נטליה הגיעה לבר מאוחר, אבל היא הביאה לנו סיפור, מה שהיה בגדר פטור בעיני כולם. הפעם אחותי לא התנצלה על האיחור, היא ידעה שהיא נהנית מהמחילה שלנו מזה שעתיים. בסופו של דבר, כולנו עיתונאים, ובבר הפינתי המֽתנה אף פעם לא מהווה בעיה. היא התיישבה והתחילה לדבר – דבר חריג מאוד, כי בדרך כלל היא רק מקשיבה לגבּריאל, שהאינטליגנציה הגבוהה שלו חולשת על הכול. אני מאוד אוהבת להקשיב לה. משהו בגון קולה הרך והקר מרדים אותי. אבל הפעם הקול שלה לא היה שלֵו, היא הרגע יצאה מהמערכת של העיתון ועוד מפעמים בה ריח הדיו והדדליין של חצות. עצרו מישהו, היא פלטה, ובגלל חרדתה שאלנו אם הוא חף מפשע. אבל היא ענתה כמעט בהתנצלות: זהו, שאני לא יודעת, ואחזה בידו של גבריאל.

היא חשפה את הפרטים המדויקים היחידים שהיו ברשותה: מותה של רֵבֵּקָה, אמיתי ממש כמו זכייתה בתואר מלכת הקרנבל. נטליה קיבלה צילומים משני האירועים. באמצעותם הצלחנו לשחזר את קרנבל העניים, תהלוכה שכונתית אבודה בין החולות והזבל שרבקה לא הספיקה לככב בה משום שנרצחה. נטליה סיפרה לנו על מלכותה הקצרה, ודבריה העלו בדמיוננו כפר אינדיאני שרוי בעוני איום שבדיוק כמו רבקה, היה נידון להימחק מעל פני האדמה. גבריאל נישק את אחותי על ראשה, רגע לפני ששמטה את ידו ואמרה, לא בלי שמץ של מסתורין: איש לא יכול היה לחזות מה הכין הגורל למלכה, ובטח לא לאור בחירתה למלכת הקרנבל.

באותו יום היא התייצבה קורנת, שיערה פזור וחלק, צחוקה קל ופרח ציפורן אדום קשור ללולאת המכנסונים הקצרים שהבליטו את ירכיה הגלויות. רבקה הייתה בת ארבע עשרה, אבל כבר מזמן לא הייתה ילדה. אולי לא הייתה לה ילדות כלל והיא נולדה הישר לחיי הבגרות, חשבתי בזמן שנטליה הסבירה, כך אמרו לה המומחים, שרבקה הגיעה מתרבות תאוותנית במקורה. ניסינו לפענח למה מתכוונים המומחים ב"תאוותנית" ותרגמנו כך: שבט של ציידים מהאמזונס, נוודים, אורגים, שבו סגולות הבשר הן סגולות מכריעות. זה עדיין היה מופשט מדי. חיק אימהי מלֻווה בזמר נשי, שבו תענוגות הגוף מוקנים לילדות בגיל צעיר מאוד. זמן ומרחב מסופרים רק בעל פה, אמרה נטליה, שבהם התאוותנות והעונג אינם חטא, אלא משהו טבעי, חיוני. ההסבר שלה הוביל אותנו לגן העדן, לשניות אחדות, ואז הישר לגיהינום, כששחזרנו את המערכת האקולוגית הזו בעיר, מקום שבו החופש נהפך לעול ומוביל למטחנת הבשר העתיקה ביותר. העוני טוחן הכול: הילדוֹת האינדיאניות בשולי העיר מתמסרות לכל אחד תמורת סכום כסף זעום, מגיל בלתי מתקבל על הדעת. ומהו סכום זעום? שאלתי. נטליה ענתה בלי שמץ של פואטיות: שני פסו.

קולה התשוש גרם לי לחשוב על השלג, על הכאב בעורי הקפוא ועל הקרח הנעלם שהפך למים. בלה פאס. בניגוד לרבקה, אני הגחתי מהילדות מאוחר, כשהלכתי ללמוד עם אחותי בלה פאס. נכון שלא הייתי בדיוק ילדה; במקרה שלי היה מדובר למעשה בנעורים ילדותיים בעיירה קטנה שאני חוויתי כמחלה. שבע עשרה הוא גיל מאוחר למדי לנערה עירונית, אבל לא לילדת פריפרייה, ששומרים עליה יתר על המידה ובו בזמן היא נחפזת לקפוץ למים.

קשה לומר שפרשתי כנפיים כמו שעושים גוזלים כשהם מוכנים לעוף. לא הייתי עתידה לרחף על גבי הרוח, בלי לנפנף בכנפיי. זהירות היא תכונה שמעולם לא ניחנתי בה, ועוד פחות מכך בימים ההם, שכל אמצעי זהירות היה בגדר עלבון לחופש החדש והנוצץ שלי. המעוף שלי עמד להיות מעוף פראי, אווירודינמי, נועז. קפיצה אלימה לעבר הבלתי נודע, תעופה בגובה נמוך מעל העיר, מעל כל מה שהשתוקקתי לא רק לראות אלא גם לטעום. כן, את השדים שלי הרווחתי בזכות עצמי. איש מלבדי לא אשם. ואף שנטליה מאשימה את עצמה לעיתים קרובות על שלקחה אותי למקום ההוא, האמת היא שההחלטה הייתה רק שלי. הדבר היחיד שאני יכולה להאשים אותה בו הוא שכשרציתי למות, היא הצילה אותי, הניחה את השלג שאספה מגג של מכונית על לחיי כדי שלא אתעלף. השלג וקולה שהלך והתרחק: מה יש לך, ילדה? מה עשו לך? מה אני אגיד לאבא ואמא? ואני: כלום, אל תגידי להם כלום, תישבעי לי.

נטליה המשיכה: רבקה נכנסה למכונית של נהג מונית שהבטיח לקחת אותה לסיבוב. כל זה נודע לנו מפי נערה אחרת, אנחליקה, עדה לרגע האחרון שבו נראתה רבקה בחיים. שתיהן רצו להיכנס למכונית, אבל אנחליקה לא הלכה כי הבטן ההריונית שלה כבר ממש בלטה, ונהג המונית לא רצה אותה. היא היתה בהיריון? שאל מישהו כלא מאמין, אני לא זוכרת מי. אינסטינקטיבית, הסתכלתי לצד השני. נטליה אישרה: כן, הנהג לא רצה אותה, למרות שכמה ימים קדום הוא דווקא כן רצה אותה. הוא היה לקוח קבוע ב"לָה פָּמפָּה". ואיך הוא נראה? שאלנו. שמן, אמרה נטליה, בעצם היתה לו כרס יותר מאשר היה שמן; גבר גדול, גם בגיל וגם במבנה הגוף. אנחליקה הייתה מדויקת: כמו סבא; לבן, בדיוק כמו המונית. כמעט רך. הוא בטח נתן יותר משני גרוש, כי הבחורות התווכחו קצת מי מהן תיכנס למונית, וחוץ מזה הוא תמיד החזיר אותן עם גלידה ביד. אבל באותו ערב או אולי זה היה אחר הצהריים, השעה היתה בערך שבע ועדיין היה אור, הוא בחר במלכה כי היא היתה היפה מבין השתיים. רבקה לא הייתה רק יפה יותר, פלט הצלם שהיה שם עם נטליה, היא הייתה לב של אבטיח אדום ועסיסי מאוד; ועוד בארבעים מעלות חום, אמר גבריאל.

גבריאל התחמק ממני, כמו כשעוברים למדרכה ממול כדי לא להגיד שלום למישהו שאת יודעת שראה אותך ואת לא רוצה להיתקל בו; הוא עקב אחרי הידיים שלי במבט מלוכסן, חתם את האמירות שלי בשתיקות שאיש לא הבחין בהן, חוץ מנטליה וממני. מאז שהייתי ילדה הוא ראה בי יצור מפונק, זבת חוטם שעוררה בו רוגז וגם רוך. הייתי בת ארבע או אולי חמש כשגבריאל התחיל לבוא לבית שלנו לאסוף את נטליה. הם עדיין לא היו זוג, אבל נראה לנו טבעי לגמרי שהם יהיו ביחד, בדיוק כמו עכשיו. גבריאל היה מגיע אחרי הצהריים ומפזר בדיחות עם ההומור הארסי שלו. נטליה נתנה לי מכות על הידיים, בהיחבא: תפסיקי כבר להוציא את הנזלת, חזירה! אבל לא הצלחתי לעמוד בזה ודחפתי את האצבע עמוק לתוך האף. הבילוי החביב על אחותי היה לתפוס אותי והבילוי החביב עלי היה ליהנות מהמעשה האסור. לא היה סיכוי שגבריאל ידע על זה, כי נטליה לא הייתה מוכרת אותי בחיים; אבל אז לא ידעתי את זה. לא ידעתי הרבה דברים, למשל:  כוחה של השפה. הוא הגיע בשעת הסייסטה. אני ישבתי על הרצפה בחצר הקדמית ושיחקתי, שקועה בעצמי. שלום זבת חוטם, הוא אמר, ואני, כשראיתי שעיניו נחות על קצה האצבע שלי, התחלתי לבכות. נטליה לא הצליחה להתאפק וסיפרה לו. רעה, רעה, את כל כך רעה, צעקתי. גבריאל לא הבין, ואחותי, מתפקעת מצחוק: הוא אומר לך את זה מתוך חיבה, טיפשונת, לא בגלל הנזלת.

מישהו שוב שאל על רבקה והציע לעשות ניתוח פסיכולוגי. נטליה הניחה לנו להעלות תיאוריות. איך לתאר את רבקה בלי להשטיח אותה בתיאור עמום. עליזה ומוחצנת, אמרנו, אחרת לא היו מכתירים אותה. אבל הסכמנו שאפשר להיות עליזה בדרכים מגוונות. עליזות גופנית שבאה לידי ביטוי במזג מחשמל ולפעמים תוקפני, שיחד עם זאת נִשחק מחמת עמל היום יום; או עליזות רציונלית יותר, שמתחדשת באופן שגרתי, החלטית יותר מהגורל, ושאנחנו מגדירים באופן מעורפל כאופטימיזם. הסכמנו שהעליזות של רבקה הייתה בוודאי בלתי מתפשרת במידת מה, כלומר היא הייתה שם למרות הכול, אפילו כשהאימה כבר השתלטה על חייה; ובמקרה שלה דיברנו על עליזות לא עקבית, ואז, מי יודע, אולי המוחצנות באופייה של רבקה הייתה מסכה, הגנה. נראה הולם יותר לגילה לאמץ מזג ביישני, עליז, פתוח לבלתי צפוי. בעיניה הבלתי צפוי היה יכול להיות כמעט כל דבר, אפילו הדבר הזניח ביותר: שמלה חדשה, שולחן עם מפה, מים חמים, ללכת לבית הספר, שייתנו לה מתנה בלי שתצטרך להתמסר בתמורה. שָתקנו.

נטליה אמרה שלא הרגישו בחסרונה עד שהמשטרה מצאה אותה ביער לשולי הכביש. אף אחד לא התגעגע אליה כי רבקה הייתה כמו חתול, אמרה הסבתא, היא תמיד הלכה וכמו שהלכה ככה חזרה. רבקה אהבה להתמסטל, סיפרה אנחליקה, ללכת לאיבוד. מי לא אוהב ללכת לאיבוד? חשבתי, מקופלת בגלל הקור שפלט המזגן. לכן היו לה פחיות של דבק הרקולס בתיק והיא ריחפה. כשזיהו אותה בחדר המתים, רבקה כבר לא נראתה כמו מלכה, בלי המכנסונים הקצרים או הציפורן האדום, בלי השיער החלק, שעכשיו נראה כמו גוש נטול צורה; היא הייתה מכוסה בשק יוטה שסביר להניח שהכיל תפוחי אדמה. הסבתא העבירה את ידיה בטקסיות על כל גופה, אבל לא בכתה. היא בטח מקבלת את זה שהמוות לא זקוק לשום הסברים, אף על פי שהסַמל הראשון התאמץ מאוד לספק הגדרה של חנק וחניקה, בהתחשב בכך שלא ניתן לדעת בוודאות שמדובר באונס. אנחליקה סיפרה לנטליה שהעור על גופתה של חברתה היה מוכתם בדבק, אותו דבק מהפחיות, אבל בכמויות גדולות, ולכן בקושי הצליחו להבחין בקעקועים שלה, בצורת לב, בצורת לטאה, בצורת כוכב. הבשר עצוב, לחשתי, השיר של מלארמה כל כך נכון.

גבריאל ציפה שנטליה תבין את המחווה שלו ותחליף נושא ברגע שהסיפור נעשה וולגרי. אבל הדממה המוחלטת ששררה בשולחן עודדה אותה להמשיך. לפעמים העיתונות היא כמו מחלה חיסונית, הוא התנצל. לפעמים קל להתחסן, היא הוסיפה בטון סרקסטי, אבל לפעמים, לפעמים אתה פשוט נדבק. נטליה לא הייתה מסוגלת להפסיק לריב עם גבריאל, אף על פי שניצחונותיה היו חסרי משמעות, כמו לומר את המילה האחרונה בשיחה, להשלים משפט בשנינות, או באופן כללי להיות הרבה יותר מושכת ומקסימה ממנו. פתאום היא נראתה לי עייפה נורא. היא לא ישנה טוב בימים האחרונים, וכתוצאה מכך גם גבריאל לא. בנדודי השינה הבלתי פוסקים שלה היא ניסתה לשחזר את הרצח של רבקה בראשה, בלי הצלחה. הוא, שבהתחלה תמך בה, ביקש ממנה בסופו של דבר להיכנע: תירדמי, תירדמי כבר, אישה. גבריאל צחק. כולנו צחקנו, כולל נטליה, שבשלב ההוא כבר קפאה מקור גם היא.

ניצלתי את ההזדמנות וכשפתחו שני בקבוקי בירה חדשים ומילאו את הכוסות ברחתי לשירותים. התיישבתי על האסלה ומיד הוקל לי בזכות המיקרו-אקלים החמים והמחניק של בית השימוש, שאליו לא הגיע החורף המלאכותי של הבר. רק המין האנושי מסוגל לסקרנות מדעית כזו, חולנית כמעט, שמאפשרת לנו לדבר על אונס ועל מוות בלי לאבד את התיאבון; צבטתי את לחיי מול המראה אחרי שהרטבתי את פניי. סיפורים מהסוג הזה לא הכניעו את נטליה. מי כמוני יודע. היא הרי הייתה שם. היא סחבה אותי על גבה, ממש גררה אותי עד לתחנת האוטובוס, כי לא היה לנו כסף, ואחר כך הורידה לי את החום בעזרת סמרטוטים רטובים, ממלמלת בין תפילה לתפילה: משוגעת, משוגעת על כל הראש… שלום לך מריה… שלום לך מריה מלאת החסד… חזרתי לשולחן.

לפי מה שהסבירו כשהתיישבתי – מבחינת הזמן האובייקטיבי וזמן החקירה –  חלף מעט מאוד זמן מהרגע שבו מצאו את גופתה של רבקה ועד שהמשטרה נאלצה להגיע לשכונה כדי לעצור את האשם. מקסימום חמש עשרה שעות, אמרה נטליה. והשימוש בפועל לא היה מקרי: המשטרה באמת "נאלצה" להגיע כי הקהילה לא הייתה מוכנה לחכות פרק זמן "אובייקטיבי" או להמתין לתום "החקירה". רק חמש עשרה שעות, בארץ שבה הצדק יכול להתמהמה מאות שנים. אבל זה הגיוני, אמרה נטליה, הזמן אף פעם לא נוח למי שנגזר דינו… וגם לי לא: חלוף השעות, אמרו הרופאים, הוא שהסיט את האירועים למסלולם הטרגי. שעות שנטליה לא הצליחה לשכוח כי היא איבדה את תפיסת הזמן, וגבריאל הוא שהכריח אותה לעזוב את החדר, תפס מונית וגרר את שתינו לבית החולים. אותי – תועה, אבודה, נוקשה; ואת אחותי חיוורת ורועדת, עיניה ריקות מעייפות ומאימת הדם.

בשלוש לפנות בוקר לא נותר איש על הבר מלבדנו. הצלם פתח את הפה, כמעין אחרית דבר: עם כמה שאנחנו רגילים לחרא, אמר, אין מה להיות מופתעים מהמהירות, אלא מהדרך שבה מצאו הנשים את הרוצח המשוער. אבל איש לא שם לב לזה. לפי מה ששמעה נטליה מפי עדים שלא רצו להזדהות, הן היו שרועות על שפת המדרכה ההרוסה כשראו בחור מתקרב לשטח שלהן. הוא בדיוק התקלח, החולצה במכנסיים ולוח עץ בידיו. בלי שהחליפו מילה, מונֽחות בידי הידיעה, הן הביטו זו בזו אלכסונית, כמו עופות. הבחור אפילו חייך לעברן לפני ששאל על רבקה; והן השיבו לו במקהלה, בצווחות אלימות שעד מהרה נהיו ללהקת כלבים, שכללה גם את הגברים השתויים, עיוורים מאלכוהול, במצב רוח קרבי. נטליה הוסיפה, כדי להעמיק את הדרמה: תלו אותו על עמוד חשמל שהטיל אור צהוב, כמו פנס תיאטרון. גם כל השאר היה תיאטרלי מאוד: גברים, נשים וילדים הקיפו את הצלוב וכילו בו את זעמם, בדיוק כמו בקרנבל, אלא שבמקום לרקוד הם רגמו את גופו באבנים, היכו אותו במקלות ובחגורות, בשם המלכה המתה.

גבריאל סיפר שהמשטרה הורידה אותו מת למחצה, ראשו וגופו הרוסים ובגדיו קרועים. נטליה הוסיפה פרט סנטימנטלי: אנחליקה שמרה את לוח העץ שהוא הביא מתנה לרבקה, קרש חיתוך למטבח של סבתה. הוא היה נגר, ציינה, בן שמונה עשרה וגובהו מטר ושבעים. בהצהרה שלו הוא התוודה ששילם עבור רבקה פעמיים. כשגבריאל ונטליה נצמדו הם נראו כמו זוג מגישים בטלוויזיה. החיבור ביניהם היה מושלם. לא סתם היו להם שלושה ילדים. לא אחד, שלושה. ובכל היריון אחותי ועיניה החוטאות, שהביטו בי כאילו לא רצו להכאיב, למרות הפצרותיי החוזרות שלא תדאג, שאני מאושרת בשבילה.

בלבו של עיתון פועם שעון, אמרה נטליה. היא אמרה את זה שחוקה מהמרוץ לקראת שעת הסגירה, בלילה שנאלצה לכתוב פרופיל של רוצח, והיא עשתה את זה בלי להאמין לשום דבר. זה היה יכול להיות גם בחור שפשוט עבר שם, אמרה לעורך שלה; אבל אני לא יודעת, היא התוודתה בפנינו. הבעתה הסגירה ענן של חרטה, למרות נימת ההשלמה בקולה. היו לה כל האסמכתאות. איסָק צ'ינגָנוֺ, סָאוּל רוֹסָאלֶס, רוֹקֶה פָּנדוֹ, חואן בּוּסטוֹס, חואנה נוֹמינֶה, התובע הציבורי, החוקר, ראש השבט, הסבתא – כל מי שדיברה איתו אמר לה שהמקרה סגור, שהקהילה אמרה את דברה, שנעשה צדק כי תפסו את האשם. ואיך לא יקבלו בברכה מישהו שירגיע, אמר גבריאל, מישהו שינחיל שקט ויאפשר לחיים לחזור למסלולם. מישהו שיציל אותך, חשבתי, כמו שנטליה תמיד הצילה אותי; כמו שרצתה לעשות גם עכשיו, כשניסתה לשכנע אותו שיאפשר לה להיות בטן בשבילי.

כיבו סוף סוף את המזגן, ובאותו הרגע השתררה בחדר דממה צלולה, כמעט מהדהדת. הרגשתי כאילו פתאום נדלקו נורות בחדר אפלולי. ואז גבריאל שאל: אבל איך הם ידעו שזה הוא? איזו סיבה הם נתנו לך? ונטליה ענתה בהבעה מרירה: הם ידעו כי קשרו לרבקה סרט אדום על כף הרגל השמאלית כדי שתביא להם את הרוצח, והוא היה הראשון שהגיע ושאל עליה. אז מה עשית? תבעתי בחוסר צדק, כאילו אחותי אמורה לפתור את כל הבעיות. כתבתי את זה הכי טוב שיכולתי, התנצלה נטליה.

*דימוי: פיטר קאדן, דרך Vectroave