באותו 11 בספטמבר, כשיידיתי אבנים בשוטרים, לא העליתי על דעתי שיום אחד גם אני אהיה שוטר.
זה היה ב-11 בספטמבר 1973. אני כבר לא זוכר איך שמעתי על ההפיכה בצ׳ילה ועל רצח הנשיא אַייֶנדֶה. מוזר, לא? היום אני לא מסוגל יותר להיזכר איך ידיעות התפשטו כאש בשדה קוצים בזמנים בלי אינטרנט ובלי טלפונים ניידים. אבל איכשהו זה נודע לי, גם מתוך ההצהרה לתקשורת של הנרי קיסינג׳ר, ששעות מעטות אחרי מותו של איינדה כבר הודה בעליצות שארצות הברית תמיד תהיה נכונה לסייע לידידותיה.
מיד עליתי לְמונית. לא היו הידברויות. לא זכור לי שרצו טלפונים כדי לארגן הפגנה ספונטנית. פשוט היה ברור: אני מוכרח להגיע מיד לשגרירות ארצות הברית. הייתי אז בראשית שנות העשרים לחיי, סטודנט חולמני לפילוסופיה עם נטייה לדיכאונות. לא היה לי הרבה כסף. אני חושב שהייתי הסטודנט היחיד בווינה שהגיע אז במונית להפגנה. אבל באותו יום לא הייתה לי סבלנות לנסיעה בחשמלית.
בגלל הזעם.
אולי לא נזקקנו אז לטלפונים ניידים מפני שגם בלי מכשירים אלקטרוניים קלטנו את מה שהיה באוויר: הזעם.
כשהגעתי לרחוב שבו עמדה השגרירות, כבר נאספו שם כמה מאות בני אדם, ומדקה לדקה הם הלכו והתרבו. פתאום ראיתי את עצמי עומד שם, מניף בקצב את אגרופי הקמוץ וקורא עם האחרים: ״אַייֶנדֶה, אַייֶנדֶה, מותך הוא לא הסוף!״
למען האמת, מה שהנפתי לא היה אגרוף קמוץ. היה לי ספר איתי, עותק של ״הדיאלקטיקה של הנאורות״ מאת הורקהיימר ואדורנו, שכל היום נשאתי עמי, אז פשוט הנפתי את הספר הזה באוויר כשהתחלנו לקרוא ״אַייֶנדֶה, אַייֶנדֶה …״. למחרת התפרסם ב״וִינֶר קוּרייר״ תצלום שלי מניף את הספר וצועק. מתחתיו נכתב: ״סטודנטים מפגינים עם התנ״ך של מאו מול שגרירות ארצות הברית״.
בקצה הרחוב שבו עמדה השגרירות היה אתר בנייה. אני חושב שמשם הבאנו את האבנים. בה בעת התפרסו במקום עוד ועוד ניידות משטרה. ואז ראיתי את וֶרנֶר, חבר מהחוג לפילוסופיה. לו אני חב תודה על כך שלא נעצרתי או נפצעתי. הוא נתקף חרדה. היה לי הרושם שהוא נכנס למצב של היפר ונטילציה; הוא התנשם נשימות שטוחות ומהירות ואפילו חרחר. הוא משך לי במעיל וגרר אותי משם. חשבתי שמוטב שאטפל בו.
ידעתי שוורנר סובל מאי-ספיקת לב. הוא היה משוכנע שהקפיטליזם אשם במחלה שלו ולכן סירב לקבל טיפול במערכת הבריאות הבורגנית. אלא שבווינה לא היה מומחה מרקסיסטי למחלות לב, שיכול להציע טיפול המבוסס על ההנחה שהקפיטליזם גרם לַמחלה. פחות משבועיים אחרי ההפגנה מול שגרירות ארצות הברית ורנר כמעט מת ממחלתו – בזמן סמינר על ״תפקיד האורגזמה״ מאת וילהלם רייך.
אני עצמי הייתי בימים ההם בריא כמו שור. רק פעם אחת – כששברתי את הרגל במשחק כדורגל של טרוצסקיסטים נגד מאואיסטים– התבזיתי ונאלצתי לקבל טיפול רפואי. אני מזכיר את זה רק מפני שמצד אחד עמדתו של ורנר נראתה לי אמנם מטורפת, אבל מצד שני, בתוך תוכי גם נראתה לי מתקבלת על הדעת. אילו סבלתי אז ממחלתו של ורנר, יתכן שהייתי מת והופך לקורבן אלמוני של ההתנגשות בין סדרי עולם.
ככל שהתנהג העולם המערבי באדנותיות כלפי צ׳ילה, בה במידה היה באותם ימים חסר אונים כלפי מדינות ערב. בשנת 1973 התרחש לא רק אותו 11 בספטמבר נשכח, אלא זו הייתה גם השנה של ״משבר האנרגיה העולמי״, כמו שהוא נקרא. השֵיח׳ים, כך נכתב בעיתונים, ״סגרו את ברז הנפט״. זה מה שהרגיז את הרפובליקה האוסטרית כולה: כמה ראשי שבט פרימיטיביים מהמדבר, שבמקרה ישבו על מאגרי הנפט הגדולים בעולם, כפו על הדמוקרטיות המתורבתות להתנזר. קנצלר אוסטריה המליץ לכל הגברים שלא להתגלח יותר במכונה חשמלית, אלא בתער, כדי לחסוך באנרגיה. הונהג ״יום בלי מכוניות״ כדי לצמצם את צריכת הדלק, ובבתי הספר הונהגה ״חופשת אנרגיה״ כדי לחסוך בהוצאות החימום.
בימים ההם, כשהעיתונים לא חדלו לכתוב על ״משבר האנרגיה״, גרתי בדירה לא מחוממת וסבלתי ממשבר זהות, אם כי לשני העניינים האלה לא היה דבר וחצי דבר עם משבר האנרגיה: אבי הפסיק את תשלומי התמיכה החודשיים. לימודי הפילוסופיה שלי היו, לדעתו, בגדר השחתת זמן גמורה – על גבול הפשע ממש.
הוא הניח את ה״וינר קורייר״ על השולחן.
"הבן שלי, מאואיסט מתפרע!"
"אני לא מאואיסט."
"זה אתה כאן? בתמונה הזאת?"
"כן."
הוא הנהן.
נתקפתי קדחת של שנאה ושל בוז. ההנהון של אבי נראה לי התגלמות הטמטום, הצדקנות והניוון הרגשי. לא היה לו מושג מה זה מאואיזם. הוא לא יכול היה לדעת אם אני באמת חסיד של המאואיזם, לכן גם לא יכול היה לדעת שאני מסתייג מהסיעה הזאת ולא קשור אליה בשום דרך. אבל האופן שבו הבהיר, באמצעות ההנהון הזה שלו, שאין לו שום רצון לדעת, שהוא לא מוכן ולא מעוניין כלל לדבר על זה או לנסות להבין עלי משהו, הנוקשות שבה חרץ משפט, בלי להשתדל להנהיר לעצמו קודם את העניין – כל זה הותיר אותי מוכה אלם. האופן שבו העדיף להאשים את בנו, במקום להטיל ספק במשפט מתוך צהובון! הקריקטורה הזאת של טרגדיית גורל עתיקה, האופן שבו דחה את בנו בפנים מאובנות! רציתי להגיד לו כל כך הרבה דברים, עד שלא הצלחתי להוציא אפילו מילה. ההפיכה שארגן הסי-איי-איי נגד נשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות במדינה ריבונית הייתה מבחינתו חלק מ״הפוליטיקה העולמית״, אבל עצם זה שבנו השתתף בעצרת נגד ההפיכה הזאת ולמען ההגנה על הדמוקרטיה, במדינה שיש בה חופש הפגנה – זה הטיל אימה על האזרח המהוגן שלנו, והוא החליט שעליו לנקוט פעולה סמכותית.
לא אמרתי מילה. הוא אמר עוד כמה משפטים, אבל ביסודו של דבר רק את הדברים האלה: אין יותר כסף, עד שאחזור להיות ״שפוי״.
קמתי ממקומי והלכתי. איחלתי לו למות. היום אני שמח מאוד שגם את המשפט הזה לא אמרתי.
כבר היה לו סרטן אז, אבל אני עדיין לא ידעתי.
ישבתי אפוא בדירה לא מחוממת ושקעתי במשבר זהות. שאלתי את עצמי אם הלימודים חשובים לי עד כדי כך שאהיה מוכן לממן אותם בעצמי בכל מיני עבודות מזדמנות. פילוסופיה! ומה אחר כך? עכשיו כבר הייתי אני עצמי נגוע בספקות של אבי.
הלכתי להרצאות, וכשהייתי קורא אחר כך את הסיכומים שלי, הייתי שואל את עצמי אם הזיתי כשכתבתי אותם או שמא המרצה הָזָה בשעת ההרצאה. ניגשתי עוד לשתיים או שלוש בחינות, שלא היו אלא אורגיות ניצחון של הפרופסורים; רק לפני שנים מעטות עוד נרגמו בעגבניות, ואילו עכשיו יכלו לנקום בדור הסטודנטים הבא בלי להיענש: ״היטב שקדת, ידידי הסטודנט, אבל אני יכול לתת לך לכל היותר ציון ׳מספיק׳, מפני שרק אלוהים יכול להיות ׳טוב מאוד׳, אני ׳טוב׳, ואחר כך יש הרבה שלבים ריקים.״
במרץ 1974 נפטר ורנר. לא, לא בגלל הלב. הוא מת בתאונת דרכים. הלכתי ללוויה ופגשתי שם קבוצה קטנה של כל מיני לשעברים: מנהיגי סטודנטים לשעבר, מייסדי קומונות לשעבר, משוררי מהפכה לשעבר, מקימי מפלגות לשעבר – כמעט כולם בסמסטר החמישה-עשר או העשרים ללימודיהם, בעלי עבודת דוקטורט גמורה למחצה בפילוסופיה, כמעט כולם ותיקי התנועה להגשמת התיאוריה בפרקסיס. מנחה הדוקטורט של ורנר, פרופסור בנדיקט, נשא באולם הלוויות נאום, שאמנם לא שינה את חיי, אבל לכל הפחות הוסיף כתוביות לסרט האילם שבו חייתי עד אז. ״את החיים,״ הוא אמר, ״ובייחוד חיים קצרים כאלה, אי אפשר לנתח ניתוח פנומנולוגי. הם תופעה שאי אפשר לקבוע שיש לה משמעות כלשהי ביחס לתופעות אחרות, או בניתוח אחרון – למוות!״
בקהל ניכר אי-שקט. כמה קראו: ״דבר יותר חזק!״ האקוסטיקה באולם הלוויות הייתה גרועה מאוד, ופרופסור בנדיקט הרכין את ראשו קרוב-קרוב למיקרופון ואמר בעוצמת קול אדירה ומהדהדת, כאילו דיבר אלוהים מתוך הרעם: ״ביחיד שולטת המקריות, רק במכלול טמונה המשמעות…״ – הוא עשה הפסקה ואז הוסיף: ״…או חוסר המשמעות, בתקופות היסטוריות מסוימות!״
הלכתי משם. שביל החצץ של בית הקברות המרכזי. שדרות האבן. ידעתי שנגמרה תקופה: זו של הבחור הפסיכוסומטי הרווי בהיסטוריה העולמית. בכך גם הסתיימו לימודי הפילוסופיה שלי.
ומה עכשיו? בגרמניה הפכו כמה מבוגרי מחאת 1968 למציתי בתי כלבו – ואני התחלתי לעבוד בבית כלבו בווינה! גם זה היה מהשלכותיה של מחאת 1968: הגניבות מן החנויות עלו במידה כזאת שהיה צריך להתחיל להעסיק בלשים בבתי הכלבו. לא הייתה לי שום הכשרה מלבד לימודי פילוסופיה שהופסקו ועבודה סמינריונית לא גמורה על ״הדיאלקטיקה של הנאורות״, ובלש בבית כלבו הייתה אחת העבודות שהציעו לי; היחידה שהייתי מוכן לקבל על עצמי מבחינה גופנית. אני לא יודע מה גרם לי להרגיש עלוב יותר: ההתמודדות עם הגנבים הקטנים שהיה עלי לתפוס ולמסור לידי המשטרה כדי לשמור על המשרה שלי, או השיחות שניהלתי עם הזבניות בפעמים שהחלטתי, מתוך רחמים, להעלים עין מהגניבות. אומללוּת וצרוּת אופקים איזנו זו את זו באופן מושלם כל כך, עד שנוצר אצלי הרושם שבכל זאת מוכרח להיות סדר עולמי כלשהו.
כשהתפטרתי כבר הייתה לי הכשרה כלשהי: שנה של ניסיון בתור בלש. זה הספיק באותם ימים כדי לקבל משרה במשטרה; עבודה משרדית, מחלקת זיוף כספים. בזכות המכניות המנומנמת שנכנעתי לה, התקדמתי בקביעות בסולם הדרגות ועשיתי קריירה מדהימה – שדרך אגב, למרבה הפלא, לא הזיקה לחיי החברה שלי: כשנעשיתי שוטר הייתי בטוח שידידיי הוותיקים יבוזו ויתנכרו לי, אבל למען האמת, כבר בחגיגות העשור לארועי 1968 היללו אותי גיבורי מחאת הסטודנטים בתור דוגמה מוצלחת במיוחד לחדירה של רעיונות מהפכניים למוסדות השלטון באוסטריה. כך זה נמשך גם בחגיגות לציון חמש-עשרה ועשרים שנה למחאה, והסיפור שלי היה כמעט לאפוס גיבורים. מה שאיש לא ידע הוא שרציתי במתכוון להתקבל למשרה במחלקת זיופי כספים כי חיפשתי עבודה שלא תטריח אותי יותר מדי. באוסטריה ,כידוע, לא היה כסף מזוייף. מי שהיו לו האמצעים והאפשרויות לייצר שטרות מזוייפים, לא בזבז את זמנו על שילינגים, אלא ייצר ישר מארקים גרמניים.
כלומר המעבר לעבודה משרדית בשירות המדינה לא נבע בשום אופן מן האשליה שאוכל לשנות משהו: את העולם, את החברה או אולי אפילו את עצמי. זאת הייתה פשוט נסיגה ומשכורת בצִדה.
נאורות הייתה היומרה הגדולה של התקופה שבה התבגרתי. כשלמדתי באוניברסיטה, העיקר היה להיות מצוי בסוד העניינים בכל מקרה ומקרה. ליקטתי וסידרתי עובדות, בחנתי הֶקשרים, ניתחתי מניעים, בדקתי כל פיסת מידע, פיתחתי תיאוריות, חיפשתי אשמים, האמנתי שאני מתחיל להבין משהו, הסקתי מסקנות. זה מה שכינו ״חינוך״ אז. עיצובה של השקפת עולם. מי שהשקיף על העולם מצד שמאל, לא ראה עד מהרה אלא פושעים וקורבנות, עדים ומורדים אנרכיסטים. אבל מעולם לא חשבתי שאהיה שוטר. אילו הראה לי ניסיוני שאפשר באמת לפענח דברים, הייתי נעשה בנפש חפצה בלש, או לפחות פרופסור לפילוסופיה.
בעל כורחי נעשיתי קהה-נפש. לפעמים, לעיתים רחוקות מאוד, עוד היו לי רגעים של תשוקה, והייתי לוגם מהם בזהירות כמו מכוס שמפניה, ביודעי שאין זה היומיום.
בהמלצת הממונה עלי התקבלתי כחבר במועדון הטניס שלו. למדתי בשקדנות את המשחק, וגם כאן ידעתי הצלחה כלשהי, אף על פי שלא הפגנתי שום שאפתנות: כינו אותי ״הקיר״. לא זכיתי בנקודות בעצמי, אלא חייתי מהטעויות של היריב. שוב ושוב הייתי מנצח, עד שניתקלתי במישהו חזק ממני, מישהו שבאמת ידע לזכות בנקודות. במועדון הכרתי אישה אחת שפיתתה אותי ללמוד מחדש תשוקה מהי. למדתי את המשחק. גם כאן הייתי ״הקיר״. אלא שאז בא אחר ובאמת הצליח לזכות אצלה בנקודות. מפרשת האהבים הזו נשאר לי בן.
לא יכולתי לחלוק על דבריו כשאמר לי בגיל שמונה-עשרה ששוטרים דוחים אותו. זאת הייתה אשמתי. כששוחחנו אמו ואני אחרי הלידה והתחבטנו איך נקרא לו, רציתי בכל מאודי לתת לו שם של מהפכן או לוחם חופש. רק אז שמתי לב פתאום שלכל המהפכנים היו שמות לא אטרקטיביים בעליל: קרל, פרידריך, פרדיננד, לאון – אף אחד לא היה חושב על לוחם חופש עם שם כזה. או אולי ולדימיר, פידל, צ׳ה – שמות כאלה לא היו מביאים על הילד אלא לעג. אילו נולדה לנו בת, זה היה קל יותר: רוזה או אולגה. או אליס. אבל לרוע המזל הוא היה בן זכר.
לבסוף הצעתי באירוניה של ייאוש הצעה אחרונה בהחלט: זוֹרוֹ.
"איך הגעת לזורו?"
"הוא לוחם החופש האחרון שעולה על דעתי."
"לוחם חופש?" היא אמרה. "בעיקרון זורו היה משהו כמו רובין הוד."
"אז רובין?"
"רובין."
יהיה מוגזם לטעון שוויתרתי על המשרה במשטרה כדי לשוב ולזכות באהבתו של רובין.
זה היה באמצע דצמבר 2001, זמן קצר לפני תחילת השימוש במטבע האירו. נפגשתי עם רובין לארוחת ערב.
"מה שלומך?"
"בסדר."
"ואימא שלך?"
"בסדר."
אני שונא שמישהו מתעקש להיות לקוני עד כדי כך שאני מרגיש מחוייב לדבר בלי הפסקה, רק כדי שלא תתעורר מבוכה שאני מייצר בעקבות כך בדיבורי על אחת כמה וכמה. איך שהוא נראה! למען האמת הייתי צריך לעצור אותו בעוון עבירה על החוק שאוסר הסתרת פנים בציבור.
"אתה מוכן בבקשה להוריד את הקפוצ׳ון הזה, לפחות במסעדה?"
"למי זה מפריע?"
"לי."
הוא הנהן.
"אתה לא רשות ממשלתית," אמרתי. "לא הגשתי בקשה שאתה צריך לבחון עכשיו באריכות."
"בסדר, בסדר," הוא אמר והחליק את הקפוצ׳ון מראשו. אחר כך ישב לו בראש מורכן והביט בי כאילו הוא עדיין מציץ מתוך הקפוצ׳ון. ככה, בהתרסה, מלמטה למעלה, הסתכלתי גם אני על אבי כשהודיע לי בארוחת הערב שהוא לא מוכן לממן יותר את הלימודים שלי. הייתי אז מבוגר יותר מגילו של רובין כיום, אבל גם אני לא ידעתי מה לומר.
הסתכלתי על רובין וניסיתי להעלות על פני חיוך של הבנה ושל שותפות לסוד. איך שהוא הסתכל עלי! הוא עורר בי תוקפנות. לא יכולתי לסבול את זה. את המבט הזעפני שלו. הוא לא היה מורד. הוא היה נער טיפש-עשרה אווילי, גם אם על פי גילו כבר היה אמור להיות מעבר לזה.
בני היה הקיר שממנו הוחזרה אליי אי שביעות הרצון שלי.
"אתה יודע," אמרתי, רק כדי לומר משהו: "יש דברים שלא עושים אם מבינים את המשמעות שלהם. גבר חופשי, למשל, לא יכול ללכת עם צמה – תחשוב על הפאות הלבנות. יש בחורים צעירים שמסתובבים עם צמה וחושבים שהם מורדים, אבל הצמה הייתה סמל האצולה. אחד ההישגים הגדולים של הבורגנות היה שהיא נפטרה מהצמות הישנות האלה להלכה ולמעשה, ומי שמסתובב היום עם צמה …"
"אין לי צמה," הוא אמר.
"כן. אני רק אומר. או נזם באף. אי אפשר שיהיה לך דבר כזה. צעירים חושבים שזה סמל למרי, אבל זה בעצם סמל לכניעה, כי מה זה מראה? זה מראה: אני מוכן שיובילו אותי באף."
"אתה רואה אצלי איזה פירסינג?" אמר רובין. "לא באף וגם לא …"
הוא הציג את לשונו.
"בסדר," אמרתי. "אתה מבין למה אני מתכוון. מי שהוא לא דוב, לא אמור שיהיה לו נזם באף. מה שרציתי לומר …"
המלצר הביא את התפריטים.
"מה שרציתי לומר זה: מי שלא חבר בקו-קלוקס-קלאן, לא לובש קפוצ׳ון."
פתחנו את התפריטים. אני בחרתי אחרי חצי דקה, אבל רובין נראה כאילו הוא מנסה ללמוד את התפריט בעל פה, כולל שנות הבציר של היינות למיניהם.
כעבור עשר דקות שאלתי אותו: "אתה יודע כבר?"
"מה?"
"מה אתה רוצה?"
"אתה יודע מה אתה רוצה?"
"כן," אמרתי.
"ואתה הולך לקבל את מה שאתה רוצה?"
הסתכלתי בו. המלצר בא. הזמנתי. רובין אמר שהוא לוקח את אותו דבר.
"ולשתות?" שאלתי. "מיץ תפוחים?"
"הרי הזמנת בקבוק יין."
"כן."
"אז זה בסדר גמור."
"וגם בקבוק מים גדול," אמרתי למלצר.
במסעדות אני תמיד מתכוון להימנע מאכילת לחם לפני הארוחה, אבל אף פעם אני לא עומד בזה. רובין ניסה – או עשה את עצמו כאילו הוא מנסה – לשפד זית במזלג, אבל שוב ושוב ניתז הזית הצדה והתגלגל מעבר לצלחת; הוא דוקר, והזית ניתז הצדה; לעסתי מלוא הפה לחם שטבלתי בשמן זית והסתכלתי ברוגז הולך וגובר ברובין מנסה שוב ושוב לדקור את הזית, ובזית מתגלגל בכל פעם הצדה וחומק מהמזלג.
"מה אתה עושה?" שאלתי.
"אני מתיש אותו."
"מספיק עם השטויות," אמרתי. "אנחנו צריכים לדבר."
"על מה? על הקצבה החודשית?"
הוא פתח את התפריט והתחיל לעיין בו שוב.
"הבאתי לך משהו," אמרתי. "הנה! ערכת האירו החדשה."
הנחתי אותה לפניו. אוסף מנוילן של כל מטבעות האירו והסנט, בערך של 100 שילינג, כלומר בסך הכול שבעה אירו. את הערכות האלה חילקו אז הבנקים כדי שאנשים יוכלו להתרגל אל המטבעות ולהכיר אותם עוד לפני אחד בינואר.
"תודה," אמר רובין. "אתה יודע מה סבתא אמרה?"
"לא. מה היא אמרה?"
"שאתה הולך לאבד את המשרה שלך עכשיו."
"למה?"
"זה הרי כתוב בעיתון כל יום. מעולם בהיסטוריה לא היה כסף בטוח מפני זיוף כמו האירו. אנחנו עומדים בפני תקופה ארוכה בלי כסף מזויף."
"למה? בשביל הזייפנים זה בסך הכול אתגר חדש."
"אבל בשביל מה להתאמץ לזייף כסף, כשמספיק לזייף בהמרה שלו?"
"יש חוק שאוסר על זה."
"וזה נופל בתחום האחריות שלך? אנשים כמוך יהפכו למיותרים. סבתא אמרה שירמו אותנו בהונאה רשמית לגמרי, מה שיפיל אותנו בפח לא יהיה כסף מזויף אלא הכסף החדש. כמו בזמן הרפורמה במטבע של שנת 1947."
"מה אתה כבר יודע על הרפורמה במטבע של שנת 1947?"
"מה שסבתא סיפרה."
לא הבנתי יותר את העולם. רובין מורד בי – אבל בעזרת סיפורים של אימא שלי!
המלצר הגיש את הסלט ורצה לקחת את התפריטים.
רובין החזיק את התפריט שלו ואמר: "אני עוד צריך אותו!"
"איך בלימודים?" שאלתי.
"בסדר."
"כלומר?"
זה היה מוזר. הבן שלי למד פילוסופיה. הייתי אמור להבין את זה, או אפילו להרגיש סיפוק. אבל לא הבנתי את זה. אכלנו את הסלט.
המלצר פינה את הצלחות. שוב רצה לקחת את התפריט, אבל רובין הניח עליו את ידו: "לא, אני עוד צריך אותו."
"נו," אמרתי. "ספר על הלימודים שלך! לאילו הרצאות אתה הולך?"
"מבוא לפילוסופיה אחד. מבוא לפילוסופיה של הדת."
"פילוסופיה של הדת? זה מקצוע חובה?"
"כן. ומבוא ללוגיקה. חוץ מזה אוטופיות פוליטיות, אבל…"
"אוטופיות פוליטיות?"
"כן. אבל זה לא יתקיים."
"מה זאת אומרת, לא יתקיים?"
"מה שאני אומר: זה היה בידיעון, נרשמתי, אבל זה לא יתקיים. וחוץ מזה שינויי האקלים."
"סליחה?"
"שינויי האקלים. מנקודת מבט אתית ומדעית-פילוסופית."
"מה זה?"
"הרצאה ראשית. חובה בסמסטר הראשון או השני."
הנדתי בראשי. רובין לקח את התפריט והטמין אותו בתיק הגב שלו. המלצר הגיש את הפסטה.
אני תמיד מזמין מנה צמחונית כשאני נפגש עם רובין במסעדה. הוא לא אוכל בשר, ולי חשובה הסימטריה בשעת הארוחה. לצאת לאכול עם מישהו צריכה להיות חווייה משותפת בכל מובן. בחנתי את כישורי שתיית היין שלו. לא היה לו הרבה ניסיון עם אלכוהול. הוא שתה את היין כאילו היה מיץ, ואז נעצר בבעתה ושתה הרבה מים. הפסטה הייתה מזעזעת. הרוטב היה הרבה יותר מדי שמן. לגמתי לגימות קטנות מהיין והסתכלתי ברובין. הוא אכל בתיאבון. בגילו עוד אין לך בעיות עיכול. הדפתי מעלי את הצלחת, לא רציתי לאכול יותר.
"היה טעים?" שאל המלצר כשפינה את הצלחות.
"כן," אמרתי. "מצוין."
רובין הסתכל בי וצחק.
"אני יודע בדיוק מה אתה חושב," אמרתי.
"זה בסדר," הוא אמר.
לקינוח הזמנו סורבה לימון.
"עם שוט שמפניה?"
ציפיתי שרובין יסרב, אבל הוא אמר: "כן, בשמחה."
סוף-סוף הוא הסתכל אליי. היישרת המבט שלו העיקה עלי עכשיו בדיוק כמו הסטת המבט קודם לכן.
"אתה יודע מה מתחשק לי עכשיו?" הוא שאל.
הבטתי בו.
"סיבוב פאבים."
"סיבוב פאבים?"
"כן. יש לך חשק? נעבור בכמה פאבים ו…"
הוא לגם את שארית הסורבה שנמס בצלוחית שלו.
"ובכל מקום ניקח את התפריט."
"את התפריט?"
"כן. את תפריט האוכל, את תפריט המשקאות. ובעוד שנה נעשה שוב את אותו סיבוב ונשווה את המחירים."
פרצתי בצחוק. הוא בטח עובד עלי. אבל חשבתי שזה יכול להיות משעשע. וזה אכן היה משעשע. היינו כמו שני בלשים שאוספים חומר ראיות. מסעדות בורגניות קיבלו הילה של מקומות חשודים. ככל שנהיה מאוחר יותר, נעשה האזור שסרקנו אפל יותר. לא דיברנו בינינו הרבה. הבנו זה את זה בלי מילים.
כעבור תשעה חודשים קיבלתי את הצעתם של מפקדי המחוז ופרשתי משירות המשטרה עם פיצויים גבוהים ותוכנית פנסיה נדיבה. זמן קצר אחר כך, באביב 2003, מצאתי משרה בסוכנות בילוש פרטית. ביובל השלושים וחמישה למחאת 1968 – שצוין באירוע ענקי בבית העירייה בווינה, בנוכחות ראש העיר, ראש מִנהל החינוך והתרבות ושר המדע – היללו אותי כגיבור: התאמתי בדיוק לרגשות הרומנטיים של ותיקי 1968, שראו בי מעין פיליפ מרלו, אדם היודע לזרוע אור על הדברים בכל מיני מובנים.
באירוע הזה פגשתי את חברתו לשעבר של ורנר. היא ענדה משקפיים אדומים גדולים, שנשקפו מהם עיניים מלאות מלנכוליה.
"אני חושבת שהעולם בימינו לא היה מוצא חן בעיני ורנר," אמרה.
"אני לא יודע," אמרתי. "נדמה לי שכל מי שחי, העולם מוצא חן בעיניו יותר מבעיני מי שמת."
רובין פתח קבוצת פייסבוק נגד ההונאה שבהמרה לאירו; זמן קצר לאחר מכן הפסיק את לימודי הפילוסופיה ומצא משרה באיגוד המועסקים, במחלקה להגנת הצרכן.
בעצם הוא הפך למעין שוטר. מגינם של הצרכנים. לעולם לא אבין את זה. אני תמכתי בלימודי הפילוסופיה שלו, והוא נהיה מעין שוטר.
אני יושב לשולחן הכתיבה בסוכנות הבילוש המורשה ״פְרֶנצֶל״. היום אפרורי. לפי לוח השנה זה אמנם יום אביב, אנחנו בחודש מאי, אבל זה מסוג הימים שיש בווינה גם בסתיו ובחורף. אחד מאותם ימים שלא משמחים אפילו זוג נאהבים, ששום משורר לא מביע בהם את רשמיו, שמי שרק יוצא מהר לקנות סיגריות, חוזר הביתה מותש, יום שבו האווירה האפרורית גורמת לחליפות האפורות של האזרחים הזעיר-בורגנים להיראות כמו חליפות הסוואה. אני מקליד את הדו״ח המסכם לחקירה שהסתיימה מזמן. עבודה משרדית מעיקה, אפורה כמו האור הנשקף מן החלון.
עוד שש שנים לפנסיה.
