ביום חמישי גילתה אנה שהיא בהיריון, וכשחזרה בערב מהעבודה, לא הלכה להכין ארוחת ערב, אלא התיישבה לשולחן המטבח הזעיר, הניחה את ידיה הרזות על השעוונית החדשה ובהתה בהן בקהות חושים.
ניקולאי חזר כרגיל – בתשע.
אנה שמעה אותו פושט את מעילו במסדרון הצר והחסום ברהיטים. אחר כך ניגשה אליו, הקיפה בזרועותיה את צווארו הדביק משמן מכונות, נצמדה אליו בחוזקה וקפאה:
"קוליה, אני לא יכולה יותר. אנחנו צריכים לעשות את זה."
ניקולאי נאנח ורפרף קלות בשפתיו על שערה הבהיר הדליל:
"הכול יהיה בסדר. אל תפחדי."
זרועותיה, כמו שני נחשים חיוורים, הזדחלו על כתפיו הגרומות של בעלה:
"מה אתה מרגיע אותי? קראת את 'האמת לאמיתה' של אתמול?
"כן, כמובן."
"אז למה אתה מחכה? שיבואו בעקבותנו? או שיכריזו עלינו כעל 'יורקים נגד כיוון הרוח'?"
"לא, אני פשוט חושב."
אנה הסבה את ראשה:
"חושב… והוא – עדיין על אדן החלון. וכולם רואים אותו.
"אל תדאגי. היום נעשה את זה. בלי דיחוי."
הדמדומים השטיחו את העיר לכדי מישור עקמומי אחיד, אורותיו מרצדים תחת פס שמי הערב. השמים החשיכו במהירות, דחוקים בין העיר ומסגרת החלון המתקלפת, והתמלאו באפילה לחה. ככל שהלכו והתכהו, כך בחדות ובבירור גדולים יותר, נראתה הצדודית שלו, על רקע פני השטח הקודרים של העיר.
ניקולאי כבר מזמן שם לב לתכונה הזאת של הבשר המסוקס שלו, בצבע ורוד חיוור – לזהור על רקע החשכה המתעבה.
לפני שתים עשרה שנים, כשמתוך האדמה השחורה, הדחוסה בסיר כסוף דמוי גביע ענקי, בקעה פקעת ורודה זערורית, הופתע ניקולאי מהמהירות שבה התבהרה בשעת הדמדומים.
באותו הערב חגגה המשפחה את יום הנביטות הראשונות, לאורחים הרבים לא היה מקום ליד השולחן, והם נאלצו לצרף את השידה. ניקולאי זכר כיצד כיבו את האורות והאזינו להמנון, כיצד אמר אביו המנוח את הברכה הראשית, כיצד שתו יין וניערו את הטיפות בתורות, מהגביעים אל האדמה השחורה, המדושנת היטב.
"שתגדל לתפארתנו, ולמות אויבנו!" האב הוריק את הכוסית שלו שלישי בתור, אחרי שני נציגים שמנים של מת"ב (מנהלת תעמולת הברירה), ורכן במהירות לנשק את הפקעת…
כעבור שלוש שנים, אחרי שהוא גדל בשלושים סנטימטרים, הבחין ניקולאי לראשונה ביציבת המנהיג בגוף הפקעת המגויד, שהזכיר תפוח אדמה מאורך. בבוקר הוא סיפר את זה לאמו. היא צחקה, והפילה את ניקולאי למיטה:
"טפשון! כבר הבחנו בזה מקודם." והוסיפה במסתורין:
"אתה עוד תראה, תכף!"
ובאמת, לא עברה שנה והחלק העליון של הפקעת, שבמבט ראשון נראתה חסרת צורה, התעגל, החלק התחתון התרחב, ומהצדדים יצאו שתי בליטות משופעות.
או אז כינס שוב אביו את האורחים, חתך לעצמו את יד ימינו, מרח בדמו את קודקוד הפקעת והכריז על יום ההיווצרות.
כעבור שנתיים גדלה הפקעת בעוד עשרה סנימטרים, הראש הוורוד התעגל עוד יותר, צוואר עבה הסתמן, הכתפיים התרחבו לצדדים, ועל המותניים המסוקסים התנפחה לה כרס.
"זהו נס הברירה, בני!" אמר אביו בהתלהבות, ומישש את הזקנקן שלו, שהאפיר בטרם עת. דבר כזה יכול היה להמציא רק העם-מחולל הנסים שלנו! רק תאר לעצמך – אבי הארץ הגדולה חי! על אדן החלון בכל משפחה, בכל בית, בכל פינה של מדינתנו האדירה!
עד מהרה יצא מהראש העגול אף בשרני, לאחר מכן סימנו שתי גבשושיות את הגבות, סנטר הזדקר לפנים, מהצדדים בצבצו אוזניים. הגוף שלו, שקוע עד מותניו באדמה השחורה, התרחב והתחזק. כמה נקבוביות וגבשושיות נעלמו בהדרגה, והבליטות הוחלקו.
כעבור עוד שנה, התהוו שפתיים בפנים הוורודות, קימוט מלכותי זועף הופיע בגבות והן נלחצו אל גשר האף, המצח התעגל, ומעליו הופיע זיז עם בלורית קצרה. את הצוואר עטף צווארון של מעיל צבאי מהודק, הכרס השתרשה עוד יותר באדמה.
ניקולאי כבר עמד לסיים את בית הספר, כאשר בלחיי המנהיג הנצו גומות חן, גולפו אפרכסות האוזניים, ובמעיל הצבאי ההדוק הסתמנו קפלים קלים.
כעבור שנתיים מת אביו.
וכעבור עוד שנה חגגו את יום ההארה – שני חרוזים כהים הפרידו בין כריות העפעפיים הנפוחים. הפעם נאלץ ניקולאי להוביל את החגיגה. הוא פידר את פניו ושר את השיר לאורחים שהתכנסו לחגוג. האם שפכה לתוך הסיר של המנהיג כוס של רוק משפחתי שנאסף מבעוד מועד. החל מיום זה הזינו אותו רק ברוק. ופעם בשניים עשר יום נתן לו ניקולאי את זרעו. כאשר הופיעו על המעיל מלבני העיטורים הצבאיים, ומתוך כיס ימין הציץ קצה העט הוכרז יום השלמת הצמיחה. שאותו חגגו כבר בלי אמא.
כעבור זמן קצר התחתן ניקולאי עם אנה ויצא לעבוד במפעל.
אנה טיפלה בו במסירות כבר מהימים הראשונים – כל בוקר היא אבקה, השקתה ברוק, תחחה את האדמה השחורה ונקתה את הסיר הכסוף עד שהבריק.
כך זה נמשך כמעט שנתיים.
אך בבוקר השנים-עשר ביוני, נפוצה ברחבי המדינה בשורה נוראה – המנהיג הגדול הלך לעולמו.
במשך שבועיים איש לא עבד – כולם ישבו בבתים מוכי תדהמה. כעבור שבועיים, אחרי שקברו את המנוח, מנהיג חדש קיבל לידיו את ההגה בחגיגיות. להבדיל מהמנהיג הקודם, היה החדש גבוה ורזה. הוא נשא דברים, כתב נאומים והצהרות לעם. אך לא הוזכר בהם ולו במילה המנהיג הקודם, שאחז בהגה במשך ארבעים ושבע שנים. זה הפחיד את האנשים. חלקם איבדו את שפיותם, חלקם חיבקו את הסירים עם הפקעות, וקפצו מהחלונות.
לאחר חודש, נשא המנהיג החדש נאום לאומה, והזכיר בו את "ההוא שאחז לפני כן בהגה, אך נאלץ לפרוש מסיבות הכרחיות, אך מספקות."
כל כמה שניסו ניקולאי ואנה להבין את המשמעות הנסתרת של האמירה הזאת, היא חמקה מהם. העם הבין אותה בשני אופנים ושילם את המחיר מיד: אלה שהורידו את הפקעות מאדן החלון נעצרו, ואלה שהשאירו – הוזהרו. ניקולאי ואנה נשכחו משום מה – כרטיס האזהרה האדום, עם הדימוי של האדם היורק נגד כיוון הרוח, לא הגיע. אבל זה לא שימח את בני הזוג, אלא העיק עליהם.
כך, בחוסר ודאות ומתח, עברו להם חודש ומחצה. השכנים המשיכו להיעצר ולקבל הזהרות. עד מהרה יצא צו האוסר על התאבדויות. ההתאבדויות פסקו…
ניקולאי לא שם לב לבואה של אנה מאחור. ידיה נגעו בכתפיו: "אתה מפחד, קוליה?"
ניקולאי הסתובב:
"ממה יש לנו לפחד? יש לנו זכות. אנחנו הרי אנשים ישרים."
"אנחנו אנשים ישרים, קוליה. שנתחיל?"
ניקולאי הנהנן. אנה כיבתה את האור.
ניקולאי נטל לידו סכין, מישש את מותן הפקעת, ותוך ניסיון לשלוט ברעד שאחז בידיו המגוידות ניסה לשסף אותה. התברר שהגוף שלו קשה יותר מתפוח אדמה. הפקעת התפצחה חלושות תחת הסכין. לאחר שניקולאי קטע אותו, תפסה אותו אנה והעבירה בזהירות בחושך, כמו שמעבירים תינוק, לשולחן. ניקולאי שלף צנצנת זכוכית של שמונה ליטר, בעלת צוואר רחב. אנה הדליקה אש בכיריים, מלאה דלי במים ושמה אותם על אש. הם ישבו בחושך, מוארים באורה החלוש של להבת הגז, ובהו בו מונח שם. גם לניקולאי וגם לאנה נדמה היה שהוא זז. כאשר רתחו המים, ציננה אותם אנה במרפסת, מזגה אותם לצנצנת, הוסיפה מלח, חומץ, עלי דפנה וציפורן. לאחר מכן הניחה אותו בזהירות בצנצנת. הוא צופף את המים המהבילים וצף מצד לצד כאילו רצה לצאת מהצנצנת. אבל ניקולאי לחץ מטה את קודקודו במכסה מתכת, תפס את המכשיר לסגירת שימורים והחל להדק בזריזות ובמיומנות את המכסה.
כשהכול היה מאחוריהם, הרימו בני הזוג את הצנצנת והניחו אותה בזהירות על אדן החלון – באותו המקום בדיוק. אנה נגבה בזהירות את הצנצנת החמימה במגבת. ניקולאי התמהמה קצת, והדליק את האור. הצנצנת ניצבה על אדן החלון, צדודית הזכוכית שלה נוצצת. ואילו הוא הטלטל מצד לצד בצורה כמעט בלתי מורגשת, מוקף בעלי דפנה יחידים .
"יפה…" אמרה אנה אחרי שתיקה ממושכת.
"כן…" נאנח ניקולאי.
הוא חיבק את אשתו והניח את ידו בזהירות על בטנה. אנה חייכה וכיסתה את ידו בידיה החיוורות.
למחרת בבוקר קמה אנה כהרגלה חצי שעה לפני בעלה, היא ניגשה למטבח, הדליקה את הכיריים ושפתה את הקומקום. לאחר מכן, הם היו אמורים להשקות אותו ברוק שנאסף במהלך היום. בעודה מתגרדת בישנוניות, נטלה אנה את כוס הרוק שעמדה על הכוננית בלי לחשוב, וקפאה במקומה: הכוס היתה ריקה. אנה העבירה את מבטה לאדן החלון, ראתה את הצנצנת עם הפקעת ונאנחה בהקלה, נזכרת במבצע אמש. היא ניגשה והניחה את ידיה על הצנצנת. היא הביטה מבעד לחלון. העיר התעוררה, האורות נדלקו בחלונות. אך משהו השתנה בעיר. השתנה מאוד. אנה שפשפה את עיניה, וסקרה את הנוף: בחלונות לא ניצבו עוד הסירים הכסופים והזהובים המוכרים מילדות, אלא… צנצנות עם פקעות ורודות.
