סבא נתן במתנה לבניו פסנתר ישן, את הפסנתר קיבל מאחד ממכריו שביקש להיפטר מגרוטאה, אך סבא השכיל בכוח המצאתו וסבלונותו לתקן אותו ולעשותו ראוי לנגינה. בתחילה לא התקבלה המתנה בסבר פנים יפות. לואיזה מצאה שהחדר קטן מאוד, ואין צורך לדחוק בו חפצים חדשים. מלכיור אמר, שסבא לא הפסיד כלום במתנתו זו: שהרי הפסנתר שווה שיסיקו בו את התנור. רק כריסטוף הקטן לבדו שמח, לקראת הפסנתר, מבלי שידע מדוע. מדמה היה כי תיבת קסמים לפניו והיא מלאה אגדות נפלאות, כמו באותו הכרך של אלף לילה ולילה, שממנו היה סבא קורא לפרקים דפים שהרחיבו את לב שניהם. הוא שמע את אביו, שבא לבדוק את הפסנתר ולנגן עליו – והנה הוא מפיק ממנו המון צלילים דקים, הדומים לטיפות הגשם שנשיבת הרוח משירה מענפי היער. כריסטוף מחא כף וביקש שימשיך וינגן. אבל מלכיור סגר בבוז את הפסנתר ואמר, שאיננו שווה כלום. כריסטוף לא הפציר בו; אך מן היום ההוא והלאה היה מהלך כל היום מסביב לפסנתר. ובשעה שהגדולים הסתלקו היה מרים מכסהו ולוחץ בחשאי באחד הקלידים והיה נדמה לו שהנה אצבעו נגעה בעורפו של איזה רמש גדול; וגדול היה רצונו להוציא מתוכו את החיה הכלואה. לפעמים מתוך חיפזון היה נוקש בכוח, והקול היה מהדהד מסביב. אז הייתה אימו גוערת בו ומצווה עליו לשבת במנוחה ולא לנגוע בכל החפצים. פעמים – אגב סגירה, היה המכסה מכה על אצבעו, ופניו של כריסטוף היו מתעווים אז בעווית של בכי כשהוא מוצץ את אצבעו שנפגעה.

עתה שאימו משרתת בבית זרים וכל היום היא מחוץ לבית או בשעה שהיא יוצאת לשוק, גדולה שמחתו מאוד. הנה הוא שומע את קול צעדיה היורדים במדרגות; הנה כבר נשמעים הם מהרחוב – ועם התרחוקתם, משנשאר לבדו, הוא מעלה את מכסה הפסנתר, מעמיד לפניו כיסא ויושב עליו. כתפיו מגיעות אומנם עד לגובה הקלידים בלבד; אך אין זה מונע ממנו להפיק את זממו. משום מה, מחכה הוא כל כך, דווקא לאותם הרגעים שהוא נשאר לבדו בבית? כלום היו אוסרים עליו לנגן כל פעם שירצה אילו רק נזהר שלא יעורר רעש גדול מדי? אלא שבנוכחותם של אחרים מתבייש הוא – אין הוא מעז בפניהם. ומלבד זה מרבים הם לשוחח ולהתרוצץ – וכל זה נוטל את התענוג שבדבר. – לאין ערוך יפה הדבר יותר כשהוא נשאר לבדו. פעמים, לאחר נגיעה כלשהי באחד הקלידים נחפז הוא לסלק את אצבעו ממנו ולשימה על אחד אחר. כלום אפשר לדעת מראש איזה קול יצא ממנו – ובמה יהיה שונה מן הקול הראשון? פתאום – והנה צליל, הוא בוקע ועולה: יש כאן הרבה צלילים – מהם עמוקים ומהם חדים, יש כאן הרבה קולות – מהם מצלצלים ומהם מרי לב ורוגנים. הילד מקשיב להם זמן רב. הם הולכים ומתעמעמים, כמו קוראים לך ומושכים למרחקים…

באחד הימים מצאהו מלכיור, שהוא יושב ומנגן. מששמע כריסטוף את קולו הגס, התחלחל ונרתע. הוא דן עצמו לכף חובה ומיהר להסתיר את אוזניו בין כפות ידיו, כדי להגן עליהן מסטירות איומות. אך ראה פלא – הפעם לא נגע בו מלכיור, כדרכו תמיד. לבו היה טוב עליו וקידם אותו אפילו בצחוק של נחת רוח: — הנה אתה, פוחז, נראה שדבר זה מעניין אותך? – פנה אליו בשאלה, כשהוא טופח על ראשו בקלילות ובחיבה – רוצה שאלמד אותך לנגן?

אם רוצה אני בכך? ודאי שאני רוצה, השיב לו את תשובתו מתוך גמגום – ופניו נהרו. אז ישבו שניהם לפני הפסנתר. כריסטוף ישב הפעם על חבילה כרסנית של ספרים. בתשומת לב מרובה הקשיב לשעורו הראשון. הנה נודע לו, שאלה הרוחות, ההומות בתוך הכלי, יש להן שמות מוזרים, כאילו היו שמות סיניים, שיש להם רק הברה אחת ופעמים רק אות אחת. הדבר הזה הפליא אותו. הוא עצמו, היה מתאר אותם לעצמו אחרת: הוא בדה מלבו שמות יפים, מלטפים, כמו של בנות מלכים באגדות והיה קושר לכל אחד מהם שם מאותם השמות.

הוא מצא עניין רב בלימודים ולא השתעמם, גם אורך רוחו של אביו הפליא אותו מאוד: מלכיור ציווה עליו לנגן דבר אחד כמה פעמים, מבלי שיתעייף ויתייגע. כריסטוף לא הבין. על מה טורח אביו את כל הטורח הזה. משמע, שאביו אוהב אותו באמת?

לבו היה טוב עליו והוא למד מתוך שקידה, והיה רוחש תודה לאביו.

אילו ידע מה הם הרעיונות שהתעוררו בלב מורהו, אפשר ששקידתו והתלהבותו היו פגות והולכות.

יום אחד, משנכנס מלכיור חרש-חרש ועל בהונות רגליו אל החדר, מצא את כריסטוף שהוא יושב לפני הפסנתר. שהיה קצת יותר גבוה ממנו. הוא הסתכל בו בעין בוחנת, ופתאום נצנצה בו מחשבה חדשה: כי בנו הוא "עילוי" קטן, ילד פלא! אותה שעה היה משתאה כיצד זה לא עלה הדבר בדעתו עד כה? הלא זה ממש אוצר בשביל משפחתו! אומנם ממעמקי לבו היה לו ברור, שילד זה אינו אלא בור והדיוט, כמוהו כאמו; אבל מה עומד הוא להפסיד אם יעשה ניסיון? הרי זה יכול להיות מקור של אושר! הוא יסע איתו ממקום למקום בכל צרפת, ושמא גם ייצא לארצות אחרות, החיים יהיו אז מלאים שמחה.

מיד לאחר סעודת הערב, לפני שהיה לו זמן להרהר בדבר, מיהר לבצע את זממו. הוא הושיב עוד פעם את הילד לפני הפסנתר וציווה עליו לשנן את לימודיו לפני כן. הוא לא הרפה ממנו עד שעיניו נעצמו מרוב עייפות. ביום המחרת עבר איתו על שיעורו שלוש פעמים, כך גם ביום השלישי, ובכל הימים שלאחר מכן.

לא עברו ימים מרובים והלימודים היו לכריסטוף לזרא, הם גרמו לו מורת רוח איומה. הוא התעייף מלשאת את כל זה וניסה להתקומם ולמחות. כל מה שאביו ציווה עליו לעשות, היה חסר טעם ועניין. הוא נצטווה לנקוש בכל המהירות והחריצות על הקלידים, מצווה היה לכפוף את אגודלו ולפשוט את הקמיצה, עד שנראתה כאבר מדולדל בין שאר האצבעות. כל אצבעותיו כאבו. הוא לא מצא כל יופי בעניין הזה. צלילי הקסם כמו נדמו, חיות הפלאים כאילו הונסו מן העולם. כל עולם חלומותיו, שליבב אותו לפני כן – כמו גז ונעלם… נשארו רק תרגילים וסולמות, יבשים ותפלים, תפלים אפילו יותר מגיבובי הדיבורים שמסביב לשולחן, דיבורים על מאכלים ותבשילים, תמיד על אותם תבשילים עצמם. כריסטוף החל להתייחס לשיעורי אביו במורת רוח, לאחר כמה נזיפות, נכנע אומנם לאביו, אך לבו לא היה עמו, אביו החל להמטיר עליו מהלומות, שהכבידו את לבו עוד יותר. דמו התרתח בו ריתחה גדולה. בשמעו באחד הלילותכיצד מלכיור מגלה לפני אנשי הבית את מגמותיו ומאוייו. אכן עתה ברי לו, כי כל מבוקשו אינו אלא להתעמר בו, כמו שמתעמרים בקוף מלומד! משום כך מצווים עליו לתופף כל היום על גזרי השן! לא היה לא זמן אפילו לבקר את הנהר, אהוב לבו. מדוע זה נטפלו אליו, מה רוצים ממנו?

חמתו בערה בו; רוחו הגאה נפגעה. חרותו נתונה הייתה בסכנה. הוא גמר בלבו שלא יוסיף לנגן לעולם או שיבש בכוונה את נגינתו, עד שאביו יתייאש ממנו ויעזוב אותו לנפשו. אומנם, זה היה אכזרי קצת, אך מה עליו לעשות? חייב הוא להציל את חירותו.

בשיעור הבא כבר ניסה לבצע את זממו. במזיד היה מקיש על קלידים, שנעימתם הייתה מסרסת את המנגינה, היה מכשיל את עצמו בכל תו ותו והרבה את שגיאותיו. מלכיור גער בו; אחרי שאג ונהם, והמהלומות ירדו ועלו בזו אחר זו. סרגל חזק היה בידי מלכיור ועל כל צליל מסולף שיצא מיד הילד, היה מנחית אותו על אצבעותיו; מלבד זה היה מרים את עליו את קולו שהיה בו כדי להחריש. כריסטוף התעוות מכאב, נשך את שפתיו כדי לכבוש את בכיו, מתוך עקשנות הוסיף לשבש יותר ויותר את נגינתו ולאחר כל מהלומה ומהלומה היה דוחק את ראשו בין כתפיו. אבל עד מהרה התחוור לו, כי שיטה זו היא שיטת שווא. מלכיור היה עקשן כמוהו, הוא נשבע אם גם חייב יהיה לשבת איתו ימים ולילות רצופים, לא ירפה ממנו עד אם אשר ילמדהו לנגן כהלכה – אפילו שגיאה אחת לא יוותר לו. מלבד זה ניכר היה, כי כריסטוף משבש את נגינתו במזיד, מלכיור החל להרהר אחריו ולהטיל בו חשד, בראותו כי יד הקטן נשמטת כל פעם ונוטה הצידה. ומלכיור הפליא את מכותיו; כריסטוף כבר חדל להרגיש את אצבעותיו מרוב המכות. פעם היה בוכה תמרורים ופעם היה כובש את אנחותיו ובולע דמעותיו. אז הבין כי כל תכסיסיו אין להם שחר, לא נדארה לו אלא תחבולה אחת, שנאלץ לאחוז בה מתוך יאוש. הוא משך פתאום את ידו מן הפסנתר, כשכל גופו רועד, כי ראה מראש איזו סערה עתידה להתרגש עליו; הוא אזר עוז ואמר:

– אבא, אינני רוצה לנגן יותר.

מלכיור נדהם.

– מה, מה אמרת? – וטלטל בכוח את זרועו של הקטן, עד שנשמטה כמעט מהפרק. כריסטוף הרים את מרפקו, כדי להגן על פניו מן המהלומות, והוא רועד יותר מבתחילה.

 – אינני רוצה לנגן, עמד על דעתו – כי אינני רוצה שיכו אותי, ושנית…

אך הוא לא גמר את דבריו – סטירת לחי איומה הפסיקה את נשימתו. מלכיור הרעים עליו בקולו: "אה אינך רוצה שיכו אותך, אינך רוצה?" היה זה ברד של מהלומות, קולו של כריסטוף היה מתלעלע מתוך דמעות:

– ועוד… מפני שאינני אוהב את המוסיקה, אינני אוהב את המוסיקה!

הוא צנח מכיסאו ארצה. אך מלכיור תפס והושיב אותו בכיסא, חובט בידיו בפסנתר, אגב צרחות: — אתה כן תנגן! כריסטוף השיב בעקשנות: לא, לא! לא אנגן. מלכיור הוכרח להרפות ממנו. הוא זרק אותו מן החדר ואיים עליו, שאם לא ישנן את כל תרגיליו, לא יתנו לו לאכול שום דבר, יום שלם לא יקבל אוכל, אפילו חודש ימים לא יקבל. הוא הדף אותו החוצה ואת הדלת סגר אחריו.

כריסטוף עמד עתה על המדרגות המלוכלכות והאפלות, ששלביהן רקובים היו ואכולי עש. משב רוח קר פרץ בעד הזגוגית השבורה של האשנב; מן הכתלים טפטף מין טחב. כריסטוף ישב לו על אחד השלבים. לבו היה מנתר בחזהו מחמת זעם והתרגשות. הוא גידף את אביו בלחש:

– אתה חיה – חיה רעה, אדם אכזר, חיה טורפת, כן… אני שונא אותך, כן, אני שונא אותך… הלוואי שתמות… הלוואי…

חזהו התכווץ, הוא הביט בעיניים דלוחות על הסולם החלקלק ועל קורי העכביש, שהרוח הניעה אותם מעל לזגוגית השבורה, הרגשה של בדידות השתלטת עליו. גלמוד היה ואומלל. הוא הביט למטה. מה יהיה, אם יפיל את עצמו למטה, אם יקפוץ בעד החלון?… כן, מה יהיה, אם ימית את עצמו כדי להראות להם מה עוללו לו? הו, כמה יתחרטו אז על משעיהם!… בדמיונו הוא שומע כיצד הוא נופל במדרגות, הנה נפתחת בחופזה הדלת שלמעלה, קולות מבוהלים קוראים: "הוא נפל, נפל!" קול צעדי היורדים במדרגות. אביו ואמו משתטחים על גוויתו ובוגים, אמו מתייפחת: "אתה גרמת למותו, בגללך הוא סולק מהעולם". אביו יעמוד ויספוק כפיו, הוא יכרע על ברכיו, יטיח ראשו בקיר וימרר: "מה אומלל אני, אני הנבל, חדל האישים". מחזה יגונים זה משכיח מעט את עצבון לבו. עתה נכון הוא אפילו לחמול על האנשים האלה המבכים אותו. אך שוב נמלך הוא בלבו, כי כל זה נאה להם, כי ראויים הם לעונש זה, והוא נוקם את נקמתו מהם…

כשנגמר הסיפור שדמיין, הסתכל סביב – והנה יושב כמקודם על הסולם בתוך האפלה. שוב העיף מבט למטה, אך רצונו למות כמו נגוז ממנו כליל ולא עוד אלא שהרגיש כי אימה קלה השתלטה עליו, והוא הסיט את עצמו לאחור מקצה השלבים, מתוך פחד שמא יפול למטה…

חלפו שעות. היום פנה לערוב. הסולם היה שרוי באפלה. טיפות הגשם יצרו אדוות על פני הנהר. והזרם סחף אותן בדהרו. פעמיפ נראתה דליה כשהיא שטה, קליפה שחורה נישאת בשקט ונעלמת. השממית האדישה, לאחר שינקה די שובעה חמקה לזווית חשוכה. כריסטוף ישב כמקודם על יד האשנב. פניו חיוורים ומלוכלכים; ע שהשתלטה עליו השינה והוא נרדם.