקרה היתה שם כשהגיעו העולים להתיישב פה, דווקא יש. חתיכת הסלע מכוסה בשכבת דונג שעובייה אינו פחות מעובי אמונתם של אנשי אבריים. נמצא פה ריכוז הדודאים "הגדול ביותר בתפוצה הדרומית של המזרח התיכון", כפי שטוענת אגודת הדודאים, והוא מעיד על פעלתנותה הרבה של סרח בתחום המין והפוריות.

הזרקור נמלט משדה הפריון ופולש כעת אל חלונות הבתים, אל האנשים שנראים נתונים בעיצומה של שנת המוות. הנה ישנים־מתים כולם: ישן לו משה ברזלים. ישנה מכשפת המוות. ישן זוג הרבנים. ישן חביב המצית. ישן פרוספר וחולם על מכולת חדשה. ישנה רשל היפה, ואף עין רעה ישן, עינו האחת עצומה והאחרת מעפעפת כלפי התקרה ומרתיעה את אלומת הזרקור שלנו.

מעורפל ומקולל מגיע הזרקור אל בית המיילדת שלנו ומנסה לחדור בעד החלון הצר. יש בפנים התרחשות כלשהי. הוא משתהה מעט, מנסה לקרוע את מעטה האפלולית ולפענח את ההתרחשות, ונחרד מרעש שהולך ומתגלגל לעברו. מוכה־שגעת הוא שולח אלומות מהבהבות לכל עבר. הרעש הולך וגובר ומתגלה בדמותה של רכבת המתקדמת בכבדות לאי־שם. קרונות־קרונות מכוערים, הנראים כמו פחי צפרדע צבועים בבורדו, נמשכים אחרי הקטר רע המזג. בואה של הרכבת מבריח את הזרקור, והוא ממהר לצמצם את אלומתו. בשעה שחלקיקי מחצבים עפים אל הכפר, הוא כבה.

הנה, הנה הווילון המכוער נופל ברעש חורקני על במת שדה הבור של המושב הצבעוני שלנו. הנה, צווחים הצירים. הנה, הדי מחיאות הכפיים של הקהל הלא־נוכח לא נשמעים.

עוד ועוד מתרחק הזרקור מהלא־כפר שלנו. היקום מקִיץ ופעמון הכנסייה מזמין למיסת הבוקר.

שמש קשוחה, כתומה וישירה מאירה את המושב שלנו וחודרת דרך עורם של האנשים הצבעוניים. כולם מתעוררים מהשינה החמוצה שלהם.