ביום כניסת הצבא הסיני בא אחי לגור אצלנו. הוא הגיע מיד אחרי הכניעה ומסירת ירושלים בידיהם. למעשה היתה זאת רק כניעה רשמית, כי הצבא שלנו לא נלחם כלל אחרי יציאת בעלות-הברית. לא היה כל טעם להילחם, מה גם שהובטח שלטון-בית ליהודים. למזלנו לא פרצה המלחמה הזאת בתקופה שבה היו מונים בנשימה אחת את הציונות עם רוויזיוניזם, קפיטליזם, אימפריאליזם ודומיהם.

בתחילה לא הייתי מסוגל להבין את שינאתם העיוורת לערבים. הגיעו לירושלים שמועות מוזרות מעיראק ומסוריה, משטחי עבר-הירדן. קשה היה להאמין שכבר עתה, בעודם נלחמים בסיביר, באלסקה, על חופי אוסטרליה ובמצרים, מצאו כלי-תחבורה להעביר את האזרחים הצהובים שלהם ולהושיבם לרובבות בכפרים ובערים עזובות, בארצות-ערב. בנו הם ראו אוכלוסיה קטנה היכולה להיות להם לעזר, לעת עתה. עד אשר ישנו את דעתם יוכרע אולי גורל המלחמה הנוראה הזאת, כי אינני יודע כמה זמן תעמוד לנו החסינות שזכינו בה בינתיים. אחי, ככל שעבד אצלם יותר – הוא היה נהג-מורה-דרך של אחד מקציניהם – וככל שהבין יותר את שפתם המוזרה, כך החריד אותנו יותר בסיפוריו על גורלם של הערבים.

תחילה לא האמנו בכל אותן שמועות. כמובן, היו דברים גלויים לעין. לקחו, למשל, מערביי ירושלים כל דבר בעל ערך. התחילו בשטיחים ובמכשירי טלוויזיה. ולפני חודשים אחדים לקחו את מקלטי הרדיו. את הטרנזיסטורים ואת כל מכשירי החשמל. הקשר שלנו עם שאר חלקי הארץ היה רופף מאד. איש כמעט שלא עבר את גבולות "מחוזות-הפיתוח", כפי שכינו זאת. אך בכל זאת שמענו מפה ומשם. בחיפה ובתל-אביב לא היו להם ריכוזי ערבים רבים. את מעט ערביי חיפה העבירו לנצרת. את האיזורים הערביים המובהקים, כמו ואדי ערה, שכם-ג'נין או בית-לחם-חברון סגרו והקיפו משמרות צבא. אחר כך הגיעו פתאום אזרחים סינים על נשותיהם וטפם, קומונות קומונות הגיעו והתיישבו בכפרי הערבים. היכן נעלמו האחרונים? אסור היה לדבר על כך בקול. לאט לאט התברר לנו, ללא צל של ספק – הם רוצחים אותם בהמוניהם. כנראה עשו זאת גם בעיראק, בסוריה ובכל הארצות השכנות. הם עושים זאת בדרך פשוטה ויעילה. הערבים חופרים בורות. בכל מקום אומרים להם שאלה יהיו יסודותיהם של בית-תרבות-סין ענק, אשר עליהם להקים לכבודו של מאו (במאו השלישי המדובר, למי שאינו מתמצא בשושלת). אחר כך אוספים את כל התושבים כדי לנאום לפניהם נאום. בא מסוק ומרסס אותם מן האוויר, הם נופלים ואינם קמים. מישהו סיפר לי, שהקיבוצים מקבלים הקצבת-דלק מיוחדת כדי לכסות את הבורות האלה בעזרת הכלים המכניים המעטים אשר הושארו בידיהם. נדמה לי שאסור לגעת בגוויות, כחודש אחרי הריסוס. זאת לא היתה שנאה, כפי שחשבתי בתחילה. זה היה מעשה שנעשה בקור רוח וחשבון ברור. כבר ז'ול וורן ניבא כי הסינים עתידים לכבוש את העולם. את העמים הגדולים הם החליטו כנראה להשמיד ולרשת את עריהם וכפריהם, על כל רכושם, מלבד הבגדים שבהם נקברו המתים. אשר לנו, רק עובדת היותנו עם קטן ומוכשר עמדה לנו בינתיים. אם כן, התאשרו השמועות המעורפלות אשר הגיעו אלינו מהודו, בראשית המלחמה הזאת.

אשתי חזרה שלשום מזועזעת מבית החולים, שבו היא עובדת כאחות ראשית במחלקת היולדות. הוציאו את הנשים הערביות ואיש לא פצה פה. הגיע רופא סיני ובדק היטב את כל הנשים. ערביות אשר ילדו נלקחו עם תינוקותיהן. אשתי ניסתה להציל ילד אחד מזוג תאומים, כדי לגדל אותו במקום בתנו שנספתה באסון לפני כשנה, ביום פרוץ מלחמת העולם הזאת, נקווה האחרונה. מנהל המחלקה סירב להחביאו. הוא אמר כי אין בדעתו לסכן את בית החולים בגלל תינוק ערבי אחד. זה שלושה ימים שאינה הולכת לעבודה. מתהלכת בבית הלוך ושוב ורבה כל הזמן עם אחי. אינני יודע מה היא מתכוונת לעשות, אבל לפי הבעת פניה יש בדעתה לעשות משהו. כמעט שאיננה מדברת אתי מאז אותו יום. לא יכולה לסלוח לי על שלא גיניתי את הרופא גינוי חמור ונמרץ, אבל איך יכולתי לגנותו: מה הייתי אני עושה במקומו? והרי פורסמו צווים והודבקו בכל המקומות, לאמור, כי המסתיר ערבי, ערביה או ילד ערבי בביתו או במקום עבודתו, או מסייע להסתרתם, אחת דינו למות. מנהל מחלקת היולדות מוכר לי עוד מהימים שלמדנו יחד בבית הספר. היה ילד שמנמן וטוב לב. הוא לא יכול היה לסכן את כל החולים והרופאים היהודים האחרים. יתכן שלא היו נוגעים בהם לרעה ומוציאים אותם להורג, רק את האחראים במישרין, כלומר אותו ואת אשתי. אולי עוד רופא מן המחלקה. אשתי היא אישה צעירה מאוד ונלהבת לעניין הצלת הנפשות, אך איננה יכולה לדרוש ממנו לסכן את חייו. נכון שילד ערבי הוא ילד כמו כל ילד אחר. אך האם הפתגם הישן "עניי עירך קודמים" איננו פרי חכמה עממית מציאותית ונבונה? יש לו אישה וילדים, לד"ר אלון, והוא אינו יכול לסכן את חייו. אשתי לא סולחת לי על הערותי אלה.

זה שלושה ימים שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים. דבר שלא קרה אף פעם מאז נשואינו. עם אחי איננה מדברת עכשיו כלל, היא מתחילה לחשוד בו שהוא משתף איתם פעולה במה שקשור בערבים. אם הדבר היה נמשך באופן כזה עוד ימים אחדים היינו טורפים לאט לאט זה את זה, אך היום התפוצץ כל העניין.

אחי הגיע כרגיל, בצהריים. ישבנו לאכול. לא נשמע דבר מלבד קשקוש כלי האוכל וקול לעיסתו הגסה של אחי. אשתי היתה נושפת כל פעם ומנקה את אפה, כאילו יש לה נזלת. לא הייתי בטוח אם באמת הצטננה או שהיא נרגשת ואינה רוצה שנחשוב שהיא בוכה. אכילת המרק עברה בשלום. הרהרתי בדבר ההפתעה הזאת שהכינה לנו, בבשלה מרק בצל עם צנימים מכוסים גבינה צהובה, השטים בצלחות. חשבתי שאולי זה סימן להפשרה ביחסים. היא אספה את הצלחות וחילקה בדומיה את הבשר. זאת היתה תרנגולת בית שהפכה בר ואשר ניצודה על ידי הקצין שלו, של אחי, באחד הכפרים הריקים, ונמסרה לו במתנה. שנינו התחלנו באכילתה. היא ישבה מעל צלחתה ולא אכלה.

"מדוע אינך אוכלת?" שאלתי אותה.

"יש לי הרגשה כאילו אנחנו אוכלים את הגוויות שלהם," אמרה והביטה באחי. הוא פרץ בצחוק.

"אני לא מבינה – אמרה וזרקה בכוח את המזלג שלה על השולחן – אתם לא מרגישים איך אתם מאבדים צלם אנוש?!"

"אני לא, מותק," אמר אחי.

המשכתי לאכול. כבר חודש וחצי לא אכלנו בשר.

"אתה בהמה," אמרה לאחי. "אני מתעבת אותך. אין בך שמץ של רגש אנושי."

"מה את רוצה שאעשה, מותק?"

"תפסיק לקרוא לי ככה!"

"ואת," אמר, "אל תכני אותי בשמות גנאי."

חשבתי שתשליך את הצלחת בפרצופו.

ראיתי איך היא מתאפקת. ליתר ביטחון הרחקתי את צלחתה.

"להציל את הבשר, מה?" אמרה לי בלעג.

"אנחנו גרים כאן שלושתנו יחד," אמרתי כשאני בולע את הערתה, "ואי אפשר שנהפוך את חיינו לגיהינום. בשלושת הימים האחרונים את הגורם לכך."

"אף אחד מאתנו לא טוב ולא מושלם," אמרה בלהט. "וכל החיים שלנו הם כמו שהם, אבל אם לפחות היינו מנסים ומשתדלים לעשות משהו."

 "מעניין," אמר אחי.

"כל אחד מבין שאי אפשר להציל את כל הערבים," המשיכה. "אבל אני אציל את אחד הילדים שאני מכירה, של טאלב או עווד."

 "איך?" שאל אחי.

 "אתה תעזור לי."

 עתה התברר פשרו של מרק הבצל.

 "אני?! את מטורפת. את מטורפת, אישה, את לא יודעת מה את מדברת. רומנטיקה חסרת שחר, כשתשבי בכלא, לפני שיוציאו אותך להורג, לא תחשבי את כל הדברים היפים האלה, מותק. סליחה, זה לא היה כדי להרגיז אותך, מה? אני רק עושה את עצמי. זאת מין דרך קנטרנות כזאת להביע לך חיבה. את חושבת שאני מטומטם או שאין לי נשמה? אבל את צריכה להבין שהחיים שלך בסכנה. ושלו," הצביע עלי. "שלא לדבר על עצמי. את רוצה בטח שאבריח לך אחד כזה במכונית של הקצין שלי, מה?"

"זהו בדיוק. מן העיר העתיקה יהיה אולי קשה, אבל מאבו-טור זה ממש כלום."

אחי הציץ בי ואחר כך אמר, "אומר לכם את האמת. אני בטוח שהערבים הם בדיוק בני-אדם כמונו. לא בדיוק, אבל אם היו מגדלים אותם אחרת וכל השטויות האלה, אלא שתמיד ישארו ערבים. כמו שאנחנו תמיד נשארנו יהודים. אני מאמין שהמלחמה תיגמר בתוך שנה, חודש פחות, חודש יותר, ולא לטובתם. האמריקאים מוכרחים לנצח. ואנחנו," הוא הלם באגרופו על השולחן, "אנחנו ניפטר בינתיים מהבעיה הערבית! האם אתם מבינים מה פירושו של הדבר שלא יהיו יותר ערבים, או כמעט לא יהיו בכל האיזור הזה? וכאן, בירושלים, אנחנו נחזור ונקים את בית המקדש, והכל בידיים נקיות, בלי שנגענו בהם לרעה. הסינים עושים בשבילנו את כל המלאכה. הרי זה ממש נס, אצבע אלוהים. יגמרו את הערבים ואז יפסידו לפני שיסיימו. אל תחשבו שלא כואב לי הלב לראות איך שהם מובילים אותם לגיא-בן-הינום."

"ראית? לא סיפרת אף פעם," אמרה אשתי.

"אסור לי לספר," אמר. "בזכות זה אנחנו עדיין גרים בדירה שלנו ואוכלים כמו בני אדם. ולך יש מים חמים לאמבטיה. אבל לא זאת הסיבה שאני עובד בשבילם."

"אתה באמת רק מורה דרך ונהג?" שאלה אשתי בחשד.

"לא," אמר אחי. "אני עוזר להם להבחין בין יהודים לערבים. בשבילם כולנו בעלי אותו פרצוף לבן."

"אתה עוזר להם למצוא את הערבים?" אמרה אשתי כמעט בלחש. אחר כך התרוממה וצרחה, "צא מכאן, צא מכאן! צא מביתי! רוצח! רוצח! רוצח!"

אחי לא זז ממקומו.

"תמר," אמרתי, "החלטנו לדבר גלויות ולברר את הדברים. את יורדת מן הפסים. הרגעי."

"אתה לא מגרש אותו מן הבית?"

"לא, הוא אחי."

"אם כן, אני עוזבת."

"ששש," אמר אחי וקם. "אני לא צריך להישאר כאן אם את לא רוצה. מעניין רק איך תבריחי את הערבי הקטן."

"נכון," אמרתי. "שבי."

"נבנה את בית המקדש," חזרה בלחש על דבריו. "מיפלצת."

"לא חטאנו ולא פשענו," אמר אחי.

"כאשר הורגים אנשים סביבך ואתה עוזר לתפוס אותם…"

"אני לא עוזר לתפוס אותם. אני רק מציל את היהודים שנתפסים בטעות. זה הכל. יותר לא עושה דבר. מבריח טלוויזיות ומקלטי רדיו ומתחלק בכסף עם הקצין שלי וזהו עיסקי הפרטי, שגם את נהנית מפירותיו.

"אני כבר לא מאמינה לך; אבל נניח שאתה לא עושה שום דבר. הרי זהו החטא שלך, זה שאתה לא עושה! אינך מבין?"

"אולי," אמר אחי. "אבל הבנים שלך והנכדים שלך יודו לי על כך. את יודעת מה זה שתהיה לנו מדינה חופשית מערבים? שלא לדבר על המדינות השכנות."

 אלמלא היתה זקוקה לו כדי להגשים את תוכניתה, היתה משליכה באותו רגע משהו בראשו.

"תפסיק," ביקשתי. "לא רוצים לשמוע עוד את השקפותיך."

"אתה מוכן לעזור לי?"

"לא," אמר אחי.

"ולו אתה מוכן לתת את המכונית," היא הצביעה עלי, "ואת מדי הנהג שלך?"

"לא," אמר אחי. "רק אם תגנבו אותם."

אחי נכנע. הוא אהב אותה מן ההתחלה. העריץ אותה על אומץ לבה. אלא שעתה הוא נכנע על חשבוני. פחד זחל מתחת לקיבתי. שאני אעשה זאת? אני? ישמרני אלוהים.

אחי רכס את כפתורי חולצתו.

"אחזור בערב," אמר. "ובינתיים תכינו לכם את התוכנית. הזדרזו, כי עוד מעט לא יהיה לכם את מי להציל. ודעו לכם שאת תיתפסו אעיד נגדכם, ואם תספרו שהצעתי לכם לגנוב את מכוניתי, אצחק לכם בפנים. יתר על כן, אם באמת תביאו איזה ערבי הביתה, אעזוב מיד את הדירה ואז אינני חושב שישאירו אתכם בשכונה הזאת. היא קרובה מדי לעיר העתיקה ולמלון מאו (מלון המלך דוד לשעבר). כאשר יגרשו אתכם מן הדירה, מיד יימצא הערבוש."

"אזייף תעודות והוא יופיע כבני."

"את המחשב האלקטרוני אי אפשר לרמות."

"יש לי יחסים עם סיני אחד."

"אוהו!" אמר אחי. "גם את?"

"זה שאשתו ילדה אצלנו בניתוח קיסרי."

"מהי דרגתו?"

"הוא לא איש צבא. הוא עובד בהזנת המחשב של מרשם התושבים."

"אני רואה שהכנת את הדבר זמן רב," אשתי הניעה בראשה.

"הם באמת להוטים לשכב עם נשים לבנות," הוסיף בלגלוג.

"אני קורא אותך לסדר," הערתי כיושב ראש בדיון הזה.

אשתי לא נעלבה. היא פקדה רגע את שנינו ואחר כך אמרה בנימה פשטנית:

"אשכב איתו כדי להשיג את מבוקשי."

"מה?" אמרתי.

"כן," אמרה. "לא יגרע ממך כזית."

"לא רק שאני צריך לסכן את החיים שלי ואת חייך, את מתכוונת עוד לשכב עם הפיסטוק הזה?"

"פיסטוק" היה כינוי גנאי בפי העם לסינים. אני חושב כי מקור השם בנבט דמוי-הסיני-המזוקן. בקצהו של אחד משני חצאי אגוז-האדמה, אחרי שפותחים אותו לשניים, לפני האכילה. אבא, זכורני, היה קורא להם יהודונים.

"אל תחשבי שזה יגמר בפעם אחת," העיר אחי.

הוא חבש את כובעו ויצא.

"את מטורפת. אישה מטורפת. צדיקה. לכל הרוחות!" אמר לפני שטרק את הדלת. שמענו איך דילג שתיים שלוש מדרגות בכל קפיצה ברדתו למטה. נשארנו לבד.

"תמר," אמרתי בחרדה, "אני חושש שלא נועדתי למעשים כאלה. את יודעת שאף פעם לא הייתי חייל. כשאני מתחיל לחשוב איך אני מתקרב במכונית הצבאית שלו למחסום, כבר עכשיו הכל מתחיל לרעוד בתוכי. אסגיר את עצמי מיד, וזה חסר תועלת."

"לא תעזור לי?"

ראיתי טבע של יאוש בפניה, הושטתי את ידי אך היא דחתה אותי.

"אתה לא תעזור לי? אני לא מבינה, תמיד כל כך יפה הסברת לי את פשעם המחושב של הסינים. כל כך יפה ידעת להוכיח את המשותף לכל בני האדם. איפה כל הדיבורים האלה עכשיו?"

"תמר," אמרתי, ובעצם לא היה לי מה לומר. מה יכולתי לומר? באמת האמנתי בדברים שהייתי מטיף להם.

"אם אני אדם חלש ופחדן," אמרתי באומץ לב, "האם פירושו של דבר שאני משקר? אני לא משקר. אני באמת חושב שהדברים האלה נכונים. ערבים בשבילי הם בני-אדם כמו היהודים. אפילו הסינים הם בני-אדם בעיני. אבל אינני מסוגל לסכן למענם את חיי. כשאני רק מעלה בדעתי איך יתפסו אותי, איך יגררו אותי למגרש הסינים (מגרש הרוסים לשעבר) וינסו להוציא ממני שם את שמות שותפי לפשע בעינויים, לפני שיחתכו את ראשי. מילא, שיהיה תקוע אחר כך על קלונס בין הקלונסאות. זה כבר לא יכאב."

"לא אוכל להמשיך לחיות איתך," אמרה אשתי.

היא לא אמרה זאת כדי לקנטר אותי. היא הביטה בי במין מבט של כאב. כל כך צעירה. כל כך נקיה ותמימה. עכשיו עמדה לעשות מעשה אשר בגללו יקרעוה החיות הצהובות לגזרים.

"אתה תלבש את המדים שלו. הדמיון בין שניכם מספיק כדי להטעות אותם. יהיה חושך. עם התעודות שלו לא יקרה לך שום דבר. תכניס את אחד הילדים האלה תחת המושב, כמו שהוא מבריח מקלטי טלוויזיה. לא תיתפס."

"ואם יבדקו?"

יבוא יום ויהיה עלי לתת דין-וחשבון על מעשי, חשבתי. אני, ההומניסט הדגול, פרופסור בן-דוד, מה עשיתי כדי להציל את הערבים? האוכל לומר לזכותי שפחדתי? שפחדתי מעינויים? שאני לא מתאים? האנשים יודעים בדיוק מי עושה ומי רק מדבר. אשתי ישבה. טמנה את פניה בין כפות ידיה והשיער המפוזר גלש בין אצבעותיה למטה. הפחד. הפחד הנורא הזה.

"תעשה זאת?" שאלה.

"כן," אמרתי. "מחר. קודם אלך לקחת במעבדה קצת ציאנקלי. כי אם יתפסו אותי, אתאבד."

"אתה עושה מזה דבר יותר מדי רציני וטראגי," אמרה. "אתה תיסע לשם, תיקח את אחד הילדים ותביא הנה. תיקח ילדה. שום דבר לא יקרה. רק שאצליח להוציא מן המחשב את האינפורמציה על מותה של מירי שלנו. אגיד לו שאנחנו מבקשים לאמץ ילדה ואיננו רוצים כי ידעו שהיא ילדה מאומצת ולא שלנו. גם אם לא יאמין אולי יעזור לי. נוכל אפילו לשלוח אותה לבית הספר."

"את תמימה תמר, ילשינו עלינו."

"מי ילשין?"

"חסרים שונאי ערבים כאן, בשכונה?"

"אילו היינו יכולים לעבור למקום אחר…"

"אולי אחי יעזור לנו לעבור," אמרתי, "וכך יפטר מכולנו."

"אני מתעבת אותו ושכמותו, אתה יודע. לכל היותר נבנה קיר במעבר למחסן ונפתח פתח דרך עליית הגג ושם נחביא אותה. או אולי נחביא אותה בסליק של הנשק . נוכל לבלות עימה שם מפעם לפעם, או אפילו לצרף אליה עוד ילד. זה כבר אותו הסיכון, למות פעם או פעמיים. טוב, אל תיבהל, לא אשלח אותך יותר. רק הפעם."

"את יודעת על הסליק?"

"מה אתה חושב? אני עיוורת וחירשת?"

"חשבנו שלא הרגשת בשום דבר."

שכבנו על המיטה. הקשבנו בדומיה למתרחש, כלי רכב צבאיים שזחלו על הכביש מבית לחם. הסינים בנו מחסני נשק ותחמושת עצומים סביב כל הכנסיות המקודשות לנצרות. שם ובעיר העתיקה. האמריקאים ובעלי בריתם לא הפציצו את העיר אף פעם. גם אנחנו זכינו בחסות המקדשים. תושבי חיפה, למשל, פונו כבר לפני שנה מסביבות הנמל ואיזורי התעשיה. פצצות האטום הטקטיות הקטנות והנקיות מקרינה הרסו כבר פעמיים את הנמל ושדה התעופה ופעמיים בנום הסינים מחדש. הם היו באמת כמו נמלים. ההפצצות הראשונות הישהו את השמדת הערבים בצפון הארץ, משום שעדיין לא היה להם מספיק כוח עבודה משלהם לבניה המחודשת הזאת. כך, בכל אופן, סיפר לאחי הקצין שלו. היה משהו בכל הדברים שאחי אמר לנו בצהריים. עם כל רגש ההתקוממות שחשתי לשומעם, כאשר יצאו מפיו, היתה בהם אמת. באמת שלא תהיה לנו בעיית מיעוטים בארץ, לכשתשוחרר. אין ספק, כולנו חיות טורפות.

כשהתעוררנו כבר היה חושך בחוץ. התעוררנו מקול צעדים וחריקת המנעול בדלת. אחי נכנס. הוא הביא חבילה קשורה בשק. עוד ייתפס פעם בעסקים המפוקפקים האלה. אשתי התעוררה גם היא וישבה על המיטה. הוא עמד רגע בפתח.

"הבאתי לך מתנה," אמר.

רק עכשיו ראיתי שהחבילה כבדה מאוד. אשתי זינקה מן המיטה ובידיים רועדות החלה להתיר את החבל, למשוך ולפתוח את השק. על הארץ צנחה ילדה כבת ארבע, בהירת שיער, מלוכלכת, רזה, מבוהלת, אשתי התנפלה עליה כמוצאת שלל רב. הילדה לא הוציאה הגיג מפיה. התבוננה בנו בתדהמה.

ניצלתי, חשבתי, או שמא הפסדתי הכל. אשתי הרימה את הילדה והעמידה אותה על רגליה. סגרה את וילון ההאפלה בחלון והעלתה אור. הקטנה הביטה בנו בעיניים גדולות, כחולות. אולי עוד מימי הצלבנים.

"של מי היא?" שאלתי.

אחי משך בכתפיו.

"של אף אחד. הוצאתי אותה מבית שפוצצו אחרי הצהריים."

עכשיו היינו שלושתנו בסירה אחת.

"תביא מהר את הבשר שהשארתי בצהריים," אמרה לי אשתי.

רצתי והבאתי את המזון. העמדתי אותו לפני הקטנה.

"את יודעת עברית?" שאלתי.

"איך היא יכולה לדעת עברית?" התרגזה אשתי.

"היא יותר מבוגרת מכפי שהיא נראית," התערב אחי. "הם כולם כאלה."

"בת כמה את?" שאלה תמר.

היא הראתה לנו חמש אצבעות בכף יד אחת ואצבע אחת נוספת בכף ידה השניה.

"אני נוצריה," הוסיפה בחרדה והוציאה צלב קטן, שהיה תלוי לה על צווארה.

הנעתי בראשי.

"תאכלי," אמרה לה תמר. "זה בשבילך."

הילדה התנפלה על המזון. לא יכולתי לראות זאת והפניתי את ראשי. כשהחזרתי אליה שוב את מבטי ראיתי שהיא בוכה. אוכלת ובוכה. והדמעות הקטנות שלה צונחות לתוך הצלחת ויוצרות שם אגמים בהירים ושקופים, למשך רגע קט, לפני שהן נמהלות ברוטב.

 

*דימוי: Wolfgang Stiller