בתקופה שאחרי הניתוח ההורים שלי שהו בחו"ל, ואני נשארתי לבד בבית הגדול שלהם, בעיר חוף שאפשר לתאר כנמוכה וסהרורית או כנטולת הקשר. פעם בכמה ימים היינו משוחחים. הייתי יושב על השולחן במטבח, משחק עם לולאות הבז' בחוט הטלפון, ומקשיב לסיפוריהם על הגנים של פריז או על המזרקות של רומא. ובכל זאת, למרות הבדידות, ואולי בשל הבדידות, העדפתי ללכת לסרטים בגפי. הייתי יוצא עם הרכב הקטן והאדום לקולנוע גת, חן רחובות, רב חן דיזינגוף, לב מנדרין, ופעמיים או שלוש הרחקתי עד לב סמדר. בדרך הביתה הייתי צוחק או בוכה, בחום או בקור. תלוי בסרט, תלוי בעונה. עד היום אני זוכר באיזה אולם ראיתי כל אחד מהסרטים, ואיפה התמקמתי בתוכו: בחיקו, בראשיתו, בעיבורו. מי ישב לצדי, אני אף פעם לא זוכר. חוץ מפעם אחת.
ביום ההוא נסעתי לסינמטק תל אביב כדי לתפוס את "ללא מוצא" של פולנסקי. אבל העומס בחניונים – בכל החניונים, בכל רחבי העיר – הטה את גורלי בפעם המי יודע כמה, ונאלצתי להיכנס להקרנה מאוחרת יותר: "לחיות את חייה". 1962, שחור לבן, 86 דקות. כשעמדתי בתור לקופה, הבחנתי בזווית העין בבני זוג מתווכחים סמוך לקפיטריה, כמו שרבים בציבור: בפיות מכווצים ובלחישות שמתחזות לצעקה. היא, נמוכה למדי אבל זקופה, בעלת שיער שחור אסוף ועיניים גדולות, התמגנה במעיל לבן, מנופח וניילוני. כשהבטתי בה, הרגשתי כאילו החלל כולו מתפתל סביבה. הוא, תל אביבי ממוצע, מתולתל ובעל משקפיים עגולים, התבצר בתוך צעיף כחול ועבה, שלופף סביב צווארו כמו סרט סימון משטרתי על עמוד חשמל. כשהוא עוד קיווה להתפייס, היא כבר שקעה במעמקי התסכול שלה. הוא ניסה לגעת בעדינות בכתפה, אבל היד שלו זינקה בכל פעם לאחור, כאילו ניסה לגעת בשולי סיר רותח. כשהצטלבו מבטינו הוא סקר אותי בעיניו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ואני העמדתי פנים שבכלל בחנתי את הכריכים על הדלפק, את סלט הביצים והטונה, והתקדמתי עם התור.
נכנסתי לאולם והתיישבתי בכיסא. ניסיתי להשלים עם העובדה שלא אדע כיצד התפתחה הדרמה הקטנה, שמשכה אותי יותר מכל סרט. אבל אז, אחרי שכבו האורות, ורגע לפני שהסרט התחיל, הגיעו שניהם, והתיישבו במרחק של שני כיסאות ממני. הם היו דרוכים כמו שני אקדחים, ההדורים ביניהם טרם יושבו, ובשלב מסוים היא נדדה כיסא אחד שמאלה, כלומר לכיווני. כעבור כמה שניות הוא התקרב לכיוונה, וכעבור כמה סצנות היא שוב באה לקראתי. ואז הוא נעצר. כמו שקורה לפעמים בין זוגות, הכבוד העצמי שלו היה גדול מהכוח שמשך אותם זה אל זה. לא עזרה לכך גם העובדה ששפת גופה שידרה לו מסר אילם, נחוש כמו עשר שורות של לוחמים ספרטניים: אתה שם, אני פה וכך זה יהיה עד להודעה חדשה. או עד שידלקו האורות.
מהמסך ניבטה אלינו – אל שלושתנו – אנה קארינה. יושבת בבית קולנוע בפריז, וצופה בז'אן דארק מזילה דמעה, יחידה ונוצצת כמו יהלום, רגעים ספורים לפני הוצאתה להורג. ידעתי אז מעט מאוד על העלמה מאורליאן, וגם היום איני יודע הרבה, אבל לא היה בכך צורך. מה שחשוב היה הפריים הבא, שבו גילינו שגם אנה קארינה בוכה, מתוך הזדהות. הצצתי בזהירות בעיניים הארוכות והכהות שריחפו מימיני, ושזרחו באור המקרן, שחזר אלינו מן המסך הגדול. השתדלתי לא להיתפס. היה אסור לי להתבונן בהם, אבל חשתי בנוכחותם של ריסים מרצדים, כמו גבעולים שחורים שנרעדים בדומייה באמצע ליל קיץ חם. האם נצצה שם דמעה או שדמיינתי?
חשבתי לעצמי: כמה אנשים הגניבו מבט כזה, הצידה, מאז 1962? ואז חשבתי: החיים חזקים מהקולנוע, אבל יש צורך בקולנוע כדי לתפוס את עוצמות החיים. אם כי למען האמת, לא היה לי מושג אם אני מפריז או מדייק.
בעודי מהרהר בשאלות ברומו של עולם, האישה שלצדי הרשתה לקצות אצבעותיה לפגוש את שלי. משלא הזזתי אותן, היא תחבה בפעולת בזק את כף ידה הפרושה תחת כף ידי, סמוך לירכי המכווצת. ידעתי שעדיין אסור לי להביט בה. גם היא הישירה מבט למסך. ישבנו ככה, מול הסרט של גודאר, כמו שני אנשים שנמצאים בחללים אחרים ומרוחקים. אחד מאיתנו מתקיים שם באמת, בסינמטק של תל אביב, בעוד השני מגלם השתקפות או הדהוד ממקום אחר. אבל קשה היה לקבוע מי זה מי. וברגע שהייתי מנסה לתת תשובה, הייתי מת או שהיא הייתה מתפוגגת. ושתי האפשרויות נראו לי גרועות באותה מידה.
מתמונה לתמונה הכפיל הלב שלי את קצב דפיקותיו. כמעט התעלפתי כשתפסתי את ידה בתוך כף ידי. ציפיתי שיקרה משהו – שהיא תשעין עליי את ראשה, תסטור לי, תתחוב את ידה למכנסיי או את ידי לחולצתה, שחבר שלה יירק לי בפנים או יחנוק אותי בלפיתה מאחור, שהאורות יידלקו ויחשפו בפני כולם את מעשה הבגידה הקטנטן שלנו. ואולי, מי יודע, הסדרן יגיח מהעלטה, יציג את עצמו בתור ז'אן לוק גודאר בכבודו ובעצמו ויושיט לכל אחד מאיתנו מעטפה ובתוכה הזמנה לריוויירה. אבל כלום מזה לא קרה. רק המשכנו לשבת שם והחזקנו ידיים בשתיקה של ילדים.
כשהחבר שלה רכן לעברה וניסה ללחוש משהו באוזנה, היא הידקה את אחיזתה, כאילו אני הקמע נגד כל השדים שלה, או השותף שלה לקרב. אני מצדי השבתי לה בלחיצות קצרות וקטועות, כאילו אותתי לה במורס, "בינתיים, אני כאן. בינתיים, אני כאן. בינתיים". ובלבי חששתי שהבינתיים הזה הוא אכן רק בינתיים, ולא דקה אחת יותר. ברגע שהופיעה הכתובית FIN, "הסוף", היא קמה והסתלקה. לפני שהוא הספיק לתפוס את כתפה, ולפני שאני הספקתי להתבונן בפעם האחרונה בפניה. כשהאורות נדלקו יצאתי החוצה, וחיפשתי אותם במשך כמה דקות ארוכות בתוך ההמולה. הם לא הופיעו. התיישבתי על ספסל עשוי אבן, ואחרי חצי שעה או שעה הבנתי שלא נותרו לי ברירות. שוב נאלצתי לחזור לבדי, ברכב האדום הקטן, לעיר השינה.
בשנים שלאחר מכן חשבתי שאני רואה אותה בכמה הזדמנויות. בהתחלה זה קרה לי כמעט בכל ביקור בתל אביב. ואפילו כשהייתה לי בת זוג, האמנתי שיום אחד אני עשוי לפגוש אותה, ומי יודע מה יקרה. היא תפרע את שערה השחור, וחיי ייקלעו למערבולת. אחר כך, אחרי שעברתי לגור בעיר, חשבתי עליה רק מדי פעם, לעתים רחוקות יותר ויותר. ראיתי עיניים גדולות ומרחפות שהזכירו לי אותה לה ליד המלביה, בחנויות הספרים המשומשים ובייחוד בקולנוע. כן, אין בזה היגיון, אבל הרי בכל המקרה ההוא לא היה שמץ של היגיון.
ולפני כמה שבועות, כשנסעתי לירושלים עם בת הזוג הנוכחית שלי, ראיתי שמקרינים שם בסינמטק את "לחיות את חייה". היו לי כמה שעות פנויות, והתלבטתי אם כדאי להיכנס. נשענתי על המעקה והנחתי למחשבות שלי לנדוד עד שההזדמנות חלפה. עצמתי עיינים אל מול גיא בן הינום, ונזכרתי בימים ההם, אחרי הניתוח. כמה אבוד הייתי אז וכמה קסם היה בקולנוע. ואם לקצר, כמה אבוד הייתי בתוך הקסם של הקולנוע.
