נולדתי לקול משפטי תנחומים, "יהיה בסדר", "אתם תצאו מזה", "בן הוא תמיד ברכה", "לכל דבר יש סיבה". ואני שואל את עצמי: למה לא עשית ביד? או גמרת בחוץ? איך קורה שטמבל בתלבושת אחידה מגיע לבית חולים לקבל את הבן שלו? איך ילדה כמעט קורעת לעצמה את הרחם כי היא החליטה להתנהג כמו גדולה? לא היה בית מרקחת בסביבה? הם לא שמעו אף פעם את הסיפור על הזרעון? לא יכלו למדוד חום כדי לדעת מתי הביוץ? כלבים מיוחמים; ואני נפלתי עליהם כמתנה בלתי צפויה, לנצח. נולדתי בנס, על סף חנק, רגע לפני שקרעתי לאמא שלי את הבטן, ניתוח חירום קיסרי הציל את החיים של שנינו. אחר כך, כאילו היינו שלושה אחים, חלקנו את אותו החדר, אפילו את אותה המיטה. מי בכה אז יותר, אתם או אני? היללות שלי לא הניחו לכם לישון. אבא שלי נבחן בבחינות הבגרות בחופשת הקיץ, אמי שלי נבחנה בשנה שאחר כך. אף אחד מהם לא הצליח בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.
אבל לא הייתם סתם עוד זוג תיכוניסטים: רציתם לעשות מהפכה, ואני הייתי מכשול כפול שמנע מכם לא רק את הנעורים אלא גם את הפוליטיקה. מלידה שמעתי מוזיקה של הנואבה טרובה2, רוק משנות השבעים, פיתחתי את החוש המוזיקלי שלי בהאזנה לדיסטורשן. המילים הראשונות שלמדתי היו: ערכים, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. כשההורים שלי אמרו אותן, דמיינתי בסופן סימן קריאה.
בקיץ אחר כך אבא נסע דרומה, למפגש של צעירי המפלגה, שלושה חודשים לא שמענו ממנו כלום. אחד השכנים התחיל להסתובב סביב אמא, הביא לה ספרים, הם כתבו כרזות, הלכו למפגשים מחתרתיים – גם אני הצטרפתי, עם חוברת הצביעה שלי. בוקר אחד הוא בא לחפש אותה כשפיו מכוסה במטפחת, הוא קשר אותה ממש גרוע, יותר מניסיון הסוואה, זה נראה לי כמו משחק פיתוי בטעם רע. באותו לילה הוא נשאר לישון אצלנו. מבעד למחיצה שמעתי אנחות וצחוק של שני אנשים שמוצאים חן זה בעיני זה. בתרגיל שקוף הוא חזר למחרת והביא לי מתנה, מסלול מכוניות שעשה די הרבה רעש. הייתי מעדיף רכבת, עם צפירות לסירוגין וגלגלים חמקניים. כשאבא חזר היה ויכוח סוער שכל השכנים שמעו, וכל המילים הגדולות הרגילות נזרקו בו כבומרנגים: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. אני לא יודע אם בסדר הזה, אבל בתדירות הזו: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. ציירתי כוכב עם חמישה קדקודים וסימנתי כל חזרה.
פעם אחת הופיע בבית אב חורג אחר, שנקשרתי אליו, אלא שהפעם היו לו זקן, פאה ומבטא אורוגוואי. הצצתי בו מזווית העין, נזכרתי בו נוחר במיטה של אמא, ואילו עכשיו שמעתי אותו מתכנן אסטרטגיה לאיזה מבצע קומנדו. מכאן ואילך היינו למשפחת כרומוזום 21: שתי אימהות, שלושה הורים, חמישה סבים, המוני דודים בכל מקום. גרתי בכל מיני בתים, באכסניות זמניות, בדירות נטושות.
המילה שהכי שנאתי בעולם הייתה שליחות: היא אמרה שאבא או אמא שלי ייעדרו הרבה זמן. כשהתנגדתי ובכיתי הם חזרו על משפט הקסם: "הוראות מהמפלגה!", "הוראות מהמפלגה," אמרתי אני, בלי סימן קריאה. שתי המילים האלה היו התשובה לכול: מעברי דירה פתאומיים, היעדרויות, פרידות משפחתיות, חילופי זוגות. כמה זמן אחר כך, בין רהיטים שהגיעו מאיזה מעבר דירה, קראתי ידיעה על התנקשות שנכשלה ואת שמות האנשים שנעצרו. הבנתי, אחר צהריים לוהט אחד, שאבא שלי כלוא בחדר צר כשהשמש פוגעת באלכסון בכלי המטבח. אני חושב שהתעלפתי בין הילדים המזיעים בחום העוועים של ארבע אחר הצהריים בשיא הקיץ. אף פעם לא היה לי אומץ לבקר אותו בכלא. כולם נדו בראשם כשחזרו מהביקורים, אמרו כמה הוא רזה. העדפתי שיישאר לי בראש כמו שהוא, גבר עצבני שמעשן סיגריות ומקמר את כף ידו על המצח. היה לי תצלום של אבא מתחת לכרית. דיברתי איתו בלחש כל לילה.
אחרי ששחררו אותו הוא נשאר בבית. שמתי לב שהוא יותר עדין איתנו, בתנועות, בנימת הקול. "מה קורה בינך לבין אמא?" שאלתי. שניהם משכו בכתפיים, ניסו משפטים שלא אמרו כלום. אני משער שקשה שילד מביט בך ומצפה לשווא לתשובה משני הורים מבולבלים. היא יצאה למסדרון, הכינה קפה, הצביעה על מקום בשבילי על הספה. הם מנסים שוב, היא אמרה. "מנסים מה?" שאלתי. "להיות ביחד, אתה לא שמח?" אבל האושר, כצפוי, היה שברירי מאוד. יום אחד אמא באה והודיעה בכובד ראש: "אני נוסעת לשנה לברית המועצות. את אבא שלך שולחים לרומניה, מסוכן בשבילו להישאר כאן, יעצרו אותו שוב. אתה תישאר עם מרתה, יהיה לך טוב אצלה." בהיתי בה בלי להבין מה קורה בתוכי, ספרתי פעמיים עד שתים עשרה ויצאתי בטריקת דלת.
ביליתי את גיל ארבע עשרה באיסוף שטרות רובל עם אותיות קיריליות ובולים עם פרצופו של לנין, כל זה בחדר של החברה של אמא שלי, שאימצה אותי אל ביתה. אתם טיילתם ברחבי הגוש הסובייטי ושלחתם לי גלויות. אבא שלי נפגש עם יוסיפ ברוז טיטו או המרשל טיטו, קיבלתי מעטפה עם החותמת Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija ושטר של עשרים דינרים. התחלתי לאסוף שטרות ובולים מתוך ייאוש. יצאתי לקראת הדוור בנשימה עצורה, הוא עוד לא הספיק לצלצל בפעמון וכבר הייתי מושיט יד לקבל את המעטפות הזרות שעליהן שלושה בולים ושתי חותמות, כניסה ויציאה. בהדרגה הכרתי עוד שמות, ערים ומדינות, שמיקמתי על מפת העולם התלויה על הקיר. הייתי גוזר את הבול, משרה אותו במים עד שהדבק נמס, ולבסוף מכניס אותו לאלבום קרטון שדפי נייר שקופים חצצו בין דפיו.
פעם, כשמריה קצצה גזרים לארוחת הערב, שאלתי אותה מה התפקיד שלה במפלגה. "לשמור על הילדים של החברים שנוסעים לשליחות," ענתה לי בעודה מפזמת שיר של סילביו3. למריה הייתה ילדה בת שבע עשרה, לילי. הייתי מרותק לריסים הארוכים ולרגליים המוצקות שלה, ולא יכולתי להסתיר זאת. "אני אגיד לך את האמת," היא אמרה לי. שאלתי אותה על אבא שלה. היא הצביעה על העתק של תמונה שהיה תלוי על הקיר, פנים מטושטשים של גבר ומתחתיהם הכיתוב: "איפה הם?". זיהיתי את השלט ולא אמרתי כלום. בנקמה היא גילתה לי שאני מ"ילדי העוצר"4, זה לא שעשע אותי במיוחד.
הפעם הראשונה שלי הייתה עם לילי. הסצנה הזו עדיין חקוקה לי ברשתית, איך חיפשנו חומרי נפץ במחסן בחצר האחורית ובסוף תלשנו אחד לשני את הבגדים. הביוגרפיה הלא רגילה שלנו חיברה בינינו, וגם תמימות ילדותית שנטרפה בעקבות ההחלטה של הורינו לאחוז בנשק. שאלתי אותה אם היא זוכרת משהו מאבא שלה, "שום דבר," ענתה לי בכעס, והעבירה לי יתד. הקמנו אוהל שנשען על אחד הקירות של המחסן, אספנו כל מיני מקלות ושטויות וחימשנו את הבית שלנו. זה היה מקום אוטונומי, עם חוקים משלו. מקום שמבטי האבות לא חדרו אליו, וגם לא מבטי האימהות. לילי הפשיטה אותי ושמה לב לשערות שיש לי מתחת לבית השחי וגם לפס הארוך והצר של שיער חום שיורד מהבטן עד למטה. לפעמים היה לי ריח חמוץ, של מבוגר. היא העבירה לי שיעור מזורז במילים גסות, השיגה לי מגזינים פורנוגרפיים וספרים, הכריחה אותי ללמוד בעל פה איזה שיר מתור הזהב וללחוש לה אותו באוזן. ללילי היה לוח שנה שהיא הקיפה בו יום אחד בעיגול ואת חמשת הבאים אחריו באליפסה. בימים האלה הלכנו על הקצה והיא הדפה אותי כשעברתי את הגבול. תמיד הרגשתי שהיא עושה את זה כמו עוד סוג של שליחות, אבל במסירות של חברת מיליציה ממושמעת. ההכשרה שלי באהבה הייתה בידיה.
שנינו היינו ארגון, היא המפקדת ואני הפקוד. פעלנו יחד נגד הרעים, שהיו אנשי הצבא, בשם הטובים, שהיו ההורים שלנו. אחר כך הסתערנו על לימודי התשוקה: איך ללחוץ ביד במקום הסודי, להכניע את הדגדגן בתנועות מעגליות כאילו הוא ג'ויסטיק של אטארי, להשאיר שם את האצבע, לדעת לחכות, לזהות את הלחות הרצויה, להתנשק עם הלשון בלי שהשיניים יתנגשו, לחפש את העווית הנכספת בעיניים עצומות בעשב.
מרתה לא שאלה, אני לא חושב שהיא חשדה בטבע היחסים בינינו, בעיניה הייתי ילד בן ארבע עשרה ובתה הייתה אישה בת תשע עשרה. חוץ מזה היא תמיד הייתה עסוקה, קיבלה אורחים, הקלידה מסמכים. אני זוכר אותה יושבת על הרצפה עם מכונת כתיבה "אוליבטי" על הברכיים וסיגריות ביד, מדברת עם זרים, דיפלומטים או אינטלקטואלים בשתיים או שלוש שפות שונות, שרעד קלוש חלף בשפתיה כשהחליפה ביניהן. אני מוכרח להודות שהייתה תקופה שהסביבה הזו ריגשה אותי. הייתה תקווה במצעד הידיים שאחזו בחוזקה במסמכים ויצאו מהדלת הראשית. יותר ממבקר אחד שאל אם אני "הבן של". מרתה אישרה, האורח נעץ בי מבט רציני, הרגשתי תערובת של רחמים עצמיים וגאווה.
הנסיעה של אמא לרוסיה נמשכה כמעט ארבע שנים, והיא חזרה ממנה נשואה לשכן. סגנון הלבוש שלה השתנה: היא לבשה מעיל עור ומטפחות משי. לא ידעתי אם לקבל אותה בנשיקה קרה או להסתער על האישה הזו, היפה כל כך. התקשיתי להעמיד פנים שאנחנו משפחה, אני והגבר הזה שמעולם לא מצא חן בעיניי. התבגרתי בטרם עת וידעתי שכשאני יושב לשולחן לא אותי רואים, אלא את אבא שלי. האב הנעדר נכח ביתר שאת דרך הגנטיקה הדומיננטית שלו. נעצתי את המזלג באוכל והנעתי אותו אל פי בלי להרים את הראש מהצלחת, כדי להימנע ממבטים שיתפרשו לא כהלכה. כך הגנתי על עצמי מהמחשבות הפנימיות שייחסתי להם: "הנה הגבר שהכניס אותה להריון, זה שאף פעם לא שולח כסף, שאף פעם לא יודעים איפה הוא". הצעיר המהפכן נהיה פונקציונר מסודר של איזו עמותה אקולוגית בארצות הברית, מובטל בין פרויקט לפרויקט או בין ייעוץ לייעוץ. גרתי איתם כמה חודשים, ואז ניסו להתנקש בפינושה, זה היה יום ראשון, אכלנו ארוחת ערב, פתאום היה מבזק חדשות של "שישים דקות". אמא התלבטה איך ראוי להגיב לפני בנה, הסתירה את האושר שלה, את האושר האשם שלה. נפלט לה איזה "סוף כל סוף קורה משהו לחרא הזה." המשכתי להתרכז בלחמנייה עם הנקניק. השכן התהלך בבית וצעק משפטים זועמים: "כל כך הרבה שנים הם התאמנו, רשלנים מטומטמים, בטוח שהם השתמשו ברימונים תוצרת בית." עוד יום ראשון אפור, שומרי ראש מתים, עיני החמוס של הנכד של פינושה שנפצע מכמה רסיסי זכוכית. בלילה חזרו שוב ושוב על המילים: גרילה, ניקרגואה, מחתרת. אני לא יודע למה נתקפתי חרדה עמוקה והלכתי ללילי, גם היא הייתה חסרת מנוחה, הסתגרנו בחדר, לא היה לנו זמן או ראש לחשוב על אמצעי מניעה. היה רק צורך דחוף להיות בתוכה, למחוק את עצמנו מההיסטוריה. לא בדקנו בלוח השנה, היינו צריכים להגן על עצמנו מהעתיד.
אבא שלי בא לטקס סיום התיכון שלי, הורידו לו את האות הראשונה משם המשפחה בדרכון והוא עבר את ביקורת הגבולות, מבוגר יותר, עם השומן המוצק הזה שיש לאמריקאים, בגדים מאיכות טובה אבל מיושנים. בארוחת הערב שאחרי כל הנאומים, שני ההורים שלי היו סוף כל סוף סביב אותו שולחן, לראשונה זה שנים. ביקשתי מהם שיקשיבו לי בשקט, בלי להפריע.
"הגיע תורי, זה הזמן שלי לדבר, שנים הקשבתי לכם."
תקשיבו, המהפכה בלבלה לכם את הנעורים. קודם כל הרעש הזה שבמצב חירום יומיומי. חיים בין פצצות, אנשים שמפוזרים בין מקומות מחבוא, יריות בלילות, מצב חירום, עוצר, ספרים שרופים. אבל אתם יודעים, הגעתם למהפכה באיחור, עשרים שנה מאוחר מדי, התעקשתם על משהו שלא עבד, כי הטבע האנושי הוא לא מושלם. האם שרר פעם שוויון בין אזרחים של ארץ כלשהי? האם היו אי פעם לכל האנשים כוח ואמונה שווים לעבוד למען הזולת?
ממרחק הזמן, נדמה לי שהתערבבו אצלכם להט הנעורים והורמונים משתוללים. עכשיו אני מטיל ספק באומץ הלב שלכם, נראה לי שהסתכנתם שלא לצורך, תליתם את הבעיות האישיות שלכם ב"מטרה"… האמנתם שאתם משיחי העתיד, עם הנשק, בגדי ההסוואה, הדיבור התמידי בגוף ראשון רבים. שיחקתם במלחמה, אבל באמצעות חיילי הבדיל של לוח השחמט המשפחתי. אתם הרווחתם מזה לא רע, למדתם שפות, השלמתם תארים מתקדמים על חשבון מלגות מארגונים בינלאומיים. אבל נדמה לי ששניכם חטאתם ביהירות, תעוזה, גבורה כוזבת. הייתם צריכים לזוז הצדה ולתת לשיירת המתים לעבור, מה הייתם משיגים במאמצים המהוססים שלכם? בסופו של דבר, כולם משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. לא, אל תסתכלו עליי ככה. כן, אני מודה שאני חש הערצה מסוימת, אבל למה מעולם לא ראיתם בי חייל בגדודים שלכם?
אחר כך לא זכיתי לשום הפוגה. אבא שלי חזר לארצות הברית, לאמא שלי היה שבץ שהשאיר אותה משותקת בחצי גוף. הייתי יושב לידה ומביט יחד איתה אל האופק. אני דיברתי ודיברתי. אני חושד בקיומו של עולם טוב יותר. בואי נתרחק מהמטבח. נתרחק מהכוסות, הכפיות, התצלומים שלך כלוחמת גרילה צעירה על המקרר. לא, בואי נחפש את כרטיסי האוטובוס, המפות, המזוודות עם הגלגלים, המניפסטים, הכרזות של צ'ה גווארה… לילי התקשרה אליי עם "יש סיכוי ש… בוא דחוף". בתוך פחות משעה הייתי אצלה. היא חיכתה לי עם ערכה שקנתה בבית המרקחת. נישקה אותי נשיקה חטופה ונכנסה לחדר האמבטיה. אני יושב על המיטה ופורש את ההוראות של הבדיקה, כתוב שהיא בודקת הימצאות של הורמון בשם גונדוטרופין כוריוני אנושי או הורמון שלייתי אנושי בשתן. חמש דקות ההמתנה נראות לי כנצח. אני חושב על הילדות שלי, על הגלויות, על ה- Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija, על כרזות ה"איפה הם?", על הלחמנייה עם הנקניק, על הבולים של לנין, על אוהל האהבה, על מכונת הכתיבה "אוליבטי". לילי מתקרבת אליי; על הבדיקה יש סימן חיובי באדום בין שני חורים, ואני לא אוהב לא חיבור ולא חיסור. וכמובן מטח של האשמות: למה לא עשיתי ביד? או גמרתי בחוץ? למה אני כזה כלב מיוחם? אני חושב על הצורך העצום להיות בן לפני שהופכים לאב. יש לי בחילה איומה ואני לא יודע באיזו אידיאולוגיה להסתיר את חוסר הרצון שלי להיות אבא.
1.מספרדית: טל ניצן. הוצאת קשב לשירה 2010
2.זרם מוזיקלי בקובה ששילב מוזיקה עממית עם מילים פוליטיות.
3. סילביו רודריגס, מוזיקאי קובני, ממייסדי הנואבה טרובה.
4. העוצר שהטילה החונטה הצבאית בצ'ילה.
