השחר עלה זה מכבר. ההרים, שפסגותיהם המושלגות נבלעו בעננים, זהרו מתחת לכְחול השמים הקר כמו מבשרים שהפוגת הלילה תסתיים בקרוב ושהשלג, אשר ירד ימים רבים ללא הרף, עומד להתחדש. אור השמש היה לא יותר מאלומת קרניים שדופה, ובדרכו לחמם מקומות אחרים ריצד בבוהק צונן על מסילת הרכבת שכמו נמתחה מאז ומתמיד אל הנצח. רסיסיו ניתזו ממנה כגצים אל הטבע הבתולי שמסביב.

הרכבות המעטות שעברו בלילה, אחת או שתיים לכל היותר, כבשו את השלג שעל הפסים והפכו אותו לקרח דחוס. האור שהוחזר מהמסילה מילא את חלונותיו של צריף המגורים הקטן, הישן והמבודד של אֶשְבֶּר, אשר שכן במרחק מה מעיירה שכוחת אל בהרים. מהלך מאה צעדים מהצריף המחופה בגג פח ניצבה בקתת הכַּוָון, בצל ענן כבד וקודר אשר כיסה זמן קצר לאחר מכן את כל השמים.

אשבר השליך בול עץ כבד לאח האפלולית, שהעכירה עוד יותר את מראה החדר העגום ממילא, והגיף היטב את דלת האח. על מכסה האח הניח קומקום נחושת מלא מים קרים כקרח. הוא ידע שהגחלים הרוחשות יזינו את הבעירה ויחממו את המים, וכך, עם בוא הערב, בשובו אל הבית כמדי יום ביומו, מדשדש בשלג בנתיבם המשוער של עקבותיו המחוקים, ישטוף את פניו וידיו במים חמים, יתיישב וישעין את גבו על שטיח קיר מעוטר בציור של אייל שותה מים, יניח לצדו את חפיסת הסיגריות, את הגפרורים השרופים ואת הדבק, יאזין לקולות הזאבים ויתכונן ליום המחר, שיהיה זהה בכל פרטיו ליום שחלף.

קיומם של חיים אחרים מעבר למסילה שלאורך הנהרות הגועשים והמתפתלים, המגיחים במלוא עוזם מן הגאיות הצרים בעת הפשרת השלגים, לא עלה כלל בדעתו; מבחינתו, מעבר להרים התלולים שהקיפו את קו האופק לא היה דבר. חפציו העלובים ורגשותיו הדלים והגסים היו תמצית הווייתו, וכל העולם כולו לא היה אלא מעגל חייו הצר וחסר המנוח.

בטרם יעטה את גלימת עור הכבש ואת כובעו וכפפותיו, תלש דף מלוח השנה ועיין בכתוב בו: שעות התפילה, דרשת הנביא, שמות מומלצים לילדים, המאכלים המתאימים לעונה ותקציר של אחד מקרבות מוחמד ומאמיניו בחצי האי ערב. דבר מכל זה לא נשאר חקוק במוחו. אבל לא היה זה דף רגיל של לוח שנה כי אם מסמך שהפיח בו חיים, מסמך שהזכיר לו את חלוף הזמן והורה כמה ימים נותרו עד האביב. האביב לא היה חלום. פיסת הנייר שבידו היתה ההוכחה לכך שהאביב קיים, גם אם נותרו עוד ימים רבים מספור עד בואו.

בשוכבו ובקומו; בבשלו מרק עדשים; באוספו גפרורים שרופים שמהם בנה דגם בית מוקטן; בשבתו בבקתת הכוון ובהודיעו בטלפון על רכבות מאחרות; בהניפו דגלים ירוקים-אדומים כדי לכוון את הרכבות המפירות את הלובן הטהור והאינסופי; בהחליפו ברכת שלום עם נהגי הקטרים, שמהם ביקש עיתונים והזמין מלח, סוכר וגפרורים; בהירדמו בלילות מול מסך הטלוויזיה המושלג תמיד; בהתרחצו בגיגית הגדולה שהציב במרכז החדר; כשנטל את המראה ואת סכין הגילוח והתגלח בחוץ, עת הפציעו פתאום קרני שמש נדירות מבין העננים ממטירי השלג; כשחלט תה ושתה אותו; כשגידל בגינה תפוחי אדמה וכרוב, האכיל את התרנגולות ופינה את השלג; כשהלך לעיירה בימי ראשון לקנות לחם כפרי וגבינה; כשימים תמימים לא החליף עם איש יותר מחמש מילים – בכל הזמנים הללו שלט בחייו חורף מעיק וממושך עד אין קץ. גם זה היה כתוב, ללא מילים, בדף שתלש מהלוח. שנים של חורפים מפרכים הותירו עליו את חותמן: חייו דמו למחלה קשה, למחול שדים עם המוות.

לא היה איש בקרבת מקום, ועל כן לא היה שום טעם לנעול את הדלת ואשבר משך אותה קלות בחזרה למקומה ויצא. הוא חייך למראה העקבות הטריים שהותירו הזאבים בלילה סביב ביתו. השלג שהתחדש עם שחר פסק לקראת הבוקר; הוא לא הספיק למחות את עקבות הזאבים, ששרטו את דלת ביתו לאחר שריח התרנגולות אשר גידל בחדר ששימש מחסן הטריף את דעתם.

טוב שהיו לו הזאבים בחייו. הקרבות שניהל עמם כששיחרו לטרף, עיניהם מנצנצות באכזריות ושיניהם הלבנות והחזקות נוטפות דם, היו למשחק מוזר ועקוב מדם ולתכלית חייו. הוא מישש את הרובה שלו כשנזכר בפראות הנשקפת מעיניהם הבורקות.

הבדידות הקטלנית כרסמה בנפשו כגידול ממאיר, והקשר עם הזאבים, שהכניס לחייו מרכיב של משחק, היה נחמתו הגדולה ביותר. פניו, שהיו פעם צעירים ובהירים, לבשו גוון צהבהב כעין החלודה. הבדידות הסבה לו כאבי ראש בלתי נסבלים. לכן נטל אופיום ככל שהיתה ידו משגת, וכך הצליח ליהנות מתחושת הסכנה: כלוליין המהלך על חבל מתוח מעל תהום איפשר לזאבים להתקרב אל ביתו, להקיף אותו ולאיים על חייו, שלא מצא בהם כל משמעות מאז שהחל לכַלות אותם בבקתת הכוון. הזאבים ירדו מההרים בלילות מוטרפים מרעב. יללותיהם הטילו אימה על התרנגולות, והן הרימו קול צעקה, וקרקוריהן רק הגבירו את שיגעונם של הזאבים. או אז היה אשבר פותח את חלונו ויורה בהנאה מרובה לתוך עינו המבריקה של זאב שהתקרב כמעט לטווח נגיעה. בבוקרם של לילות כאלה היה מוצא בשלג את העקבות המדממים של הזאבים. חודשים רבים בשנה העניק לו הטבע צבע אחד בלבד: לבן. היה זה כמו לחיות בעיוורון מתמיד. הזאבים, בעקבות הדם שהותירו בשלג וביללותיהם שקרעו את הדממה, הזכירו לו את ממשות חייו. אלמלא הם היה מפקפק בעצם קיומו בלובן הדומם.

בעודו צועד אל בקתת הכוון ומהרהר בזאבים, הבחין פתאום בכתם כחול כהה שכמעט נבלע בשלג. כחול זה לא דמה כלל לכחול השמים בבקרי אביב או בערבי קיץ, לאחר דעיכת אור הדמדומים. הוא הזכיר מעט את הכחול הניצת בלב להבת הגפרור, ברגע הראשון של הבעירה. אשבר לא האמין למראה עיניו. הכתם הכחול שנגלה לעיניו מרחוק, בין ההרים הנידחים, היה כמתנה שכמותה לא קיבל מימיו. השלג שירד לאטו חישב לכסות את הכתם. אשבר פסע לעברו, נטל אותו בזרועותיו ואימץ אותו אל חיקו בחיבה ובעדינות, כמו היה ציפור פצועה. במקום להמשיך לצעוד לעבר בקתת הכוון נשא אותו אל ביתו, והאריג הכחול שטפח על ברכיו עם כל פסיעה מילא אותו חדווה שלא תתואר.

כעבור זמן ירד הלילה. החשיכה עטפה הכול כמראה המשקפת את פניהם הנוגים של תושבי העיירות והכפרים הקטנים והמרוחקים שבין ההרים. פִידָאן, שנישאה בזרועותיו של אשבר אל הבית וניצלה מקיפאון בטוח, שקעה בשינה עמוקה ונינוחה מתחת לשמיכות הצמר שפרש עליה. הוא המשיך לעמוד למראשותיה, בהתעלמות מוחלטת מהרכבות שחלפו על המסילה ללא הרף. יללות הזאבים עלו מדי פעם מן האפלה, אולם אשבר לא שמע אותן. הוא חיכה שהאישה, אשר פנים יפות כפניה לא ראה מעולם, תתעורר.

פידאן הקיצה משנתה בפתאומיות. פחד מוות חלף על פניה. עיניה הקיפו את החדר במבט מהיר, מבועת ומבולבל. היא ראתה את האייל השותה שעל שטיח הקיר, את האדים שעלו ממרק העדשים שהתבשל על האח, את הטלוויזיה שהשמיעה מלמולים עמומים, את בית הגפרורים שניצב על הטלוויזיה ואת אשבר, שישב לרגליה וחייך.

לא היה שום דבר מפחיד בחיוכו, והוא לא עורר בה דחף לברוח. נהפוך הוא, החיוך היה תמים, פגיע ומבויש. לא נראה ולו רמז לכך שחיוך זה עלול להוביל אותה מגיהינום אחד לגיהינום אחר. רווח לה, והיא התחילה לבכות.

אשבר לא ידע שהאישה הצעירה רדופת פחד זה חודשים רבים. הוא חיכה שהבכי שחנק את גרונה ישכך, ואז לחש לה, "אל תפחדי, גברת. אני לא אפגע בך". מילותיו הרגיעו את פידאן והיא הושיטה את יד ימינה ונגעה באיילים שעל שטיח הקיר. בעודה בוכה נדדו מחשבותיה אל אירועי הבוקר שחתם את החודשים האפלים שעברו עליה.

בעלותה לרכבת שהובילה אותה אל הבית המוזר שבין ההרים עדיין היתה אחוזת פחד. אבל צלילי הרכבת שהחלה בנסיעה אטית והגבירה את מהירותה בהדרגה נשמעו לה כפעמוני הגאולה. היא ישבה לצד משפחה שמילאה את הקרון בסלים, שקיות וצרורות בד. בני המשפחה נראו מובסים משהו, אך בה בעת היתה נסוכה על פניהם ארשת של שלווה פנימית. הימצאותם בקרון חיזקה את ביטחונה. היא תיסע הרחק, הרחק מכאן. בעברה האחר העטוי שלג של הארץ הגדולה הזאת יחבק אותה בית אוהב שיהיה לה למפלט, והפחד שלא הרפה ממנה זה חודשים רבים יפשיר וייעלם כפיסת קרח שנפלה לתוך אח מבוערת.

על אף גילה הצעיר היתה קופה של שרצים תלויה לה מאחוריה. היא מיהרה אל עבר חיי זוהר ותהילה ונקלעה לדרך ללא מוצא שבקצה ארב לה פחד מוות. נים לא נים ישבה ברכבת הלילה והרהרה בחייה. לפעמים הקיצה בבהלה, לפרקים דמיינה כי ניצלה והגיעה לחוף מבטחים. אף שלא שקעה בשינה עמוקה, לא הבחינה כי המשפחה העניפה שמילאה את הקרון ירדה מהרכבת. לכן נחרדה לגלות בבוקר כי נותרה לבדה בקרון, שהאוויר בו נעשה דחוס לבלי נשוא. באין מגן ומושיע תקף אותה שוב פחד מוות.

בניגוד ללובן האינסופי והחולמני שבתוכו התקדמה הרכבת, רודפיה של פידאן היו אפלים ואמיתיים. הם התנהלו במחשכים, והיו נחושים בדעתם כי עליה לשלם מחיר כבד על שאיפותיה היומרניות. פידאן החלה לשוטט ברכבת, בתקווה למצוא מחסה בחיקה של משפחה אחרת. אבל מלבד ערב רב של גברים שעיניהם ברקו בתאווה ואצבעותיהם הקצרות והעבות סלסלו בשפמיהם השמנוניים, לא היה ברכבת איש.

המון אדם גדש את הקרונות. פידאן נתקפה חרדה משהבינה שלא תמצא את הביטחון המיוחל ברכבת הזאת, אשר פילסה את דרכה באומץ אל חבלי ארץ שכוחי אל. למרות חזותם המפחידה של הנוסעים ומבטיהם שטופי התאווה, בכל זאת האמינה שעצם נוכחותם תגן עליה ועל כן החליטה לשבת באחד מהקרונות הצפופים ביותר.

ואז קרה מה שקרה.

את האיש שברק אקדחו לכד את עינה לא הכירה ולא ראתה מימיה, אך מיד הבינה כי הוא שליח של רודפיה וכי הוטל עליו לתפוס אותה. בתוך זמן קצר הוא החל להתקדם לעברה; הוא בלט לעין כל במעיל הבהיר שעל כתפיו ובגבותיו השחורות, שנראו כקו עבה ששורטט ביד גסה על מצחו הצר והבולט. לא היה לה שום ספק שהוא אחד מרודפיה. עמידתו, התנהלותו, הליכתו הקפיצית והזחוחה, ומעל לכל עיניו, שהיו נטולות הבעה לכאורה, אך ככל שהתקרב ניכר בהן הזיק הרצחני – כל אלה העידו על כך שהימצאותו ברכבת מכוונת למטרה אחת ויחידה.

ברגע שלחץ על ההדק פתחה פידאן את דלת הקרון והשליכה את עצמה החוצה. בעודה מתגלגלת בשלג הרך שמעה ירייה נוספת, הדיה התערבבו בשקשוק גלגלי הרכבת, והיא עצמה את עיניה בשלווה. כבר לא היה אכפת לה למות. העיקר שלא נפלה בידיהם. אילו מתה באותו רגע, היה אפשר לתאר את מותה כהליכה חרישית ונינוחה אל המוות.

עתה, בחדר המוזר שבו הרגישה כיצד גופה המאובן מתרכך עד רפיון מוחלט, בכתה בהקלה גדולה, כמו אינה מאמינה ששבה מחופי המוות. היא לא הצליחה לעצור את דמעותיה גם כשלגמה מקערת המרק שהושיט לה אשבר.

"תודה רבה," אמרה. "הצלת את חיי."

אשבר לא ענה. הוא הביט בה בחיוך רך ונבוך, מנוגד בתכלית הניגוד לנופי הפרא שסבבו את ביתו הבנוי לבנים, עץ ובוץ. הצלת חיים היתה מעשה של יום יום בעולמו. בכל משחק עם הזאבים הציל את חייו שלו מחדש. משום כך לא היה מקום לתודה. פידאן גמעה את המרק, מחתה את דמעותיה והתבוננה באיש הצהוב שהציל את חייה ובשיניו הלבנות, שהשרו תמיד קורת רוח על בני שיחו. היא האמינה באמת ובתמים שהגיעה למקלט בטוח. אשבר חלט תה, ישב על הכסא ברגליים משוכלות והביט בפניה כשואל למעשיה ליד מסילת הרכבת. העיירה היתה מרוחקת למדי מהמסילה, וגם אילו היתה קרובה יותר לא היה בכך דבר, שכן הרכבות לא עצרו כלל ביישוב השומם והנידח שבין ההרים. כיצד מצאה האישה במעיל הכחול את דרכה אל ביתו העגום?

פידאן הרגישה שעליה לומר משהו, ובדתה מלבה סיפור קצר. היא אמרה שהיא עורכת דין, שאֶחָיו של אדם שנידון למאסר בגללה רדפו אותה, ושהשליכה את עצמה מהרכבת בדיוק כשעמדו להרוג אותה.

אשבר האמין לה מיד. ככל שהבין מהקולות שעלו מהטלוויזיה שלו, המושלגת תמיד, בחוץ שכן עולם גדול, הומה ומורכב. בדומה למלחמתו בזאבים, גם בעולם שבחוץ התנהלה מלחמה חסרת רחמים. העידו על כך גם עקבות הפחד על פניה היפים והעדינים של פידאן. הוא שאל אינספור שאלות על העולם שמעבר להרים, כמי שמנסה להבין פראות מסוג שאינו מכיר. פידאן ענתה בקול רך שליטף את נשמתו. היא סיפרה מעשיות על העיר הגדולה, שנועדו לאשש את סיפורה האפל. במהלך הלילה אזלו הסיגריות המשובחות שהיו לה בתיקה, והיא התרגלה חיש מהר לסיגריות הגרועות של אשבר.

בשעת לילה מאוחרת שמעה את קולות הזאבים. המכורים למשחק המוות התקרבו אל הבית בזה אחר זה והקיפו אותו, והתרנגולות קרקרו באימה. אשבר שמר על קור רוחו נוכח היללות. הוא אמר לפידאן שאין לה סיבה לחשוש, ונמנע במפגיע מפתיחה במשחק שהזאבים ציפו לו בכיליון עיניים. לאחר מכן השאיר את פידאן בחדר החמים שבו התפצחו העצים באח ופרש את יצועו בחדר התרנגולות.

בלילה ההוא האמין אשבר כי זכה במתנה משמים, וישן בשלווה גמורה. אשר לפידאן, היא חישבה את צעדיה כל הלילה. נגד רודפיה הגישה תלונה עוד קודם לכן. אולי תוכל לחיות בבית המוזר עד שייתפסו ויאמינו שאינה בין החיים. עקבותיה יימחו בינתיים, ולאחר מכן תוכל לחזור לעיר מגוריה ולשקול את המשך דרכה. היא שכבה, עיניה הפקוחות נעוצות באפלה וידה מלטפת את שטיח הקיר. כשנזכרה בימים שבהם נאלצה להעתיק את מגוריה ממקום למקום והמוות נשף בעורפה, הצטמררה וקפאה. הקולות המבעיתים שהשמיעו הזאבים דמו בעיניה לזֶמֶר תמים, בהשוואה לאימה שליוותה את חייה בעיר.

כשהתעוררה בבוקר ראתה שאשבר מסיק את האח. האיש הצהוב קם זמן רב קודם לכן, חלט תה וחיכה שהאורחת שלו תתעורר, מתנהל בתנועות מדודות וחרישיות. הם אכלו לחם כפרי וגבינה. לאחר מכן הראה אשבר לפידאן מבעד לחלון את בקתת הכוון. הוא יהיה שם. אין לה סיבה לחשוש. אם היא זקוקה לדבר מה, כדאי שתגיד לו והוא יזמין זאת מנהגי הקטרים.

באותו יום נהנתה פידאן מכל רגע. לראשונה זה זמן רב טעמה את טעם השלווה. כל היום נמנמה על הספה, וכשהתעוררה מדי פעם התקשתה להאמין שהיא בחיים.

בימים שלאחר מכן ירד שלג לסירוגין. ההפוגות היו קצרות למדי. לעתים ירד שלג כבד, וכשאשבר הגיח מבקתת הכוון הזעירה לנופף בדגלים לרכבות החולפות, לא הספיק לעבור שני צעדים וכבר נהפך לאיש שלג. בזמנים אחרים התערבב השלג הקל בקרני השמש ודמה לאבקת זהב שנבזקה על ההרים. פידאן לא יצאה מהבית כלל. היא המשיכה להזין את האח שהסיק אשבר בכל בוקר, לחשוב על עצמה ועל עתידה, ולהביט בשטיח הקיר. לעתים השתעממה מישיבה באפס מעשה, אך שכנעה את עצמה שהשהות במסתור היא תנאי הכרחי לשמירה על חייה. תוך כדי שכנוע עצמי הדליקה גפרורים ונשפה עליהם, וכך הכינה חומר גלם לבית הגפרורים של אשבר.

השיחות הארוכות שניהלו כל ערב סילקו בהדרגה את הגוון הצהוב מפניו של אשבר. הוא התמלא שמחה משונה, ומהזאבים שכח לגמרי. בינו לבין החיים הלך והתרקם קשר מוזר ושונה. הוא כבר לא נזקק לזאבים כטעם לקיומו. אישה מדברת, צוחקת ואוכלת מילאה מדי ערב את ביתו, את חייו ואת ראשו. פתאום החל לייחס חשיבות למשכורת שלו. הוא הירבה לפנות אל נהגי הקטרים ברכבות שהאטו כשחלפו על פני בקתת הכוון ולהזמין מהם עיתונים, ספרים, פירות, תה וסיגריות איכותיות. הוא השתנה. אם בעבר גרר את רגליו בשובו לביתו כמי ששב אל בדידות מצמיתה, כעת דילג לעברו בצעד קל כאדם תאב חיים. בעודו יושב בבקתת הכוון וממתין לרכבות הזקוקות להסטת המסילה, התבונן מבעד לחלון על ביתו, ובכל פעם שחשב על כך שאישה יושבת בו עלה לבו על גדותיו.

הוא חשב על שערה של פידאן הזוהר כקרני השמש, על הגומה שהופיעה בלחיה האחת בעת שצחקה, על ידיה הלבנות כשלג; הוא חש מעין ריקנות בחזהו, ריקנות שתתמלא רק אם יאמץ את שערה הריחני אל לבו. מחד נשטף שמחה שופעת שלא נעלמה מעיניהם של נהגי הקטרים, ומאידך נלוותה לשמחה זו מדקרת כאב תמידית בשל חוסר היכולת לחבק את ראשה הזהוב והחם של פידאן.

העובדה שאיש לא ידע שאישה חיה בביתו עוררה בו לפעמים עליצות בלתי מוסברת. היא ריגשה אותו כמו היתה סוד כביר שהעולם כולו משתוקק לגלותו. הוא כמעט כרע תחת משאה של השתיקה, כמעט נמוג מרוב להיטות לצעוק את דבר קיומה של האישה אל עבר ההרים או לספר למישהו על התופעה יוצאת הדופן שבבית שלו. לפעמים הטיל הוא עצמו ספק באמיתותם של הדברים, בקיומו של קול האישה העליז שמילא את לילותיו, בקיומן של אצבעותיה הלבנות והדקות, שמגען המקרי בעורו צרב אותו ככווייה. הוא חשד שכל אלה הם פרי דמיונו, תעלול של מוחו שנמק אט אט אל מול הלובן המעוור. לא אחת מצא עצמו פורץ מתוך בקתת הכוון ורץ אל ביתו, רק כדי לוודא שאינו הוזה. בהגיעו אל הצריף, מתנשם ומתנשף, ניצבה מולו פידאן בעיניים שואלות. או אז ננעץ בפתח הבית כסהרורי מבולבל שהקיץ זה עתה משינה עמוקה, ולא אמר דבר.

מצב רוחו השתנה תדיר, לפעמים כמה פעמים ביום. הוא לא חיכה עוד לאביב, אף שהאביב היה קרוב. לדידו האביב כבר פקד את ביתו בשנה הזו, גם אם בצורה בלתי צפויה. אבל הוא לא ידע כיצד לרַצות את האביב הבלתי-צפוי הזה. הוא התבייש לשאול את פידאן לחפצה; בכל ערב עקב אחר תנועותיה, בתקווה לגלות מהם הדברים שנפשה יוצאת אליהם.

נפשו שלו, שהיתה תמיד שתוקה וכלואה בתוך עצמה, נפתחה פתאום. הוא דיבר ללא הפסקה. בהתלהבותו קפץ מנושא לנושא והתקשה לשמור על חוט שיחה עקבי. הוא סיפר לפידאן על בת אחותו המתגוררת בעיירה חמה ורחוקה, שאינה מסוגלת לבטא את האות ר'. משם קפץ לקולות הפצפוץ שמשמיע השלג בעת הפשרתו, לאופיים של נהגי הקטרים, לשכרו הנמוך – אף שציין כי אין לו צורך בכסף רב במקום שהוא חי בו, לטעמה של גבינת הכבשים בכפר סמוך, ללהקות ציפורים שנחתו בהמוניהן על ההרים, לצלילים שמפירים את הדממה, לנשמת ההרים. המעברים החדים והתיאורים המתמיהים הפחידו את פידאן.

ולא היו אלה הדברים היחידים שהפחידו אותה. היא החלה לראות אהבה בעיניו של אשבר. היא הבחינה שהוא אינו מקשיב לה כשהיא מדברת אלא שקוע בהתבוננות בעיניה, בידיה ובגופה. כשאכלה נראה אשבר כמי שבולע את מזונה ביחד איתה, כשעישנה נראה כמי ששואף איתה את עשן הסיגריה. כשהבחינה בהתנהגותו המשונה החל לחלחל לתוכה הפחד הנושן שהספיקה לשכוח, ושלבש כעת צורה חדשה.

ערב אחד שאלה היכן נמצאת העיירה. אשבר החווה בידו לכיוון בלתי מוגדר ואמר "מאחורי ההר ההוא…" היתה בנימת קולו מין התנשאות חולנית, כאילו תיאר הר שאין להגיע אליו. ארשת פניו היתה מוזרה ומפחידה כל כך שפידאן לא אזרה עוז להציג לו שוב את שאלתה, שנשאלה בתמימות גמורה ונותרה ללא מענה, ולא הצליחה לברר היכן נמצאת העיירה.

במשך ימים רבים ולילות רבים התמלא הבית העצוב בקולות ומילים שעד אז לא נשמעו בין כתליו מעולם.

לבסוף החליטה פידאן שהגיעה העת לעזוב. הלובן התמידי הסב לה סבל נפשי. השלג שירד לפעמים ללא הפסק ואיים לבלוע את הצריף, קולות הזאבים צמאי הדם שהקיפו את הצריף בכל לילה, היקשרותו החולנית של אשבר אליה, הימים שדמו זה לזה – כל אלה החלו להפחיד אותה לא פחות מהאנשים האפלים שרדפו אותה קודם לכן. היא הבינה שאשבר לא יסתפק במבטים רוויי אהבה וירצה להפוך אותה לשותפה לחייו. אבל החיים האלה לא היו חייה. זה היה כמו ללבוש בגד של מישהו אחר. בלילה האחרון נסובו כל מחשבותיה רק על הדברים הללו. היא לא הצליחה להירדם כלל, וכך הבחינה כי קולות הזאבים פראיים מכפי שחשבה בהתחלה.

למחרת בבוקר, כשנכנס אשבר לחדר לחלוט תה, ראה את פידאן לבושה במעיל הכחול שעינג אותו כל כך כשנשא אותה לראשונה אל ביתו, ועל כתפה התיק שמצא לצדה בשלג. הוא קפא על עמדו והחוויר.

"מה קרה?" שאל, "בשביל מה התלבשת?"

"הגיע הזמן שאלך," אמרה פידאן. היא ניסתה לשוות לקולה מתיקות כשהוסיפה ואמרה, "אני אסירת תודה לך, על הכול. אירחת אותי די והותר. הוריי בוודאי מחפשים אותי ודואגים לי. תוכל לעזור לי לתפוס רכבת?"

"לא," אמר אשבר, "לא, זה בלתי אפשרי. את לא יכולה ללכת."

"למה?"

אשבר רכן לעברה של פידאן, תלש את התיק מכתפה והשליך אותו על הספה.

"את זו שבאה אליי…" אמר, כמתקשה להאמין למשמע אוזניו.

הוא באמת לא האמין. פידאן היתה האביב שנשלח אליו משמים כדי להפיג את בדידותו הנוגה ולמלא את ימיו הריקים ואת שעותיו האילמות. היא היתה שייכת לו. הוא לא יעמוד מנגד, בעיניים פקוחות, נוכח עזיבתה, ולא יעזור לה במו ידיו לעלות לרכבת. עצם הרעיון היה בלתי נסבל בעיניו. הוא שאל בפליאה, בקול רך ככל האפשר:

"לא נוח לך כאן?"

על פניו פשטה ארשת של חביבות, כמו היה בעל עבדים שכוונותיו טובות אך זכויות הבעלות שלו מוטלות בספק. בה בעת היה מבטו חסר רחמים.

באותו רגע הבינה פידאן כי פרצה ביניהם מלחמה איומה שתוכל להגיע אל סופה רק עם מותו של אחד מהם. ברכיה פקו. גופה, שעמד בכל התלאות שגזרו עליו רודפיה: במרוצת הבריחה, במעבר יום-יומי מקורת גג אחת לאחרת, במנוסה בלתי פוסקת מבית לבית ומרחוב לרחוב, התמוטט וקרס אל מול השאלה הרכה והשקטה שהטיח בה אשבר.

תחילה שתקה. האיש שמולה היה ככלי ריק שההרים והשלגים שאבו מתוכו את נשמתו ואז עזבו אותו לנפשו. היא לא האמינה שתצליח לשכנע אותו לשנות את דעתו, ועל כן לא אמרה דבר. היא חששה לומר מילה שתינעץ במוחו כסיכה ותהפוך אותו מאדם מוזר ומעורער למטורף אמיתי. אשבר היה השליט העליון של הלובן האינסופי, והיא היתה נתונה בידיו. בלילה ההוא, בלילה שלמחרת ובכל הלילות שלאחר מכן שתקה. אשבר המשיך לדבר. מיום שהביעה פידאן את רצונה לעזוב חזר עורו והצהיב בהדרגה. על עצמו כבר לא נותר לו מה לומר. הוא סיפר על דברים שזכר מדפי לוח השנה, על דברים שסיפרו בעלי תפקידים שנסעו ברכבות מהערים הגדולות וההומות, על דברים ששמע בטלוויזיה ועוררו בו חלומות על מקומות רחוקים. אבל למרות מאמציו לא הצליח להעלות חיוך על פניה של פידאן, או לעורר לחיים את הגומה שכָּמַהּ כל כך לגעת בה ואף לנשקה. הדבר שבר את לבו.

למחרת יצאה פידאן מהבית ועמדה בשלג ללא ניע. היא נראתה כאילו נקלעה למבוך לבן נטול סימני דרך. היכן המזרח? היכן המערב? כיצד תוכל להגיע לעיירה? היא לא מצאה מענה לשאלות האלה, והבינה כי היא אכן אסירה. היא זקפה את אפה וניסתה לרחרח את האוויר ולמצוא מוצא. בכל יישותה התמסרה לטבע, בתקווה נואשת שיסייע לה להיחלץ מכלאה. אשבר עקב אחריה מבעד לחלון בקתת הכוון, שהתכסה באדי נשימתו, וצחוקו החולני רק העמיק את הבעתו המדוכדכת. תכלית חייו היתה עתה לאחוז היטב באביב שבא אליו שלא בעתו ולהחזיק בו לנצח. עינו לא משה מדלת הצריף. בכל פעם שפידאן יצאה ממנו צץ מיד לצדה. הוא הזמין עבורה מתנות ופירות טריים, ואף שלא זכה להכרת תודה היה מוכן להסכין עם חיים כאלה לעד.

פידאן הבינה ששום תועלת לא תצמח לה מהרכבות שעוברות ליד הצריף בשעות היום, אבל רכבת הלילה משכה את תשומת לבה. הרכבת הצנועה והחרישית התקרבה לבית קצת לפני חצות. שקשוקה הרך חדר לתוכו במעומעם, והאורות שדלקו בקרונות הנוסעים השתקפו בחלונות הבית השקועים באפלה, כחזיון תעתועים חולף. מאחר שהיתה זו רכבת הלילה היחידה, אשבר הסיט עבורה את הפסים מראש. המסלול היה קבוע: לאחר עלייה מתונה עברה הרכבת במישור עטוי שלג והאטה בחולפה מול ביתו של אשבר. פידאן חשה שהרכבת הזו עשויה להיות הישועה שלה, אבל לא ידעה כיצד תוכל לעלות עליה ולנסוע משם.

אף שהאביב כבר היה קרוב מאוד, בלילה ההוא החורף עוד היה בעיצומו. האח הבוערת לחכה את בולי העץ ואיכלה אותם בזה אחר זה. זגוגיות החלונות התכסו בשכבת כפור דקה. אשבר התעטף בשתיקה. הוא חתך את קליפות התפוזים שהזמין מנהגי הקטרים לרצועות דקיקות, וכמו ביקש להטיל על פידאן פחד בשתיקתו. הוא היה כאדון שסבלנותו פקעה. פידאן החלה לחשוש ממנו במצב הזה.

בעודה ממתינה לקולות הרכבת החרישית, הנוסעת אל מעבר להרים, אל ערים הומות, מוארות ובטוחות, שמעה את יללות הזאבים שירדו שוב מההר. פתאום עלה בדעתה שהם חופשיים. ירצו, ירוצו שעות אחרי הרכבת. ירצו, ימותו. היא נאנחה. שתיקתה העיקשת החלה להרגיז את אשבר. בשומעו את יללות הזאבים קם על רגליו, ולהפתעתה של פידאן פתח את החלון. החדר התמלא באוויר רווי רסיסי קרח. פידאן הצטמררה מהקור ומהיללות הפראיות. אשבר נטל את הרובה שהיה תלוי על הקיר, ושנשא עמו אל בקתת הכוון מדי יום ביומו, וחיכה שהזאבים יקיפו את הבית ויתקרבו אליו. התרנגולות קרקרו וזעקו נוכח פני הסכנה המתקרבת. אשבר רכן אל מעבר לחלון, קרא לזאבים כדי למשוך את תשומת לבם והתכונן למשחק האהוב שלא שיחק מאז בואה של פידאן. הזאבים התקבצו בקרבת החלון. קולותיהם היו מצמררים. רעד אחז בידיה וברגליה של פידאן. היא נתקפה פחד מוות וחוסר אונים. אשבר דרך את רובהו, כיוון אותו אל עינו של אחד מהזאבים, וממש כשעמד ללחוץ על ההדק קפצה עליו פידאן וצעקה "לא!" הכדור נפלט, ניצוץ דקיק נורה אל השמים. הזאבים התפזרו.

המילה הראשונה שיצאה מפיה של פידאן זה ימים רבים הדהימה את אשבר. הוא הרגיש כאילו פידאן נעצה פגיון בנשמתו. הוא השליך את הרובה מידיו והביט בה במבט מוכה. מצבו הנפשי היה מעורער כל כך שהוא לא הצליח לתפוש את אשר התרחש. הוא צנח ארצה ומבטו נותר תלוי בפניה של פידאן, כמו המתין להוראותיה. היה זה מחזה מוזר ומעורר רחמים.

פידאן עצמה את עיניה, ובעיני רוחה ראתה שתי תמונות. בראשונה היו זאבים שעיניהם נוצצות בברק פלדה, לסתותיהם החזקות חשוקות וטפריהם מחודדים. היו אלה אותם זאבים שיללותיהם צמררו אותה זמן קצר קודם לכן. התמונה השנייה היתה תמונתו של אשבר. דמותו היתה מפחידה במיוחד כשעקב אחריה מבעד לחלונות בקתת הכוון בצחוק חולני, ולחיו הימנית שרטטה בעווית הפכה אותה למפחידה עוד יותר.

קולות הרכבת המטפסת במדרון הגיעו אל אוזניה בין יללות הזאבים שהלכו ונחלשו. בעיני רוחה ראתה את נוסעי הרכבת טומנים פיסת גבינה מצחינה בפת לחם, מעשנים לאטם, נועצים את מבטם המהורהר בנקודה רחוקה ורואים את השתקפות פניהם הנוגים בחלונות הקרון. בבוקר יירדו הנוסעים מהרכבת בעיר מוארת והומה, יעמיסו את משאם על כתף, יתפזרו בעורקי העיר המכוסים בוץ, יתערבבו בהמון ויתכוננו לחזור ולגלם את התפקידים שיעדו להם החיים. גם אם יש בחיים האלה אנשים אפלים, תמיד קיים פתח של תקווה. כך הולך אדם חופשי אל הסכנות המצפות לו. כל המחשבות הללו חלפו במוחה כהרף עין, עת עצמה את עיניה. ואז פקחה אותן והביטה באשבר. אשבר ישב על הארץ כמכושף.

משהבינה שרגעי הכישוף לא יימשכו לעד, זינקה פידאן ממקומה באחת. לגופה היה סודר דק בלבד, ולרגליה גרביים. בפרץ של אומץ לב וכוח אדיר הדפה את הדלת והשליכה את עצמה החוצה. בחוץ ירד שלג שבישר את בואה של סופת שלגים. הרכבת שהיתה אמורה להציל את חייה התקרבה בעצלתיים. היא החלה לרוץ, רגליה שוקעות בשלג. קולות הזאבים הגיעו לאוזניה אך למרבה הפלא לא חששה מהם כלל, כמו ציפתה שהזאב שהצילה זמן קצר קודם לכן יגן עליה מפני הסכנה.

הרכבת נסעה על קטע המסילה שלפני הבית. פידאן רצה כדי להדביק את גוף הברזל הרועם והפלאי שהפיק ניצוצות מתחת לגלגליו, אבל השלג ששקעה בו עד ברכיה האט את מהלכה. קולו של אשבר הדהד בחשכת הלילה. לא היה זה קולו הרגיל כי אם זעקה מקפיאת דם. "אל תלכי!" קרא לעברה.

פידאן הגיעה לדלת הקרון, הושיטה את ידה ופתחה אותה, אבל לא הצליחה למשוך את עצמה פנימה. היא המשיכה לרוץ לצד הרכבת. אשבר התקרב אליה מאוד. היא כמעט חשה בהבל נשימתו על עורפה, אבל חששה להסתכל לאחור. לאחר מכן הרגישה שיד תופסת בסודרה ומושכת אותה למטה. זו היתה יד המוות. פידאן ידעה שאם לא תעלה לרכבת, תמות. אף שאשבר משך אותה מטה בידיו החזקות, הצליחה לטפס למעלה. היא נאחזה בידית הברזל של דלת הקרון בכל הכוח שהצליחה להזרים לידיה הקפואות. השלג מילא את עיניה וזרם האוויר הקר כקרח שהתערבל לאורך דפנות הרכבת דלדל את כוחותיה.

קולות הזאבים התחזקו מאוד. הכוח שמשך אותה לאחור הרפה מאחיזתו פתאום. פידאן הביטה לאחור וראתה שאשבר מוקף זאבים.

לראשונה היתה עדה למשחקם המשותף, ולא היה לה שום רצון לדעת מי ניצח בו.