קראו ב:
ריח השתן העולה עם שחר מרחובות תל אביב בנחירי אפי בסיומו של ליל זימה, תמיד הצליח להזכיר לי עד כמה אני אוהב את חיי. עוד ליל הוללות בעיר זימה ללא הפסקה עמד להסתיים לו – הפעם הלילה הוקדש ליום הולדתי השלושים ושלוש, וכעת אני עומד בפתח הבר שבו ביליתי את הלילה. לחץ קל בשלפוחית לאחר שהורקתי לגרוני בקבוק קוניאק מסוג קורבואזיה ותחת זרועי חבוקה בחורה, שזה עתה הכרתי, והזמנו מונית לביתי.
קבוצת הכדורגל ריאל מדריד שוב לקחה את גביע האלופות, פעם שלישית ברציפות, ובסך הכול היא עשתה זאת שלוש-עשרה פעמים. רוב האנשים שמבטם נח על נתוני ההצלחה של ריאל חושבים לעצמם ״וואו, איזו קבוצה טובה, אולי הכי טובה בעולם״. עבורי נתונים אלו הם הזמנה ברורה ואישית לחלוטין לראות את הרגע במערומיו.
נולדתי למשפחה תל אביבית ממוצעת ב-20.6.1985. בן יחיד לאב שעד גיל שלושים ושלוש היה איש קבע בצה"ל ולאם שכל חייה עבדה כמנהלת אדמיניסטרטיבית של המחלקה ״לפוריות הגבר״ בבית חולים איכילוב. אינני זוכר דבר עד גיל שש, כלומר עד לרגע שבו אבי חזר מנסיעה לאפריקה, כשנתיים מרגע שהשתחרר במפתיע משירות הקבע שלו באחת מהיחידות האולטרה קרביות בצה"ל, שהשתיקה יפה להן.
מאוחר יותר למדתי שאבי הפך עם שחרורו לסוחר נשק מצליח, מה שמסביר את העובדה שמרגע שחזר ארצה מהיבשת השחורה נהיינו עשירים ככורח. בין לילה הפכנו ממשפחה ששיר הפסקול המלווה את חייה הוא "A working class hero" של ג׳ון לנון, למשפחה ששיר הפסקול המדבר את חייה הוא "Counting Stars" של ״וואן-ריפבליק״ המספר ש״כל דבר שהורג אותי גורם לי להרגיש חי״.
מאחר שאבי נהיה אדם שכל העולם מחזר אחריו, כל שנדרש ממנו כאשר הגעתי לגיל שמונה-עשרה היה לעשות טלפון אחד, שבעקבותיו שירות החובה שלי בצה"ל הפך לעוד אחד מאותם הדברים שרק על האדם הממוצע לעשות. למשל, לעמוד בתור לצ'ק-אין בשדה התעופה, להמתין לניתוח במשך חודשים בשירות הבריאות הציבורי, או לשלם 175 משכורות בעבור משכנתה לרכישת בית גנרי בן ארבע חדרים, איפשהו בין גדרה לחדרה.
כפי שכבר ציינתי, אני לא זוכר כלום – בואך גיל שש, אבל מגיל שש דבר לא חמק מזיכרוני. לעתים נדמה שלי שבשונה משאר בני האדם יצאתי מבטן אימי כשאני בן שש, ומאז כל שרציתי, כל שביקשתי מיד התממש – נסיעות לחו״ל, כלב האסקי סיבירי, חתול פרסי, תוכי ענק שיודע לדבר, נחש חנק, איגואנה, טלוויזיה 50 אינץ' מחוברת לפלייסטיישן, גלשן, אופנוע וכד׳.
לא משנה כמה ארוכה הייתה רשימת הדברים, ברגע שביטאתי את שמם, הופיעו בעולמי כבמטה של קסם. ובכל זאת, רשימה זו לא הצליחה להכיל בתוכה את הדבר שנפשי ביקשה. הדבר שלו כמהתי היה סוד, סוד שאבי סיפר לי עליו מבלי לומר עליו דבר. ברגע שהייתי משתף את אבי במבוקשי – הסוד היה מפציע מעבר לדברים שקיבלתי, מעבר לשימוש של אבי במילים, מעבר למבטו או לחיוכו, ומאיר את עולמי, בדיוק כפי שהשמש מפציעה מחוץ לעולם אך מאירה את פניו, כך זוהר הסוד האיר את קיומי.
בגיל עשר, פלוס מינוס, צפיתי עם כל חבריי לכיתה בפרק החמישי של ״מלחמת הכוכבים״, באותו קטע מפורסם שבמהלכו דראת׳ ווידר – אדון האופל, ולוק סקייווקר – לוחם הג׳די האגדי, נלחמים זה בזה עם חרבות האור עד חורמה. כשהגיע הרגע שבו ווידר פונה אל לוק באמצע הקרב ואומר לו, I am your" father" ומזמין אותו להשתלט יחד על הגלקסיה, לתדהמתי הרבה כל חבריי פלטו אנחת רווחה מגרונם, כאשר לוק בחר לברוח מאביו. אני לעומת זאת רתחתי מזעם על כך שלוק לא הבין את הסוד שמעבר למילים שאדון האופל אמר לו. מאותו רגע ידעתי כי אדם כמותי אין בעולם. למעשה, עד היום שבו צפיתי במהלכיו של ״כרים בנזמה״ במסך הטלוויזיה – אבל על כך ארחיב עוד מעט.
בגיל שלוש-עשרה, כאשר נפתח בפניי עולם המיניות, שלטתי באומנות הפיתוי ללא מצרים, מאחר שהסוד כבר גילה לי מה עליי לעשות על מנת להשיג את ליבן של בנות השכבה. עם הזמן הוא הפך להיות חלק מבשרי, ובשרי הפך להיות חלק ממנו. הדבר שהכי ריתק אותי בקיומו של הסוד היה העובדה שהוא סוד מהסוג הלא רגיל. כלומר הוא לא נסתר בשום צורה – נהפוך הוא, אין גלוי ממנו, והוא תמיד גלוי לחלוטין בפני כולם. כולם חיו אותו – מי יותר מי פחות, כולם ניסו להשתמש בו, לשלוט בו, אבל אף אחד לא ידע אותו כמוני.
עד גיל חמש-עשרה כבר נתתי לסוד שם – ״אומנות הזיוף״. כולם סביבי עמלו על היכולת לזייף – ידע, כוח, אהבה, יופי, חוכמה, חברות, טיפשות, מסכנות, מצליחנות וכולי. אבל מה שהם לא הבינו, אני כבר שכחתי. התנאי לזיוף כלל לא תלוי בידע כלשהו, ביכולת טכנית של חיקוי והעתקה, במאמץ אינטלקטואלי, אפילו לא בתעצומות הנפש, אלא אך ורק ביכולת היצירה, כלומר מדובר בלא פחות ממעשה אומנות.
עד גיל שבע-עשרה כבר ניסחתי לעצמי את המניפסט הבא:
– אין לדבר על הסוד לעולם, לא עם בני משפחה, לא עם חברים, לא עם אנשים זרים ובטח לא עם בנות המין היפה.
– אין דבר בעולם שלא ניתן לזיוף, מאחר שאין שום דבר שהוא מקורי.
– אין אדם בעולם שרוצה לשמוע את מה שבאמת יש לך לומר לו על עולמך, או על עולמו.
– אין אדם רוצה לשמוע אלא את הדברים שהוא רוצה לשמוע שיאמרו לו.
–מעשה הזיוף מתחיל במלאכת האזנה והתבוננות על הדבר שאותו מישהו או מישהי רוצים לשמוע או לראות.
– בתשעים ותשעה אחוז מהפעמים כולם ירצו לשמוע את אותם הדברים.
– במקרה של מפגש עם אותו אחוז שאינך מצליח להבין מה הם הדברים שהם רוצים לשמוע, כלל אין טעם להמשיך ולחפש אחר משאלותיהם. מדובר בלא יותר מסטיית תקן של המכונה האנושית – חולי נפש.
– הטעות שעומדת בבסיס המחשבה של כולם על אודות סוד הקיום, טמונה בחיפושם אחר ידע מסתורי, שמתחבא כביכול מאחורי או בתוך עולם התופעות, ולרגע השכילו להבינו – סוד הקיום אינו אלא סוד המעשה האומנותי.
– אין הסוד אלא מעשה דתי.
מהיום שבו צפיתי לראשונה ביצירת המופת של פאזוליני, ״סאלו: או 120 יום של סדום״, הפכה נעימת הנושא של הסרט לפס הקול של חיי. אנשים ששוחחתי איתם על הסרט זיהו את הגאוניות הטמונה בו עם הביקורת החברתית שלו. כלומר – עם הפרשנות שעשה פאזוליני לספר של ״המרקיז דה סאד״ – "120 שנים של סדום", המתאר את צרפת של המאה ה-18, תוך הצגתה מחדש דרך המדיום הקולנועי כהתרחשות השייכת לימי שלטונו האחרונים של בניטו מוסוליני ברפובליקת סאלו.
כלומר, בני שיחי התלהבו מהביקורת של פאזוליני על כך שהתרבות המערבית הניחה לערכים של הפשיזם להשתלט עליה. אינני טוען שזו קריאה מוטעית, אלא שהיא חלקית עד שולית ולחלוטין מפספסת את הפואנטה שלו. חוויית הצפייה בסרט מעוררת חלחלה עמוקה עקב המעשים הניבטים מבעדו, אך היא בו-זמנית גם מעוררת התפעלות מהיופי של הצילומים ומהקומפוזיציות המהפנטות של כל פריים וכל סצנה בסרט.
למעשה הטעות של כולם הייתה שהם לא צפו בסרט, אלא שהם צפו באירועים הניבטים מבעדו. המתח בין היופי והחלחלה הטבוע בחוויית הצפייה, כופה על הצופה לעשות הכרעה קיומית בין החיים והאומנות. אם לדייק, הרי שפאזולני מבקש מהצופה לעשות הכרעה בדבר העמדה שממנה הוא מביט בסרט – עליו לבחור אם הוא מביט באומנות מבעד לעמדה של החיים או בחיים מבעד לעמדה של האומנות.
הסדיזם, הפשיזם, הניצול המיני של הילדים והוצאתם להורג, הם כלל לא נושא הסרט, אלא ״סולם הזימה״, שמבעדו מבקש פאזוליני להוביל את הצופה שלב אחר שלב אל עבר השאלה הסופית – מי אתה ביחס לעקרון העונג? האם מבטך נשען על הבחילה המוסרית או על הבחילה האסתטית? הן בידך לזהות שהן היינו הך, במובן הזה שאינן יותר ממעצור בתהליכי התפתחות התודעה. והאם יש ביכולתך לחרוג אל מעבר לעיקרון העונג אל צידו האחר – שבו לא ההנאה במובן האישי או הביולוגי היא שעומדת במרכז החוויה של הפרט, אלא עצם התגלותו של העולם?
עד שנת 2000 הסרט נאסר לפרסום במדינות רבות, מאחר שנחשב מוקצה מבחינה מוסרית. בארצות הברית, בעלי ספריות וידאו שהשכירו את הסרט הואשמו ב"שידול לפעילות לא חוקית". הפחד, או התדהמה, שהסרט הותיר בצופיו, והיחס של הרשויות אליו – לא היו ביטוי של עמדה מוסרית, כמו שהיו ביטוי לפחד העמוק מהשאלה האמיתית שפאזולני שואל את צופיו – האם האומנות היא עוד שיח בחיינו או שהיא השיח שמבעדו מתגלים החיים עצמם?
את נושא הפתיחה של הסרט, וכמוהו את נושא הסיום שלו, הלחין אניו מוריקונה, מלחין הבית של פאזוליני. פאזוליני לא אפשר למוריקונה לראות את הסרט או לקרוא את התסריט בזמן שזה הלחינו. למעשה מוריקונה זכה להכיר באופן שבו המוזיקה שלו כרוכה בסרט רק בהקרנת הבכורה – על כך הוא אמר: ״הסרט לא היה לטעמי״. פאזוליני דאג שפס הקול לא ייכתב ביחס או בתיאום לסצנות הסרט, על מנת לשמר את המתח בין העולם הוויזואלי, עולם התכנים, ועולם המוזיקה. במובן אחרון זה, פאזוליני למעשה שומר לאורך כל הסרט על שלושת המעגלים הקריקגורייאנים מופרדים האחד מרעהו – הוויזואלי, כלומר המעגל האסתטי, התוכני, כלומר המעגל האתי, והמוזיקלי, כלומר המעגל הדתי.
הלחן שכתב מוריקונה הוא מחווה לסגנון מוזיקת הסווינג האטית של שנות ה-40, שזו מוזיקה המנוגנת על כלים קלאסיים: פסנתר, גיטרה, חצוצרה, סקסופון, תופים, כלי קשת וכד׳. סגנון הסווינג משרה אווירה של "ביחד", של התקבצות ויצירה אנושית אטית, שאף שהוא מלווה ריקוד וירטואוזי נמרץ, הוא נע בקצב הפוך ממנו. המאזין נישא על ידי מלודיה שכל כולה מוקדשת לאפשרות שלא למהר, שלא לרקוד, של השתהות בתוך הרגע, עד שהסוף המחויב של המלודיה המתנגנת נשכח והתחושה היא של הימצאות קיומית בתוך הווה מתמשך, שכל כולו מוקדש להתנגדות, לסוף המתעתד להגיע.
כפי שניסח זאת דיוק אלינגטון בכבודו ובעצמו: העוינות של הסווינג כלפי העתיד מתבטאת בחזרתיות ובמונוטוניות שבה הוא מארגן את ההווה״. האפקט הייחודי של סגנון זה על חווית ההאזנה הוא שכאשר מגיע סופו של הניגון – הוא מתגלה כחסר משמעות: שהקרשנדו לעולם אינו מגיע והלחן מסתיים באופן אקראי לחלוטין, כבר לא משנה אם התיבה האחרונה הייתה ממשיכה להתנגן עוד רגע או מפסיקה רגע לפני. במובן זה המוזיקה של מורינקה איננה אלא הרמז שמניח פאזוליני לקיומו של המעגל הדתי בסאלו, המנוגד למעגל האסתטי-ויזואלי, שכל מבוקשו, באמצעות קשירה של המיניות עם התעללות, הוא להעצים את חוויית המתח, הפער, ההפרש בין הרגע הרגיל, היומיומי, לבין רגע האורגזמה – הקץ, הסוף, המוות של הרגע עצמו.
הרוב המוחלט של הצופים נופל אוטומטית אל עבר שתי עמדות, המבטלות האחת את קיומה של השנייה. זו של המעגל האסתטי – כלומר, להנאה הארוטית הטמונה במימוש העונג המיני המיידי, או בהשהייתו עד למימושו. זו של המעגל האתי – החלחלה והבחילה מהתוכן הסדיסטי-פשיסטי, שאינו מפסיק לתקוף את עיניו של הצופה. רק מעטים מצליחים לחוש בקיומו של המעגל הדתי בסרט, מאחר שבעיני הרוב המוחץ נחווה הממד מוזיקלי בטעות כחלק מבשרו של המעגל האסתטי – של ממד ההנאה.
בדיוק לכך כיוון פאזוליני. הסרט, כחלק מהמעגל הדתי, נפתח רק בפני מי שמסוגל לראות באומנות עצמה את סודה של החוויה הדתית. על הצופה בסצנות מעוררות החלחלה למשמע הפרלודים אניני הטעם של שופן, כמו נכפה לטפס בסולם הזימה אל עבר ההכרעה. הכרעה שלמעשה כבר נעשתה עבורו – מעצם היותו בעל מבנה אישיות מוגמר, מעצם היותו בעל תפיסת עולם מוגמרת, שמעמידה אותו אל מול השאלות: האם הוא מסוגל להתמודד עם ההכרעה שהסרט מציג בפניו? האם הוא מסוגל לקבל על עצמו את ההכרעה? האם יש בכוחו לעשות את הבלתי אפשרי ולהשתנות? או שמא הוא נותר כבול לרמה התוכנית, כלומר לחוויית הבחילה.
היה זה חוסר הבנת המשוואה של היצירה שלו שהוביל בסופו של דבר לרצח של פאזוליני עצמו בידי מי שלא היה מסוגל להכיל את עוצמת השאלה, שבמאי הסרט הניח לצופים. למעשה ניתן לומר שפאזולני צפה את הוצאתו להורג על ידי צופיו, כאשר בסרטו ״ציפור טרף, ציפור שיר״ מ-1966, שהקדים את סאלו בתשע שנים, העורב שמסמל את במאי הסרט נאכל בידי הדמויות טוטו ונינטו, המייצגות את צופיו.
מגיל עשרים, סמוך ליום הולדתי השלושים ושלוש, הפכתי כבר לאושייה ששמה הולך לפניה בחיי הלילה של תל אביב. המשא היחיד על כתפיי הייתה קלילותו של קיום המוקדש לזימה: חיוך, האזנה, איתור הצורך או נקודת התורפה – כלומר חוסר הביטחון המובנה באישה, הגהה בדיקציה המשדרת כנות של כמה דברי חנופה במשקל סגולי מדוד, מדויק וערב. כמו תמיד, כיבושיי הסתיימו בבית שאבי רכש עבורי ברחוב הרברט סמואל, המשקיף מהקומה הרביעית אל הים הניבט מרצועת חוף גאולה.
לא פעם הזדמן לי להקשיב לאנשים מלומדים שניתחו סוג זה של התנהגות כחִפצון או כמניפולציה על עולמו של האחר או האחרת. נקודת מבט זו שעשעה אותי למדי, מאחר שאף אחד מהם לא ירד לעומקו של הסוד. הם לא הבינו כי מדובר באומנות שהמרחק בינה לבין הממשות חדל להתקיים, ולא באיזה ניסיון עלוב לתרץ או להסביר את הממשות במסווה של הומניזם אוניברסלי. מה שבמיוחד שעשע אותי הייתה התקיעות שלהם במעמקי המאה העשרים, ולעתים אף במאה התשע-עשרה. אור הנאורות שקרנה מפיהם בזמן שביטאו את העמדה שבכל אחד מאיתנו מתקיימים ממדים אידיוסינקרטיים, כמו הלא-מודע המתחבא כביכול בתוך השפה, מתחת לכוונה, מתחת למודע, לא היה אלא מפגן חסר טעם והתחסדות. אגואיזם במסווה של אתיקה, סוליפסיזם במסווה של אלטרואיזם.
במיוחד הייתי משועשע כאשר תפסתי אותם נאחזים בקרנות המזבח מבית היוצר של לאקאן, כאשר השתמשו בניסוחים כגון ״הלא-מודע של האחר״ – על מנת לתקף את טענותיהם. ברור שקיים לא-מודע, אבל הוא כלל לא של ״האחר״ אלא של המוכר ביותר – הוא ציבורי, יומיומי, גלוי ופתוח בפני כול, הוא מרקם העיר בכבודו ובעצמו, הוא המרחב האורבני שאינו אלא, כפי שוולטר בנימין אמר – מכונה. כל שנדרש מאיתנו הוא האומץ להבין את המכניקה שמפעילה את היצור העירוני ולמקסם לאורה את ההנאה הטמונה במעשה הזימה – אומנות הזיוף. היחיד הוא הביטוי המקסימלי של ההמון ולא אחד ממנו.
ב-20 ביוני 2018 התכנסנו בבר ״הלוציפר״, לכבוד המשחק על גביע אירופה לאלופות וחגיגות יום הולדתי. בזמן שכולם צפו במשחק תוך כדי התמסרות לבלתי ידוע, עבורי חווית הצפייה הייתה ידועה מראש. כיצד בכלל אפשר להעלות על הדעת שלנוכח ההזדמנות לאליפות מספר שלוש-עשרה, לאליפות שלישית ברציפות, ועוד ביום הולדתי השלושים ושלוש, ריאל לא תנצח את ליברפול בתוצאה של 3:1. שני קבוצות – האחת, ליברפול, מסמלת את מסורת רוח הלחימה של הנפש למען הניצחון. השנייה – ריאל, מסמלת את מסורת רוח הקרבתה של הנפש למען הניצחון. זה אולי נשמע כמו שני משפטים שאומרים את אותו הדבר, אבל זהו, שלא!
האחת חרטה על דגלה את הנפש, והשנייה חרטה על דגלה את אי קיומה של הנפש. מה שריאל כבר שכחה ליברפול עוד לא למדה, וזה שהנפש היא המכשול הגדול ביותר בדרך לניצחון, שאיננו אלא האל-מוות. הנפש מעצם היותה היא הדבר הכי רחוק מהאל-מוות. כל שהיא יכולה לעשות זה לצפות בו מופיע על המסך ונעלם, אך לעולם לא לחיות אותו. הבעיה בנפש זה לא שיום אחד היא תיכחד, אלא שתמיד ברגע האמת, ברגע שבו הנפש באמת חושקת, מחליט איזה חלק מוסתר שלה להתגלות ולהרוס לבעליה את האפשרות לגעת בנצח.
בדקה השלושים למשחק המכונה נכנסה לעבודה. קפטן ריאל – ראמוס, בתפקיד הבלם, תיקל את סאלח – חלוץ ליברפול, ששמו המלא הוא מוחמד סאלח גאלי. בערבית משמעות השם מוחמד הוא "הראוי לשבחים". משמעות השם סאלח היא ״זה שהצדק המוסרי לצידו״, ומשמעות השם גאלי: ״המכובד״. כך יוצא ששמו הוא למעשה – ״הראוי לשבחים המכובד, שהצדק המוסרי לצידו״. בזמן שראמוס "עאלק" מעד בעת התיקול של סאלח, הוא דאג ליפול עם כל משקלו על המרפק השמאלי של ״זה שהצדק המוסרי לצידו״. סאלח נולד בבנאגריג, כפר פצפון בצפון מצרים, הממוקם על צד הדרך בין קהיר ובין אלכסנדריה.
בתור ילד, כדי להגיע לאימוני הכדורגל היה עליו להחליף חמישה אוטובוסים הלוך וחמישה חזור. על אף מאמציו וכישרנו הלא מבוטל, הקבוצות הגדולות לא התעניינו בשירותיו, והוא נאלץ לשחק בקבוצה קיקיונית בשם ״אל-מוקאוולון״, הממוקמת בפרבר מזרחי של קהיר, העונה לשם ״נאצר״. רצה הגורל, ולאחר האסון הכבד בפורט סעיד ב-2012, שבמהלכו הלמו זו בזו שתי קבוצות אוהדים, עד ש-74 אוהדים מתו ו-500 נפצעו – הופסקו כליל המשחקים בליגת הכדורגל המצרית.
לאור הפגרה שנכפתה על הליגה אחר הפוגרום ההדדי של אוהדי הקבוצות, הוזמנה ״פ.צ בזל״, קבוצת צמרת בליגת הכדורגל השוודית, למשחק ידידות מול נבחרת הקדטים של מצרים. כך קרה שבמחצית השנייה עלה כמחליף שחקן אלמוני העונה לשם סאלח, וכבש שני גולים, שהעניקו למצרים את הניצחון. ראשי קבוצת ״פ.צ בזל״ ראו כי טוב, ורכשו בסכום מגוחך את ״זה שהצדק המוסרי לצידו״. חמש שנים אחר כך הוא כבר היה הלב והנשמה של ליברפול – עיר הפועלים הנצחית, שמשמעות שמה באנגלית היא ״אגם המים העכורים״.
את משחק האליפות מול ריאל מדריד סיים סאלח כשהצדק עמו והניצחון לא. בעוד שסאלח הוא נשמת הקבוצה, שבלעדיה ליברפול היא לא יותר מגוף בנעלי פקקים, תפקידו של ראמוס בריאל מדריד הוא להיות הנגטיב של סאלח. מדריד, שמשמעות שמה בספרדית היא נגזרת של המילה ״מגריט״ – ״מקום שופע מים״, ומשמעות שם קבוצת הכדורגל של העיר מדריד – ״ריאל״, הוא בספרדית ״המלכותיים״. כלומר, המשמעות המלאה של שמה היא ״המלכותיים מהמקום שופע המים״.
כדי לראות את מקומו של מיודענו סרחיו ראמוס גארסיה אצל המלכותיים, נטה אוזן למה שנסתר מהאדם הרגיל, בעוד שהשפה מחזיקה פתח עבור האדם היוצא מהכלל. משמעו של השם סרחיו בלטינית היא ״משרת״, משמעותו של ראמוס בספרדית היא ״נצר״ ומקור השם גארסיה מגיע מהשפה הגרמנית, ומשמעותו ״לוחמים צעירים״. לאמור, שמו המלא בתוך הקבוצה הוא ״נצר ללוחמים הצעירים בשירות המלכותיים״. עוד פרט שחשוב להבין בנוגע למשרת מלכים הוא שבילדותו הוא בכלל חלם להיות לוחם שוורים – מטדור, שמשמעותו בספרדית: ״הרוצח״.
רק בדרך מקרה הובילה אותו התערבותו העיקשת של אחיו במהלך חייו לנצל את כישרנו כמרצח במסגרת משחק הכדורגל. משרת המלכים מחזיק בכל מיני תארים, אבל הצבעוני שבהם הוא היותו ״אלוף הליגה הספרדית בכרטיסים אדומים״ – 22 במספר. את ניצחונותיו מקפיד ״משרת המלכים״ לחגוג בנפנוף גלימת המטדור האדומה בפני המנוצחים ולקול התרועות של אלפי האוהדים באצטדיון הקבוצה, סנטיאגו ברנבאו. כמו בהרבה משחקים אחרים, חיסל הרוצח בשירות המלכים את יריבו במשחק האליפות בעזרת קור הרוח של המטדור בזירת השוורים. ניצחון עבור ראמוס אינו ממומש רק על לוח התוצאות, אלא גם ובעיקר כאשר היריב שוכב על הרצפה, מתבוסס בדמו.
כל שנאמר עד כה על הקבוצות ושחקניה הוא מבחינת הקדמה הכרחית כדי שאפשר יהיה להבין עד כמה כרים מוסטפא בנזמה, שאותו מכנה התקשורת בלשון קיצור – ״בנזמה״, הוא הסיפור האמיתי מאחורי המפגש, שהתרחש ביום הולדתי בין שתי הקבוצות. משמעותו בערבית של השם מוסטפא הוא ״הנבחר״, וכרים משמעותו ״האציל״, כך ששמו האמיתי הוא – ״בנזמה האציל הנבחר״. מרגע שראיתי אותו לראשונה על מסך הטלוויזיה, עוד בזמנים שבן המהגרים המוסלמי הזה שיחק בקבוצת הכדורגל של ״ליאון״ בצרפת, ידעתי שמדובר בנבחר.
בנזמה ואנוכי מעולם לא נפגשנו, מעולם לא דיברנו, אבל מבט אחד אל מעבר לדברים שעשה על כר הדשא ומחוצה לו, ומיד ידעתי שמצאתי את אחי לנשק – אחי לסוד. בשונה, נאמר, מכריסטיאן רונאלדו, שנחשב בעיני עצמו לשחקן הכדורגל הטוב בעולם – את בנזמה סוג זה של ״מראה עצמית״ כלל לא מעניין, מאחר שהוא נע ונד בתוך המשחק בעולם אחר לגמרי. טוב ככל שיהיה, רונאלדו שייך במהותו לסוג השחקנים שהניצחון מרכזי עבורם, אך הוא נגזרת הכרחית של צורך אחר – להיות נערץ.
לפיכך, יש לומר שמדובר בסוג מאוד מסוים של ״תשוקה לאל-מוות״. לרונאלדו רק נדמה שהוא חי את תשוקתו, בזמן שהיא איננה אלא תשוקה לתשוקתו של האחר, או כפי שחסידיו השוטים של לאקאן מכנים זאת: ״האיווי של האחר״. מן הסתם חשוב לי בנקודה זו להבהיר, שמשמעות שמו המלא היא היא ללא צל של ספק נקודת התורפה שלו. בעוד כריסטיאנו משמעו בפורטוגזית הוא ״הפרח של המושיע״, משמעות השם רונאלדו ניתנה לו על ידי אביו, שהעריץ את רונלד רייגן – שחקן הוליוודי שהפך, בעזרתה האדיבה של נפש האומה האמריקאית, שלימדה את העולם לבלבל בין הקולנוע והמציאות ברמה של השיח הפוליטי-לאומי – לנשיא ה-40 של ארצות הברית. כך שלמעשה, משמעות שמו הוא ״רייגן המושיע״ וכולנו יודעים שבמקרה הטוב ביותר אין מדובר אלא בשחקן קולנוע בינוני ומטה. את האל-מוות השייך לחיי רונאלדו אכנה לפיכךאל-מוות 2, כדי להבדיל הבדלה חמורה מהאל-מוות השייך לחייו של קרים מוסטפא בנזמה. בשונה מ-אל-מוות 2, האל-מוות 1 כלל אינו יכול להשתקף בתשוקתו של האחר, מאחר שמדובר באל-מוות החי את הרגע בצורתו הגלויה ביותר, או כפי שאני מכנה זאת, ״הרגע העירום״.
בן שאר הישגיו של אדם מיוחד זה, אפשר למצוא אישומים פליליים, שקושרים אותו בסחר בקוקאין, סחיטה באיומים, שוחד ושידול לזנות של נערה מתחת לגיל המותר לקיום יחסי מין בצרפת. לקינוח זכורה לטובה גם התעקשותו שלא לשיר את מילות ״המרסייז״ – המנון הצרפתיים, בעת משחקי כדורגל של הנבחרת הלאומית. כאשר התראיין לאחר שדבק באי-שירת ההמנון, אמר: ״אף אחד לא יכריח אותי לשיר את מילות ההמנון״. מי שידו משגת זאת, וזמנו פנוי לכך, מוטב שיצפה בריאיון טלוויזיוני זה. לא היה בדבריו אלו טון מתנשא או מתנצל. הוא אמר מה שהוא עשה ועשה את מה שהוא אמר – כזהו בנזמה.
כדי להצליח לראות כיצד האל-מוות מופיע מבעד לרגע העירום, כל שצריך לעשות הוא להתבונן בשער של בנזמה במשחק האליפות. בדקה 50:03 שלח טוני קרוס, קשרה של ריאל מדריד, כדור מרגש. תנועת רגלו עשתה חצי פירואט, שהעיף אותו בקלילות מעל ההגנה של ליברפול – הכדור נחת בדיוק על קו השש-עשרה של רחבת השער. בנזמה עשה תנועה כמתכוון לרוץ אחר הכדור, אך מיד הוריד הילוך ועבר להליכה, מאחר שהכדור כבר הגיע לידיו של שוער ליברפול, לוריס קאריוס.
מקור השם לוריס הוא בשפה האנגלית, והוא נגזרת של עץ לוראל – כלומר ״עץ הדפנה״, שעליהם שימשו להכתיר מנצחים. רק שכנגזרת של השם לוראל, שמו ״לוריס״ מתייחס לעץ בגרסתו הצעירה, ומוכר לפיכך כשם חיבה ״חמד נערים״. מקור השם ״קאריוס״ הוא בגרמנית, ומשמעותו הוא חקלאי – לאמור, שמו המלא הינו ״חמד נערים חקלאי״. מבטו של בנזמה ממוקד ב״חמד הנערים״ מחזיק בכדור, כמו היה הוא בודק את מצבו הנפשי, אחר כך הוא ממשיך לצעוד לימינו, כאשר מחוות גופו מסמנת אגביות שכזו, וכמו דואגת לספר לנער בשער, כי הכבר ויתר על האפשרות לבעוט את הכדור לעברו.
כדי להבין את מעשיו של ״האציל הנבחר״ יש לחזור בזמן לדקה 47:57. בנמזה בדיוק סיים פריצה מהאגף השמאלי, נעמד כמטר מחוץ לקו האחורי של המגרש והביט לעבר המטדור, ששוב ״עאלק״ מעד על כר הדשא, ובעת הנפילה, בדקה: 47:58, הכה בעוצמה אדירה עם מרפק ימינו בפרצופו של ״נער החמודות״. קאריוס נפל, ובנזמה סימן לעצמו את ״פתיחותו של הרגע״. מעתה כל תשוקתו הייתה להביאו – את הרגע, אל מערומיו. כך בדיוק החלה צעידתו האגבית לצד ימינו של קאריוס בדקה 50:09, עת הבחין בחלקים המיתיים של הנשמה מתפרצים מתוך גופו של ״חמד הנערים״, עוברים במהירות אל תוך כף ידו ״החקלאית״, שמתכוונת לגלגל את הכדור לכיוון שחקן ליברפול – אך זה כבר היה מאוחר מדי.
האציל הנבחר בדקה ה-50:10 הושיט את רגלו הימנית, חסם את דרכו של הכדור, שבעקבות כך שינה כיוון באחת, והתגלגל לפתחו של השער. שדרן המשחק צעק בכל כוחו: ״בנזמה כובש את דרכו לגביע בדרך הכי לא צפויה שניתן להעלות על הדעת״. מאוחר יותר טענה התקשורת באנגליה, כי בעקבות כניסתו של המרפק של ראומס אל פניו של קאריוס הוא סבל מזעזוע מוח, ולכן גלגל את הכדור לרגלו של בנזמה. זוהי כמובן, חוכמת הבדיעבד, שאיננה מתקרבת כהוא זה לאל-מוות המופיע מבעד ל״רגע העירום״, שכל כולו היא ידיעה של העתיד הצפוי והידוע מראש. עבור בנזמה הנסתר לא קיים, מאחר שהוא בסך הכול עוד גוון אחד מגווני הנגלה, אך הבאתו של הלא-נסתר אל תוך האל-מוות דורשת את הקפיצה, שרק ״אביר אומנות הזיוף״ מסוגל לעשות. קפיצה שמבחינת משך זמנה, כלל לא עלתה במקרה שלפנינו על שתי דקות ושלוש-עשר שניות, אך היא זו שמבחינה את בנזמה משאר האדם ועושה אותו לנבחר.
כשבוע לפני משחק הגמר שמתי 60,000 ש"ח במזומן ביחס של 1:3 על ניצחון ריאל 3:1 ועל בנזמה שיבקיע גול בתחילת המחצית השנייה, אצל סוכן ההימורים שלי, עירן ח׳ג, ביפו. אני כבר משועשע מהרגע שבו הביט בפניו המשתאות לנוכח התממשותו של מה שתפס כהימור. על רגל אחת, זה בדיוק ההבדל התהומי בין מי שמבין את המציאות בדיעבד לבין מי שמבין אותה מבעוד מעוד. זו בדיוק נקודת המדון שלי עם האוחזים בתיאוריות על אודות האדם, הבנויות על השלכה של אירועי העבר על העתיד. אני מעט סלחן כאשר מדובר בחשיבה מדעית ובצורתה האינדוקטיבית, מאחר שהיא חותרת אל עבר העתיד תוך הסתמכות על עובדות יבשות.
אבל אם יש צורת חשיבה שאני מתעב, היא זו הקרויה ״פסיכולוגיה״, שהצליחה בתוך כמה עשורים בודדים להשתלט על נקודת המבט, שממנה כולם מציצים על החיים שלהם. בצעירותי קראתי אין-ספור ספרים תוך ניסיון למצוא איזה אזכור של הסוד בכתובים – הגעתי למסקנה חד-משמעית שבבסיסה, המחשבה הפסיכולוגית דומה לאותן קומדיות או טרגדיות זולות, שבהן מושם דגש על האופן שבו הגיבור בטוח שהוא פועל בתום לב למען מימוש משאלותיו, אך הלכה למעשה התנהגותו היא חזרה כפייתית על אירועי העבר. בעוד שנדמה לגיבור כי הוא נע אל עבר העתיד, הוא למעשה חותר בעצמו עוד ועוד לעבר העבר. להוסיף חטא על פשע, התכנים העלילתיים של התסריט הפסיכולוגי מעולם לא משתנים – ההורים אשמים בכול, ״שם האב״ הוא הכוח המסרס, אך גם זה המעניק את כרטיס הכניסה לשפה ולמציאות האנושית. תחילה חשבתי שמדובר בתיאוריה שיש לראות בה מתחרה ראויה לאומנות הזיוף, אבל במהרה הבנתי את ההבדל ביניהם – בעוד שהסוד הוא מפתח מוזיקלי גלוי עבור צלילי הנגינה של העתיד בהווה, הרי כוחו של הלא מודע טמון בדיעבד.
בשלוש ושלושים, שלוש דקות ושלוש שניות לפנות בוקר, ממרום חגיגות מערומיו של הרגע, מבושם כהוגן, קמתי ללכת לשירותים לרוקן את מימיי. בדרכי לשירותים נחו עיניי על בחורה שישבה בשולחן לא רחוק מהשולחן שלי. עינינו הצטלבו לשבריר של שנייה – הרגע הכריז על עצמו וסיפר לי כי מדובר בדובדבן, שאיתו אסיים את חגיגות היום במיטה. ההכרזה דרשה פעולה ללא היסוס. לא יחזור הרגע להתערטל במלבושיו האחרים. מיהרתי לשירותים, פתחתי את רוכסן מכנסיי והמתנתי לזרם המשחרר של השתן ולריח החומצתי העולה ממנו שכל כך אהבתי – אך כלום, אף לא טיפה יצאה.
חששתי שרגע הזימה שנפתח בפני ייסגר, סגרתי את הרוכסן וצעדתי בנחישות אל עבר הבחורה. בדרכי אליה שמעתי כי החבורה בשולחנה דוברת צרפתית. הנחתי את ידי בעדינות על כתפה ואמרתי – "מה שמך?"
לרגע נראתה מופתעת, אך מיד התעשתה וענתה, "אוולין".
״כציפור או אגוז?״ שאלתי.
זכיתי במבט מופתע עוד יותר. השם אוולין יכול לציין שתי משמעויות שונות: אגוז לוז, שלאורך השנים נכרך שמו ביבשת אירופה עם מקום גידולו – העיר ״אוולה״ שבמרכז איטליה, או לחילופין, ציפור קטנה הנגזרת מהשם ״אביס״ בלטינית, שמשמעותו ציפור.
״אגוז״, היא ענתה.
״הבנתי״, אמרתי.
״מה הבנת?״ שאלה.
״את יודעת מה הבנתי״.
״לא, אני לא״.
״אז סליחה. טעות. לא התכוונתי להפריע״, אמרתי וסובבתי אליה את גבי כמי שמתכוון לצעוד חזרה לשולחנו.
״חכה, אל תלך – אתה מעניין״.
כשחיוך נבוך על פניי, אמרתי, ״אני נוטה להסכים איתך״.
לה כמובן, לא היה מושג שחיוכי כלל לא היה קשור אליה בשום צורה, אלא לכך ששמעתי את צליל הרגע הנפתח ונפתח. סימנתי לה בראשי לעבר הבר. הרגע דרש סביבה ניטרלית – לא בשולחן שלה ולא בשלי. התיישבנו על הבר.
״מה שמך?״ שאלה.
״קוּל״, עניתי.
״אתה צוחק עליי?״
״בחיי, אבי קרא לי בשם הכי קולי בעולם״.
השתררה שתיקה, ואני הבטתי לתוך עיניה בלי לומר דבר. הנחתי לשקט לדבר את המילים שלא אמרתי. היא שמעה אותן וצחקה.
״אתה לא נורמלי״.
״אני נוטה להסכים איתך, אשאל שאלה ברשותך?״
״בהחלט״.
״למה את חושבת שתוכניות ריאליטי כל כך מצליחות?״
״מאיפה אתה מוציא את השאלות המוזרות האלו?״
״ותשובתך?" התעקשתי.
״כי טבע האדם מציצני?״
״אבל מה הוא מבקש לראות מבעד להצצה?״
״אין לי מושג״.
״אינטימיות, אוולין, אינטימיות״.
״שטויות״.
״שימי לב, יקירתי, בזמן הצפייה בתוכניות ריאליטי אנחנו כל הזמן נמצאים בעמדה של ציפייה שאחד מהמשתתפים בתוכנית יתגלה אחרת מאיך שהוא נתפס על ידינו. אקס פקטור, האח הגדול, כוכב נולד. מרגע שאדם מתחיל לשיר ובוקע ממנו קול שלא יכולנו עד אותו רגע לדמיין, אנחנו מיד מוצפים התרגשות לא מוסברת״.
״אבל איך זה קשור לאינטימיות?״
״אוו, עכשיו אני מרגיש שאת איתי, שימי לב – מה שעובד עלינו זה שעד לרגע שמעשיו, קולו או ריקודו מגלים את אחרותו מעצמו, הוא היה עבורנו סתם אדם – האדם הממוצע, אבל מרגע זה ואילך אנחנו חשים אליו קִרבה״.
״אוקיי, אבל אנחנו לא באמת קרובים אליו״.
״אוולין, את מבלבלת בין עולם החוויה ועולם העובדות, אנו חשים קרבה מאחר שהוא העניק לנו מתנה״.
״איזה מתנה?״
״את המתנה הגדולה ביותר – לחוש שאנחנו גילינו אותו. הרי זה כל הסיפור באינטימיות – התחושה שאנו זוכים לגלות את האדם שאיתנו, שאנו זוכים להיות אלו שעוזרים לו להתגלות. הסוד של כל תוכניות הריאליטי הוא שהן מוכרות לנו את הדבר שהכי חסר לנו בתוך העולם המודרני המנוכר כל כך והציני מיסודו. מדובר במכונה שעושה סימולציה של אינטימיות״.
״אף פעם לא שמעתי הסבר שכזה, בטח ובטח לא בזמן שמנסים להתחיל איתי״.
״את בטח כבר מבינה שכל זה קורה רק בגלל שאני, להבדיל מאנשים אחרים שמתחילים איתך, באמת ובתמים רוצה שתגלי אותי״.
הרגע דיבר – שפתיי דבקו בשפתיה ולשוני בלשונה. שילמתי את החשבון והנחתי את כף ידי בכף ידה ויצאנו את ״הלוציפר״. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר, וריח השתן העולה בימי הקיץ מרחובות תל אביב הזכיר לי עד כמה אני אוהב את חיי. נכנסנו למונית. ״הרברט סמואל 42,״ אמרתי.
בעודנו יושבים במושב האחורי של המונית, הרהרתי על הגורל הנפלא שנפל בחלקי בהיותי בנו של אבי ועל ההכנה יוצאת הדופן לחיים שאבי העניק לי. המונית עלתה על בָּמְפֶּר מהסוג הכופה על נהג המכונית להאט את קצב הנסיעה, ושערה החלק של אוולין החליק הצידה וחשף את צווארה הארוך. הנחתי את ידי על גבה וקירבתי את אפי אל צווארה. הסנפתי לקרבי את ריח הרגע הנפתח לסדרת הרגעים הבאים, הריח היה מתוק כדבש הנוטף מכוורת דבורים. מתיקות הרגע הייתה כל כך עזה, עד שיכולתי להסניף לתוכי את הרגע הספציפי שבתוכו אהיה בתוכה. תוך כדי הסנפה שמעתי כיצד צרחה בקעה מגרוני. מאחר שפי היה בדיוק במאונך לאוזנה, הצעקה השתחררה ישירות לתוך עור התוף שלה. מרוב בהלה אוולין קפצה אחורה בעוצמה אדירה ודפקה את ראשה בחלון האחורי של המונית, שהתבקע לרסיסים. חתך עמוק נפתח בראשה, ודם ניגר על פניה. היא החלה לצרוח בצרפתית: ״Une sale pute״ במעין חזרה כפייתית, ונהג המונית הוסיף את שלו – ״אני נוסע ישר לאיכילוב, חבורת בני-כלבים שכמותכם״. אבל אני – אני רק שמעתי את צליל הרגע נסגר בעקבות תחושת כאב נוראית, שהגיחה מצד ימין של בטני התחתונה, והתחלתי לגנוח כמו משוגע.
אוולין, נוטפת דם מראשה, המשיכה לצרוח – ״Un petit juif. Tu es fou de la douleur de l'autre״, אך מצבה של אוולין בכלל לא עניין אותי. עד שהגענו לחדר המיון כבר הייתי נתון בכאבים ברמה שבה לא התאפשר לי לעמוד על רגליי. מחדר המיון נלקחתי לחדר הכירורגיה, ושמעתי את הרופא אומר תוך כדי בדיקה, ״יש חשש לשלפוחית מוגדלת שלוחצת על האיברים הפנימיים״. לפני שהבנתי מה קורה, האחות החדירה לי צינור לתוך פי הזין, וזרם שתן אדיר פרץ החוצה, לפני שזו הספיקה לחבר את שקית הפלסטיק לפיית הצינור.
מתבוסס בשתן של עצמי צפיתי בשקית מתמלאת בשני ליטר שתן מעוטר בצבעים של זהב 24 קראט. לאחר שעברתי הדמיית אולטרסאונד, טען הרופא שמימיו לא ראה דבר שכזה – מהשלפוחית שלי יצאו עשרות סעיפים, שחסמו את האפשרות של השתן לעבור בצינור השפיכה, וכך גם את היציאה של המעי הגס לפי הטבעת, והחלו לעטוף ולהתעטף באיברים פנימיים נוספים. הוא אמר שאסור להוציא את הצינור בשלב זה, מאחר שמיד תתרחש חסימה של השתן, ולא רק שהכאבים יחזרו, אלא שהפעם הכליות שלי עלולות להיפגע. לאחר חמש שעות שוחררתי הביתה עם צינור בין רגליי והפניה דחופה לבדיקה ציסטוסקופית של מצב השלפוחית.
בשעה חמש בערב אזרתי אומץ וירדתי לבר השכונתי – ״גאולה בר״. מתחת לג'ינס סביב רגלי הימנית הייתה מחוברת בגומי שקית שתן, שממנה השתחל צינור מבעד לפי הזין לתוך השלפוחית שלי. המלצרית – גלית, שמדי פעם הייתה מגיעה לביתי לערבי זימה, קיבלה אותי בזרועות פתוחות, ותוך כדי דיבור מזמזה את אצבעותיי, נצמדה אליי באופן טבעי וביקשה לקרב את שפתייה לאוזני, כמו ללחוש דבר-מה. באופן טבעי, בזמן ששפתיה פנו לאוזני, שפתיי נצמדו לאוזנה. בלי שום אזהרה או רמז מוקדם, שוב נפלטה מפי אותה צעקה ארורה ולא רצונית היישר אל תוך עור התוף של אוזנה. גלית נפלה על הרצפה וצעקה – ״מה לא בסדר איתך? זה ממש לא קוּל!״
הפעם מקור הצעקה לא היה בבטני אלא בין רגליי – האיבר שתפקד עד הלום כמצפן המצביע דרך קבע על האופק, שמתוכו מגיח העונג, הפך באחת למקור אין-סופי של כאב. הצינור שעבר מבעד לאיבר המין שלי עד לשלפוחית, וגם ככה היה מקור לאי-נחת נוראי, הפך בעת זקפה למעין חוט תיל דוקרני. זרם חשמל עבר מאשכיי דרך עמוד השדרה עד לגזע המוח. הכאב מתח את גופי כמו קפיץ, והוא זינק אל הרחוב, ומשם גמא במהירות את הדרך חזרה לביתי.
נשכבתי על מיטתי כדי לנסות להרגע מהשינוי שחל בגופי. ההבנה כי נאסר עליי בתכלית האיסור לחשוב ולהרגיש זימה, הפכה באחת למחשבות כפייתיות על מין, מה שגרם לזקפה מיידית. לא נותרה לי ברירה אלא לחשוב על מוות או על מחלות בניסיון לגרום לזקפה להיעלם. במשך שעה ארוכה פרכסתי על מיטתי בין מחשבות זימה להתקפי כאב, עד שאיבדתי את ההכרה. בבוקר התעוררתי מתבוסס בתוך שלולית של שתן, בלילה נשכבתי על שקית השתן וזו התפוצצה.
החלפתי את השקית הקרועה בחדשה והזמנתי מונית לאסותא רמת החייל, לבדיקה הציסטוסקופית אצל פרופסור נואל שלם – מומחה בעל שם עולמי בתחום השלפוחית. עירום תחת חלוק ירוק עם כיסוי כחול לראשי, הושכבתי על מיטה דמוית מיטת גניקולוג, כשרגליי פשוקות לרווחה וקשורות על שני מוטות, שהוצבו בצידי המיטה. כשהפרופסור נכנס לחדר הוא נעמד מולי, פרש את ידיו לצדדים, ושני אחים הלבישו אותו בחלוק כחול, והניחו על ראשו כיסוי ועל פניו מסכת מנתחים. לפתע כבה האור, והייתי בטוח שנפלה עלינו הפסקת חשמל. הפרופסור אמר משהו מבעד למסכה, אך מרוב בהלה שמעתי רק את נשימותיו, או אולי היה זה עיוות של קולו מבעד למסכה.
מתוך החשֵכה המוחלטת, השייכת למרחבים שבהם מתבצעים התערבויות כירורגיות, שלף ביד ימינו סטטוסקופ, שבקצהו נקודת אור, אך מתוך הבהלה שאחזה בי ראיתי חרב שפלטה אור בקצה שלה. במקום הכי לא צפוי, בזמן הכי לא מתקבל על הדעת – הרגע נפתח בפניי. מבעד לרגע הייתי בו-זמנית על המיטה פשוק רגליים ובבית ילדותי, צופה עם חברי בפרק החמישי של מלחמת הכוכבים. דארת׳ ווידר בכבודו ובעצמו עמד מעליי עם חרב האור שלופה בידיו ותקע אותו בין רגליי ואמר:
״לוק, האם אינך מבין עדיין את הייחודיות שלך? רק התחלת לגלות את כוחותיך. התאחד איתי ואני אשלים את אמונך. בשילוב של כוחותינו נוכל לסיים את ההרס והמאבק ולהביא סדר לגלקסיה״.
צעקתי לעברו: ״לעולם לא״.
״אם רק היית יודע את כוחותיו של הצד האפל! אובי-וון לעולם לא אמר לך מה קרה עם אביך״.
עניתי: ״הוא אמר לי מספיק! הוא אמר לי שאתה הרגת אותו״.
״אני הוא אביך!״.
עניתי: ״לא… זה לא נכון! זה בלתי אפשרי״.
״חפש עמוק ברגשות שלך. אתה יודע שזו האמת״.
צרחתי: ״לאאאאאאאאאאאא! לאאאאאאאאאאא!״.
האור נדלק חזרה, כאב נוראי שוב עבר מאשכיי דרך עמוד השדרה אל גזע המוח, כאשר הפרופסור שלף את מכשיר הציסטוסקופיה מבין רגליי וכיבה את הנורה והמצלמה שבקצהו. האחים הורידו את החלוק מגופו ואת המסכה מפניו.
״אני ממש מצטער להודיע לך, השלפוחית שלך מלאה סעיפים מולדים, שברגע מסוים נכנעו לכמות הלא נורמלית של השתן שלך. ספרתי כשלושים ותשעה סעיפים בגדלים שונים, שהתלפפו סביב כל האיברים בחלל הבטן שלך. תצטרך לחיות כל חייך עם צינור בין הרגליים״.
מדדה מצד לצד אל ביתי, כל ששמעתי היה את הרגע נסגר ונסגר, עד שההרגל הנפלא שרכשתי לאורך חיי החל, כמעין כוח נגדי, להפעיל את המכונה, ושמעתי כיצד הרגע מתחיל להיפתח: תארת׳ ווידר הוא הכול חוץ מסתם שם. תארת׳ הוא למעשה שם המשעתק את הצליל העולה מהמילה דָרְק באנגלית, כלומר שחור או אפל, ו-ווידר הוא למעשה שם המשעתק את צליל המילה אבא בגרמנית, Vater.
השם אובי וון קאנובי הוא בעצמו תוצר של מלאכת מחשבת יפהפייה, השוזרת כמה שפות שונות ביחד: אובי – obi בסווהילי, שפה שהתפתחה במזרח אפריקה באלף השני לספירה, ומשמעותו ״נשמה״ או ״לב״, השם וון, wan, מקורו באנגלית ומשמעותו ״חיוור״ או ״חלש״. אם כך, חלקו הראשון של שמו הוא ״נשמה חלשה״. חלקו השני של השם – קאנובי, מורכב משני שמות: קאן – ken מהשפה הגרמנית, ומשמעו ״לדעת״, ונובי – המשעתק את צליל המילה אובי, כלומר שוב ״נשמה״. אם כך, שמו הליטרלי הוא ״נשמה חלשה לדעת את הנשמה״, אך למעשה משמעותו משמרת מסר מובלע בסרט שעל פיו ״הדרך לדעת את הנשמה היא דרך חולשתה״.
הרגע אכן נפתח בפניי, אך היה זה בכיוון ההפוך – במקום לעתיד הוא נפתח אל העבר. כמו השתן שיצא מהצינור בחדר המיון באיכילוב – הלא מודע שלי ורק שלי, התפרץ החוצה, שטף את עולמי. מתוך תנועת הבדיעבד של הלא-מודע נזכרתי כי הנסיעה של אבי לאפריקה הייתה לאתיופיה. את המיליונים שלנו הוא עשה ממיליונים שהוצאו להורג בעזרת כלי נשק ״כשרים למהדרין״ במלחמת האזרחים הנוראית, שפרצה ב-1974 והסתיימה רק ב-1991.
היה זה אבי שחצה את הרוביקון של הנפש אל צידה האפל. שם, בתוך האפלה, אי-אפשר להרגיש את חולשת הנשמה, ולכן לא מתאפשר להכיר בממשותה. אובי וון קאנובי צדק, אדון האופל רצח את אבי באתיופיה, ומרגע חזרתו הוא היה עסוק בלפתות אותי לעשות כמותו – הסוד אכן היה סוד, אך הוא היה מהסוג הפסיכולוגי ביותר – כזה שבזמן שהוא מנתב את חייך אין לך כלל מושג על קיומו.
קולו של הרופא הצטרף גם הוא לחגיגת ״ספרתי 39 סעיפים״. לא נותרה לי ברירה אלא להבין את ״השפה של אחר״ – שישה סעיפים חסרים, בדיוק כמו שש השנים שאני לא זוכר מהן כלום. אני כלל לא בן 33, אלא בן 39. ביקשתי להתנגד לתנועת המכונה, אבל הלא-מודע דיבר את עצמו לדעת והזכיר לי פרט נוסף חשוב – בשלב מסוים בטרילוגיה מבקש אובי וון קאנובי מלוק לכנות אותו ״בן״ – כלומר הוא רומז על כך שהקיום שלו הוא בהכרח תוצר של ״שם האב״. ככל שניסיתי לעצור מבעדו, הלא-מודע הארור הזה רק הלך והתגבר, כמו צעק אל תוך אוזניי – ״אביך קרא לך קוּל, אבל אם תכתוב את שמך בכתב מראה תראה שאתה הוא ״לוּק״.
הכול התהפך. כל חיי נראו כחיים שמישהו אחר חי אותם עד רגע זה במקומי. ממרומי קיומו של הנבחר, נפלתי לקיום הממוצע. הלא-מודע בקע מבעד למרקם זיכרונותיי, שהלך ונסדק וביקש דבר אחד בלבד – לבקע את קיומו של הסוד.
חלש, מוטרד ומובס הגעתי אל ביתי. ללא יכולת לשלוט במעשיי נעמדתי עירום באמצע הסלון אל מול חופי הים של תל אביב. הסוד אחז בכף ידי והחל לשפשף את הזין שלי עד שהפך מאיבר מין לכלי מלחמה – הכאב היה בלתי נסבל, אבל המערכה נדמתה גמורה, מאחר שהצלחתי להתרכז בתחושה של התעוררות מינית והתשוקה לחיים חזרה לשכון בגופי. נתון בכף ידו, נלחם הסוד על חייו וחילץ אותי מהשפה של האחר. הייתי שוב הנבחר, המיוחד.
נשמתי עמוקות וביקשתי לראות את הרגע נפתח אל העתיד. קראתי לסוד אל קדמת הבמה, אך הכאב שב והכריע אותי. ברגע שהזקפה הגיעה לשיאה, זרמי חשמל שוב עברו מבעד לאשכיי דרך עמוד השדרה ישר אל גזע המוח, והכניסו את גופי למעין שיתוק. במצב זה ידי נשמטה מכלי המלחמה שבין רגליי, והוא עבר ממצב צבירה של שער לעולם הזימה למצב צבירה של נתח בשר חסר חיים. הסוד נסוג, ושוב חזרה השפה של חיי האחרים למשול בקיומי. עמדתי באמצע הסלון, שקית שתן אחת בידי השמאלית, הזין בידי הימנית, ונעתי בין חיי שלי לחיי שאינם שלי, הלוך וחזור. במשך שעות התנהל הקרב בין הסוד והשפה של האחר, עד שהגיע הרגע. הסוד אחז בידי כפי שרוכבי מרוץ אוחזים ברתמה המאיצה בסוסים עד אל מעבר לגבולות שהטבע חנן את גופם. הוא ואנוכי, הסוד וקיומי, יחד היינו ל״קיקרוס״ החדש, זה שייגע בשמש השחורה של הלא-מודע, ובמקום להישרף על ידה, יחרוג מעצמו, כך שברגע האמת יבלע גם אותה לתוכו.
הכאב לא נחווה עוד כמכשול, נהפוך הוא, ככל שהתגבר, חזר מסלול חיי לעצמו. הייתי הנבחר הבלתי מעורער. אך הרגע לא היה מוכן להסתפק בהישג, הוא רצה עוד. הוא דרש ממני להיפתח לחלוטין לצורת הקיום של הכאב. הרגע דיבר ודברו נעשה – קיבלתי אותו מתוך רצון, מתוך בחירה. ברגע שלמדתי לקבל את הכאב כצורת הקיום שלי, נוצר מחבר ענק שרתם את אין-סוף נימי הדם המרכיבים את איבר המין שלי עם עמוד השדרה ועם גזע המוח לכדי ישות אחת, שהחלה להיפתח בראשי מתוך חוליה c1, הקרויה בלטינית ״אטלס״, שבדיוק כמוהו מחזיקה לבד את הגלקסיה הענקית הידועה בשם החיבה ״מוח״.
הכאב הפך לישות בפני עצמה, בעלת צורה מובחנת וברורה של שלפוחית, שיצאו ממנו 39 זרועות, שעטפו את המרחק הנפרש לאורכה של הגלקסיה – כמאה אלף שנות אור, וחדרו אל תוך אלף שנות האור החוצות אותה לרוחבה. צחוק אדיר נע כאדוות לאורכה של הגלקסיה בתגובה לחוסר הרלוונטיות של אותן שש השנים, שנעלמו מחיי ביחס לאותן אלפי שנות אור שגמאתי זה עתה בעזרת תנועת היד וקבלת עליונות הכאב על חווית העונג. הסוד בגלגולו הנוכחי ואנוכי בלענו יחד לא שמש אחת – אין-סוף שמשות, חורים שחורים, ערפיליות ופולסארים. המאבק תם, או אולי מוטב יותר לומר – הושלם.
המטמורפוזה של הכאב פתחה בפני שער לשלב חדש בהתפתחות האבולוציה של "היות-הנבחר". לא נדרשתי עוד להמתין לרגעים שדרכם התגלה בפני העתיד, אלא שכנתי בתוך הרגע בצורה כזו, שהעתיד נותר פתוח בפניי. מתוך עמדה חדשה זו התאפשר לי להביט אל מעמקיו, אל כל אשר עתיד לבוא. ככל שמבטי חרג אל העתיד התחלתי להבחין בכל מה שלא יכול עוד שלא לבוא. העתיד בצורתו החדשה דיבר בחופשיות את הכורח, את מה שלא יכול עוד שלא להתממש, את מה שלא יכול עוד שלא להישמע, הוא דיבר כמו אב הלוחש לבנו כְּאֵב המלחש כאב!
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.