מביאה את העולם לתוך חדרי

הוא לא הבחין בי כשנכנסתי בדלת הרחבה ופניתי מיד אל שולחן המפקח על שעות העבודה, כדי לרשום את שעת הגעתי לעבודה.

בתנועה קלה, רכה ומתונה, הסרתי מעל צווארי את הצעיף המנומר, הנחתי אותו לידי, על תיק היד החום הגדול, שכריכתו של הספר כיסתה חלק ממנו, והתמקדתי בפנקס החתימות, לרשום את זמן הגעתי – שעה ודקה: שמונה ועשרים ושלוש דקות. בידי הימנית אחזתי בעט החתימות והשמאלית נחה על הצעיף והתיק, כדי שלא יחליק, כפי שקורה על פי רוב, ותוכנו יישפך החוצה.

אני "משוגעת" על קריאה – בכל מקום – ולכן אני תוחבת  את הספר פנימה בהיכנסי למקום כלשהו, או מפסיקה לקרוא בצאתי. בהסח הדעת אני משאירה את התיק פתוח, ופעמים רבות אני עושה תנועה מקרית, וכל תוכנו נשפך.

"עוד שבע דקות אני סוגר את  הפנקס" – אומר המפקח על שעות העבודה.

הצצתי בשעוני ועניתי לו:

"אבל גם שבע דקות הן פרק זמן. בדקה אחת פני העולם יכולים להשתנות".

לא חשבתי שמישהו יכול לקרוא את כותרת הספר הכתובה על שִדְרָתו של הספר המציץ מתוך התיק הפתוח, אלא אם כן הוא חד-ראייה ויכיר היטב את הספר.

מהרגע הזה, שבו הסרתי את הצעיף המנומר (עור נחש), וידי ליטפה מבלי משים את כריכת הרומן שבתיקי – מן הרגע הזה מתחילה עלילת הרומן הזה.

לקחתי בעדינות את הצעיף, תחבתי אותו בתוך התיק וירדתי במעלית.

הוא עקב אחרי לחצני המעלית. לאחר כחצי שעה נכנס למעלית וירד אל המחסן, ונעצר לידי במקום שבו אני עובדת, שקועה בריקון ארגזי צינורות הגומי החדשים שהגיעו אמש למחסן בסוף שעות העבודה, ולא הספקתי לסדרם.

בעודי עולה ויורדת בסולם הברזל, ומסדרת את הצינורות על המדף השלישי, שמעתי את קול פסיעותיו.

הוא נעמד לידי מעשן סיגריה. הבטתי בו ממרום הסולם ולפתע חשתי סחרחורת:

– אסור לעשן, אתה לא יודע לקרוא?!

הצבעתי על השלט שעליו כתוב: אסור לעשן. חומרים דליקים.

המחסן היה מלא חומרים דליקים – בנזין ונפט. הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה.

ירדתי בשלבי הסולם בתנועות מהירות והרמתי את בדל הסיגריה. הסולם כמעט נפל עלי:

– מה ההפקרות הזאת?! הרצפה נקיה!

– מה, אנחנו בבית חולים? – אמר בסרקזם והוסיף:

– אבל לא ראיתי שום מאפרה.

– אמרתי לך שאסור לעשן!

שמתי את בדל הסיגריה בשקית האשפה בפינה הקטנה שווילון שחור חוצץ בינה לבין חדרי. פתחתי ארגז נוסף של סחורה, וסידרתי את תכולתו על המדף השלישי.

– את עובדת כאן?

-מה נראה לך? – השבתי לו קצרות, משתוממת על נוכחותו לידי. בדרך כלל אין איש נכנס לכאן מלבד הפועלים המעבירים סחורה אל המחסן וממנו.

-לבד?

-אתה רואה פה עוד מישהו?

-למה את עונה בשאלה על שאלה?

-ולמה אתה מיתמם?

-אני מעצבן אותך?

-אני לא מבינה מה אתה עושה כאן.

-ראיתי אותך למעלה לא מזמן ורציתי לדעת מה העבודה שלך.

-במחסן כמו שאתה רואה. מי אתה? מה אתה רוצה?

-זה חשוב לך?

-אתה פה אצלי במקום העבודה שלי. אני אחראית על הדברים האלה.

-את חושדת שאני בא לגנוב ממך?

-לא, אתה לא יכול. יש מצלמות בכל מקום, והן מקליטת כל מה שקורה.

-איפה אני יכול לעשן?

-ירדת לפה כדי לעשן?

-ממש לא. ירדתי כדי לדבר איתך, אבל את לא מפסיקה לעלות ולרדת עם הערמות האלה.

-אלה צינורות. זאת סחורה וזאת העבודה שלי.

-זה לא מעניין אותי.

-למה אתה רוצה לדבר איתי?

-אני לא יודע.

-אתה מכיר אותי?

-אני רוצה להכיר אותך.

-אתה מוזר.

-גם את.

-אתה חושב שאנחנו במחזה אבסורד?

-את אוהבת את בקט?

-לא.

-את מעדיפה את ארנסטו סבטו.

רק כאן, נוכח המילים האלה, חדלתי לעלות ולרדת והבטתי בו. הבטתי בו בפעם הראשונה. הבטתי בעיניו, ולראשונה בחיי, גרמו לי עיני גבר מבוכה.

-ראית את הספר?

-הוא היה בתוך התיק.

-הבחנת בכותרת?

-מתוך התיק.

-חצי מהכריכה היה בחוץ.

-אתה מכיר את הספר?

-אני מאוד אוהב את סבטו.

-מה אתה רוצה?

-לעשן.

-אתה מתעקש לעשן פה?

-כן.

-תראה (הושטתי את זרועותי לעזרה), המקום מלא בשמנים וגריז דליקים.

-אין איזו פינה שנוכל לעשן בה?

-אני לא מעשנת בעבודה.

-אני חייב סיגריה.

ניערתי מעל ידיי את אבק הארגזים והצינורות וניגבתי אותם בחצאית. ביקשתי ממנו לבוא אחריי.

פתחתי דלת שיוצאת למרפסת מרובעת, המשקיפה על שטח ריק.

-כאן אתה יכול לעשן.

עמדתי לעזוב אותו ולהיכנס, אך הוא אחז בזרועי:

-תישארי איתי.

-קר לי כאן

-אני לא נשאר לבד.

-אני אביא את המעיל.

נכנסתי כדי להביא את המעיל, והרגשתי שאני משחקת בהצגה. לפעמים זה קורה לי: אני חשה שאני עושה דברים שהם מחוץ למציאות. אני מתנהגת כאילו אני ישנה או מחוסרת הכרה, לא שולטת במעשיי, כאילו שאלתי את הגוף שלי ממישהו, והמוח שלי במקום אחר, ואני מדברת אל יצורים שאינם בנמצא ושומעת קולות מפטפטים איתי, לוחשים לי. אין לי זמן לחשוב עכשיו. אני נאלצת להתנהג כראוי. אחר כך אני אחשוב מי האיש הזה, מאיפה הוא בא, והאם הוא באמת קיים במציאות, האם אני מכבה את הסיגריה שלו על רצפת המחסן? אני חייבת למהר אליו כעת, לפני שהסיגריה שלו נגמרת, ואז איאלץ לחכות לו, כי הוא ידליק עוד סיגריה ויגמור גם אותה.

-אתה לקוח של החברה הזאת?

-לא.

-אתה עובד בחברה?

-לא.

-אז מה אתה עושה כאן?

-יש נסיבות שהביאו אותי. אני אסביר לך אותן אחר כך.

-אז אתה לא עוסק במכוניות?

-לא, אני עורך דין.

-מקצוע טוב.

-כנראה.

-אתה לא אוהב אותו?

-לא ממש. ואת – את אוהבת את המקצוע שלך כאן?

-זה לא המקצוע שלי!

-כלומר?

-זאת פרנסה, לא העבודה שאני רוצה.

-ואיזה עבודה את אוהבת?

שוב הבטתי בו, הסתכלתי בעיניו, ושוב מבטו הביך אותי, אני שמעולם לא הביכו אותי עיניו של גבר. הושטתי ידי אליו, מבקשת סיגריה – זה סוג השיחה היקר לי ביותר. עכשיו אני צריכה סיגריה.

הוא נתן לי סיגריה. הוא לא הופתע, כאילו צפה מראש כל דבר שאעשה, כאילו הוא מכיר אותי. האם זה חלק מהטקסט המוכן מראש? הוא התקרב אלי להדליק לי את הסיגריה. נשימותי התנגשו בנשימותיו, ולפתע הפך ליבי לציפור מפרפרת בין צלעותי. בעודי נושפת את העשן מתוך חזי, אמרתי בכוח ובביטחון:

-כתיבה!

-את רוצה לכתוב?

-אם הייתי יכולה לבחור את המקצוע שאני אוהבת, הייתי בוחרת בכתיבה.

-איזה סוג של כתיבה?

-רומנים.

-ובגלל זה את קוראת את סבטו?

שאפתי שאיפה נוספת מהסיגריה, התקרבתי אליו, נשענתי בראשי קרוב אליו – נצמדתי אליו כמעט – ובחצי לחישה אמרתי:

-לפעמים אני מרגישה כאילו יצאתי מתוך ספר.

הוא לא חייך, ולא ניכרה בו תדהמה:

-זה קורה לפעמים.

-זה קורה לך?

-לא, אבל שמעתי על אנשים שזה קרה להם.

-אני לא שמעתי ולא קראתי על דבר כזה.

הוא מעך את הסיגריה שלו על הגדר, ושאל במבטו לאן הוא יכול להשליך אותה. לקחתי את בדל הסיגריה שאחז בו בין האגודל לאצבע, אצבעותי נגעו באצבעותיו היפות, והעפתי את הסיגריה באויר.

-אני דומה לסיגריה הזאת.

-כרגע אמרת שיצאת מספר. הבדל שזרקת הוא חסר חשיבות.

-והאדם שגם הוא יצא מספר, יש לו חשיבות?

-בטח.

חשקתי את שפתיי ולא עניתי.

-אני יכול להזמין אותך לכוס קפה באיזה מקום?

-אני לא יוצאת עם זרים.

-אבל אני לא זר!

-כלומר?

-לא שוחחנו עכשיו?

-וזה מספיק?

-מספיק בשביל לשתות כוס קפה.

-קר לי, ניכנס?

נכנסתי והשארתי את מעילי תלוי עלי. שאלתי את עצמי ומיד עניתי "לא, אני לא מדמיינת", ופתאום התחלתי לחשוב "אבל הזמן שיש לי קצר, אני עוד בתוך הארוע, ולא יכולה לקבוע אם זו מציאות או דמיון".

-הנה, בואי נלך.

-עוד לא הסכמתי.

-טוב, תשמעי: נניח שכמו שאת אומרת, את דמות ספרותית שיצאה מספר, אז אולי נדבר על העניין ברוח הרומן?

אהבתי את מה שהוא אמר. נדתי בראשי במבט שואל:

-נצא ביחד, נשתה קפה באיזה מקום, נפטפט, ואז תחזרי לכאן, ממש כאילו יצאת מהרומן אל החיים, או חזרת מהחיים אל הרומן.

לא יכולתי להפוך בעניין בראשי, הוא מדבר כמו שאני חושבת, בהגיון שלי ממש. מה ההבדל בין ספר למציאות, בין סיפור כתוב למציאות המילולית שאנו חיים בה, ומי קובע אם מה שאנחנו חווים, גם הוא רומן? הוא מפלרטט עם המחשבות שלי עצמן.

-יש לך כאן כסף?

-הרבה.

-טוב, לי אין כסף. אני הולכת איתך בתנאי שאתה מחזיר אותי לפה.

-מסכים.

-תתחיל ללכת. אני מתקשרת למנהלת המחסן כדי לבקש ממנה. יש לנו רק שעה.

-בסדר, שעת-רומן אחת זה מספיק

צחקתי ואמרתי:

-שעה של חיים ברומן.

***

אני לא חושבת ששתינו שתי כוסות קפה, כי המבוכה והספקנות הקיומית התעבו. התחלתי להרגיש שאני קלת-משקל יותר, שאני כמו נוצה שנוגעת-לא נוגעת בקרקע, ונתקפתי רצון עז לצחוק.

עצם קיומי נתערפל בעיניי. מי אני? מה קורה?

אני מוצאת את עצמי במצב הזה ברגעים מסוימים שעליהם ארחיב בהמשך, אבל מה שתיתי כרגע, שגורם לי להרגיש שאני יצור בלתי מציאותי ושכל מה שקורה כעת לא קורה באמת. אולי מַתִּי לפני שנים ונדמה לי שאני דמות ספרותית מרומן – של סבטו כנראה. האמנתי שאני אדם חי והרחבתי נוכחותי במציאות.

מכיוון שארועים מתרחשים סביבי, וסבטו שאני מניחה שהוא אשר יצר אותי אינו עומד לפניי, או שאיני רואה אותו עקב "מות הסופר", אני נאלצת לעמוס את משא קיומי הנוכחי הכבד, ותהיה אשר תהיה מידת ספקנותי כלפיו, ייתכן שהוא אמיתי, ועליי להתמודד עם אשר סביבי בגישה מציאותית כלשהי, ולא בגישה ספרותית.

אבל חרף נסיונותי שלא לצחוק למשל, ולאסוף את עצמי כדי שלא אפול או אפיל איתי משהו שנמצא בסביבתי – השולחן או קנקן המים או האגרטל – אני לא יכולה להשתחרר מן האדישות שמקנה לגופי איזו מראית עין של קלות.

נניח שאני ישות ספרותית, ועל כן אני מתנהגת על פי רצון המחבר או המחברת, וכל מאמציי לשלוט במעשיי יעלו בתוהו. ואם אינני ישות וירטואלית, אין לי, במצב הזה, אלא לנהוג בתבונה. כל שעלי לעשות הוא להיזהר, כדי שלא אפול ארצה ואניח לאחרים ללעוג לי.

-מה שתינו?

-קוניאק

-רק?

-כן, את הזמנת קפה עם קוניאק.

-יש לי קצת סחרחורת.

-את רוצה ללכת?

-ללכת לאן?

"את תיכנסי לספר" אמר, וקם בחיוך, ואני התפרצתי בזעם:

-אתה צוחק עליי?

"מתנצל," אמר בנימה רצינית שאינה מותירה מקום לוויכוח. עניתי לו במידה של עוינות:

-אל תחזור על זה יותר.

קמתי והלכתי אחריו ולא עלה בדעתי לשאול אותו לאן אנחנו הולכים. הייתי חייבת ללכת למקום אחר, לכל מקום שהוא מחוץ למקום הזה. במעלית (אני לא זוכרת שנכנסנו למעלית בבואנו) נשענתי בראשי על כתפו.

את שיכורה?

לא השבתי.

כשהמעלית נעצרה הוא הניח את זרועו על גבי כדי לתמוך בי, והכניס אותי לִמְכונית. ציחקקתי, וגיהקתי ריח של קוניאק. אמרתי לו:

-זה שער הרומן?

הוא חייך חיוך שובה-לב, ושמתי לב שהוא נאה ביותר. כבר קודם חשתי בכך, אבל לא התייחסתי לעניין הזה, לא הייתי ערה לו. עכשיו הרגשתי היטב כמה הוא נאה. האם זה הסוכר הארור שמשבש את דמיוני? האם בשל כך נבוכותי בהביטי בעיניו בפעם הראשונה?

-לאן אנחנו הולכים?

-בבקשה, אל תשאל אותי שצריך לחשוב עליהן. אני לא במצב שאני יכולה להתרכז. אני במקום אחר עכשיו.

ידידי הדליק סיגריה. שמתי לב שאני לא יודעת מה שמו. רציתי לשאול אותו אבל הנייד שלו שם קץ לרצוני. אני לא יודעת מה הוא אמר – הוא שוחח בטלפון באנגלית שאני לא אוהבת, ושליטתי בה מוגבלת. כשניתק את השיחה, כבר נשכחה ממני השאלה.

ישבתי על כורסה מוזהבת, ומסביבי אנשים רבים, ולא ידעתי היכן אני ומי הביא אותי אל המקום הזה, ועזב אותי או שכח אותי – זהו הסבר שתמיד חששתי ממנו – הפחד שליווה אותי תמיד הוא שאאבד את עצמי.

איך להסביר את זה?

אינני מתכוונת לניכור אלגורי או מחשבתי, אלא לניכור פיזי, שלא אוכל להוליך את עצמי, לשאת את עצמי, לקחת את עצמי. אוף… אני לא יכולה לתאר אותו, כשאני מנסה לדבר עליו הוא הופך למשהו אחר.

יש דברים שעוברים עלינו, והשפה אינה יכולה לבטא אותם, להיפך: השפה מעוותת אותם. אוף…אנסה להסביר איך אני מאבדת את עצמי.

כשיש דוחק ברחוב, או כשמישהו מאבד מישהו, אני מרגיעה את עצמי: "אני עם עצמי. שום דבר לא מפחיד". להיות עם עצמי מבטיח לי שאני אתנהג בצורה הגיונית ונכונה. אבל עד מהרה אני שואלת את עצמי: "אבל מי זה האני שמלווה אותי ואני בוטחת בו?". אני יודעת שאלו דברים שקשה להבין אותם, כי קשה להסביר אותם, אולי יש מי שמרגישים כך, בצורות שונות, אבל להביע את זה במילים – קשה.

מה שחשוב הוא שאני עם עצמי ולא עם מישהו אחר. מה יקרה למשל אם אהיה במטוס או באוטובוס או באוניה, ויקרה לי משהו קוסמי? אני אציל את עצמי, אבל אם אהיה במקום מישהו אחר, אני מעריכה שסיכויי להינצל פחותים בהרבה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה. לא חשוב, לא חשוב.

איפה אני עכשיו? איך אני צריכה להיות עם עצמי כדי לעזור לעצמי? אני צריכה לקום, להתנועע, לאפשר לאני הזה ששוכן בתוכי לעשות משהו, במקום לקפוא על מושבי, כאילו הוא אינו עמי.

הבחנתי בו מרחוק, ביפיוף הזה, שבכל פעם שרציתי לשאול אותו מה שמו, קרה משהו ושכחתי לשאול.

הוא רקד עם נערה יפה מאוד. חיבק אותה בשקיקה, שוחח והתלוצץ איתה, לחש באוזנה והיא צחקה בקוקֶטיות, נערה יפהפיה שיופיה התגרה בי ממש.

קמתי ופניתי ללכת לקראתו. הוא האדם היחיד המוכר לי באותו מקום שמצאתי בו את עצמי לפתע.

"איך את מרגישה עכשיו?" שאל אותי. נענעתי בראשי בלי להשיב, כי כדי לדבר בהמולה הזאת הייתי צריכה לצעוק. הוא חש בדבר ושאל:

-נלך?

כאילו הציל אותי מאיזה מיצר. חייכתי אליו. נראה שאני לא במקום הנכון, אבל מעניין לאן הוא ייקח אותי.

-אני אביא את המעיל שלי.

ברגע שהרחתי את האוויר הנקי ברחוב, שכך השאון שקדח בראשי.

"לאן אנחנו הולכים?"

שאלתי אותו.

הוא הציץ בשעונו:

-כבר מאוחר. שאביא אותך הביתה?

-מה השעה?

-תשע.

-בערב?

הוא צחק צחוק רועם.

-כן, בערב.

-אני רגילה לחזור בשמונה בערב.

-אני לא יודעת איך נזכרת בזה פתאום?

-יש בעיה?

-אני לא חושבת.

כאילו אני שוקעת במים או רואה את המתרחש דרך מחיצה, החל הערפל שבראשי להתפזר, ומחשבותי החלו להתבהר. נזכרתי היכן אני גרה ושכנראה אני לא דמות מתוך רומן, משום שעל הבניין שמול פתחו עצר הבחור הנאה את מכוניתו היה כתוב 6, כפי שאמרתי לו קודם לכן, כשהדרכתי אותו אל כתובת מגוריי.

-שאני ארד איתך?

-כן בבקשה.

ירדנו מהמכונית, והוא נכנס איתי אל הבניין. הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידי ואמר שהוא מצטער אם הכעיס אותי במשהו.

התעלמתי מידו המושטת, נאחזתי בצווארו ונצמדתי אליו בנשיקה ארוכה.

חשתי בריח היין בשפתיו, אבל הוא נראה כאילו לא חיבק אותי ולא נישק אותי, כאילו אחזתי באדם עשוי חלל ריק.