איוון הוא צייד, בטלן. הוא גר בקצה הכפר ליד בית הקברות. בית הקברות ניצב על שיפוע ההר, איזה שיעמום: תללים עירומים יבשים, חפורי חזירים; דרוסי כבשים, שאכלו עד האדמה את העשב היבש ביניהם; מעל אחד הקברים, על זרד כחוש, תלוי פגר קאק – ראשו מטה, אכול נמלים שתי וערב; באחד הצלבים, ליד איקונת כסף, קן של נדלים… סמוך לבית הקברות נמצא הגורן של איוון, מרופט ושומם: רכס פתוח, ארגז עגלה ישן, מקצצת קש מקורננת – והכול מכוסה בצמחיית פרא, עשבייה. 

כשהלכנו אל ביתו מהכפר, מיהרה הדוגרת היחידה שלו לנוס בדהרה. היא הצמידה את צווארה לאדמה ובקריאת ייאוש צווחנית התעופפה לתוך חלונה השבור.

על פתח הבקתה המתפורר, שכבה, מכודררת כאבן שאין לה הופכין, כלבה שחורת גבות בעלת אוזניים שמוטות. היא הביטה בנו בעצב במבט עקום, אלכסוני. 

איוון – שאלנו אותו – במה אתה מאכיל אותה? איוון הופתע קצת:

מה זאת אומרת במה? בשום דבר. זה עניינה.

בחזית הבקתה התייבשה בשמש עגלה ריקה להובלת מים. על שני גלגלים מחוררים ובחוסר מעש (כנראה בלי לדעת מה עליה לעשות) ישבה יונה אפורה, בעלת חזה לבן בקצהּ. איוון הביט בה וגיחך:

תראו את כרטיס הביקור של הגנדרנית!

בתוך הבקתה הייתה עמוסה הרצפה בכל דבר אפשרי משלל קיץ שנת שבע-עשרה הבלתי נשכח: גיגית, כורסה מרופטת בעלת שלוש רגליים, מסגרת עץ כבדה ומסוגננת, כאשר מן המראה נותרה רק מחצית, בד וילון מאובק, משחת אבץ ישנה לתינוקות, מגפון, שעון קיר בעל משקולת אחת באפר ליד התנור, כרטיס ביקור מאובק של אדונים, דומה לזה ש"לבשה" היונה – הכול מאיזו אחוזת אדונים שנבזזה. הבקתה הצפופה גם ככה, שלא היה בה מקום לזוז, הייתה מעוררת פלצות. וכמו גולם, ישבה בשתיקה על הספסל אישה קפואה כמו אבן, גדולה, בעלת עיניים בהירות מפחידות – אשתו של איוון. ישבה, שתקה והביטה. 

זה הכול היא הביאה – אמר איוון בשביעות רצון עצמית – היא הנץ שלי!

1930