משפחת האדון צוֵי מלין-צ'ינג היתה ענייה כל כך עד שלא השיגה ידה אף לתקן את החומה המקיפה את ביתה. בוקר-בוקר, עם קומו, היה צוֵי רואה סוס רובץ על העשב הטלול. גופו היה שחור, מנומר בלבן, ורק קצה זנבו כאילו כרסמה בו אש. ואף על פי שגירש אותו האדון צוֵי, היה הסוס חוזר בלילה, ולא נודע מאין בא.

האדון צוֵי היה לו חבר טוב, בעל משרה בג'ין, והוא ביקש לבקר אצלו, אך מחמת עוניו לא יכול לנסוע לשם. והנה עכשיו תפס את הסוס, חבש אותו, עלה על גבו ויצא לדרך. על בני ביתו ציווה: "אם יבוא מי לחפש את הסוס, שִלחו אותו לג'ין." לא עבר זמן רב והוא הגיע אל דרך המלך, והסוס פתח בדהרה ומיד גמא מאה לי. הלילה ירד, והסוס אכל רק מעט מן התבן והפולים ששׂם צוֵי לפניו, והוא חשש שחלה. למחרת ריסן אותו ולא הניח לו לדהור, אבל הסוס הצטהל, הזיל ריר ושוב שעט כביום הקודם. צוֵי שוב לא עצר בעדו ואחר הצהריים כבר היו בג'ין.

כשרכב ובא אל כיכר השוק לא היה שם איש שלא נאנח אנחת התפעלות.

שמע זאת נסיך ג'ין וביקש לתת הון רב במחיר הסוס, אבל צוֵי חשש שבעל הסוס יחפש אותו, ולא העז למוכרו. חצי שנה נשאר צוֵי בג'ין, וכשלא קיבל שום ידיעה מביתו מכר את הסוס לנסיך בשמונה מאות טולות. ולוֹ קנה פרד חסון לרכוב עליו ולשוב אל ביתו.

לימים שלח הנסיך את אחד מקציניו ללין-צ'ינג באיזה עניין בהול. סוסו ברח והוא רדף אחריו עד לבית שכנו של צוֵי, ואולם כשנכנס בשער לא מצאו. הוא חקר את בעל הבית, דְזֶנג שמו, אבל איש מבני ביתו לא ראה את הסוס. כשנכנס הקצין אל הבית ראה תמונה תלויה על הקיר: ציור של סוס פרי מכחולו של דזְה אַנְג משורר וצייר ידוע (656-698) (הערת המתרגמת) , שצבע שערו כצבע שער הסוס שלו וקצה זנבו שרוף כקנה קטורת. מיד הבין שהסוס אינו אלא רוח הרפאים של הציור.

הקצין, שלא יכול לשוב ולהודיע כי עשה את שליחותו, תבע לדין את דזנג. עד אז כבר הגדיל צוֵי את ההון שקיבל במחיר הסוס עד לסכום של יותר מעשרת אלפים טולות והוא הסכים להלוות לדזנג את הכסף לשלם בו לקצין. זה הלך לדרכו, ובעיני דזנג היה צוֵי צדיק גדול, כי לא ידע שהוא הוא שבשעתו מכר את הסוס.

*מתוך "צעיף הפשתן", הוצאת עם עובד, 2012.