“אֵיפֹה שֶׁתְּחַפֵּשׂ’תָּם וּמָתַי שֶׁתְּחַפֵּשׂ’תָּם – שָׁמָּה תִּמְצָא’תָּם,” אָמַר הַדּוֹד רֵמוּס בְּהַטְעָמָה.

“יְלָדִים טוֹבִים יוֹדִ’ים תָּמִיד אֵיךְ לִ’תְנַהֵג. תִּקַּח לְמָשָׁל תַּ’יְּלָדִים שֶׁל דּוֹן אַרְנָב: הֵם שָׁמ’וּ בְּקוֹל אַבְּ’שֶׁלָּהֶם וְאִמְ’שֶׁלָּהֶם מִסּוֹפַ’יּוֹם עַד סוֹפַ’יּוֹם. בָּרֶגַע שֶׁדּוֹן אַרְנָב הָיָה אוֹמֵר לָהֶם ‘נוּסוּ’ – הֵם נָסוּ, וּכְשֶׁגִּיבֶרֶת אַרְנָב אָמְרָה לָהֶם ‘טוּסוּ’ – הֵם טָסוּ. כֻּלָּם עָשׂוּ’ת’זֶה, כָּל מָה שֶׁאָמְרוּ לָהֶם. וְהַבְּגָדִים שֶׁלָּהֶם הָיוּ תָּמִיד נְקִיִּים, וְהָאַף שֶׁלָּהֶם הָיָה תָּמִיד תָּמִיד יָבֵשׁ.”

מִבְּלִי מֵשִׂים הֵרִים הַיֶּלֶד הַקָּטָן אֶת יָדוֹ אֶל פָּנָיו וְחִכֵּךְ אֶת קְצֵה אַפּוֹ בְּשַׁרְווּל מְעִילוֹ.

“כֵּן, הֵם הָיוּ יְלָדִים טוֹבִים,” הִמְשִׁיךְ הַכּוּשִׁי הַזָּקֵן בִּנְעִימָה נִלְבֶּבֶת, “וּכְשֶׁהֵם לֹא הָיוּ פַּ’ם אַחַת טוֹבִים – אָז כִּמְעַט שֶׁלֹּא נִשָׁ’רוּ יוֹתֵר אַרְנָבִים קְטַנִּים, אֲפִלּוּ לֹא אֶחָד לִרְפוּאָה, זֶהוּ זֶה.”

“מָתַי זֶה הָיָה, דּוֹד רֵמוּס?” שָׁאַל הַיֶּלֶד הַקָּטָן.

“בַּיּוֹם שֶׁדּוֹן שׁוּעָל ‘תְפָּרֵץ לַבַּיִת שֶׁל דּוֹן אַרְנָב וְלֹא מָצָא שָׁם אַפֶ’חָד, רַק תָּ’אַרְנְבוֹנִים הַקְּטַנִּים. דּוֹן אַרְנָב הַזָּקֵן יָצָא לְצַיִד בְּחֶלְקַתַ’קּוֹצִים, וְגִיבֶרֶת אַרְנָב הָלְכָה לִ’שְׁתַּתֵּף בַּ’סֵפַת נָשִׁים שֶׁלַּ’שְּׁכוּנָה, וְהַיְּלָדִים נִשָׁ’רוּ בַּבַּיִת וְשִׂחֲקוּ בְּמַחְבּוֹאִים. וּפִת’וֹם, בְּאֶמְצַע הַמִּשְׂחָק, תְפָּרֵץ דּוֹן שׁוּעָל לַבַּיִת. הָאַרְנְבוֹנִים הַקְּטַנִּים – הֵם הָיוּ כָּל כָּךְ שְׁמֵנִים שֶׁהָרִיר ‘תְחִיל לִנְזֹל מֵהַפֶּה שֶׁלּוֹ; אֲבָל הוּא זָכַר תַּ’גּוֹרָל שֶׁל דּוֹן זְאֵב וּפָחַד לִבְלֹעַ אוֹתָם בְּלִי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֵיזֶה תֵּרוּץ הָגוּן בִּשְׁבִילוֹ. מִפֹּה לְשָׁם הוּא רָאָה פִּת’וֹם קְנֵ’סֻכָּר שָׁמֵן וְגָדוֹל עוֹמֵד בַּפִּנָּה; וְאָז הוּא ‘שְׁתַּעֵל בִּשְׁבִיל לְנַקּוֹת תַּ’גָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְאָמַר בְּקוֹל עָבֶה:

“הֵי! אַתֶּם שָׁם, אַרְנ’וֹנִים, רוּצוּ לַפִּנָּה וְהָבִיאוּ לִי חַתְ’כָה מֵהָעֵץ הַמָּתוֹק-מָתוֹק הַזֶּה!” כָּכָה הוּא אָמַר וִ’שְׁתַּעֵל שׁוּב פַּ’ם.

הָאַרְנָבִים הַקְּטַנִּים נִגְּשׁוּ לַקְּנֵ’סֻכָּר, הֵם נִגְּשׁוּ, וְהֵם כּוֹפְפוּ’תוֹ, וְהֵם הִזִּיעוּ עָלָיו, אֲבָל בְּלִי שׁוּם תּוֹצָאוֹת. הֵם לֹא’צְלִיחוּ לִשְׁבֹּר’תוֹ. דּוֹן שׁוּעָל עָשָׂה’ת’עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שֶׁהוּא לֹא מִסְתַּכֵּל, אֲבָל הוּא הִמְשִׁיךְ לִנְבֹּחַ:

“קְצָת יוֹתֵר מַהֵר, אַרְנ’וֹנִים! אֲנִי מְחַכֶּה לָכֶם!”

וְהָאַרְנָבִים הַקְּטַנִּים הִמְשִׁיכוּ לִ’תְרוֹצֵץ מִסָּבִיב לַקְּנֵ’סֻכָּר אֲבָל לֹא’צְלִיחוּ לְקַצֵּץ’תוֹ. מִפֹּה לְשָׁם הֵם שָׁמ’וּ פִּת’וֹם צִפּוֹר קְטַנָּה שָׁרָה מֵהַגַּג שֶׁלַּ’בַּיִת, וְהַמִּלִּים שֶׁלַּ’שִּׁיר הָיוּ כָּאֵלֶּה:

חַדְּדוּ אֶת הַשִּׁנַּיִם

וְנִשְׁכוּ בּוֹ חַת וּשְׁתַּיִם

נִשְׁכוּהוּ נִגְסוּהוּ –

וְכָכָה תִּשְׁבְּרוּהוּ.

הָאַרְנָבִים הַקְּטַנִּים שָׂמְחוּ נוֹרָא לִשְׁמֹעַ תָּ’עֵצָה הַזֹּאת, וְהֵם נָשְׁכוּ תַּ’קְּנֵ’סֻכָּר, וְעוֹד לִפְנֵי שֶׁדּוֹן שׁוּעָל הִסְפִּיק לָקוּם עַלָ’רַגְלַיִם שֶׁלּוֹ הֵם הֵבִיאוּ לוֹ חַתְ’כָה מֵהַקָּנֶה; וְדוֹן שׁוּעָל – הוּא’תְיַשֵּׁב בַּחֲזָרָה וְחָשַׁב וְחָשַׁב עַל אֵיזֶה תֵּרוּץ הָגוּן בִּשְׁבִיל לִבְלֹעַ תָּ’אַרְנָבִים הַקְּטַנִּים. אַחֲרֵי אֵיזֶה רְגָעִים הוּא קָם עַלָ’רַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְנִגַּשׁ לְמִסְנֶנֶת שֶׁהָיְתָה תְּלוּיָה עַלַ’קִּיר וְנָבַח:

“הֵי, אַתֶּם, אַרְנ’וֹנִים! קְחוּ תַּ’מִּסְנֶנֶת הַזֹּאת וְרוּצוּ אֶל הַנַּחַל וְהָבִיאוּ לִי קְצָת מַיִם קָרִים!”

הָאַרְנְבוֹנִים הַקְּטַנִּים אָצוּ רָצוּ לַנַּחַל, הֵם רָצוּ וְנִסּוּ לָקַחַת מִשָּׁם מַיִם בַּמִּסְנֶנֶת, אֲבָל כָּלַ’מַּיִם נָזְלוּ כַּמּוּבָן הַחוּצָה דֶּרֶךְ הַחֹרִים. הֵם נִסּוּ שׁוּבְפַּ’ם וְשׁוּבְפַּ’ם, וְהַמַּיִם נִשְׁפְּכוּ שׁוּבְפַּ’ם וְשׁוּבְפַּ’ם; וּבַסּוֹף ‘תְיַשְּׁבוּ הָאַרְנְבוֹנִים עַלָ’אָרֶץ וְהִתְחִילוּ לִבְכּוֹת. וּפִת’וֹם בָּאָה הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה וְהִתְיַשְּׁבָה עַלָ’עֵץ שֶׁמִּמּוּל וִ’תְחִילָה לָשִׁיר: וְהַמִּלִּים שֶׁלַּ’שִּׁיר הָיוּ כָּאֵלֶּה:

אִסְפוּ נָא חִישׁ חֹמֶר וּבֹץ בַּיָּדַיִם

וְסִתְמוּ אֶת נִקְבֵי הַמִּסְנֶנֶת חַת-שְׁתַּיִם;

הַחֹרִים יִסָּתְמוּ, לֹא יָנוּסוּ הַמַּיִם,

דּוֹן שׁוּעָל לֹא יַחְשׂף לְמוּלְכֶם הַשִּׁנַּיִם.

חַת-שְׁתַּיִם הֵם קָפְצוּ, הָאַרְנְבוֹנִים הַקְּטַנִּים, וְהֵם סָתְמוּ תַּ’חֹרִים שֶׁלַּ’מִּסְנֶנֶת שֶׁהִיא לֹא תִּדְלֹף, וְ’חַר כָּךְ הֵם הֵבִיאוּ תַּ’מַּיִם לְדוֹן שׁוּעָל. אֲבָל דּוֹן שׁוּעָל – הוּא’תְרַגֵּז נוֹרָא, וְהוּא קָם וְהִצְבִּיעַ עַל בּוּלֵ’ץ גָּדוֹל וְשָׁמֵן וְצִוָּה עַלָ’אַרְנְבוֹנִים שֶׁיְּגַלְגְּלוּ’תוֹ לָאֵשׁ. הַזַּאֲטוּטִים הַקְּטַנִּים נֶ’מְדוּ מִסָּבִיב לַבּוּלֵ’ץ, הֵם נֶ’מְדוּ, וְהֵם נִסּוּ לָ’רִים אוֹתוֹ בְּיַחַד, וְהֵם ‘תַ’מְּצוּ וְהִזִּיעוּ כָּל כָּךְ שֶׁרָאוּ כּוֹכָבִים. אֲבָל הַבּוּלֵ’ץ – הוּא לֹא חָשַׁב לָזוּז. וּפִת’וֹם הֵם שָׁמְעוּ תַּ’צִּפּוֹר הַקְּטַנָּה מְזַמֶּרֶת וְשָׁרָה, וְהַמִּלִּים שֶׁלַּ’שִּׁיר הָיוּ כָּאֵלֶּה:

תִּירְקוּ טוּף-טוּף-טוּף לְכַפּוֹת הַיָּדַיִם

תַּ’מְדוּ מֵאֲחוֹרֵי הַבּוּל-עֵץ שְׁנַיִם-שְׁנַיִם,

תִּדְחֲפוּ’תוֹ קָדִימָה, בַּכַּפּוֹת, בָּרַגְלַיִם,

גַּלְגְּלוּ’תוֹ בְּיַחַד – וְהוּא יָזוּז חַת וּשְׁתַּיִם.

הֵם גִּלְגְּלוּ תַּ’בּוּלֵ’ץ, וּבְעֵרֶךְ בָּרֶגַע שֶׁהֵבִיאוּ’תוֹ לָאֵשׁ – אַבְּ’שֶׁלָּהֶם נִכְנַס הַבַּיְתָה בְּדִלּוּגִים, וְהַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה – הִיא עָפָה לָהּ וְנֶ’לְמָה. דּוֹן שׁוּעָל רָאָה שֶׁהַשָּׁלָל שֶׁלּוֹ נִשְׁמַט מִמֶּנּוּ, וְהוּא קָם וּבִקֵּשׁ סְלִיחָה וִ’תְכּוֹנֵן לָלֶכֶת הַחוּצָה.

“אוּלַי תִּשָּׁאֵר קְצָת וְנֹאכַל אֵיזֶה כִּבּוּד קַל בְּיַחַד, דּוֹן שׁוּעָל,” אָמַר דּוֹן אַרְנָב, כָּכָה הוּא אָמַר. “מֵאָז שֶׁדּוֹן זְאֵב הִפְסִיק תַּ’בִּקּוּרִים שֶׁלּוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, אַנְ’מַרְגִּיש תַּ’צְמִי דֵּי בּוֹדֵד בַּלֵּילוֹת הָ’רֻכִּים הָאֵלֶּה,” הוּא אָמַר.

אֲבָל דּוֹן שׁוּעָל – הוּא כִּפְתֵּר תָּ’אֲפֻדָה שֶׁלּוֹ עַד הַצַּוָּארוֹן וְהָלַךְ לוֹ הַבַּיְתָה. וְזֶה מָה שֶׁכְּדַאי גַּם לְךָ לַ’שׂוֹת עַכְשָׁו, חֲמוּדִי, ‘פְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה תַּ’צֵּל שֶׁל אִמְ’שֶׁלְּךָ מִתְנוֹעֵעַ קָדִימָה וְאָחוֹרָה מוּלַ’חַלּוֹן, וְאַתָּה יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק כָּמוֹנִי שֶׁזֶּהוּ סִימָן שֶׁהִיא מְחַכָּה לְךָ.”

*הסיפור לקוח מתוך: “הדוד רמוס” מאת יואל צ’נדלר הריס, הוצאת זמורה, ביתן 1983.