מות סבי אבּו כּאמל, ירחם עליו האל, מסמל עבורי סיום תקופה. מאז ומתמיד האמנתי שדמותו קושרת אותי אל העבר הקדום שממנו שאבתי השראה לתמונות החיים האהובות עליי, תמונות חדות, רוויות ניחוח נבואי ומאירות ניצן ששגשג לאחר המבול.

לקחתי את המצלמה והלכתי לגינת ביתו של סבי המנוח כדי לצלם למזכרת את עץ התאנה המבורך שלו, שתחתיו נהג להעלות באוב את רוחות השהידים ולהצית את אש הזיכרונות.

צילמתי את העץ בהנאה ובגאווה והייתי משוכנע שתמונתו תנציח לעד את זכרו של סבי היקר. לאחר מכן נכנסתי לחדר הפיתוח כדי לפתח ולהדפיס אותה.

שם, במעבדה, ברגעים אולטרה-סגוליים מרגשים, יצאו עיניי מחוריהן מרוב תדהמה. סבי אבּו כּאמל נראה בתשליל התמונה יושב תחת עץ התאנה שצילמתי כמה רגעים לפני כן.

מה עושה שם סבי? הלוא הוא מת לפני חודשיים.

המנוח ישב כפי שנהג לשבת תמיד, מעלה באוב את רוחו של אביר השיבה, רוכב עליה כרוח אגדית, מעשן בנחת ובשקיקה את הסיגריה "הערבית" שלו ונושף את העשן הרווי ניחוח נבואי.

יצאתי מחדר הפיתוח כדי להירגע מההתרגשות העזה שאחזה בי ולהשיב את נפשי בגינת סבי, אולי יעלה בידי לפתור את התעלומה של שני העולמות המנוגדים הללו. שם, בגינה, תחת עץ התאנה, ראיתי את סבי, ירחם עליו האל, והוא יושב כפי שנהג לשבת תמיד, מעלה באוב את רוחו של אביר השיבה, רוכב עליה כאגדה החוצה את נחשולי אותו עולם נסתר, מעשן בנחת ובשקיקה את אותה סיגריה מהסוג "הערבי" ופולט את העשן הרווי ניחוח נבואי שימיו כימי אדוננו נוח עליו השלום.

לא היה לי הסבר למה שראיתי וברחתי משם המום. שוטטתי ללא מטרה וצעקתי כמי שנטרפה עליו דעתו. הילדים מיהרו לצאת לסמטה והזקנים השקיפו ממרפסות הבתים, תוהים לפשר צעקותיי.

הובלתי אותם לעץ התאנה של סבי, אוחז את התמונה בידי ומספר להם את סודה ואת סוד הרוח המופיעה בה.

שם, בגינה, איש מהעומדים סביב העץ לא ראה אלא עץ תאנה גדול ועירום.

"אתה הוזה," אמרו לי, "זאת תמונה ישנה שצילמת כשאבּו כּאמל עדיין היה בחיים."

אירוע זה הותיר עליי את רישומו למשך חודשים רבים, ואחריו החלטתי לעזוב את מקצוע הצילום וראיתי חובה לעצמי להיות משורר.

לאחר שכתבתי את השיר "הַצַּלָּם", שהוא שירי הראשון, קראתי אותו ביני לבין עצמי, ולא התפלאתי כאשר גיליתי לאחר רגעים ספורים שאינו אלא סיפור קצר מאוד.