בשעה שחיכתה בתחנה לרכבת חטפה סרט כתום מידו של מתנחל בכיפה לבנה ובעל זקן בלונדיני, וחזרה לשבת בצל. הסרט התנפנף ברוח הקלה. הכרוז הודיע שהרכבת המגיעה מחיפה תאחר בחמש דקות, וראשה צנח לפנים בין ידיה כתפוז בשלג. הלחוּת בשעות החום בתל אביב מטרידה, מושב הברזל בתחנה אינו נוח כלל, והגעגועים לחיקו נהיו עינוי של ממש.

"נו כבר, בוא..".

מתנגדי ההתנתקות מעזה קשרו סרט כתום על תיקיהם, על המראות הצדדיות ועל האנטנות של מכוניותיהם, וקישטו בצבע העליז הזה את צמתי הדרכים. באותו יום חם הם חסמו אותם, הבעירו צמיגים והשמיעו קריאות: "יהודי לא מגרש יהודי", ובגלל זה הוא נאלץ לנסוע ברכבת כדי לראותה.

אף היא התנגדה להתנתקות.

היא פגשה אותו לראשונה בעמותה שבה עבדה כמנהלת בַּפרויקט "דיור" כדי שיעצב לה את העלון השנתי של פעילותם נגד הרס בתים בשכונות הערביות העניות בערים המעורבות. התנגדותו להצעתה לצבוע את הרקע של העלון בכתום הרגיזה אותה, והם שקעו בשיחה על צבעים, אנשים ועבודה…אבל לעיניהם הייתה שיחה אחרת.

היא אמרה לו שהיא בטוחה שראתה אותו לפני כן, אך זיכרונה חלש, במיוחד בשמות, ואילו הוא התעקש שזוהי פגישתם הראשונה, כי הוא מכיר את שמה וכי זיכרונו חזק יותר מזוֹרוֹ. במהלך שיחתם התברר להם שמוצאם של אביה ואמו מהכפר סִידְנַא עַלִי ההרוס שמסגדו משקיף על חוף הים התיכון וסלעיו החומים. עוד התברר להם שהיא, כמוהו, לא אוהבת את תחנת רוֹתאנא ואת הקוקטיוּת של הזמרות שלה, שהיא אוהבת את פיירוז, שהוא אוהב את בנה זיאד, וששניהם קוראים עכשיו את הספר "בַאבּ אל-שַמְס" לאחר שסיימו לקרוא את "בית יעקוביאן". הם דיברו על הכול, מלבד על העלון. כאשר שב לבקרה בפעם הבאה הביא עמו עותק של העלון עם רקע כתום.

לא הייתה לה חיבה יתרה לצבע הכתום. הוא רק הזכיר לה את סיפורי סבהּ המנוח על פרדס תפוזים ואת ימי פעילותה המפלגתית בתקופת "התקוממות אוקטובר" ["התקוממות אוקטובר" –גל ההפגנות של אזרחי ישראל הפלסטינים בשנת 2000. ] , שאז היה הצבע הכתום צבע פוליטי חדש לאחר קריסת הצבע האדום, והוא הביך את אביה שהתלווה אליה לצעדות המחאה שחזרו ונשנו.

המתנחל בכיפה הלבנה ובעל הזקן הבלונדיני חג סביבה וליכסן מבטים אל הסרט הכתום כגנב לא מקצועי לאחר ששמע אותה מדברת בטלפון הנייד שלה בערבית והבין את המילה האחרונה שאמרה – חבּיבּי.

השמש הציקה לה, אף על פי שישבה בצל, והציקה גם למתנחל.

היא חיכתה לו, והסרט הכתום התנפנף ברוח הקלה, ולפני שסיימה את השיחה שאלה אותו:

"איפה נגור?"

2.

זה אלפי שנים נשמתה מצפה לו, וחמש הדקות הם האלף החדש. נו כבר… זה שלושים שנה הוא נוסע לחפש אותה, והמסע הזה יודע באיזו תחנה עליו להסתיים. ואולם העצים שלצדי מסילת הברזל הולכים ומתרבים והנהג מתעכב יותר מדי בכל תחנה. נו כבר…

שניהם חיכו ליד המקרה.

ימי הפגישה רצו מהר יותר ממחוגי הזמן המודע, הגעגועים איימו על קרקורי הבטן במאסר ממושך, הקיבה לא הסכימה לתת אישור לשום מאכל, ושעות השינה הצטמצמו.

"אהבה", הם אמרו, ונעלמו מחיי השגרה.

הם הבחינו בַּרמזים וזיהו את העל-טבעי. מבול הרגשות סחף אותם, והם הכריזו: "נועדנו זה לזה". היא חיבקה אותו, וכינויי הגוף השתנו.

לאחר שעברו על פני מקום הנשיקה הראשונה החליטו לקנות שתי טבעות, להשיא את נשמותיהם רשמית ולהצהיר על הנישואים. הם שילבו את אצבעותיהם והלכו יחד, ובעיר לא היה מקום לזוג נוסף.

הוא נסע ברכבת לראותה, ודקה של נסיעה מהירה נמשכה לנצח. חמישה ימים הוא לא ראה אותה! אהבתם הייתה קנה מידה אחר של הזמן, שהרי הגבולות איבדו את גבולותיהם והשתגעו, ושניהם נכנסו מרצונם אל גן עדן של האי רציונליוּת. המִספרים לא היו עוד אקראיים. הוא הרגיש שהוא חצי בן אדם בלעדיה, או ליתר דיוק החל להאמין שהאדם האמיתי הוא זכר ונקבה גם יחד.

לרוע מזלו ובשל צוֹק העתים הוא לא ציפה לפגוש אותה, וכאשר ראה אותה וגופו רעד  למראהָ נכנע להוויה ושב על כנפי האושר אל מחוזות מוצאו כדי להיות מה שתמיד רצה להיות. "איך חייתי בלעדיה?"  ולא התאמץ למצוא תשובה.

הם לא עברו את שלב ההיכרות, שכן לה לא היה כל צורך בו, כאילו היא יודעת עליו הכול, מכירה את סודותיו ודוחה את השיחה עליהם. דבריו רגילים וחיבוקו כמיהה לימים שהיו ולבית נצחי. היא לא שאלה אותו עליו ולא ביקשה לדעת עליו, וסיפרה לו על עצמו דברים שלא ידע ולא היה בטוח שהם נכונים. היא חיכתה לו, מסרבת לפתרונות של פשרה, והייתה על סף ייאוש מוחלט כאשר השליך לעברה את הכנפיים כדי שתעוף עמו אל מחוזות המוצא. היא חייכה ועיניה קרנו, שהרי עכשיו תהיה לאישה והוא יהיה לגבר, ושניהם פרשֹו כנפיים ועפו.

לפני שבוע הם נכנסו למסעדת בשרים דרום אמריקאית והתיישבו על כיסאות עץ גבוהים לצד פרח סגול מחייך. טבעות הכסף שלהם נצצו והם הבטיחו זה לזה אהבה, אושר, מסירות, הצלחה וענווה "לכל החיים", וכֵנותם הייתה טעימה הרבה יותר מהארוחה.

על מושבי הרכבת הכחולים סביבו התרגעו חיילים ורובים, והוא היה חזק מהם. ככה הוא הרגיש, וככה הרגישו גם הם. ככה אמרו עיניהם היגעות.

הדקה התארכה, הטבעת נצצה באור השמש, והגעגועים לא ידעו עוד מנוחה על מושבם. הסרט הכתום התנפנף ברוח הקלה.

בקרוב יראה אותה. נו כבר…

3.

לפני שעזב את בית הוריו אמר לה: "אַת ביתי".

השמש חרכה את העשבים בשולי הדרך, וגם את עצביו. שניהם חששו מבוא החורף. כאשר מכירים את הדרך היא מתקצרת, וכאשר חושבים, לא רואים כלל את הדרך. הם רצו חורף חמים.

היא ביתו, ולא אותה מזוודה שחורה וגדולה שבה נשא את בגדיו, את מברשת השיניים ואת תער הגילוח שלו כמו הנוסעים המשוטטים בין תחנות הרכבת האירופאיות בחיפוש אחר הרפתקאות נעורים בלתי מחייבות, או בין הרי המזרח הרחוק בחיפוש אחר חוויות רוחניות ובגדים רחבים וזולים בצבעי סגול וחום. היא ביתו, ולא אותן דירות שנחפז לבחור ולחתום על חוזה שכירות סטנדרטי, וכעבור שנה עזב ועבר לשכונה אחרת בעיר, שאז הדאגה להעברת המחשב האפור היקר, הרהיטים המעטים, קופסאות הקרטון הגדולות והשֹקים השכיחו ממנו את ימי המזל ולילות העינוגים. היא ביתו, ולא בית הוריו, שכאשר ניסה לשוב אליו הוכה בהלם כשהבין שהבית שגדל בו הוא בית הזוגיות של אמו ואביו. וכאשר הערותיה של אמו על הכנסתו ושנתו החלו להציק לו והוא גילה בפני אביו קמטים רבים יותר מכפי שציפה, חשש שמא תיפגע אהבתו להם. וכאשר שתה מאותו ברז עצמו שלא הצליח להגיע אליו כשהיה בן חמש ואמו השאירה אותו ויצאה לעבוד, חשש מאלבום הרגשות הטמון בגינה שהייתה למגרש חניה של מכוניות חדשות. גופו נרעד ושב אל האין-מקום, ושם היא מצאה אותו במקרה וחיבקה אותו, וכינויי הגוף השתנו. היא הייתה לביתו, והוא – לביתה.

"איפה נגור?"

הוא אוהב את הערים הגדולות, אבל הוא כלוא בארץ הקטנה הזאת, וההגירה ממנה היא התגרות באידיאל הצוּמוּד  צומוד מושג המסמל את האידיאולוגיה הפלסטינית של היצמדות לקרקע ועמידה איתנה. וההמשכיות ובריחה אל הלא-נודע, וההישארות היא התמכרות לערפל של האופק ולענייני הסתירות האינסופיות.

לרגע חשב על נצרת, העיר הערבית הגדולה ביותר בארץ, אבל נצרת איננה עיר. הוא חשב על תל אביב, העיר הגדולה ביותר בארץ, אבל תל אביב איננה עיר ערבית ואין בה עבודה לערבים. הוא חשב על רמאללה, אבל נזכר בגדר ההפרדה. חיפה הייתה אפשרות טובה, שכן הצעירים נשארו לגור בה לאחר סיום לימודיהם באוניברסיטה, שיפצו את בתי המושבה הגרמנית ברחוב שיורד מהגנים הבהאיים התלויים על הכרמל ומילאו אותו בבתי קפה הומי אדם, שיחות וסיפורי רכילות. האם היא תסכים לגור שם?

היא אמרה לו שהיא אוהבת את הטבע ואת ההרים ושאלה אותו על הכפר של הוריו בגליל, כפר שלֵו ורגוע, אך שולי, עצוב ועלוב. ככל הכפרים המעטים שנותרו בגליל הוא שימש אכסניה לפלאחים שהיו לפועלים ובנו את הערים היהודיות על האדמות שהופקעו מהם.

לאחר חריקה ארוכה ומעצבנת על פסי הברזל נעצרה הרכבת, והוא ראה אותה מבעד לחלון השקוף הכהה ובידה סרט כתום שמתנפנף ברוח הקלה. הוא כיווץ את גבותיו מעל עיניו התוהות, פתח את דלת הרכבת והבקיע לו דרך בין האנשים כדי לחבק אותה.

4.

אף היא התנגדה להתנתקות.

התנגדה להתנתקות ממנו.

כאשר הגיעה הרכבת ציפתה להשליך את עצמה לביתה הנצחי– לחיקו. למען האמת לא עניינו אותה שֵׁם העיר שיגורו בה ולא שם העיר החדשה שחלמה לבנות, שכן בתקופה האחרונה היא מעשית ורוצה להתחיל לעצב את הקן שבו תחיה אתו עד סוף חייה.

היא חשבה על כיוון העיצוב של ביתם ונוכחה לדעת שהסגנון שלהם הוא גיוון ושילוב בין ישן וחדש, בין הסגנון האתני וגווניו הזוהרים והעץ החום הכהה והמגולף ובין הסגנון המודרני וצבעיו החדים והייחודיים שתוכנות המחשב החדשות ממזגות ביניהם. היא קיוותה לבחור את הדברים בעצמה ולגבש את הסגנון שלה.

היא חיבקה אותו, והילת האור יחד עם האנרגיה הקוסמית המרוכזת הרחיקו את האנשים שסביבם. הם הסתכלו זה בעיני זה והמילים נעתקו מפיהם. או אז שבו לחבק זה את זה והיו לאחד.

היא קשרה את ידיהם בסרט הכתום.

מעל המדרגות הנעות אמר לה:

"נתחתן בסידני עלי. אַת עירי ומולדתי. אגור בךְ."

"ואני אגור בךָ."

והשתיקה ביניהם הייתה טעונה.

יולי 2005,

נצרת