בקצת תעודות קדומות הם נקראו בשם "דֶלֶה קאטֶנֶה" פירוש השם של משפחת אצולה זו, באיטלקית כבגרמנית – "בית השלשלאות". (הערת המתרגם; כל ההערות הן משל המתרגם) ואילו באחרות נודעו בשם "האדונים פוֹן-קֶטֶן"; מן הצפון באו ועל סף הדרום עמדו מלכת; הם התייחסו על הגרמנים או על הוולשים, המונח הגרמני לציון העמים הגאליים (איטלקים וצרפתים בעיקר; כאן המדובר באיטלקים). הכול לפי היתרון, ובלבם לא היו שייכים אלא לעצמם.

סמוך לדרך-המלך המוליך מעל למעבר הבּרֶנֶר לאיטליה, בין בריקְסֶן וטרִיאֶנט, נצמדה טירתם אל חומת-אנך, שעמדה כמעט חשופה; חמש מאות רגל תחתיה געש נחל פרוע, עד שלא היית שומע פעמון של כנסייה שהוא עמך בחדר, אם אך כופפת ראשך אל מחוץ לחלון. שום קול לא יחדור מן העולם מבעד למחיצת ההמולה הפרועה אל טירת בית-קאטנה פנימה; אבל מבט-העין העומד כנגד השאון, יפרוץ באין-מפריע מחסום זה, ומופתע יתנודד אל תוך המכתש של התצפית.

כחריפים וערנים נחשבו האדונים פון-קֶטֶן כולם, ושום יתרון לא נעלם מעיניהם המשוטטות סביב-סביב. ומרושעים היו כסכינים, שאינם מהססים להעמיק חתוֹך. מעולם לא היה הכעס מעלה סומק על פניהם והשמחה לא היתה משווה להם גון ורוד אלא מקדירים היו בשעת כעסם ובשמחתם היו מזהירים כפז היקר. ועוד מסופר עליהם, שדומים היו זה לזה האדונים בכל שלשלת הדורות בכך, ששׂיבה היתה זורקת טרם זמנה בשׂיער החום של ראשם וזקנם וכי המוות היה בא עליהם בטרם ימלאו להם שישים; אך דבר זה היה משותף להם, שאותו כוח-איתנים, אשר היה מתגלה בהם לפעמים, לא ניכר מקומו ומקורו בגֵוום הדק, בעל הקומה הבינונית, אלא נבע, כביכול, מעיניהם וממצחם – כך דברי הלהג של שכנים מפוחדים ושל משרתים. נוטלים היו מה שידם משגת, אם בדרכי היושר או האלימוּת או העורמה, הכול לפי המקרה, אך לעולם תוך שלווה וללא ערר; חייהם הקצרים עברו בלא חיפזון ובאין-הפוגה, ומשהשלימו חלקם, תמו.

מנהג היה בבית-קֶטֶן, שלא להתחתן באצולה שמסביבם; מרחוק הביאו נשותיהם – נשים עשירות – כדי שיהיו בני-חורין בבחירת בני-בריתם-וריבם. האדון פון-קֶטֶן, שנשא את הפורטוּגזית היפה לפני שתים-עשרה שנה, עמד אז בשנתו השלושים. החתונה נערכה בנכר, וכאשר עבר המסע המצטלצל בפעמוניו – על המלווים, המשרתים, הסוסים, המשרתות, בהמות-המשא והכלבים – אל תוך תחומו של בית-קאטֶנֶה, היתה האשה הצעירה קרובה ללדת; הימים עברו כמסע-כלולות בן-שנה. שכן בני-קֶטֶן נהגו כולם אבירוּת, אלא שגילו זאת לאין-רואים באותה שנה יחידה משנות-חייהם, שבה נשאו אשה. הם בחרו בנשים יפות, כי רצו בבנים נאים, אילולא כן לא היה עולה בידם לרכוש לב נשים שכמותן בנכר, ששם לא נחשבו כל כך. אך הם עצמם לא ידעו מה טיבם לאמיתו, אם כפי שנתגלו באותה שנה יחידה, או כפי שנהגו בשאר השנים. שליח ובידו בשׂורה נכבדה בא לקראת ההולכים וקרבים: עדיין רפרף המסע על מדיו הססגוניים ודגלוני-הנוצה, כפרפר גדול, אך האדון פון-קֶטֶן פניו לא היו עוד עמו. משהדביק שוב את המסע חזר לרכוב מתונות לצד אשתו, כביכול לא הוא האיש שייתפס לבהילוּת, אלא שפניו זרים היו כחומת עננים. בעיקול-הדרך, משנתגלתה לפניהם הטירה ולא נותר להם אלא מהלך של רבע שעה לערך, התאזר עוז והפיר שתיקתו.

רצונו היה, שאשתו תסב פניה ותשוב לביתה. המסע עמד תחתיו. הפורטוּגזית התחננה והתעקשה להמשיך במסע; כדי לחזור, עוד יספיק הזמן לכשתשמע טעמו של דבר.

הגמונֵי טריאנט היו אדונים אדירים ובית-המשפט הקיסרי היה פוסק לרצונם; מאז זקנו של אביו היתה מחלוקת נטושה בין בית-קֶטֶן לבינם על אודות אי-אלו חבלי-ארץ; פעמים היה זה ריב משפטי, ופעמים נתגלגלו תביעה והתנגדוּת בקטטות מלוּות שפיכות-דמים, אך לעולם היו בני-קֶטֶן אנוסים להיכנע לעליונוּתו של היריב. אותה עין, שבדרך-כלל לא נעלם ממנה שום יתרון, ציפתה כאן לריק, שיצוץ; ואולם אב מסר המשׂימה לבנו, וגאוותם הוסיפה לצפות, דור אחר דור, ולא נתרופפה.

אדון פון-קֶטֶן זה, הוא שנזדמן לידו היתרון. החרדה אחזה בו, לפי שקרוב היה להחמיצנו. סיעה רבת-כוח באצולה התקוממה להגמון וגמרה אומר להתנפל עליו ולקחתו שבי; ומשנודע דבר-שובו של קֶטֶן, יעדו לו תפקיד מכריע. קֶטֶן, שנעדר זה שנים, לא היה בקי במצבם של כוחות ההגמון. אך ברי היה לו, כי יהיה זה מבחן קשה, שעתיד להימשך שנים ותוצאותיו מי ישורן; וגם זאת ידע, שלא הכול יעמדו בו עד לסופו המר, אם לא יעלה בידם לגבור במפתיע על טריאנט, מיד בתחילה. טינה היתה לו על אשתו היפה, שבעטייה היה קרוב להחמיץ את ההזדמנות. חינה לא נתמעט בעיניו, בשעה שרכב לצדה בפיגור של צוואר-סוס; עדיין היתה לו עוטת-סוד, כמחרוזות הפנינים המרובוֹת אשר לה. כאפונים יכולת למעוך שכמותן, כשהיית שוקלן בכף-ידך המגויידת, אך ראה זה פלא, כמה בוטחות היו בנוּחן בה; כך הרהר בשעה שרכב לצדה. אלא שאותו קסם נדחק לקרן-זווית על-ידי הבשורה החדשה, כדרך חלומות-התעתועים של החורף שנדחים עם שובם של ימות-השמש הראשונים, הדומים בנוקשוּתם ובערייתם לנערים הללו. שנות ישיבה על אוּכף היו צפויות, שבהן אשה וילד כזרים ירחקו.

בין כה ובין כה הגיעו הסוסים לרגלי החומה שעליה עמדה הטירה, ומששמעה הפורטוּגזית כל שהיה בפיו לומר לה, שבה והצהירה, כי בדעתה להישאר. פראי היה מראה הטירה המתגבהת. אי-פה אי-שם נצמדו אל חזית-הצוּר עצים מנוּונים, כמו שערות בודדות. ההרים המיוערים פרצו אל-על ונידרדרו מטה, כיעוּר שכמותו לא תוכל לצייר לעיני מי שגלי-הים הם מיודעיו. האוויר היה מהול בבושׂם קפוא, ודומה היה עליך כאילו רכבתָ לתוך סיר גדול, מבוקע, שהכיל צבע ירוק זר ומוּזר. אולם ביערות מצויים היו הצבי, הדוב, חזיר-הבר, הזאב, ואפשר גם הסנאי. מאחוריהם שכנו היעל והנשר. נקיקים שאין להם חקר, שימשו מחסה לדרקון. לשבועות מרובים היית נזקק כדי למוֹד רוחבו של היער או עומקו; רק עקבותיהן של חיות-הבר הוליכו דרכו; ולמעלה, מקום שם התנשאו מעליו הררי-עד, התחילה ממלכת הרוחות; שדים דרו כאן בכפיפה אחת עם סער ועננים. לעולם לא יכוון הנוצרי צעדיו שמה למעלה, והיה כי יעשה כן איש קל-דעת, יאוּנו לו דברים, אשר עליהם תספרנה חרש השפחות בחורף בשבתן יחד בחדר; ואילו העבדים יחרישו, כמי ששומע שבחו, וימשכו בכתפיהם, שכן חיי הגברים סכנה אורבת להם והרפתקאות כמו אלה יקרו גם יקרו בהם. אולם כדבר המשונה מכל מה שסוּפר לה, נראה בעיני הפורטוּגזית – כי בידי איש עדיין לא עלה להציץ אל מעבר לחומות-האבן, כשם שלא נגע עוד אדם בתחתיתה של הקשת-בענן; לעולם תמצא מאחריהן חומות אחרות; ובינותן נמתחות בקעות, כסדינים שנמלאו אבנים, כותרות פרחים גדולות כבתים, ותחת רגליך חלוקי-חצץ, אשר הדק שבהם לא יהא פחות מראש; עולם-לא-עולם היה זה. תכופות היתה מנסה לצייר בדמיונה, על פי טבעו של בעלה אשר אהבה, את הארץ ההיא שממנה בא, ואת טבעו של בעלה שעל פי מה שסיפר לה על מולדתו. כיוון שעייפה מן הים התכול-כטווס, ציפתה למצוא ארץ מלאת הפתעות, כדוגמת היֶתר שלַקשת המתוחה. אך כיוון שירדה לעומקו של הסוד – נראה לה כתכלית הכיעור והיתה מבקשת לנוס. הטירה, דומה כאילו חוברה לוּלי עופות. אבן נערמה על סלע. עץ רעוע או גזעים לחים, שזה אך נגדעו. כלים של עבודת-אדמה ושל מלחמה, שרשראות של אורוות ויצולי-עגלות. אך כיוון שהגיעה לכאן, מן הסתם כאן מקומה, ואפשר אין הדברים מכוערים כפי שהם נראים לה, אלא חן יש בהם, כמו מנהגיהם של הגברים, הדורשים אך הרגל.

כאשר התבונן האדון פון-קֶטֶן באשתו, כעלותה על סוסה בהר, לא רצה לעכב בידה. לא שהחזיק לה טובה על כך; לא נגד רצונו נעשה הדבר ואף לא כדי להיענות לו, אלא חמקמק היה ומשכוֹ לכיוון אחר – והוא אנוס היה לרכוב בעקבותיה, כנשמה אובדת.

לא עברו יומיים עד שחזר לישב על אוכף.

ואחת-עשרה שנה לאחר מכן עדיין לא ירד הימנו. הקשר נגד טריאנט, כיוון שהוּכן בקלות-ראש, נכשל, ומיד בתחילתו עלה לכוחות האבירים ביותר משליש מן הנלווים עליהם, וביותר ממחצית ההעזה. האדון פון-קֶטֶן, שנפצע בשעת נסיגה, לא מיהר לשוב לביתו; במשך יומיים היה מוטל חבוי בביקתת איכרים ואחר חיזר על הטירות כדי ללבות שוב את רוח-המלחמה. כיוון שאיחר להגיע למועצה שהכינה את המבצע, דבק בו לאחר כשלונו ככלב באוזנו של הפר. הוא צייר לעיני האדונים מה צפוי להם, אם כוחות-ההגמון ישיבו להם מכּה קודם שיהא סיפק בידם לשוב ולחשל שורותיהם; דירבן את הנחשלים והקמצנים, סחט מהם כספים, הביא תגבורות, צייד את הכוחות ונבחר למפקד צבאות-האצולה. בתחילה היו פצעיו שותתים דם עד שהוצרך להחליף תחבושות פעמיים בכל יום. לא נתחוור לו די-צורכו אם בפורטוּגזית המקסימה הרהר, השרוייה בלא-ספק בפחד, בשעה שהוא רוכב ומוסיף, מנהל שיחות, כאילו ביקש לתת פיצוי של יום לכל שבוע שאיחר לשוב לכאן.

חמישה ימים עברו מאז הגיעה הידיעה על פציעתו עד שבא אצלה, ויום אחד בלבד שהה. היא התבוננה בו כבוחנת, כפי שהעין תרה אחר החץ במעופו, לראות אם למטרה יקלע, אך לא שאלה דבר.

כינס את אנשיו עד לאחרון הנערים, אמר להעמיד את הטירה במצב-התגוננוּת, היה מורה ומצווה. יום של המולת-עבדים, צהלת-סוסים, טלטול-קורות ושל הלמוּת-ברזל-ואבן היה אותו יום. עם לילה שוב היה רכוב על סוסו. הוא נהג בה בחיבה וברוך, כיאות ליצור אצילי הראוי להערצה, אך מבטו הישיר נכחו, כמבעד לקסדה, אם כי לא חבש כזו. כשהגיעה שעת פרידה ביקשה הפורטוּגזית, שנַשיוּתה גברה עליה לפתע, כי יניח לה לפחות עתה לרחוץ פצעו ולהחליף תחבושתו, אך הוא לא ניאות; נפרד מעליה בחיפזון, יותר מכפי שהיה נחוץ, צחק אותה שעה וצחקה גם היא.

שיטת-הלחימה של היריב היתה אלימה ככל שהלמה זו את איש האצולה הנוקשה, לובש-מדי-ההגמון, אך גם ותרנית היתה, ערמומית, עקשנית, דרך שהורגל בה מן-הסתם בידי לבושו הנשי. עושר ונכסים פיתחו אט-אט פעולתם, והיה אם לא הספיקו להם עמדה והשפעה כדי להסתייע בבעלי-ברית, גם אז היו מקיזים דמם רק בהדרגה, תוך היסוס ודחיית המועד ככל האפשר. מהכרעות היתה שיטת-לחימה זו חומקת. ידוע-ידעה להתכווץ עם החרפת ההתנגדות, ולהגיח כאשר ניחשה רפיונה. פעמים אירע שהיו צרים על אחת הטירות, ואם לא הצליח היריב לשחררה ממצור בעוד מועד, היו כובשים אותה תוך שפיכות-דמים אכזרית, אך פעמים היו חֵילוֹתיהם חונים במשך שבועות בכפרים, ולא היה מתרחש דבר, פרט לשוד פרה מאיכר, או לשחיטת כמה תרנגולות. שבועות נהפכו לקיץ וחורף, ועונות השנה נצטרפו כדי שנים. שני כוחות נאבקו זה עם זה, האחד פראי ושׂשׂ-אלי-קרב, אך חלוש מדי, והאחר דומה לגוף רכרוכי, אך אכזר בכובדו, שהזמן עוד הוסיף על משקלו.

האדון פון-קֶטֶן ידע גם ידע זאת. רק בדי-עמל עצר בעד האצולה הנרגזת ונחלשת מלבזבז שארית כוחותיה בהתקפה לא-שקולה. הוא היה אורב לתורפה, למפנה, לסיכוי הרחוק, שהמקרה בלבד עשוי להביאו בכנפיו. אביו היה מצפה וכן אביו-זקנו. וכאשר מצפה אדם לאורך-ימים, עשוי להתרחש גם המקרה הנדיר. אחת-עשרה שנה היה מצפה. אחת-עשרה שנה היה רוכב ומחזר על מושבי האצילים וחילותיהם, ולא הניח לכוח-עמידתם-בקרב לָשוֹך; שוב ושוב, בתגרות אין-ספור, קנה לו שם באומץ-לבו השואף-סכנות, וכל זאת כדי להרחיק מעצמו טענה של מורך בנהיגת המלחמה; פעמים היה נכנס לידי התכתשות רבת-דמים, אך ורק כדי להפיח חרון-אפם של אֶחיו-לקרב, אבל גם הוא ידע לחמוק מהכרעה, לא פחות מן ההגמון. תכופות נפצע קלות, אך לא היה מאריך שבתו בבית יותר מיממה. גופו נתכסה קרום של צלקות, וחיי-נוודים נתנו בו אותותיהם. הוא חשש לשהות בביתו שעה ארוכה, כשם שאסור לו לאיש עייף לשבת ולפוש. סוסים מעוצבנים ורתומים תדיר, צחוק-של-גברים, אור-אבוקות, עמוד-האש-של-מדורה, הדומה לגזע של אבקת-זהב בינות לעצי-יער מתנוצצים בירקוּתם, ריח-גשם, קללות אבירים מכזבים, כלבים מרחרחים בפצועים, שמלניות מורמות של נשים, ואיכרים מפוחדים – כל אלו שימשו לו לשעשוע במשך השנים ההן. ותוך כל אותה קלחת נשאר דק-גֵו ומעודן כשהיה. שׂיבה זרקה בשערו החום, אך פניו לא גילו שנותיו. לא אחת היה עליו להשיב לדברים שבניבול-פה והוא עשה כן כיאות לגבר, אך בלא שיהא ניכר הדבר בעיניו. כנוהֵג-שוורים ידע להלום, כשנתקל בהתרופפות המשמעת; אבל הוא לא נתן קולו בצווחה, דברו נאמר בלחש ובקצרה, החיילים נתייראו מפניו, לעולם לא יכולת להבחין בו שנתפס לרוגז, אלא שהוא קרן ממנו, ופניו היו מקדירים. בשעת קרב היה יוצא מגדרו; בכל תנועה מתנועותיו היה נתון באותה הוויה אלימה, חותכת על ימין ועל שמאל, כשיכור היה מפזז, שתוּי-דם, לא היה יודע מעשיו, אך כיוון תמיד אל הראוי להיעשות. החיילים העריצוהו בשל כך כאליל; אגדה התחילה מתרקמת, כי מתוך שנאה להגמון מכר נשמתו לשטן, שהיה יושב בטירתו בדמות נכריה יפיפייה, ואותו הוא פוקד בחשאי.

כאשר הגיעו דברים אלה לאוזניו, לא עוררו בו מורת-רוח, גם לא צחוק, אלא פניו העמיקו בזוהר של פז, מרוב השמחה. בשבתו ליד המדורה, או ליד האח בבית איכרים, והיום שעבר בנדודים היה נמוג בחום, כמו עור נוקשה-מחמת-הגשם שמתרכך, היה מהרהר לעתים. בהגמון מטריאנט הרהר, השוכב על סדין צחור, והוּא מוּקף אנשי-כמורה מלומדים, ציירים בין אנשי-השרת שלו, ואילו הוא חג סביבו כזאב. דברים אלו היו גם בהישג-ידו. כהן מינה בטירתו, שידאג לשעשועי הרוח, לבלר שישמש קריין, ואָמה עליזה; טבח הביא מרחוק כדי לגרש מן המטבח את הגעגועים על מולדת; דוקטורים וסטודנטים הושהו כדי להתבדר בשיחתם לימים מספר, מרבדים ואריגים יקרים הובאו לשֵם חיפוי הקירות; רק הוא לבדו היה מתרחק. במשך שנה תמימה, בהיותו בנכר ובדרכים, היה מתלהלה בדברים, משעשע ומרבה מחמאות – בעלי שאר-רוח היו גם בני קאטנה, ככל דבר מעוצב כהלכה, יהא פלדה או יין עז, סוס או סילון של באר. אבל מולדתו רחקה אז ממנו, וכדי להגיע אל מהותו האמיתית צריכים היו לשבועות על שבועות של רכיבה. אף עתה היה פולט לעתים דברים של קלות-ראש, אבל רק כל עוד הסוסים נחים באורווה. בערב הוא בא ובבוקר רכב, או שהוא שוהה מצלילי שחרית ועד לתפילת ערבית. מיודע היה לה כמשהו שאדם לובשו על בשרו זה זמן רב. כשאתה צוחק, מיטלטל גם הוא בצחוק, כשאתה מהלך, הוא הולך עמך, כשידך ממששת את גופך, אתה חש בו: ואולם, אם יעלה בדעתך להרימו ולהתבונן בו, הוא יחריש ויסיר עיניו ממך. אילו האריך שהייתו, היה עליו להתגלות כפי שהוא לאמתו. אך לא עלה בזכרונו אימתי אמר לה, רצוני להיות כזה וכזה, אלא מספר היה לה על ציד, הרפתקאות ומעשים משלו; אף היא לא היתה שואלת אותו כדרך הצעירים, מה דעתו על הא ועל דא, או מספרת לו על תקוותיה לעתיד, אלא חֶרש נפתחה, כשושנה, על אף כל עירנותה הקודמת, ואך עמדה על מעלות הכנסייה, היתה מזומנת לדרך, כמי שעלה על אבן, שממנה הוא מניף עצמו על גב-סוס, כדי לצאת ברכיבה אל החיים החדשים. בקושי הכיר את שני הילדים אשר ילדה לו, אבל גם שני הבנים, עזה היתה אהבתם אל אביהם הרחוק, שתהילתו מילאה אוזניהם מאז נפקחו לשמוע. מוזר היה זכר אותו ערב, כשיצא הקטן שבהם לאוויר-העולם. הוא בא והנה לפניו שמלה רכה מגון האפור הבהיר, רקומה פרחים אפורים-כהים, הצמה השחורה קלועה לקראת הלילה, והאף הנאה זקור לתוך הצוהב החלקלק של ספר מואר, עטור ציורים עוטי-סוד. כמו מעשה קסמים. שלֵווה ישבה, בלבושה העשיר, קפלי שמלתה קולחים מטה כנחלים אין-ספור – דמות שופעת ויוצאת מתוך עצמה, על מנת ליפול ולהתכנס שוב בתוך תוכה; כסילון של באר; וכי אפשר לגאול סילון, אם לא בקסמים או בנס, ולהוציאו מתוך הווייתו המתנודדת, הנושאת עצמה? ישוער שתחבק אשה ותיתקל לפתע בהולם של התנגדות מגית; אך לא כן היה; אבל האם לא נורא מזה הרוך? משנכנס חרש, התבוננה בו, כמי שמבחין באדרת שלבָשה זמן רב, אלא שנעלמה מעיניו זה מכבר; דבק בה אמנם שמץ-זרוּת אך מחליקים לתוכה.

לעומת זאת קרובים ומיודעים היו לו תכסיסי מלחמה, הונאה מדינית, חימה והרג! מעשה גורר מעשה; ההגמון מביא במניין את מטבעות-הזהב שלו; מפקד החילות את רוח-הלחימה של האצולה; בהירוּת לה לפקודה; בהירים כאור-היום, מוצקים הם החיים הללו, פשוטה בתכלית היא מכת החנית אל מתחת לשריון-הצוואר שניזוֹח, משל היית מורה באצבע ואומר: זה הוא זה. אולם הדבר האחר זר הוא כירח. בסתר-לבו אהב האדון פון-קֶטֶן אותו דבר אחר. הוא לא נהנה מסדרים, משק-בית ועושר מצטבר והולך. ואף כי במשך כל אותן השנים נאבק על נכסים-לא-לו, הרי לא אל שלום-של-ריווח שאף, אלא נפשו היתה יוצאת בכיסופים. המצח היה מקור כוחם של בני קאטנה, אך מעשים אילמים בלבד נבעו מן המצח. מדי בוקר בבוקרו, כעלותו על האוכף, היה חש באושר שלא להיכנע, נשמת-נשמתו; אולם בערב, משירד ממנו, היה נוחת עליו לא-פעם אוטם-הלב הזועם של המעשים המופלגים שעברו עליו, כאילו אימץ באותו יום כל כוחותיו, אך ורק כדי שלא באפס-מאמץ יהא אותו דבר נאה, שלא ידע כַּנוֹתוֹ. חמקן זה, ההגמן, יכול לחלות פני אל, בשעה שהוא לחוץ על ידי קֶטֶן; קֶטֶן לא נותר לו אלא לרמוס שדות-קמה מלבלבים, לחוש בגל החי של הסוס שמתחתיו, ולהעלות בקסמים ידידות על ידי שעטות-ברזל. אך מה-טוב היה לו שדבר זה בנמצא. שאפשר לחיות ולהסב מוות בלא אותו דבר אחר. זה הכחיש וטרד משהו, שהיה קרב בזחילה אל האש, בהיותך תוהה-בוֹהה לתוכה, והיה חומק שוב, משהתנערת מן הקיפאון שבחלומות והיסבת ראשך. יש והאדון פון-קֶטֶן היה רוקם קורים ארוכים, סבוכים, בהגותו בהגמון, אשר לו עולל כל זאת, ודומה היה כאילו רק בדרך נס עשוי הדבר לחזור לשורה.

אשתו – אם לא ישבה לפני התמונות, שקועה בספריה – היתה לוקחת את המשרת הזקן, שהופקד על הטירה, ומשוטטת עמו ביערות. יער נפתח, אך נפשו נסוגה אחור; היא פרצה אל תוך סבך העצים, טיפסה על צורים, הבחינה בעקבות ובחיות, אך הביתה לא הביאה אלא את החרדות הזעירות, את המאמצים שעליהם גברה, וסיפוקה של הסקרנות, אך אלו היו מקפחים את המתח אם הוצאת אותם מן היער; ועוד הביאה עמה אותה בבוּאה ירוקה, הידועה לה מסיפוריו של בעלה, עוד טרם הגיעה לכאן. וזו היתה מתכנסת שוב בתוך עצמה אם אך הפנית לה עורף ופסקת מלפרוץ לתוכה. אותה שעה היתה שומרת איכשהו על סדרי הטירה. הבנים, שאף אחד מהם לא ראה את הים, האם אלו בניה? פעמים שנראו לה כגוּרי-זאבים. באחד הימים הביאו לה מן היער גור-זאבים. גם אותו גידלה. בינו ובין הכלבים הגדולים שררה סובלנוּת לא-נוחה, אי-התערבות בלא חילופי סימנים. כשהיה מהלך בחצר, היו אלה קמים מרבצם ומביטים לעברו, אך נמנעו מלנבוח ולחרוץ לשון. ואילו הוא היה מביט נכחו, אם גם תוך פזילה קלה לעברם, והיה מאיט מהלכו ומקשיח קומתו אך במעט, לבל יורגש הדבר. הוא היה שומר צעדי גברתו באשר הלכה; בלא אותות של חיבה או קירבה; תכופות היה מתבונן בה בעיניו העזות, אך היא לא הגיבה. היא אהבה את הזאב הלזה, כיוון שגידיו, שערו החום, הפראוּת השתקנית והעוז שבעיניו, הזכירו לה את האדון פון-קֶטֶן. והנה הגיע הרגע, אשר לו היו מייחלים; ההגמון נפל למשכב ומת; חֶבר-הכמרים עמד בלא אדון. קֶטֶן מכר מטלטלים, מישכן נכסי-דלא-ניידי וצייד בכל האמצעים שלרשותו צבא קטן משלו: אחר בא במשא-ומתן. חבר-הכמרים שעמד לפני הברירה להמשיך במאבק הישן נגד כוחות מצויידים מחדש, בטרם יהא סיפק בידי האדון הבא להחליט בדבר, או לסיים את העניין בזול, הכריע לטובת האפשרות השנייה. ולא ייפלא הדבר שֶפון-קֶטֶן, אשר נשאר אחרון במערכה, איתן ואימתני, נטל אל חלק-הארי, ואילו חלשים והססניים יותר, מהם נפטר חבר-הכמרים של הקתדרלה בדבר של מה-בכך.

כך הגיע לסופו מה שעמד זה ארבעה דורות ככותל, שכל בוקר אתה רואה ואינך רואה אותו: באחת נפקד מקומו; עד כאן התנהל הכול כמו בחייהם של שאר בני-קֶטֶן, מעתה לא נותר בחייו של פון-קֶטֶן זה אלא לעגל ולהסדיר, תכלית נאותה לבעלי-מלאכה אך לא לאדון.

הוא רכוב בדרך לביתו, והנה עקצוֹ זבוב. היד תפחה בן-רגע והוא חש לאוּת גדולה. סר אל פונדק של כפר קטן ועלוב, ואך הספיק לשבת אל שולחן-העץ המזוהם, נפלה עליו תרדמה. הניח ראשו בזוהמה ומשניעור עם ערב, קדח. אילו אץ לו הדרך היה ממשיך על אף הכול. אלא שהדרך לא אץ לו. כשניסה בבוקר לעלות על הסוס, מעדו רגליו מפאת חולשה. זרוע וכתף היו נפוחות, איכשהו דחקן לתוך השריון, ועתה היו נאלצים להתירו שוב; בשעה שעמד על רגליו והניח להם לעשות כן, נתקף צמרמורת, כפי שלא נקרתה לו מעודו; שריריו פרכסו ופיזזו עד שלא יכול לקרב יד אל יד, ואַביזרי הברזל שהותרו בחלקם, קרקשו כמרזב עקור בסער. חש בגיחוך שבדבר וצחק לקרקוש בפנים של זעף; אבל רגליו היו חלושות כרגלי ילד. שיגר שליחים אל אשתו, אל בלן ואל רופא נודע.

הבלן שהגיע ראשון, הורה להניח רטיות חמות של סמי-מַרפא ושאל רשות לחתוך. כיוון שקצרה רוחו של קֶטֶן לשוב לביתו, ציווה שיחתוך, וזה היה מחתך עד שפצעיו החדשים הגיעו כדי מחצית מספרם של הפצעים הישנים. כמה משונים היו הכאבים, שבפניהם לא ניתן לו להתגונן. האדון היה מוטל במשך יומיים ברטיות הסמים הסוֹפגניות, אחר ביקש שיחתלוהו מכף-רגל ועד ראש ויוליכוהו לביתו. שלושה ימים ארך המסע, אבל הריפוי האַלים, שקרוב היה להורידו שאולה כיוון שכילה בו כל כוחות-ההתנגדות החיוניים, כפי הנראה שׂם מעצור למחלה: כשהגיעו למחוז-חפצם היה המורעל שרוי בחום גבוה, אך המוגלה עמדה מהתפשט.

קדחת זו, בדומה למרחבי אפָרים האחוזים אש, נתמשכה שבועות. החולה הלך ונמוג בתוך אשו, אך הליחוֹת הארסיות כמדומה גם הן אוּכלו ונתאדו בה. אף הרופא המפורסם לא ידע לפרש את הדברים יותר מזה, ורק הפורטוּגזית לא נתקררה דעתה עד שהתקינה אותות כמוסים על משקוף ומיטה. באחד הימים לא נותר מן האדון פון-קֶטֶן אלא צורה גולמית של אֵפר קלוי ורך, והנה שקע לפתע החום ומעתה היה אך מהבהב חרש.

אם עד כאן היו הכאבים שבפניהם לא ניתן לו להתגונן זרים לרוחו, הרי מכאן ואילך לא חי עוד החולה את הדברים כמי ששרוי בתוכם. מרבה היה בשינה, ואף כשעיניו פקוחות, היה מדמדם ובשוב אליו הכרתו, הרי אותו גוף נטול-רצון, חמים כגֵוו של תינוק וחסר-ישע, כאילו לא שלו היה, ואותה נפש חלושה, מוּפַחת נשמת-רוח, כאילו אף היא לא שלו היתה. בלא-ספק כבר פרש מכאן וכל אותו זמן רק עמד אי-שם כתוהה אם עליו לשוב עוד. מעולם לא שיער, שהמיתה כה שלֵווה היא. בפלג ישותו הקדים למות ונתפזר כמסע של מטיילים: עצמותיו עדיין מוטלות היו במיטה, המיטה עמדה על מכונה, אשתו רכנה מעליו, והוא היה מתבונן בתנועות פניה העירניות, כאילו מתוך הסקרנות, לשם השינוי בלבד, אך אותה שעה כבר רחק ממנו כל שהיה אהוב עליו. האדון פון-קֶטֶן והקוסמת הסהרורית שלו חרגו מתוכו ונסתלקו בחשאי: עדיין ראה אותם וידע, כי לא נצרך אלא לכמה דילוגים גדולים כדי להדביקם, אך כעת לא היה מחוּור לו אם כבר אצלם הוא או עדיין כאן. כל אלו היו מונחים על כף-יד ענקית וטובה, שרחומה היתה כעריסה אבל גם שוקלת הכול, בלא שתהיה ההכרעה כרוכה בתכונה מרובה. אפשר היה זה האל. לא היו בו פקפוקים, אך גם לא התרגש בשל כך; נתון היה בציפייה ולא השיב לבת-הצחוק הרכונה מעליו ולא למילות החיבה.

אחר בא היום שבו ידע בעליל, כי יהא זה יומו האחרון אם לא יאמץ כל חפץ-החיים, ובערבו של אותו יום ירד החום.

כשחש כי רגליו עומדות על המדרגה הראשונה של ההחלמה, ביקש שישאוהו אל חתימת-הירק הזעירה, שכיסתה את הצוק הזקור אל מעבר לחומת-הסלעים לתוך הבלימה. מחותל בכיסוייו היה שוכב שם בשמש. מנמנם, מקיץ, בלא שיבחין בין זה לזה.

באחד הימים נתעורר, והזאב ניצב לפניו. הביט בעיניו הממורטות, ולא יכול להניע איבר. לא ידע מה שיעור הזמן שחלף, והנה עמדה לידו אשתו, והזאב שעוּן אל ברכּה. עצם שוב עיניו כאילו לא הקיץ כלל. אבל מששבו ונשאוהו שוב אל מיטתו, ביקש שיגישו לו את הקשת. רפה היה מכדי למותחה; השתומם. רמז למשרת, נתן בידו את הקשת וציווה: הזאב. המשרת היסס, אך הוא התרגז כילד, ובערבו של אותו יום היה עורו של הזאב תלוי בחצר הטירה. כשראתה זאת הפורטוּגזית, ורק מפי המשרת נודע לה מה התרחש, קפא דמה. ניגשה אל מיטתו. כאן שכב חיוור ככותל, וזו הפעם הראשונה הישיר שוב מבטו כנגד עיניה. צחקה ואמרה: אתקין לי מצנפת מן העור ובלילה אמצוץ את דמך.

אחר שילח את הכוהן, שלפנים רגיל היה לומר: ההגמון יכול להתפלל לאל ובכך צפונה סכנה לאדוני, ולאחר זמן היה מושחו שוב ושוב בשמן-המשיחה שלַגוססים, אולם לא בנקל עלה לו הדבר, הפורטוּגזית התערבה וביקשה לסבול את הכומר עד שתימצא לו משרה אחרת. האדון פון-קֶטֶן נענה. רפה היה עדיין ומרבה לנמנם על חתימת-הדשא בשמש. ושוב ניעור שם והנה ידיד-הנעורים. הוא עמד לצד הפורטוּגזית; ממולדתה הגיע; כאן בצפון דומה היה לה להפליא. הוא בירך דרך נימוס-של-אצילים, והכרת-פניו ענתה בדבריו, שרחשי ידידות הם שופעים, ואילו קֶטֶן רבץ ככלב בעשב, בוש ונכלם.

אגב, אפשר היה זה רק בפעם השנייה; דעתו היתה עדיין פזורה עליו לפרקים. רק לאחר זמן הבחין, שכובעו נתרחב עליו. מצנפת העור תמיד היתה הדוקה לראשו, ואילו עתה, אך משך בה קלוֹת, שקעה עד לאוזניו, ושם נעצרה. שלושתם ישבו בצוותא ואשתו הפטירה: "אלי, הלא ראשך נצטמק!" – לראשונה חשב, שמא גזזו את שערו, אלא שלא נזכר אימתי; בחשאי החליק עליו בידו, אך השיער היה ארוך מן הראוי ולא-מטופח מאז חוליו. אם כן, מסתבר, שנתרחב הכובע, הרהר, אולם כמעט חדש היה וכיצד ייתכן שיתרחב בהיותו מוטל בשׁידה, בלא-שימוש. לא נותר לו אלא לנקוט לשון הלצה ולשעֵר, שמן-הסתם נצטמקה הגולגולת במרוצת השנים המרובות, שבהן חי בין שכירי-מלחמה ולא היה לו שיג-ושיח עם בני-אצולה משכילים. הוא חש עד כמה גולמנית יצאה מפיו ההלצה, ואף לא יישב על ידי כך את התמיהה – וכי ייתכן שתצטמק גולגולת? אפשר שתחלש זרימת-הדם, שמחמת החום יתמוסס השומן שבקרקפת: אבל לכמה מצטרפים הדברים?! מעתה היה מחליק לכאורה כפעם בפעם על שערו או מעמיד פנים כאילו מחה זיעתו, או משתדל להסיט עצמו בלא-משים אל הצל, ותוך כך היה ממשמש את גולגלתו בחטיפה, בשתיים מאצבעותיו, כמו במחוגה, מַשמש וחזור, בצורות שונות ומשונות: אולם לא נותר כל ספק, הראש נצטמק, ואם מיששת בו מבפנים, במחשבות, הרי קטן היה עוד יותר ודומה לשתי קליפות דקות שהוצמדו יחד.

אמנם רבים הם הדברים שאין להם הסבר, אלא שאין הם נישאים על כתפיך ואינך חש בהם כל אימת שאתה מפנה צווארך לעברם של שני אנשים, המשׂיחים זה עם זה בשעה שאתה מעמיד פני ישן. זה עידן ועידנים שנשכחה הימנו הלשון הזרה, פרט למלים ספורות; אך פעם אחת הבין את המשפט: "אין אַת עושה את שאַת חפצה בו, אלא עושה אַת את שאינך חפצה בו". על פי הנעימה, דומים היו הדברים כמפצירים יותר מאשר כמתלוצצים; וכי מה היתה כוונתו? פעם אחרת שׁחה הרחק מעבר לחלון, אל המיית הנחל; מרבה היה עתה להשתעשע בדרך זו: השאון, שמעורבב היה כשחת מגורפת, היה אוטם אוזניך, ולאחר ששבת מן החירשוּת, הרי השיחה שבין אשתו והאחר כמו צפה על פניה זעירה ורחוקה; והשיחה היתה ערה, נשמותיהם, דומה, נתמזגו יפה. ובשלישית נמצא רודף אחר השניים, שעם ערב יצאו לשעה קלה אל החצר; לכשיעברו במדרגות-החוץ, סמוך לפנס, מן הסתם יפול צִלם על צמרות העצים; כשהגיע הרגע מיהר להכין גֵווֹ לפניו, אבל בין העלים ממילא ניטשטשו הצללים והיו לאחד. בימים כתיקונם היה מנסה לגרש מגופו את הארס בעזרת סוס ועבדים, או לצרוב אותו ביין. אולם הכוהן והלבלר היו זוללים וסובאים עד ששיירי היין והמזון היו זבים משולי פיותיהם, והאביר הצעיר היה מניף כנגדם הקנקן, כדרך שמשסים כלבים זה בזה. היין שממנו סבאו הפרחחים המחופים טיח אסכולסטי, עורר בו בחילה, בקֶטֶן. משׂיחים היו בממלכה בת-אלף-השנים ובבעיות של דוקטורים ובמעשיות של מזרן-הקש; בגרמנית ובלטינית כנסייתית. הומאניסט עובר-אורח היה מתרגם בשעת הצורך מאותו להג וֶולשי אל זה של הפורטוגזי; את רגלו נקע וכאן היה מרפא אותה כדבעי. "מן הסוס נפל בשעה שחלפה על פניו ארנבת", התלוצץ הלבלר. "הוא חשבהּ לשפיפון מעופף", הוסיף שלא בטובתו האדון פון-קֶטֶן, שנתעכב אצלם תוך היסוס. "אבל הסוס גם כן!" שאג כוהן-הטירה, "אילולא כן לא היה מקפץ עד כדי כך: יוצא שאף לגבי שכלו של סוס טובה הבנתו של המאגיסטר מזו של האדון!" השיכורים צחקו לאדון פון-קֶטֶן. הלה התבונן בהם, התקרב פסיעה וסטר בפרצופו של הכוהן. איכר סגלגל היה זה, סומק כיסה פניו, אחר החוויר, אבל לא מש מכסאו. האביר הצעיר קם בחיוך והלך לבקש אחר הידידה. "מדוע לא דקרת אותו בפגיון?" פיעפע ההומאניסט-הארנב, משנותרו לבדם. "הרי חסון הוא כצמד פרים", החזיר הכוהן. "זו ועוד, התורה הנוצרית יש בה גם יש כדי להעניק ניחומים במקרה כגון דא". אולם לאמיתו של דבר עוד רפה היה האדון פון-קֶטֶן, וחיוּתו שבה אליו רק לאט-לאט. הוא התקשה למצוא את המדרגה השנייה של ההחלמה.

הזר לא המשיך במסעו, ורעיית-שעשועיו לא הבינה נכונה את רמזי אדוניה. אחת-עשרה שנה היתה מצפה לבעלה, אחת-עשרה שנה היה הוא אהוב-התהילה-והדמיון, ואילו עתה, כשהוא סובב-והולך, סחוף-חולי, בבית ובחצר, הרי מראהו פשוט למדי לעומת הנעורים וגינוני החצר. היא לא הרבתה להרהר בכך, אך נפשה עייפה מעט מארץ זו, שכה מופלאות הבטיחה, ולפיכך לא נתן לה לבה לשלֵח את רֵעַ-שעשועיה, שהיה בו מֵריחהּ-של-מולדת ואשר מחשבותיו עוררוה לשחוק, וזאת בשל העוויית-פרצוף בלבד. מצפונה לא ייסרהּ; אמנם זה שבועות נעשתה משהו שטחית, אך הדבר היטיב לה, ושוב חשה לעתים, כי פניה קורנות כבשנים עברו. מגדת-עתידות, שאליה פנה, בישרה לאדון פון-קֶטֶן: האדון ישוב לאיתנו אם יבצע מעשה – אבל כאשר הפציר בה שתפרש דברה, החרישה, התחמקה והצהירה לבסוף, כי סתום הוא.

מעולם לא התקשה להתיר הכנסת-אורחים בחתך עדין ולא היה נצרך להפֵרה; יתרה מזו, קדושת-החיים ומידת הכנסת-האורחים לא ישמשו מכשול בל-יעבור בפני מי שהיה שנים על שנים אורח לא-קרוא אצל אויביו; אולם בשל רפיון ההחלמה, היה מתגאה כמעט בחוסר-האונים שבו; אותה ערמומיוּת שבפקחוּת, לא טובה היתה בעיניו מזריזות-הדיבור הילדותית של הנער. דברים מוזרים אירעו לו. מתוך ערפלי-המחלה שעטפוהו, נראתה לו דמותה של אשתו רכה כלשהי מן הראוי; לא שונה היתה בעיניו עתה משבימים עברו, כאשר בשובו היה כמשתאה לאהבתה שעזה היא מן הרגיל, שהרי אין לייחס הדבר לעצם היעדרו; אף בכך היה מסופק, אם בשמחה או בעצבוּת הוא שרוי; כמו באותם הימים, שקרוב היה אל המוות קרבת-נפש. לא היה בכוחו להניע איבר. כשהיה מביט בעיני אשתו, היו כמלוטשות, דמות-דיוקנו צפה למעלה, והן לא הניחו למבטו לבוא פנימה. הוא חש כאילו נס חייב להתרחש, שהרי בלעדי זה לא התרחש דבר, ואין אתה רשאי לדובב את הגורל אם רצונו להחריש, אלא להאזין אתה חייב, למתרגש לבוא.

באחד הימים, כשהגיעה החבורה, אחר עלייה בהר, אל השער, מצאו שם את החתולה הקטנה. לפני השער עמדה, כאילו לא חפצה לזנק מעל לחומה כדרך החתולים, אלא ביקשה לבוא בשער דרך-אנוש; קישתה גבה לברכת-השלום ושוטטה בין שמלותיהם ומגפיהם של היצורים הגדולים, שהשתוממו משום-מה על נוכחותה. הניחו לה להיכנס, אך אותו רגע חשו כאילו קידמו פני אורח, וכבר למחרת נתחוור להם, שאפשר ילד קטן הוא שנתקבל בביתם, אך לא חתול ממין החתולים: אילו תביעות הציג היצור המעודן, שלא היה מבקש תענוגות במרתפים ובעליות, אלא דבק בבני-האדם ולא מש מחברתם אף לרגע. ומוכשר היה להעסיקם שעה ארוכה, מה שקשה להוֹלמוֹ, שהרי בעלי-חיים מרובים ואצילים ממנו היו בטירה, ואף בצורכי עצמם היו האנשים עסוקים למדי. לכאורה לא נבע הדבר אלא מכך, שניטל עליהם להשפיל עיניהם לארץ כדי להתבונן ביצור הקטן, שהתנהגותו לא היתה יוצאת-דופן, פרט לזה שהיה מעט שקט יותר, כביכול עצוב ומהורהר יותר מן הראוי לחתול. משתעשעת היתה באופן כזה, כאילו ידעה מהוּ שמצפים בני-אדם לגבי שעשועיה של חתולה רכה; היתה מטפסת אל חיקם ועושה כפי יכולתה כדי להאיר להם פנים, אך יכולתָ לחוש שדעתה פזורה עליה; ודווקא אותו משהו, שחסרה היתה כדי חתלתולה רגילה, שיווה לה כביכול מהות שנייה, מהות נפרדת, או הילת-קדושה שליוותה סביב לראשה, בלא שיעז מישהו להביע זאת במפורש. הפורטוּגזית רכונה ברגש מעל ליצור הרך, המוטל אפרקדן בחיקה ומניף כילד ציפורניו אל אצבעותיה המשעשעות; הידיד הצעיר צוחק וגֵווֹ שׂוחה אל חתול וחיק; ובאדון פון-קֶטֶן מעלה אותו שעשוע פזור-דעת את זכר מחלתו, שלא התגבר עליה די-צורכו, כאילו שכנה זו עתה, משנתגלגלה, על רכּוּת-המוות שבה, אל גופה הזעיר של החיה, לא בו-גופו בלבד, אלא ביניהם. אחד המשרתים אמר: זאת מקבלת שׁחין.

האדון פון-קֶטֶן השתומם, שהוא עצמו לא הרגיש בכך; המשרת חזר ואמר: את זאת יש להרוג בעוד מועד.

בינתיים ניתן לה לחתולה הקטנה שֵם מתוך אחד מספרי האגדות. רכּוּתה וסבילותה הלכו וגדלו, ועתה כבר יכולתָ להבחין, שחולה היא וחלושה עד כדי שקיפות. מאריכה היתה לשכב בחיק, נינוחה מעסקי העולם, וציפורניה הקטנות נצמדות-מתרפקות מתוך הפחד. כעת גם התחילה מתבוננת באנשים, בזה אחר זה; בקֶטֶן החיווריין ובפורטוגזי הצעיר, שהיה יושב רכון ולא מסיר מבטו ממנה, אי-אפשר מן החיק הנושם, שבו שכבה. מתבוננת היתה בהם, משל רצתה לבקש מחליתם, שכה מכוער יהא הדבר, אשר אותו עתידה היא לסבול במקום כולם, כבא-כוחם החשאי. ואז יצאה לדרך-הייסורים שלה.

לילה אחד התחילה מקיאה, והקיאה עד בוקר, עם הנץ-האור היתה כה תשושה ומבולבלת, כאילו הלמו במצחה כפעם בפעם. אך אפשר אין זה אלא שמתוך להיטות-של-חיבה האכילו למעלה מן המידה את החתלתולה הרעבה המסכנה. אבל אחר זאת לא יכלו עוד להניחה בחדר-השינה, והיא הובאה אל קיטון הבחורים שבחצר. אבל לא עברו יומיים והבחורים התאוננו שמצבה לא השתפר, וככל המשוער השליכוה בלילה החוצה. כעת לו זו בלבד שהיתה מקיאה, אלא אף משלשלת, ושום דבר לא ניקה מפניה. היה זה אפוא נסיון קשה בין הילת-קדושה שנתעלמה כמעט, ובין הזוהמה האיומה, והוחלט – לאחר שנודע מניין באה – להחזירה לשם; היתה זו ביקתת איכרים למטה, ליד הנחל, סמוך לתחתית ההר. כיום היינו אומרים שהחזירוה אל קהילת-מוצאה, ולא ראו צורך לתרץ את הדבר, אבל גם לצחוק לא רצו להיות; אולם כולם חשו שמץ מוסר-כליות והביאו עמהם מעט חלב, מעט בשר ואף כסף, ונתנום למשפחת האיכר, כדי שיכלכלוה בכבוד, שהרי כאן אין מקפידים עד כדי כך בלכלוך. ואף-על-פי-כן הנידו המשרתים ראשם לאדוניהם.

המשרת, שנשא את החתולה הקטנה למטה, סיפר, כי בשובו רצה בעקבותיו והיה עליו לחזור בו – ולאחר יומיים היתה שוב למעלה בטירה. הכלבים חמקו מפניה, המשרתים לא העזו לגרשה, מחמת האדונים, ואך ראוּה אלו, מוסכם היה מתוך השתיקה, כי עתה שוב לא ימנע ממנה איש למות כאן למעלה. בשרה כחש עליה והברק לא ניכר בה עוד, אולם על המחלה מעוררת-הבחילה התגברה כפי הנראה, פרט לזאת שמבחינת גופניוּת היתה נגרעת לעיניך ממש. והנה באו שני ימים, שבהם נשנו במידה גוברת כל אותם הדברים שהתרחשו עד כאן: היא היתה מתהלכת אט-אט ורכוֹת בתוך המלוּנה שהתקינו לטיפוחה; היתה מחייכת כמתוך היסח-הדעת, אגב פשיטת כפותיה אל פיסת-נייר שהיו מרקידים בפניה; פעמים קרובה היתה למעוד מחמת חולשה, על אף ארבעת גפיה שהיו לה למשענת, וביום השני היתה נופלת כפעם בפעם על צדה. אצל אדם לא היתה גוויעה זו מעוררת אותה תחושה מוזרה, אך אצל בעל-החיים היתה זו מעין הִִתלבשוּת-באדם לפי האמונה הנוצרית לבש האל צורת אדם (בישו). במקורותינו נקראת תופעה מעין זו "התלבשות". (הערת המתרגם) . במשהו יראת כבוד היו מתבוננים בה; אף אחד מן השלושה, איש-איש מתוך מצבו שלו, לא היה פנוי מן ההרהור, שאכן גורלו שלו הוא אשר עבר מהם אל אותה חתולה, מנותקת כמעט מכל דבר שבארציוּת. אולם ביום השלישי התחילה שוב פרשת ההקאה והזוהמה. המשרת ניצב שם, ואם כי לא העז לחזור על הדברים, הרי שתיקתו כאילו אמרה: מוכרחים להרוג אותה. הפורטוגזי הרכין ראשו כבשעת נסיון, אחר אמר לידידה: לא תהיה ברירה; אף הוא, דומה היה עליו כאילו הודה בגזר-המוות של עצמו. וכאיש אחד הביטו כולם באדון פון-קֶטֶן. זה החוויר ככותל, עמד על רגליו והלך לו. אמרה הפורטוּגזית למשרת: קח אותה אליך.

המשרת לקח את החתול אל קיטונו ולמחרת נעלמה כלא-היתה. איש לא שאל שאלות. כולם ידעו שהרָגה. כולם חשו במועקה של אשמה שלא תתואר במילים; דבר-מה נסתלק מהם. ורק הילדים לא הרגישו בדבר ובעיניהם היה זה כשורה, שהמשרת הרג חתולה מזוהמת, שעמה לא יכלו עוד לשחק. אולם הכלבים שבחצר היו מרחרחים כפעם בפעם בחתימת-דשא שטופת-שמש, זוקפים רגליהם, זוקרים עורם, ועיניהם מלוכסנות. בשעות כמו אלו היו נפגשים האדון פון-קֶטֶן והפורטוּגזית. נעמדים היו זה ליד זה, נותנים עיניהם בכלבים והדיבר אין בפיהם. האות ניתן, אך כיצד לפרשו, ומהו שחייב להתרחש? כיפה-של-שקט עיטרה את השניים.

אם היא לא תשַלחנו עד ערב, עלי להמיתו, – הרהר האדון פון-קֶטֶן. אך בא ערב ודבר לא התרחש. סעודת-הערבית חלפה. קֶטֶן ישב בכובד ראש, קודח כלשהו. יצא אל החצר כדי להצן גופו, שהה ארוכות. הוא התקשה למצוא את ההכרעה האחרונה, מה שכל ימי-חייו עלה לו בקלוּת יתירה. רָתוֹם הסוסים, חָגוֹר השריון, שָלוֹף החרב – כל אותה מוסיקה של חייו, עתה כמו נצרם צלילהּ. הלחימה נראתה לו כעבודה זרה, סרת-טעם, ואף הנתיב הקצר של הסכין היה לו כדרך ארוכה עד בלי קץ, שכל ההולך בה סופו נובל. אולם גם הייסורים לא היו דרכו; הוא חש בעליל, שלעולם לא תעלה לו ארוכה אם לא ייחלץ מכך. נוסף על כך חדר ונתרווח בו דבר אחר: בעודו נער היה מבקש תמיד לטפס על חומת-הסלעים שלרגלי הטירה, שעליה לא ניתן לטפס ולעלות. היתה זו מחשבה-של-טירוף, מחשבה-של-התאבדות, אך עתה באה לסיועה הרגשה אפלה, בדומה לגזר-דין משמים, או לנס המתרגש לבוא. לא הוא, אלא החתולה הקטנה, מן העולם ההוא, תשוב בדרך הזו, כך היה מדמה. מגחך בינו לבין עצמו, ניער את ראשו כדי לחוש אם על כתפיו הוא עומד, אך אותה שעה התברר לו שכבר הרחיק בדרך הסלעית, המובילה מטה, אל תחתית ההר. משהעמיק עד לנחל פנה הצדה; בתחילה מעל לטרשים, שביניהם חתר הנחל, ואחר ליד שיחים, אל תוך-תוכה של החומה. הירח שרטט בנקודות-צל את השקערוריות הזעירות, שבהם יכלו להיאחז אצבעות הידיים ובהונות הרגליים. לפתע ניתקה אבן מתחת לרגל; הזיע פילח את הגידים ולאחר מכן את הלב. קֶטֶן היטה אוזן; הדבר נתמשך בלא-קץ, כפי שנדמה לו, עד שנשמע מַטח האבן במים; שליש החומה לפחות כבר היה כמדומה מאחריו. והנה ניעור, כך נראה בעליל, וידע את אשר עשה. למטה לא יגיע אלא בר-מינן ולעלות לראש החומה יוכל רק השטן. ידיו גיששו מעלה. בכל אחיזה ואחיזה תלויים היו חייו בעשר הרצועות הדקות של גידי האצבעות; זיעה פרצה ממצחו, חום נתפשט בגופו, העצבים הקשיחו כדי חוטי-אבן; אולם, מה מוזר היה לחוש, שתוך כדי מאבק זה במוות התחילו אוֹן ובריאות נשפכים באיבריו, משל חוזרים הם אל הגוף מן החוץ. ומה שלא ניתן לשער, הצליח; עוד נותר לסטות מבליטה שם למעלה, ואחר חבקה זרועו את אדן-החלון. מסתבר, כי לא ניתן כלל להגיח אלא באותו חלון, אך הוא ידע היכן הוא מצוי; הניף את גופו פנימה, ישב עַל המעקה וטלטל רגליו לתוך החדר. עם הכוח שבה גם הפּראוּת. התנשף. הפגיון שלצדו לא אבד לו. מדמה היה, שהמיטה ריקה. אולם הוא שהה עד שלבו וריאותיו יירגעו. תוך כך הלך וגבר בו הרושם, שאמנם לבדו שרוי הוא בחדר. חרש קרב אל המיטה: איש לא שכב בה אותו לילה.

האדון פון-קֶטֶן חמק-עבר בחדרים, מסדרונות, דלתות – שאדם לא ימצאם לראשונה אלא אם יוליכו אותו – והגיע אל חדר-משכבה של אשתו. האזין ושהה, אבל שום לחש לא נשמע. החליק פנימה. הפורטוּגזית נשמה שלֵוות בשנתה; נתכופף אל פינות אפלות, מישש בקירות, ומשחמק מן החדר היה מבקש לשיר מתוך השמחה, שהיתה מטלטלת בחוסר-האמונה שבו. עבר ופשפש בטירה כולה, אולם עתה חרקו מרצפות-העץ-והאבן תחת מצעדו, משל צפויה לו הפתעה משמחת. בחצר קרא לו אחד המשרתים לעמוד. שאל לאורח. רכב, הודיע המשרת, עם צאת הלבנה. האדון פון-קֶטֶן ישב על ציבור של גזעי עצים מקולפים למחצה, והמשמר השתומם עד כמה האריך ישיבתו. לפתע נתפס לוודאות, שאם יבוא עתה לחדרה של הפורטוּגזית, לא תימצא עוד שם. הוא הרתיק בדלת ונכנס; האישה הצעירה ניעורה בבת-ראש, כמו היתה מצפה לכך בחלומה, וראתה אותו ניצב לפניה מלובש, כפי שיצא. דבר לא הוכח ודבר לא סולק, אך היא לא שאלה, והוא – מה היה לו לשאול. גרר את המסך הכבד מן החלון, ועלה המסך של ההמייה, אשר מאחריו נולדו ומתו כל בני קאטֶנֶה.

"אם יכול האל להתלבש באדם יוכל גם להתלבש בחתול", אמרה הפורטוּגזית, ומן הדין היה שישים ידו על פיה בשל הנאצה, אולם ידוע-ידעו, שום הגה לא יבקע מבעד לחומות הללו חוצה.

*מתוך הקובץ "שלוש נשים", הוצאת ספרית פועלים, 1960.