This is Heading Animation

00.00
העיניים הירוקות
  • העיניים הירוקות

העיניים הירוקות

7 דק'

קראו ב:

גוסטבו אדולפו בקר

העיניים הירוקות

7 דק'

תרגום: אופק קהילה

כבר הרבה זמן שמתחשק לי לכתוב כל דבר שיהיה עם הכותרת הזאת. היום, כשנקרתה בדרכי ההזדמנות, כתבתי אותה באותיות גדולות בדף הראשון ולאחר מכן נתתי דרור לגחמות הנוצה.

אני חושב שראיתי בעבר זוג עיניים כמו אלה שציירתי באגדה הזאת. אני לא יודע אם בחלומות, אבל ראיתי אותן. ודאי שלא אוכל לתאר אותן בדיוק כפי שהיו: בוהקות, שקופות כמו טיפות הגשם שמחליקות על עלי העצים לאחר סערה של קיץ. בכל מקרה, אני סומך על דמיונם של קוראיי שיעזור לי להיות מובן בדבר הזה שנוכל לקרוא לו רישום הכנה לציור שיום אחד אצייר. 

I

–פצוע עובר לו הצבי… פצוע הוא עובר; אין בכך ספק. ניתן לראות את נתיב הדם בין קוצי ההר, וכשניתר מעל אחת מאלות המסטיק האלה רגליו כשלו… האדון הצעיר שלנו מתחיל היכן שאחרים מסיימים… בארבעים שנותיי כמשרת-ציד לא ראיתי פגיעה יותר מוצלחת… אבל, בשם סָן סָטוּרְיוֹ, פטרונה של סוֹרְיָה! חיסמו את דרכו דרך האלונים האלה, שסו את הכלבים, תקעו בקרנות האלה עד שתיפח נשמתכם ודִחפו את דורבנות הברזל בירכיהם של הסוסים: אינכם רואים שהוא פונה לעבר מעיין הצפצפות ושאם הוא יגיע אליו לפני שימות כבר נוכל להחשיב אותו כאבוד?

ערוציו של המוֹנְקָאיוֹ הדהדו את שאגת הקרנות, את הלמות ליבם של כלבי הציד המשוחררים, וקולות המשרתים נשמעו בלהט חדש, והתנועה המבולבלת של אנשים, סוסים וכלבים פנתה לעבר הנקודה אותה אִינְיִגוֹ, הצייד הבכיר של מרקיזי אָלְמֶנָר, סימן כטובה ביותר כדי לחסום את דרכה של החיה.   

אבל הכל היה לשווא. כשהזריז ביותר מבין הכלבים הגיע לאלונים והוא מתנשם ופיו מלא בקצף, כבר הצבי, מהיר כמו חץ, חצה אותם בקפיצה בודדה ונאבד בין שיחיו של שביל שהוביל למעיין.  

–עצרו!… עצרו כולם! צעק אז איניגו. היה זה צו משמיים לחדול ולעזוב.

והדהירה נעצרה, ונדמו הקרנות, והכלבים הפסיקו לרחרח את העקבות לשמע קולם של הציידים.

באותו רגע הצטרף לאסיפה חתן החגיגה, פרננדו דֶה אָרְחֶנְסוֹלָה, הבן הבכור של אלמנר.

–מה אתה עושה?– צעק לצייד שלו בו בזמן שהפליאה נצטיירה בתוויו והזעם בער בעיניו–. מה אתה עושה, מטומטם? עינייך רואות שהחיה פצועה, שזאת הראשונה שנופלת בחץ שנשלח מידי, ואתה נוטש את המרדף ומניח לה להיאבד כדי שתוכל למות בעומק היער. אולי אתה חושב שבאתי להרוג צבאים כדי לערוך משתים לזאבים? 

–אדוני–מלמל איניגו בין שיניו–, זה בלתי אפשרי לעבור את הנקודה הזאת.

–בלתי אפשרי! אך מדוע?

–משום שהשביל הזה– המשיך הצייד –מוביל למעיין הצפצפות: מעיין הצפצפות שבמימיו שוכנת רוח הרע. זה שיעז להעכיר את זרימתו ישלם ביוקר על חוצפתו. החיה כבר חצתה את גבולותיו. איך תציל אותה מבלי להביא על ראשך איזה אסון נוראי? אנו הציידים הננו המלכים של הר מונקאיו, אך מלכים שמעלים מנחה. חיה ניצודה שמוצאת מחסה במעיין המסתורי הזה היא חיה אבודה.

–חיה אבודה! אאבד את נחלת אבותיי, אאבד את נשמתי בידיו של השטן לפני שארשה שימלט ממני הצבי הזה, היחיד שפצעו חיציי, ראשית עלילותיי כצייד… אתה רואה אותו?… אתה רואה?… הוא עדיין נראה מכאן לרגעים: רגליו כושלות, מנוסתו קטועה; הנח לי… הנח; שחרר את המתג או שארמוס אותך בעפר… מי יודע אם אצליח לתפוס אותו לפני שיגיע למעיין? ואם יגיע, שהמעיין ילך לעזאזל יחד עם צלילותו ועם שוכניו. דיו, ברק!; דיו, סוס שלי! אם תשיג אותו, אצווה שישבצו את היהלומים של תכשיטי ברסן הזהב שלך.   

סוס ופרש יצאו בדהרה כמו סערה. איניגו עקב אחריהם במבטו עד שנאבדו בסבך; לאחר מכן הביט סביבו; כולם, כמותו, היו קפואים ומדוכדכים.

–הצייד צעק לבסוף:

–אדונים נכבדים, אתם ראיתם אותו; הייתי מוכן למות בין רגליו של סוסו כדי לעצור בעדו. אני קיימתי את חובתי. עם השדים אומץ לב לא יעזור. עד לכאן מגיע הצייד עם קשתו; מכאן ואילך, שינסה לעבור הכומר עם אזובו.

II

–יש לך צבע רע; אתה עצוב וקדורני. מה קרה לך? החל מהיום, אותו אזכור תמיד כיום מצער, שבו הגעת למעיין הצפצפות בעקבות החיה הפצועה, מכשפה רעה כאילו כישפה אותך בלחשיה. אתה כבר לא הולך אל ההרים ולפניך המולת כלבי הציד, גם קולותיהן של קרנותיך לא שולחים את הדיהם. מלווה רק בהיסוסים האלה שרודפים אותך, כל הבקרים אתה לוקח את הקשת כדי לעמוד בחורש ולהישאר שם עד שהשמש אובדת. וכשהלילה יורד ואתה חוזר חיוור ומותש לטירה, לשווא אני מחפש בתיק הצד את שלל הציד. מה מעסיק אותך במשך שעות כה ארוכות הרחק מאלה שכל כך אוהבים אותך?

בזמן שאיניגו דיבר, פרננדו, אפוף במחשבותיו, שלף מוכנית שבבים מספסל העץ שלו עם סכין הציד.

לאחר שתיקה ארוכה, שהופרה רק עם החריקה של להב הסכין על העץ המהוקצע, הצעיר הרים את קולו ופנה למשרתו כאילו לא שמע אף אחת ממילותיו:  

 –איניגו, אתה שהינך כבר זקן, אתה המכיר את כל הפינות והכוכים של המונקאיו, שחיית למרגלותיו ורדפת את חיותיו, ושבמסעותיך הנפתלים כצייד העפלת יותר מפעם אחת לפסגתו, אמור לי: מצאת, במקרה, אישה שחיה בין סלעיו? 

–אישה! –אמר הצייד בפליאה והביט בו בקשב רב.

–כן–אמר הצעיר–; זה דבר מוזר מה שקורה לי, מוזר מאוד… חשבתי שאוכל לשמור את הסוד הזה לנצח, אבל זה כבר לא אפשרי; הוא ניגר מלבי ומציץ מפרצופי. אם כך, אגלה לך אותו… אתה תעזור לי לפזר את המסתורין שאופף את היצור הזה שככל הנראה קיים רק בשבילי, זאת מאחר שאיש אינו מכיר אותו, או ראה אותו, או יכול לספר לי עליו.

הצייד, מבלי לפצות את פיו, גרר את ספסלו עד שזה ניצב לצד הספסל של אדונו, שממנו לא הסיט לרגע את עיניו המבועתות… זה, לאחר שעשה סדר במחשבותיו, המשיך כך:

–החל מהיום שבו, על אף האזהרות החמורות שלך, הגעתי למעיין הצפצפות, עברתי במימיו ולקחתי עמי את הצבי לו האמונות התפלות שלך היו נותנות לברוח, נפשי התמלאה ברצון להתבודד.  

אתה אינך מכיר את המקום הזה. ראה: המעיין בוקע בהיחבא מתוך הסלע ונופל בעודו מחליק טיפה אחר טיפה בין העלים הירוקים והצפים של הצמחים שגדלים בקצותיו. הטיפות האלה, שכשהן יורדות הן בוהקות כמו נטפי זהב ונשמעות כצלילים של כלי נגינה, נקוות בין העשבים, ובלחש בלחש, ברחש הדומה לזה של הדבורים שמזמזמות מסביב לפרחים, הן מתרחקות מבין החולות ויוצרות אפיק, ונאבקות במכשולים שניצבים בדרכן, ומתקפלות בתוך עצמן, וקופצות, ובורחות, וזורמות, פעמים אחדות בצחקוקים; פעמים אחרות, באנחות, עד שהן נופלות לתוך אגם. לאגם הן נופלות ברחש בלתי ניתן לתיאור. תחינות, מילים, שמות, שירים, אינני יודע מה שמעתי באותו רחש כשישבתי בודד וקודח על הסלעים שלרגליהם קופצים המים של המעיין המסתורי ואז נקווים לאגם עמוק שאת פניו הקפואות רוח הערב מניעה אך בקושי. 

הכל שם גדול. הבדידות, על אלף רחשיה הבלתי מוכרים, חיה במקומות ההם ומשכרת את הנפש במלנכוליה שלה שלא ניתן לתאר במילים. בעלים הכסופים של הצפצפות, בנקרות הסלעים, באדוות שעל פני המים, נדמה שמדברות אלינו הרוחות הבלתי נראות של הטבע, שמזהות אח ורע ברוחו האלמותית של האדם.

עם עלות הבוקר, כשהיית רואה אותי אוחז בקשת ופונה לעבר ההר, לא היה זה מעולם כדי להיאבד בין סבכיו בדרך לציד, לא; הלכתי להתיישב לרגלי המעיין, לחפש בין אדוותיו… אני לא יודע מה, מעשה של טירוף! ביום שבו ניתרתי מעליו עם ברק שלי, חשבתי שראיתי משהו מוזר זוהר בקרקעית… מוזר מאוד… עיניים של אישה.

אולי הייתה זו קרן שמש שהתנחשה בהיחבא בינות לקצף; אולי אחד מהפרחים האלה שצפים בין האצות של המעיין ושהגביעים שלהם נדמים לאבני ברקת…; אינני יודע; חשבתי שראיתי מבט שננעץ במבטי שלי, מבט שהצית בחזי תשוקה מגוחכת, בלתי ניתנת להגשמה: למצוא אדם עם עיניים כמו אלה. יום אחר יום הלכתי לאותו מקום בחיפוש אחריהן.

לבסוף, ערב אחד… חשבתי עצמי לצעצוע בידיו של חלום…; אבל לא, זאת האמת; דיברתי איתה כבר פעמים רבות כפי שאני מדבר איתך עכשיו…; ערב אחד מצאתי, ישובה במקום מושבי ולבושה בבגדים שהגיעו עד המים וצפו על פניהם, אישה יפהפייה מעבר לכל דמיון. שיערה היה כמו הזהב; ריסיה הבהיקו כחוטים של אור, ובין הריסים סבבו חסרי מנוח אישונים שכבר ראיתי בעבר…; כן, מאחר שעיניה של אותה אישה היו העיניים שננעצו בראשי, עיניים בצבע בלתי אפשרי, עיניים…

–ירוקות!–צעק איניגו באימה עמוקה וקם בקפיצה ממקום מושבו.

פרננדו מצדו הביט בו בהפתעה משום שהשלים את מה שהחל לומר, ושאל אותו בין שמחה לחרדה:

–אתה מכיר אותה?

–הו, לא! –אמר הצייד–. ישמרני האל מלהכירה! אבל הורי, בשעה שאסרו עלי להגיע למקומות האלה, אמרו לי אלף פעמים שהרוח, הפייה, השדה או האישה ששוכנת שם במים היא בעלת עיניים בצבע הזה. אני משביע אותך בשם כל אשר תאהב על פני האדמה שלא תחזור למעיין הצפצפות. יום אחד תשיג אותך נקמתה ותשלם בחייך על העבירה שעברת כשהעכרת את מימיה.

–בשם כל אשר אוהב! –מלמל הצעיר בחיוך עצוב.

–כן– המשיך הזקן–; בשם הוריך, בשם בני משפחתך, בשם דמעותיה של זו שהשמיים מועידים לך לאישה, בשם דמעותיו של משרת שחזה בלידתך.

–אתה יודע את מה אני הכי אוהב בעולם? אתה יודע תמורת מה אתן את אהבתו של אבי, את נשיקותיה של זו שהעניקה לי חיים ואת כל החיבה שאוצרות בחובן כל הנשים על פני האדמה? תמורת מבט, תמורת מבט אחד ויחיד של העיניים האלה… איך בכלל אוכל להפסיק לחפשן?

פרננדו אמר את המילים הללו בכזה רגש, שהדמעה שרעדה על עפעפיו של איניגו החליקה דמומה על לחיו בשעה שאמר בנימה קודרת:

–שיתקיים רצונם של השמיים!

III

מי את? מהי מולדתך? היכן את גרה? אני מחפש אחרייך יום אחר יום, ואינני רואה את הסוס שמביאך למקומות האלה או את המשרתים שנוהגים את כרכרתך. קרעי פעם אחת ולתמיד את הרדיד המסתורי בו את מתעטפת כמו בלילה עמוק. אני אוהב אותך, ולא משנה אם את אצילה או פשוטת עם, אהיה שלך, שלך לתמיד.

השמש כבר חצתה את פסגת ההר; הצללים ירדו בצעדים גדולים במורדותיו; הרוח יללה בין עצי הצפצפה של המעיין, והערפל שעלה אט אט מפני האגם החל לעטוף את הסלעים שעל גדותיו.

על אחד הסלעים האלה, על סלע אחד שנדמה קרוב לקרוס לקרקעית האגם שעל מימיו הצטייר, רועד, בכור אלמנר, הצעיר, על ברכיו לרגליה של אהובתו המסתורית, ניסה לשווא לעקור ממנה את סוד קיומה.

היא הייתה יפהפייה, יפהפייה וחיוורת כמו פסל מאבן בהט. אחת מקווצות שיערה נפלה על כתפיה, החליקה בין קפלי הרדיד כמו קרן שמש שחודרת מבין העננים, ובתוך הגדר של ריסיה הזהובים אישוניה הבהיקו כמו שתי אבני ברקת בתכשיט של זהב.

כשהצעיר סיים את דבריו אליה, שפתיו נעו כאילו כדי לבטא כמה מילים; אבל הן רק מילטו אנחה, אנחה חלושה, של סבל, כמו אנחותיהם של הגלים הקלים שנדחפים במשב של רוח ומתים בין הקנים. 

–את לא עונה לי! –צעק פרננדו כשראה את תקוותו נכזבת–. תרצי שאתחיל להאמין לדברים שאמרו לי עליך? הו, לא!… דברי אלי; אני רוצה לדעת אם את אוהבת אותי; אני רוצה לדעת אם אני יכול לאהוב אותך, אם את אישה… 

-או שד… ואם זה כך?

הצעיר היסס לרגע; זיעה קרה עטפה את איבריו; אישוניו התרחבו כשמבטו ננעץ ביתר שאת במבטה של אותה אישה, ובעודו מרותק בפני הבוהק הזרחני שלהן, המטורף כמעט, צעק בפרץ של אהבה:

–אם זה כך… אני אוֹהָב אותך… אני אוֹהָב אותך בדיוק כפי שאני אוהב אותך עכשיו, בדיוק כפי שגורלי הוא לאהוב אותך, עד הרחק מעבר לחיים האלה, אם יש דבר מעבר להם.

–פרננדו– אמרה אז היפהפייה בקול שדומה למוזיקה–, אני אוהבת אותך אפילו יותר משאתה אוהב אותי; אני, שירדתי עד לבן תמותה על אף שאני רוח טהורה. אינני אישה כמו הנשים שקיימות על פני האדמה; אני אישה הראויה לך, שהינך עליון על האנשים האחרים. אני חיה בקרקעית של המים האלה, חסרת גוף כמותם, חולפת ושקופה: אני מדברת עם רחשיהם ונעה עם קפליהם. אינני מענישה את זה שמעז להעכיר את המעיין בו אני שוכנת; להפך, אני מעניקה לו כפרס את אהבתי, כמו לבן תמותה שגובר על אמונותיו התפלות של ההמון, כמו למאהב המסוגל להבין את אהבתי המוזרה והמסתורית.

בזמן שהיא דיברה, הצעיר, מרותק במבטו ליופייה הפלאי, נמשך כמו בידיו של כוח עלום, התקרב יותר ויותר לגדת הסלעים. האישה עם העיניים הירוקות המשיכה כך:

אתה רואה אותה? את הקרקעית של האגם הזה ללא רבב? אתה רואה את הצמחים האלה עם עליהם הארוכים והירוקים שמתנועעים בקרקעית?… הם יעניקו לנו משכב של אזמרגד ואלמוגים… ואני… אני אעניק לך אושר שאין לו שם, האושר הזה עליו חלמת בשעות הטירוף ושאותו לא תוכל להציע לך אף אחת אחרת… בוא; ערפילי האגם צפים על פנינו כמו כילה של פשתן…; הגלים קוראים לנו עם הקולות הבלתי מובנים שלהם; הרוח בין עצי הצפצפה פוצחת בהמנוני האהבה שלה; בוא… בוא…

הלילה החל לפרוש את צלליו; הירח עבר על פני האגם; הערפילים התערבלו בנשיבות של האוויר, והעיניים הירוקות הבריקו בחשכה כמו להבות הרפאים שעולות מעל פני הביצות… בוא, בוא… המילים האלה זמזמו באוזניו של פרננדו כלחש קסמים. בוא… והאישה המסתורית קראה לו על קצה התהום שבו הייתה תלויה, ונדמתה כמציעה לו נשיקה… נשיקה…

פרננדו עשה צעד אחד לקראתה… עוד אחד… וחש בזרועות עדינות וגמישות שהתפתלו על צווארו, ותחושה קרה בשפתיו הבוערות, נשיקה של שלג… והוא היסס… ורגליו כשלו, והוא נפל למים ברעש קודר ועמום.

המים קפצו בניצוצות של אור ונסגרו על גופו, ועיגוליהם הכסופים התרחבו, התרחבו, עד שנמוגו בהגיעם לגדות.

תרצו משהו
אחר?

© פרויקט הסיפור הקצר 2022

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp