אור צהוב רך משייט על-גבי דפיו של ספר; אגרטל זכוכית ובו פרחי חרצית; מפות-שולחן מעוטרות אריגים צהבהבים גם כן; העץ שבחוץ, מתנועע קלות ונוגע בזגוגית החלון – חיי כפר אנגליים יכולים להיות מסודרים ונעימים להפליא. ב”הסימן על הקיר” מראה וירג’יניה וולף כיצד המסודר והנעים הופכים גם למוזר ולטורד-שלווה.
האם המחשבה שלנו פועלת כמו… מה? ואם כך היא פועלת, מהו הסימן הזה שעל הקיר?
תרגום: ברוריה בן ברוך
היה זה אולי אמצע ינואר השנה, ואני הרמתי אז לראשונה את עיניי וראיתי את הסימן על הקיר. על מנת לקבוע תאריך מן ההכרח לזכור מה ראית. אני מהרהרת עתה איפוא באש; במעטה האור הצהוב הקבוע על דף ספרי; בשלוש הכריזנטמות בקערת הזכוכית העגולה על כרכוב האח. כן, ודאי היה זה חורף, ואנו סיימנו זה עתה תה-מנחה, כי זכור לי שעישנתי סיגריה כשהרמתי את עיניי וראיתי את הסימן על הקיר בפעם הראשונה. הרמתי את עיניי מבעד לעשן הסיגריה ומבטי שהה רגע על הפחמים הלוהטים, ואותה הזיה נושנה על דגל הארגמן המתנופף על מגדל הטירה עלתה בדעתי, והרהרתי באורחת האבירים האדומים הרוכבים במעלה הסלע השחור. הוקל לי למדי כשמראה הסימן קטע את ההזיה, כי זוהי הזיה נושנה, הזיה אוטומטית, שמקורה אולי בילדותי. הסימן היה סימן עגול קטן, שחור על גבי הקיר הלבן, כשישה או שבעה אינצ'ים מעל כרכוב האח.
כמה מזדרזות מחשבותינו להתגודד סביב חפץ חדש, להרימו מעט, כנמלים הנושאות אניץ קש בקדחתנות שכזו, ואחר כך עוזבות אותו… אם מסמר הוא שיצר את הסימן הזה, לא ייתכן שנועד לתמונה, ודאי נועד למיניאטורה – המיניאטורה של גבירה בעלת תלתלים לבנים מפודרים, לחיים מכוסות אבקה, ושפתיים כציפורנים אדומים. חיקוי כמובן, שכן האנשים שגרו בבית לפנינו היו בוחרים תמונות בדרך זו – תמונה ישנה לחדר ישן. אנשים כאלה היו – אנשים מעניינים מאוד, ואני חושבת עליהם כה הרבה, במקומות כה מוזרים, מפני שלעולם לא ייראו שוב, לעולם לא ייוודע מה קרה אחר כך. הם רצו לעזוב את הבית מפני שרצו לשנות את סגנון הריהוט, כך אמר הוא, ובדיוק כשהחל לומר שלדעתו צריכה האמנות שיהיו מאחוריה אידיאות נקרענו זה מזה, כפי שאדם נקרע מעל הגברת הזקנה העומדת למזוג תה והאיש הצעיר העומד לחבוט בכדור הטניס בגנה האחורי של וילה בפרבר העיר, בשעה שהוא חולף על פניהם ברכבת.
אך אשר לאותו סימן, אינני בטוחה מה היה; אינני מאמינה כי נוצר אחרי הכול על-ידי מסמר; הוא גדול מדי, עגול מדי, לכך. יכולתי לקום, אך אילו קמתי והתבוננתי בו, עשר לאחת שלא הייתי מסוגלת לקבוע בוודאות; מפני שברגע שדבר עשוי, אין איש יודע לעולם כיצד קרה הדבר. הו! אוי לי, המסתורין של החיים! חוסר-הדיוק של המחשבה! בורותה של האנושות! על מנת להראות כמה מעטה השליטה שיש לנו בנכסינו – איזה עניין מקרי הם החיים הללו אחרי כל הציוויליזציה שלנו – הבה ואמנה כמה מן הדברים שאבדו בימי חיינו, וראשית, כי אובדן זה נראה תמיד המסתורי מכולם – איזה חתול ינגוס, איזו חולדה תכרסם – שלוש קופסאות כחולות בהירות של כלים לכריכת ספרים? והיו גם כלובי הציפורים, חישוקי הברזל, מחליקי הפלדה, דלי-הפחמים בסגנון המלכה אן, לוח משחק הבאגאטל, תיבת הנגינה – כולם נעלמו, וגם תכשיטים. אבני לשם ואזמרגדים, הם מוטלים סביב שורשי הלפת. אה, איזה עניין של שפשוף וקרצוף הוא זה! פלא הוא שיש בכלל בגדים לגופי, שאני יושבת מוקפת ברהיטים מוצקים ברגע זה. הן אם תבקשי להשוות את החיים למשהו, עלייך לדמותם למי שנישאת במנהרת הרכבת התחתית במהירות של חמישים מייל בשעה – ונוחתת מן העבר השני בלא סיכה אחת בשערה! למי שמושלכת לרגלי האל עירום ועריה! למי שמתגלגלת אפיים ארצה בכרי העירית כצרורות הנייר החומים המושלכים מבעד לצינור במשרד הדואר! ושערה מתנופף מאחור כזנבו של סוס מירוץ. כן, דומה שזה מבטא את מהירותם של החיים, את הבזבוז והתיקון הנצחי; הכול אגבי כל כך, הכול ארעי כל כך…
אך לאחר החיים. המשיכה האיטית מטה של גבעולים ירוקים עבים כך שגביע הפרח, בהתהפכו, מציף אותך באור סגול ואדום. מדוע, אחרי הכול, לא ייוולד האדם שם כפי שהוא נולד כאן, חסר אונים, חסר מלים, אינו מסוגל למקד את עיניו, והוא מגשש אחר שורשי העשב, אחר אצבעות רגליהם של הענקים? אשר לקביעה מי הם עצים, מי גברים ונשים, או אם יש דברים כאלה, אותו אדם לא יהיה במצב שיאפשר לו לעשות זאת במשך כחמישים שנה. דבר לא יהיה, אלא מרחבים של אור וחושך, חצויים בגבעולים עבים, ומעט גבוה משם, אולי, כתמים שצורתם כוורדים וצבעם אינו מוגדר – ורודים וכחולים מעורפלים – אשר, עם חלוף הזמן, יהיו ברורים יותר, יהיו – אינני יודעת לְמה…
ועם זאת הסימן על הקיר אינו חור כלל. ייתכן שנגרם אפילו על-ידי עצם שחור עגול כלשהו, למשל עלה ורד קטן, שנותר מימות הקיץ, ואני, שאינני עקרת-בית ערנית ביותר – ראו את האבק על כרכוב האח, למשל, אותו אבק אשר, כך אומרים, קבר תחתיו את טרויה שלוש פעמים, ורק שברי חרסים סירבו כליל להיכחד, כפי שתרצו להאמין.
העץ מחוץ לחלון מקיש בעדנה רבה על הזגוגית… אני רוצה להרהר בשקט, בשלווה, ברחבות, שאיש לא יפריעני, שלא אצטרך כלל לקום מכיסאי, שאחליק קלות מדבר אל משנהו, ללא כל תחושת עוינות, או מכשול. אני רוצה לשקוע עמוק יותר ויותר, להתרחק מפני השטח ומעובדותיו הנפרדות והקשות. כדי למצוא תמיכה לעצמי, הניחו לי להיאחז ברעיון הראשון החולף לידי… שייקספיר… טוב, הוא יסכון ככל אחד אחר. אדם שהושיב עצמו איתן בכורסה, והתבונן באש, כך – מטר רעיונות צנח ללא הרף מרקיע גבוה מאוד אל תוך מחשבתו. הוא סמך את מצחו בידו, ואנשים שהביטו פנימה מבעד לדלת הפתוחה – כי התמונה הזאת אמורה להתרחש בערב קיץ – אך מה משמעם כל זה, הבדיון ההיסטורי הזה! אין הוא מעניין אותי כלל. הלוואי שיכולתי למצוא נתיב מחשבה נעים, נתיב שיאצול לי בעקיפין מהימנות, כי אלה הן המחשבות הנעימות ביותר, והן שכיחות מאוד גם במחשבות האנשים הצנועים שצבעם כצבע העכבר, המאמינים באמת ובתמים שאינם אוהבים לשמוע את שבחם בפניהם. אין אלה מחשבות המשבחות את האדם ישירות; זה יופיין; הן מחשבות כאלה:
"ואז נכנסתי לחדר. הם שוחחו על בוטניקה. אמרתי שראיתי פרח גדל על ערימת אשפה במגרש בית ישן בקינגסוויי. הזרע, אמרתי, ודאי נטמן בימי מלכותו של צ'רלס הראשון. אילו פרחים גדלו בימי מלכותו של צ'רלס הראשון?" שאלתי – (אך אינני זוכרת את התשובה). פרחים גבוהים ולהם אולי גדילים סגולים. וכך זה ממשיך. וכל אותו זמן אני מלבישה את דמות עצמי במחשבתי, באהבה, בגניבה, ואיני מתפעלת ממנה בגלוי, כי אילו כך עשיתי, הייתי תופסת את עצמי, ומושיטה תיכף את ידי ליטול ספר מתוך הגנה עצמית. אכן, מוזר איך אדם מגן אינסטינקטיבית על דימוי עצמו מהאלהה או מכל שימוש אחר העלול להופכו למגוחך, או לשונה כל כך מן המקור עד שאי אפשר עוד להאמין בו. ושמא אחרי הכול אין זה מוזר כל כך? זוהי שאלה בעלת חשיבות עליונה. נניח שהמראה מתנפצת, הדימוי נעלם, והדמות הרומנטית האפופה ירוק מעמקי היער שוב אינה שם, רק אותה קליפת אדם כפי שאחרים רואים אותו – מה חסר-אוויר, רדוד, קרח, בולט נעשה העולם! עולם שאין לחיות בו. כשאנחנו עומדים זה מול זה באומניבוסים וברכבות תחתיות אנו מביטים בראי; מכאן העמימות, בוהק הזכוכיות, בעינינו. וסופרי העתיד יכירו יותר ויותר בחשיבות ההשתקפויות הללו, כי יש כמובן לא השתקפות אחת אלא מספר אינסופי כמעט; אלה הם המעמקים שאותם יחקרו, אלה מחזות-התעתועים שירדפו, ובמידה הולכת וגוברת יימנעו מתיאור המציאות בסיפוריהם, יראו בידיעתה משהו מובן מאליו, כפי שעשו היוונים ואולי שייקספיר – אך הכללות אלה חסרות-ערך עד מאוד. די בצליל הצבאי של המלה. הוא מזכיר מאמרי מערכת, שרי ממשלה – קבוצה שלמה של דברים שבילדותך חשבת שהם הדבר עצמו, הדבר התקני, הדבר האמיתי, שממנו לא תוכלי להינתק אלא אם תסתכני במארה שאין לה שם. הכללות מחזירות אותך איכשהו ליום א' בלונדון, לטיולי מנחה של יום א', לסעודות צהריים של יום א', וגם דרכי דיבור על מתים, בגדים והרגלים – כמו ההרגל לשבת יחד בחדר אחד עד שעה מסוימת, אף שאיש לא אהב זאת. היה חוק לכל דבר. החוק למפות-השולחן בתקופה מסוימת זו גזר שיהיו עשויות אריגים מעוטרים ועליהם מדורים קטנים צהובים, כפי שניתן לראות בתצלומי המרבדים אשר בפרוזדורי ארמונות המלכים. מפות שולחן מסוג אחר לא היו מפות שולחן אמיתיות. מה מזעזע, ועם זאת מה נפלא היה לגלות שאותם דברים אמיתיים, סעודות יום א', טיולי יום א', בתי-כפר ומפות-שולחן לא היו אמיתיים לחלוטין, למעשה היו מעין תעתוע, והמארה שירדה על ראש הכופר בהם הייתה רק תחושה של חירות לא-חוקית. מה תופס עתה את מקומם של הדברים האלה אני שואלת את עצמי, אותם דברים אמיתיים תקניים? גברים אולי, אם את אישה; נקודת המבט הזכרית השולטת בחיינו, הקובעת את התקן, המבססת את טבלת הקדימויות של ויטקאר, אשר מאז המלחמה הפכה, אני מניחה, מין תעתוע בעיני גברים ונשים רבים, ובמהרה, יש לקוות, ייזרק בזלזול לפח האשפה אשר אליו מגיעים התעתועים, מזנוני המהגוני והדפסי לאנדסיר, אלים ושדים, שאול וכיוצא באלה, ומותירים את כולנו בתחושה משכרת של חירות לא-חוקית – אם החירות קיימת…
באורות מסוימים אותו סימן על הקיר נראה כאילו הוא בולט ממש מתוך הקיר. והוא גם אינו עגול לגמרי. אינני יכולה להיות בטוחה, אבל דומה שהוא מטיל צל מוחשי, מרמז כי אם אעביר אצבע על פני אותו קטע בקיר, בנקודה מסוימת היא תעפיל ותרד על פני תל קטן, תל חלק כאותם תלי קברים על רמות המרעה הדרומיות, אשר, כך אומרים, הן מצבות או מחנות. מבין השניים הייתי מעדיפה שיהיו מצבות, כי כרוב האנגלים אני מתאווה למלנכוליה וסבורה שבסוף טיול טבעי לחשוב על העצמות השרועות מתחת לעשב… חייב להיות ספר כלשהו על כך. חוקר-עתיקות כלשהו חפר בוודאי את העצמות האלה ונתן להן שם… איזה מין אדם הוא חוקר-העתיקות, אני תוהה. קולונלים-בדימוס בדרך כלל, הייתי אומרת, המוליכים חבורות של פועלים קשישים עד הפסגה כאן, בוחנים רגבי אדמה ואבן ומחליפים מכתבים עם לשכת הכהונה הסמוכה, אשר, בהיותה פתוחה בשעת ארוחת הבוקר, משווה להם הרגשת חשיבות, והשוואת ראשי-החץ מצריכה מסעות חוֹצי-שדות אל העיירות הכפריות, צורך נעים גם להם וגם לנשותיהם הקשישות, המבקשות לרקוח ריבת שזיפים או לנקות את חדר העבודה, ויש להן סיבות רבות לדאוג שהשאלה הגדולה הזו של מחנה או מצבה תישאר תלויה ועומדת לעד, בעוד שהקולונל עצמו מרגיש פילוסופי להנעים בצוברו עדויות לשתי פניה של השאלה. אמנם נכון, בסופו של דבר הוא נוטה להאמין במחנה; ולנוכח מתנגדיו הוא מחבר קונטרס שאותו יקרא באוזני האסיפה הרבע-שנתית של האגודה המקומית, אלא שאז מכּהוּ השבץ, והרהוריו המודעים האחרונים אינם נתונים לאשתו או לילדו, אלא למחנה ולראש-החץ הזה, המונח עתה בתיבה במוזיאון המקומי, לצד כף רגלה של רוצחת סינית, קומץ מסמרים אליזבתניים, הרבה מאוד צינורות חומר מתקופת טיודור, שבר חרס רומאי, וכוס היין שממנה שתה נלסון – המוכיחים אינני יודעת מה.
לא, לא, דבר אינו מוכח, דבר אינו ידוע. ואילו קמתי על רגליי ברגע זה ממש ווידאתי כי הסימן על הקיר הוא בעצם – מה אומר? – ראשו של מסמר ענק ישן, שננעץ לפני מאתיים שנה, ואשר עתה, בשל שחיקה סבלנית של דורות רבים של משרתות, גילה את ראשו מעל שכבת הצבע, והוא זוכה להביט לראשונה בחיים המודרניים למראה החדר לבן-הקירות והמואר באש האח, מה העליתי בידי? ידע? חומר להרהורים נוספים? אני יכולה לחשוב בישיבה לא פחות מאשר בעמידה. ומהו ידע? מהם אנשינו המלומדים אם לא צאצאי המכשפות והמתבודדים שהשתופפו במערות ובחורשים ורקחו עשבים, חקרו חדפים והעלו על הכתב את שפת הכוכבים? ואנו ממעטים לכבדם ככל שמתמעטות אמונות-ההבל שלנו וגובר הכבוד שאנו רוחשים ליופי ולבריאות הנפש… כן, אפשר להעלות על הדעת עולם נעים עד מאוד. עולם שקט ורחב-ידיים, ופרחיו כה אדומים וכחולים בשדות הפתוחים. עולם ללא פרופסורים או מומחים או עקרות-בית שצדודיות שוטרים להן, עולם שהמחשבה יכולה לפלחו כפי שהדג מפלח את המים בסנפירו, לוחך את גבעולי שושני-המים, המשתלשלות מעל קנים של ביצי-ים לבנות… כמה שליו כאן למטה, מעוגן במרכז העולם ומביט מעלה מבעד למים האפורים על הבהקי האור הפתאומיים שבהם והשתקפויותיהם – אלמלא האלמנך של ויטאקר – אלמלא טבלת הקדימויות!
עליי לקפוץ ממקומי ולהיווכח במו עיניי מהו באמת אותו סימן על הקיר – מסמר, עלה ורד, סדק בעץ?
כאן עוסקת שוב אמא-טבע במשחק הנושן של שימור עצמי. הלוך מחשבה זה, היא מבחינה, מאיים בבזבוז אנרגיה סתם, אפילו בהתנגשות כלשהי עם המציאות, כי מי יוכל אי-פעם לנקוף אצבע נגד טבלת הקדימויות של ויטאקר? הארכיבישוף מקאנטרברי ואחריו השופט העליון; אחר השופט העליון הארכיבישוף מיורק. הכול אחרי מישהו, זוהי הפילוסופיה של ויטאקר; והדבר הגדול הוא לדעת מי אחרי מי. ויטאקר יודע, והניחי לזאת, כך מייעצת אמא-טבע, לעודד אותך במקום לעורר את חמתך; ואם אינך יכולה להתעודד, אם חייבת את לנפץ את שעת השלווה הזאת, חשבי על הסימן על הקיר.
אני מבינה את משחקה של אמא-טבע – כיצד היא מזרזת לעשות מעשה על מנת לשים קץ לכל מחשבה המאיימת להסעיר או להכאיב. מכאן, אני מניחה, נובע הבוז הקל שאנו רוחשים לאנשי המעשה – אנשים, אנו מניחים, שאינם חושבים. עם זאת אין כל פסול לשים סוף פסוק למחשבות לא-נעימות על-ידי התבוננות בסימן על הקיר.
ואכן עתה, לאחר שנעצתי בו את עיניי, אני מרגישה שנאחזתי בקרש בלב ים; אני מרגישה תחושה מספקת של מציאות ההופכת באחת את שני הארכיבישופים ואת השופט העליון לצללי צלליות. כאן יש משהו מוגדר, משהו ממשי. וכך, כשאת נעורה מחלום זוועה בחצות הלילה, את נחפזת להעלות אור ושוכבת ברגיעה, סוגדת לשידת המגירות, סוגדת למוּצקוּת, סוגדת למציאות, סוגדת לעולם הלא-אישי שהוא הוכחה לקיום אחר משלנו. זה הדבר שאת רוצה להיות בטוחה בו… כלי-עץ הם דבר שנעים לחשוב עליו. מקורם באילן; ואילנות גדלים, ואין אנו יודעים כיצד הם גדלים. שנים על שנים הם גדלים, בלא לתת את דעתם עלינו, בכרי מרעה, ביערות, לגדות נהר – דברים שנעים לחשוב עליהם. הפרות מצליפות תחתם בזנבותיהן בשעות מנחה חמות; הם משווים לנהרות צבע כה ירוק עד שכאשר סוּפית צוללת את מצפה לראות שכל נוצותיה ירוקות בעלותה שוב על פני המים. אני אוהבת לחשוב על הדגים המתנועעים על פני הזרם כדגלים פרושים ברוח; ועל חיפושיות-מים העורמות לאטן כיפות של בוץ על קרקעית הנהר. אני אוהבת לחשוב על האילן עצמו: תחילה התחושה היבשה הקרובה של היות עץ; ואחר כך שחיקת הסערה; ואחר כך הבצבוץ האיטי והנפלא של המוהַל. אני אוהבת גם לחשוב עליו בלילות חורף, כשהוא ניצב בשדה ריק וכל עליו מצטנפים, ושום חלק רך אינו נחשף לכדורי הברזל של הירח, תורן עירום על פני האדמה מט ליפול כל הלילה. שירת הציפורים נשמעת ודאי רמה מאוד ומוזרה ביוני; ומה קר ודאי מגעו לרגלי החרקים, כשהם מתקדמים בעמל רב במעלה קמטי הקליפה, או מתחממים על חופת הירק הדקה של העלים, ומביטים היישר לפנים בעיניים אדומות כיהלומים מלוטשים… בזה אחר זה פוקעים הסיבים תחת לחצה הקר העצום של האדמה, ואז באה הסערה האחרונה, והוא נופל וענפיו העליונים ננעצים שוב עמוק בקרקע. וגם כך, החיים לא תמו; עדיין יש לאילן מיליון חיים סבלניים, זהירים, על פני העולם כולו, בחדרי-מיטות, באוניות, על המדרכה, בספיני חדרים שבהם מסיבים גברים ונשים לאחר תה-מנחה ומעשנים סיגריות. הוא מלא מחשבות שלוות, מחשבות מאושרות, האילן הזה. הייתי רוצה ליטול כל אחת לחוד – אבל משהו מפריע… היכן הייתי? במה עסקנו בכלל? אילן? נהר? רמות המרעה? האלמנך של ויטאקר? שדות העירית? איני זוכרת דבר. הכול נע, נופל, מחליק, נעלם… יש התפרצות עצומה של חומר. מישהו עומד מעלי ואומר –
"אני יוצא לקנות עיתון."
"כן?"
"למרות שאין טעם בקניית עיתונים… שום דבר לא קורה. לעזאזל המלחמה הזאת; ארורה המלחמה הזאת!… אבל בכל זאת אני לא מבין למה צריך להיות לנו חילזון על הקיר."
