מיטב התחבולות של עכברים ואנשים

כושלות מפח אל פחת,

רק משאירות כאב ורגשות קשים,

במקום שמחה מובטחת.

רוברט ברנס, "לעכברה, שאת מאורתה הפכתי במחרשה"

 

"קא פּאו" המה מהמרים. ברחבי הקזינו הדהד שקשוק המטבעות שהוכנסו למכונות ופה ושם צלצולים של זכייה על מגשי המתכת.

"היי, אנדרה!" הוֹנֶסטוֹ טפח על זרועו של חברו ורכן מעבר לכתפו כדי להציץ בתמונות לרוחב המסך. "איך הולך לך?"

אנדרה הרים מבט ממכונת המשחק על 25 סנט וחייך. "לא רע. מה קורה?"

"שום דבר," הונסטו פיהק. "אתה מרוויח?"

כמו שעון התייצב הונסטו בקזינו כל ערב שישי וחיפש את חברו. הוא ואנדרה נפגשו כמה חודשים לפני כן, כשהגיע הונסטו לטרינידד מהפיליפינים. הונסטו בן העשרים ותשע גויס לעבודה בטרינידד כרוקח. אנדרה נהג במונית שלו וחיפש נסיעה-חזור מנמל התעופה פיארקו כשלפתע יצא הונסטו מאולם המכס. מאז נעשו חברים, ואנדרה סיפק שירותי הסעה להונסטו וחבריו מהפיליפינים.

"קצת מרוויח, קצת מפסיד," אנדרה משך בכתפיו. "אבל," קרץ והכניס את ידו למכל הפלסטיק הלבן כדי לקחת עוד מטבעות, "בעיקר מרוויח." הם צחקו ואנדרה משך בידית, הציורים על המסך היטשטשו והתגלגלו עד שעצרו בבת אחת. מיד התחילו מטבעות להישפך למגש בצלצול.

"כל הכבוד!" טפח הונסטו על גבו של אנדרה.

"אם ככה זה יימשך," הצהיר אנדרה, "אני גומר לשלם על המונית כבר החודש. המכונה הזאת חמה. לפני שבאת, עצרה לי על שלושה לימונים והרווחתי מאה כמו כלום. יותר טוב מלנהוג מונית."

"מה שתגיד, אחי. לפעמים קורה. יש מזל ואתה נופל על מכונה טובה."

מלצרית המשקאות הופיעה עם בירה קאריבּ לאנדרה. הוא הכניס יד לדלי הפלסטיק ושמט כמה מטבעות על המגש שלה. היא פנתה אל הונסטו. "אתה שותה מה שאחיך שותה?"

"כן, אבל הוא לא אחי," חייך הונסטו. "הוא לא מספיק יפה."

"היית מת להיראות כמוני, בּוֹי." אנדרה גרף עוד מטבעות, הכניס אותן למכונה והוריד ומשך בידית. שני דובדבנים הופיעו ומטבעות קרקשו למטה. אנדרה האכיל את המכונה שוב. כשעצרו הסיבובים הייתה דממה. הוא הוסיף מטבעות. הגלגלים הסתובבו והסתחררו ואז עצרו. שום דבר.

"היי, אתה מאבד את מגע הקסם שלך." הונסטו התקרב. "תן לי לנסות."

"תמצא מכונה משלך," ענה אנדרה. "אתה אולי חבר שלי, אבל אין מצב שאני חולק איתך פרת-מזומנים כזאת!" הוא האכיל את המכונה שוב. היא זמזמה כמו בלנדר, ואחר כך זרמו ממנה מטבעות, בדיוק כשהמלצרית חזרה עם הבירה בשביל הונסטו.

הונסטו שלח יד למטבעות הנשפכים כדי לתת לה טיפ. "תזמון זה הכול בחיים!"

"אני צריך עוד דלי," התרברב אנדרה. "לך תביא עוד דלי. המתוקה הזאת רק רוצה לשלם לי." בזמן שהונסטו ניגש להביא דלי מכלוב הקופה, אנדרה שמט עוד מטבעות לחריץ. הגלגלים התרוצצו, ואז נעצרו בבת אחת – שלושה דובדבנים על קו התשלום, ועוד צלצולים על המגש.

"תודה," אמר אנדרה, ולקח את מכל הפלסטיק מהונסטו כדי לגרוף את המטבעות. "תישאר כאן ותשמור לי על המקום. מה שלא תעשה, אל תיתן את המכונה שלי לאף אחד. כבר חוזר." הוא רוקן את הבירה שלו.

"היי, אחי, אני יכול לשחק על הכסף שלך עד שתחזור?"

"תשתמש בכסף שלך," ענה אנדרה, מעמיד את הבקבוק הריק כאילו היה זקיף מאחורי דליי הפלסטיק.

"אין לי סנט על הנשמה."

"מה זאת אומרת אין לך סנט? זה היום של המשכורת!"

"אתה יודע שאני שולח את הכסף שלי הביתה לפיליפינים בימי שישי. היי, לא כדאי להסתכן ולתת לה להתקרר כשאתה לא פה, נכון?"

"בסדר," צחק אנדרה. "רק אל תיקשר אליה יותר מדי." הוא פנה ללכת ואז עצר. "אבל מה אם אתה זוכה עם הכסף שלי?"

"הכול שלך," אמר הונסטו.

"לא, לא, זה לא הוגן," מחה אנדרה. "אם אתה מושך את הידית ומרוויח, חלק מהכסף שלך."

"אבל זה הכסף שלך, והמכונה שלך."

"שמע מה נעשה. אם תרוויח, נתחלק בסכום, חצי-חצי. איך נשמע לך?"

"אתה בטוח?" שאל הונסטו.

"כן. שהיא לא תתקרר לי!" אנדרה חייך חיוך רחב. הוא הסתובב ופנה לשירותים, מתמרן בין המונים מתקהלים סביב מכונות משחק ושולחנות הימורים, שותים בירה ומחכים לתורם על מכונה.

"ערב טוב, ערב טוב, מיסטר פּרֶסָד," חייך אליו המנהל בפנים קורנות. "איך הולך לך הערב?"

"ממש טוב," חייך אנדרה. "רק שלא תכיילו לי את המכונה מחדש עד שאני חוזר!" שניהם צחקו.

 

כשחזר אנדרה מהשירותים, פעמון מעצבן הרעיש עולמות, כמו אזעקה של מכונית. אז הוא תפס שהאור הכתום מהבהב מעל המכונה שלו.

"כן, כן! הונסטו! זכינו!" הוא צעק, מתאמץ לראות את חזית המכונה מבעד להמון שהקיף את הונסטו. הוא הצליח להבחין לרגע במנהל מסתודד עם הונסטו. המנהל הזדקף ופילס לעצמו דרך בקהל הרב וחלף על פני אנדרה. "כמה זה הפרס הגדול?" שאל אנדרה.

"שניים-עשר אלף דולר טרינידדי."

"טוב מאוד, אחי!" צרח אנדרה. הוא הדף אנשים בדרך למכונה. שלוש ספרות 7 כחולות עמדו במרכז החלונית. "היי, הונסטו!"

הונסטו הפסיק לגרוף מטבעות למכל הפלסטיק, קפץ ממקומו וחיבק את אנדרה. "הפרס הגדול!" הוא קרן, והצביע על המסך.

"ידעתי שהמכונה הזאת תביא את המכה!" צהל אנדרה והתפאר. "שניים-עשר אלף דולר! אני מתקשר למרי."

בזמן שאנדרה דיבר בנייד עם אשתו, חזר המנהל והגיש להונסטו צ'ק. הוא לחץ את ידו של הונסטו והלך. אנדרה ניתק ותחב את הנייד לכיסו. הוא חיכך את כפות ידיו בציפייה.

"תן לראות את הנייר היפה הזה." הונסטו מסר לו את הצ'ק. "היי," נעץ אנדרה מבט. "הצ'ק הזה רק על שמך."

הונסטו משך בכתפיו. "המנהל אמר שהם רושמים עליו רק שם אחד."

"בוא נלך, שישנו את זה עכשיו ונתחלק בכסף," אמר אנדרה.

"הם לא משלמים מזומן בסכום כזה," הסביר הונסטו. "לכן הוא נתן לי צ'ק. ביום שני בהפסקת צהריים שלי אני אלך לבנק ואפדה את זה. אני אתן לך את החצי שלך כשתאסוף אותי אחרי העבודה."

"אוקיי," ענה אנדרה. "אבל כל כך רציתי ללכת הביתה ולזרוק על מרי את כל השטרות." הם צחקו וסיימו לאסוף את כל המטבעות. בדרכם החוצה לכלוב הקופה, עברו ליד המלצרית. אנדרה היטה את אחד המכלים, מלא עד גדותיו, מעל למגש שלה. "לחלוק את העושר מביא מזל וברכה," הוא חייך בגדול.

הקופאי מסר לאנדרה יותר משלוש-מאות דולר תמורת המטבעות. "חייבים לחגוג, הונסטו. לאן בא לך ללכת?"

הונסטו עצר לחשוב. "שאלה קשה – כי אתה מבין שאנחנו יכולים ללכת לאן שאנחנו רק רוצים!"

 

ביום שני, אחרי שאסף את הבנים מבית הספר, נסע אנדרה לכיוון הסופר-פארם בסן חואן כדי לאסוף את הונסטו. הוא שנא לנהוג בפורט-אוף-ספֵּיין בשמונה בבוקר או בשלוש אחר הצהריים, כי אלה השעות שבהן ההורים מביאים או מחזירים את הילדים הקטנים. הם לא היו מוכנים להסתכן בחטיפות אפשריות של ילדיהם בתחבורה הציבורית. בקרוב תגיע העונה הגשומה, ומדי פעם יירד מבול ויגדל העומס בכבישים.

כשהגיע לבסוף לבית המרקחת הייתה השעה אחרי ארבע. הונסטו לא היה בחוץ. הוא אף פעם לא חיכה בשמש הטרופית אם אנדרה איחר.

אנדרה הסתובב אל ברנדון ואדם. "חכו פה. לא לגעת בשום דבר. תכף חוזר. אחרי שנוריד את הונסטו," הוסיף, "אני לוקח אתכם לעיר הסרטים בקניון, ונלך לחגוג." הוא נעלם בתוך בית המרקחת. עד מהרה הופיע אנדרה עם הונסטו.

"היי לכם." הונסטו הנהן לעבר הבנים כשהתיישב במושב הנוסע. הם ענו בחיוך.

אנדרה השתחל מאחורי ההגה ופנה להונסטו בציפייה. "אז איפה הכסף שלי, בּוֹי?" שאל בחיוך.

הונסטו השפיל מבט. "מצטער, אנדרה."

אנדרה נעץ בו מבט. "מה זאת אומרת, 'מצטער'?"

"היינו ממש עסוקים היום, יום שני וזה. לא היה לי זמן ללכת לבנק." הונסטו הרים מבט. "אבל אני אלך מחר. מבטיח לך."

אנדרה שתק. הוא הרגיש מערבולת של בחילה בבטנו. "מקווה שאתה לא משקר לי."

"בטח שלא," מיהר הונסטו לענות.

אולי מיהר מדי, חשב אנדרה. "כי אני באמת בונה על הכסף הזה," המשיך לאטו. "המקום שמרי עובדת, הם סוגרים בסוף החודש, ואני חייב להמשיך עם התשלומים על המכונית." הוא עצר. "ואתה יודע כמה זמן אנחנו דוחים את הניתוח של ברנדון."

"אל תדאג. סתם הייתי עסוק," הרגיע אותו הונסטו. "אני אפדה אותו מחר." הם נסעו בדממה זמן-מה, ואז פתחו בשיחת חולין עד שהגיעו לדירה של הונסטו.

"אז אני בא לאסוף אותך עוד פעם מחר אחרי העבודה?" שאל אנדרה.

הונסטו נתן לו את דמי הנסיעה. "כן. בארבע בבית המרקחת."

 

אבל למחרת הונסטו לא היה שם. אחד המוכרים אמר לאנדרה שזה היום החופשי של הונסטו.

"הוא אמר לי לאסוף אותו כאן אחרי הצהריים," התעקש אנדרה.

"אחד מכם כנראה טעה," משך המוכר בכתפיו.

אנדרה יצא. הוא ישב במכוניתו המום. ואז שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג את המספר של הונסטו. הטלפון צלצל וצלצל. לא הייתה תשובה, אפילו לא תא קולי.

"יא בן זונה," לחש אנדרה. לסתו התהדקה כשהתניע את המכונית ונסע לכיוון הבית של הונסטו. איך הוא מסוגל להבריז לי ככה? כבר חודשים שאני מסיע אותו ואת החברים שלו לאן שמתחשק להם, נותן להם עדיפות על לקוחות אחרים שלי. אני מזמין אותו אלי הביתה בחג המולד, לא רק כי הוא לבד ורחוק מהמשפחה שלו, אלא כי אני מחבב אותו. מרי והבנים ואני אפילו מארגנים לו מסיבת יום הולדת ומזמינים את כל הפיליפינים. "הבן זונה הזה," חזר אנדרה ופנה לג'רנינגהם אווניו.

מכוניות מעטות חנו מחוץ לבית הדירות בן שתי הקומות המסויד לבן שגר בו הונסטו. אנדרה נכנס לחניית האורחים, יצא מהמכונית וצעד אל דלתו של הונסטו. הוא חבט על המתכת הצבועה וזז הצידה כדי שלא יבחינו בו דרך חור ההצצה. הוא המתין. שום קול לא נשמע מבפנים. איפשהו בבניין מישהו הפציץ ברמקולים עם One More Time של מאשֶל מונטאנו. אנדרה דפק שוב על הדלת של הונסטו. הוא בפנים, על בטוח. הוא פשוט פוחד לעמוד מולי. אנדרה פנה לחזור בכעס למכונית שלו. "אין מצב שיתחבא ממני," רתח. "לעבודה הוא חייב ללכת."

"אנדרה!" הונסטו עמד בפתח דירתו בראש מורכן, ילד מפוחד שנקרא לחדר מנהל בית הספר.

אנדרה הסתובב. "תן לי את הכסף שלי עכשיו," דרש. "אני רוצה את הכסף שלי, בּוֹי."

"אין לי אותו."

"מה לעזאזל אתה מתכוון שאין לך אותו!" צעק אנדרה.

הונסטו הביט בעצבנות לעבר שאר הדירות בבניין. "דבר בשקט, בבקשה."

"אני אתחיל לדבר בשקט ברגע שתיתן לי את הכסף שלי."

"אין," אמר הונסטו בשקט. "שלחתי אותו הביתה לאמא שלי."

"לא," אמר אנדרה. "אתה תשלח את הכסף שלך לאמא 'שך, לא את שלי. אני רוצה את הכסף שלי עכשיו."

"מאוחר מדי. אין לי אותו. חוץ מזה," הוסיף הונסטו, מתגונן, "זה היה הכסף שלי. אני זכיתי בו, לא אתה."

"אבל הסכמנו להתחלק בינינו." קולו של אנדרה גבר שוב. "השתמשת במכונה שלי ובכסף שלי!"

"אבל אני זכיתי. הכסף היה על הזכיות שלי, ועכשיו הוא איננו." הונסטו צעד לאחור ושלח את ידו לסגור את הדלת.

"יא בן זונה שקרן!" צעק אנדרה, מזנק לעבר הדלת. מהבּריח נשמע קליק.

בלילה, כששכבו במיטה, סיפר אנדרה למרי מה קרה. "אבל הוא גנב את הכסף שלך. איך הוא יכול לעשות לך דבר כזה?" היא ייבבה.

"הוא פשוט עשה את זה," השיב אנדרה בעייפות.

"לדעתי כל הכסף היה שלך," הכריזה מרי. "המכונה הייתה שלך והונסטו שיחק על הכסף שלך." היא טלטלה את ראשה. "אני פשוט לא מבינה אותו. הוא רוקח, ומרוויח יותר ממך על העבודה שלו, והוא לא מוכן אפילו להתחלק. ואתה עוד היית חבר שלו."

"אכפת לו רק מכסף," נאנח אנדרה. "זאת הסיבה היחידה שהוא בא לטרינידד."

"עדיין קשה לי להאמין איך הוא יכול לגנוב מאיתנו ככה ולצאת מזה חלָק."

אנדרה משך בכתפיו. "את זה תגידי בבית משפט, כנראה."

"ולמה לא?" תבעה מרי לדעת.

"למה לא מה?"

"למה שלא נגיד את זה בבית משפט? נתבע את הונסטו על הכסף הזה!"

"חשבתי לעשות את זה," אמר אנדרה בדכדוך. "אבל הסכום לא מספיק גדול. אחרי הפסד שעות עבודה והוצאות משפטיות, יכול להיות שיעלה לי ששת-אלפים בשביל לקבל בחזרה את הששת-אלפים שלי."

"ששת אלפים? לך על כל השניים-עשר! הרי הונסטו לא חושב שהסכמתם לחלק את הכסף ביניכם, נכון?"

"זה נכון," הסכים אנדרה. "בכל זאת, לתבוע זה סיכון. אף אחד לא מבטיח שנזכה, ואם נפסיד, יהיו לנו עוד יותר הוצאות."

"בטוח יש משהו שאנחנו יכולים לעשות," נאנחה מרי, וכיבתה את מנורת הלילה. "אפילו עם כל הפשע בטרינידד, שככה נצא קורבנות, זה הדבר האחרון שהייתי חושבת."

אנדרה שכב ער, בטנו מתהפכת. הוא גנב ממני את הכסף. המכונה הייתה שלי ואת הכסף שלי הוא שלח הביתה כמו שעון לאמא שלו. ואני סמכתי עליו, האמנתי לו, לבן זונה הזה. הכסף שלי, ועכשיו אין כלום – הוא עצר. זהו בדיוק! למה לא חשבתי על זה קודם? הוא החל לתכנן תוכנית בהתלהבות. כן, יש סיכוי שזה יעבוד. אולי אין צדק בחיים, חשב בדכדוך, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לנסות לתקן את העוול.

 

למחרת בבוקר, אחרי שהוריד את ברנדון ואדם בבית הספר, נסע אנדרה ישירות לבית הדירות שבו גר הונסטו. הפעם חנה בחוץ בג'רנינגהם אווניו. כשפתח את דלת המכונית התעופפו שני זמירים בצווחות מחוט חשמל אל ענף קרוב, נטוי מרוב פירות מנגו אדמדמים. הוא מיהר לדלת הקרובה ביותר בקומה הראשונה של הבניין והעיף מבט במנעול. "קוויקסֶט". אחר כך מיהר בחזרה למכוניתו ונסע לקניון פריוריטי בסן חואן.

בחנות המנעולן ישבה אישה בגיל העמידה מאחורי הדלפק ודיברה בנייד. "לסחוט את עצמי, נראה לך ככה אני אשיג את הכסף? את מבינה?" היא אמרה. היא הנהנה אל אנדרה והוסיפה, "נכנס לקוח. נדבר אחר כך."

"איפה מוּני?" ביקש אנדרה לדעת.

האישה הרימה מבט לאיטה אחרי שהכניסה את הנייד לתיקה, גלגלה עיניים וחשפה שיניים בכעס. "מה? אתה אפילו לא אומר לי שלום? איפה הנימוסים שלך, בּוֹי?"

סליחה," אמר אנדרה בהכנעה. "בוקר טוב."

"ככה יותר טוב. לאן המדינה הזאת מידרדרת," המשיכה, מנידה את ראשה. "אנשים אין להם זמן לדבר עם אנשים, אחר כך כבר לא אומרים בוקר טוב אפילו! מה בוער לך, בּוֹי?"

נהדר, חשב אנדרה. נפלתי על קשקשנית. "לא בוער. פשוט אני חושב על כל הדברים שיש לי לעשות היום, זה הכול."

היא טלטלה את ראשה. "תמשיך ככה, תחטוף התקף לב. פה זה טרינידד, בּוֹי. הכול יכול לחכות." הוקל לאנדרה כשהיא הסתובבה וקראה, "מוּני!"

גבר גוץ ממוצא הודי הופיע מהחדר האחורי. "האיש הכי מהיר בעיר!" חייך ליאו מוּניסאמי חיוך קורן וחיבק את אנדרה חיבוק חם. הוא ואנדרה שיחקו כדורגל יחד בתיכון מקיף סן חואן ובמשך כל השנים נשארו חברים.

אחרי שניהלו שיחת חולין, אמר אנדרה, "שמע, מוּני, אני צריך מפתח גנבים."

"בשביל מה? אתה פוצח בקריירת פשע?" התבדח מוּני.

"כל דבר שיהיה יותר רווחי מנהיגה במונית," צחק אנדרה. "אדם נעל דלת בבית ואני צריך לפתוח אותה."

"איזה סוג אתה צריך?"

"קוויקסט. הרבה פורצים משתמשים במפתח גנבים לדעתך?"

"לזה הם משמשים בדרך כלל. יש הרבה פשע מכל הסוגים במדינה הזאת. אם הפי-אן-אם לא יזדרזו לעשות משהו עם כל מקרי הרצח, אז האנשים שלנו יזכו בבחירות." אנדרה הכניס את המפתח לכיסו ועד מהרה כבר היה בדרך חזרה לדירתו של הונסטו. הונסטו יהיה בעבודה כל היום כמו כל העובדים הפיליפינים כאן. אף אחד לא ישמע אותי דופק על המנעול שלו. בינתיים הפקקים של הבוקר נרגעו. אנדרה כיוון את הרדיו על 91.9 ונשען לאחור, נהנה מנסיעה עם מוסיקת סוֹקָה. "הלילה בא לי בטוב, בא לי לשתות, בלי לחשוב / אז כל מה שתרצי לעשות, זורם איתך, זורם איתך…"

כשהגיע לבניין של הונסטו, חנה אנדרה שוב בג'רנינגהם אווניו. הוא לא ראה איש. הוא פתח את תא המטען, הוציא את פטיש הגומי מתיק הספורט, ומיהר לדלת של הונסטו. מלבד מקהלת ציוצים, קרקורים ושריקות, הכול היה שקט כמו בוקר של סוף שבוע. אנדרה הכניס את מפתח הגנבים למנעול ודפק על המפתח בפטיש. שום דבר. הוא דפק שוב. אין מזל. הוא הקשיב כדי לשמוע האם הרעש הפריע למישהו. הוא שמח לשמוע שלא, חבט שוב, וסובב מעט את המפתח תוך כדי כך. המנעול נפתח. אנדרה הושיט יד לידית, ואז היסס. פריצה, הוא חשב. לא! לקחת את הכסף שמגיע לי זה לא פשע. הוא החליק פנימה בזריזות.

הוא עמד במטבח הנקי והביט סביב. "טוב, איפה הייתי שם את הצ'ק?" שאל את עצמו בקול רם. הוא הבחין שהכול מסודר מאוד. אפילו הכלים מארוחת הבוקר עמדו לייבוש על המתקן. הוא פתח בפזיזות את הארון שמתחת לכיור. חומרי הניקוי היו מאורגנים בחלל הקטן, שלושה מכל סוג. "גיבוי לגיבוי," הרהר אנדרה. "כמו איזה הומו." לא, הצ'ק לא יהיה במטבח או באמבטיה. הוא נכנס לסלון-פינת-אוכל, ללא-רבב כמו המטבח. מנורה מעל שולחן עם ארבעה כיסאות. מאחוריהם כורסת עור וספה תואמת, פונים לקיר שעליו מסך טלוויזיה שטוח. מימין הייתה הדלת אל חדר השינה.

המיטה הייתה מוצעת ומסודרת. שלט-רחוק לטלוויזיה הניידת ועוד אחד למאוורר התקרה נחו על השידה שליד המיטה, לצד הספר "חטאו של אלרד" וכמה מגזינים, פארמסי טיימס, דוט.פארמסי. אנדרה פתח את המגירה – ניירות שונים בערימות מסודרות, עטים, מהדקים, מטבעות, כסף מזומן. שמונה מאות דולר. אני לא גנב. הוא סגר את המגירה ופתח את דלתות הכפולות של הארון. חולצות היו תלויות משמאל, בקבוצות מסודרות לפי הצבע. במדף התחתון הייתה שורה של תחתונים מקופלים בקפידה, ומאחוריהם שורה של גרביים מקופלים למשעי. מצד ימין היה שולחן מתקפל. לצדו, כוורת מלאה מעטפות, חשבונות, קבלות – ו – הפרס הגדול! צ'ק של קזינו "קא פאו" על סך שניים-עשר אלף דולר. בדיוק כמו שחשבתי, צהל אנדרה. הצ'ק עדיין לא נפדה. הוא עושה הכול כמו שעון: תמיד מדייק, תמיד עוצר בקזינו בכל יום שישי בדיוק בשבע וחצי, ותמיד הולך לבנק ושולח כסף הביתה ביום שישי אחרי הצהריים.

אנדרה חיטט בין המעטפות עד שמצא מעטפה של בנק רפאבליק. חודשים אחדים קודם לכן הסיע את הונסטו לסניף בסן חואן, לפתוח חשבון. הוא המשיך לחטט עד שמצא את הדרכון של הונסטו. הוא קירב כיסא לשולחן, לקח דף חלק ועט והתחיל להתאמן בהעתקת חתימתו של הונסטו. באות H יש לולאה גדולה, האות n מחודדת, האות t קצרה עם קו חוצה שפונה מטה. M גדולה בשם המשפחה. שוב ושוב הוא התאמן על החתימה. כשהיה שבע רצון, הוא העתיק את מספר החשבון של הונסטו והחזיר את המעטפה של בנק רפאבליק לכוורת. הוא הכניס לכיסו את הצ'ק והדרכון, סגר את הארון ויצא מהדירה, מבלי לנעול את הדלת. אני חוזר בקרוב. לא שווה לדפוק על המנעול מחדש.

הוא נסע בחזרה לסן חואן, לסניף של רפאבליק באיסטרן רואד. הצ'ק של הקזינו הוא מחשבון בבנק רפאבליק, חשב לעצמו, אז בבנק יוכלו לבדוק את מצב החשבון ולפדות את הצ'ק מיד. הוא ידע שהוא לוקח סיכון בכך שהוא נכנס לסניף שבו מתנהל החשבון של הונסטו, אבל חשב שיש פחות סיכוי שיתעורר חשד מכך שהוא פודה את הצ'ק דווקא שם. "המסך עולה," הוא נאנח, הוציא מכיס חולצתו את משקפי הטייסים ושלח יד למושב האחורי, לקחת כובע בייסבול של קבוצת בוסטון רד סוקס.

כשנכנס לבנק, הבחין במאבטח הלבוש מדים שעמד ליד הקיר האחורי, ובזוויות עיניו ראה את מצלמות האבטחה. הוא הסב את מבטו כמיטב יכולתו ונעמד בקצה התור הקצר. בדיוק כמו שחשבתי. לא יהיו הרבה אנשים פה בשעה כזאת ביום רביעי בבוקר. לפתע התקרב אליו המאבטח. אנדרה קפא. המאבטח חלף על פניו ופתח את הדלת לאישה זקנה. חייב להרגיע, הוא אמר לעצמו, נושף את האוויר לאיטו. זה יצליח. אני והונסטו בערך באותו משקל ויש לנו אותם גוונים. אני רק קצת יותר גבוה ויותר חסון. הוא חייך לעצמו. ויותר חתיך.

האישה שהייתה לפניו פינתה את הדלפק. אנדרה ניגש קדימה. אל תגיד שום דבר שאתה לא חייב. הוא הושיט לפקידה את הצ'ק. "מזומן, בבקשה."

הפקידה הביטה בצ'ק. "יש לך חשבון אצלנו?" שאלה. אנדרה הוציא את הדף מכיסו ורק אז הבין שהוא מכוסה בניסיונותיו לזייף את החתימה של הונסטו. הוא מיהר להוריד את הדף מתחת לגובה הדלפק וקיפל אותו כך שרק מספר החשבון הופיע. ואז הניח אותו על הדלפק מול הפקידה. היא הקלידה את הספרות למחשב. בזמן שחיכו, הוא החליק את הדף בחזרה לכיסו. "אני מצטערת, מיסטר מנאלו, אבל אין בחשבון שלך מספיק כסף כדי לכסות את הצ'ק הזה. אני יכולה להפקיד את הכסף בחשבון שלך ותוכל למשוך את המזומנים ברגע שהצ'ק יאושר."

"אבל למה אני צריך לחכות?" פלט אנדרה. לאט, בלי לחץ, אמר לעצמו. "זה צ'ק של קא פאו כתוב על חשבון של בנק ריפאבליק," המשיך ברוגע. "למה אני לא יכול לפדות אותו עכשיו, הרי לי יש חשבון אצלכם, וגם לקא פאו יש חשבון אצלכם?"

"רק רגע. אני אשאל את המנהל."

אנדרה הכריח את עצמו להיראות רגוע כשעקב אחריה וראה אותה ניגשת אל חלקו האחורי של אולם הבנק ואז נעלמת. תרגיע. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שהם לא יפדו את הצ'ק. לא, תיקן את עצמו, הכי גרוע שיכול לקרות זה שהמנהל יבוא ויראה שאני לא הונסטו. אנדרה הסתובב מעט הצדה. המאבטח חזר למקומו ועמד נינוח והביט סביב. בדיוק אז הופיעה הפקידה עם גבר מבוגר יותר בחליפה. היא הראתה לו את הצ'ק ודיברה. האיש בחן את הצ'ק, הביט לעבר אנדרה, והנהן.

הפקידה חזרה והחליקה את הצ'ק אל אנדרה. "אין בעיה, מיסטר מנאלו. רק תחתום מאחור, בבקשה, ואני צריכה לראות איזו תעודה מזהה." אנדרה הושיט לה את דרכונו של הונסטו. הוא לקח את העט שמחובר לשרשרת הכסופה ובהה בגבו הריק של הצ'ק. הפקידה המתינה. אנדרה שרטט בקפידה את הלולאה הגדולה של האות H. n מחודדת. t קצרה עם קו נטוי. o אחרונה עם סלסול. הפקידה לקחה את הצ'ק והשוותה את החתימה לזו שבדרכון. אנדרה נדרך, מוכן להסתלק בריצה. ואז היא רשמה את מספר הדרכון על הצ'ק, הטביעה חותמת על גבו, ושאלה איך הוא רוצה את המזומנים שלו.

אנדרה זינק בצהלה לתוך הניסאן וינגבורד הגדולה שלו. הוא מיהר להביט סביב. אף אחד לא עקב אחריו, לא ראה אותו. הוא הוציא מהמעטפה את החבילה השמנה של השטרות הכחולים ופרש אותם. מאה ועשרים שטרות כאלה. וכולם שלו. אין מצב שזה שייך להונסטו. הוא הפסיד את זכותו לחצי מהסכום כשניסה לרמות אותי. אנדרה השליך את כובע הבייסבול האדום למושב האחורי והתניע. עכשיו הוא רק צריך לנסוע בחזרה לדירה של הונסטו, להחזיר את הדרכון למקום, ולנעול את הדלת.

עדיין מוקדם, חשב, כשירד בליידי יאנג רואד, חולף על פני מלון הילטון ומתקרב למעגל התנועה בצומת סנט אן רואד. יעברו שעות עד שהונסטו יחזור הביתה. יש לי המון זמן לנסוע לאֶלֶרסלי פלזה ולהפקיד את הכסף בחשבון שלי בבנק סקוטיה. לא כדאי להסתובב עם הכסף עלי. פה זה טרינידד. הכול יכול לקרות.

 

כעבור חצי שעה, אחרי שההפקדה בוצעה, אנדרה שוב הקיף את פארק סוואנה, חולף על פני גן החיות אֶמפֶּרור וַאלי והגנים הבוטניים בדרכו לשכונת בלמונט. עצי איפאה פרחו בוורוד, זוהרם העדין, השברירי של הפרחים מהדהד את התרגשותו מכל הדברים שהפרס הגדול אפשר עכשיו. לא קורה הרבה שיש צדק, שהטובים מנצחים, הוא הרהר. הוא פנה שמאלה לג'רנינגהם אווניו ועצר לפני הכניסה לבניין הדירות. הוא יצא וסרק את הסביבה. נטוש. יופי. לפתע נפל לפניו מנגו בשל. אות משמיים, סימן טוב. הוא התכופף לאסוף אותו בחיוך על פניו.

אנדרה דפק בשקט על דלת דירתו של הונסטו והמתין. שום דבר. אחרי שבדק שנית כדי לוודא שלא עוקבים אחריו, התגנב פנימה. הוא הוציא את הדרכון מכיס חולצתו, מתפעל מכמה קל היה להחזיר לעצמו את הכסף. אם לא הייתי כזה בחור ישר מיסודי, אולי אפילו הייתי מתפתה ל – הוא עצר בפתח חדר השינה.

"מה לעזא…?" ניירות ובגדים היו מפוזרים סביב. כל המגירות נשלפו ממקומן, גרביים ותחתונים תלויים מהן. הארון והשולחן המתקפל היו פתוחים, תוכן הכוורת מושלך לכל עבר. ואז הוא ראה את הזרוע.

"אוי אלוהים!" הוא שמט את הדרכון והקיף את המיטה, הונסטו שכב שם על הרצפה. ראשו נח בשלולית של דם – דם שפרץ מעורק חתוך. גרונו נראה כאילו נקצץ במאצ'טה. באופן אוטומטי גישש אנדרה לחפש דופק שידע שלא ימצא. "מי עשה את זה?" הוא יילל. תזמין אמבולנס. לא, תתקשר למשטרה. הוא הקיש 999 בנייד שלו. אוי אלוהים. מי עשה את זה? מניע. מישהו שמע על הפרס הגדול וכנראה הביא את הונסטו לדירה כדי לגנוב את הכסף –

"משטרת פורט-אוף-ספיין."

אנדרה קפא. מניע. לי יש מניע.

"הלו? הלו?" וטביעות האצבע שלי בכל הדירה. הוא ניתק מיד והביט סביב בבהלה. הוא הרים חולצה מהרצפה והתחיל לנגב את ידיות הארון ושולחן הכתיבה. את העט. המעטפה מבנק ריפאבליק. הדרכון – מה עשיתי  עם הדרכון? הוא חיפש בבהלה את הדרכון הירוק. הנה הוא על הרצפה. הוא ניגב אותו בזעם ותחב אותו לכוורת – ואז עצר. כולם יודעים, תפס אט-אט, איך הונסטו רימה אותי. לפני רגע הפקדתי שניים-עשר אלף דולר בחשבון שלי. ואני מופיע במצלמות האבטחה של הבנק – בשני הבנקים, לבוש באותם בגדים… הוא נשען על הארון, החליק לרצפה ופרץ בצחוק בלתי נשלט.