הסיפור של מירי שחם עוסק בבעלות, אף שיש בו רק בעל אחד, שברשותו אישה וגם בית. הנשים בסיפור הזה משתוקקות לתפוס לעצמן דבר מה, אבל נדמה שעבורן כל בעלות היא ריקה, אחיזת עיניים, מתפוגגת. הן חומדות, הן חושקות ב”קמצוץ חסד לילי, נניח, פירור זעיר ומבולבל ככל שיהיה, אבל לגמרי שלהן. משהו שיוכלו לנצור הלאה.” אפילו עובדות טריוויה נותנות תחושה של בעלות, שקרית כמובן, על הידע האינסופי שמשוטט לו ברשת, והנה הגיבורה זוכה לילה אחד ברגע של חסד, היא מוצאת דבר מה בעל ערך סימבולי רב כל כך, עד שנדמה לה שהנה הושב על כנו הצדק החלוקתי – שמלת כלה! כמה אפשרויות בדיוניות טמונות בחפץ הזה. אלא שגורלה של אישה קשור לנצח בגורלן של נשים, ומציאה של אחת היא אובדן של אחרת, כך עובדים חוקי הבעלות הנוקשים, ושתי הנשים נגררות למאבק מריר על מה שיכול היה להתקיים אולי רק באגדות. זהו סיפור יפה, רב רבדים ומחוכם, שבו בכל רגע שנדמה לנו שאנו אוחזות במשהו, מיד נחוש לנגד עינינו כיצד הוא נשמט.
הלילה הוא פרק הזמן שמקדש את אי-העשייה. רק בלילה אפשר לנסות לנחש איך זה להימסך לתוך הנצח של הלא-כלום, זה שלפני הלידה ואחרי המוות. יש מי שזוכות לכך עוד במהלך חייהן. נשים שאיש כבר לא יפקוד דוחקות למגירות את תחתוני הפיתוי שקנו ברגע של חולשה. בחולצת טריקו ישנה הן נשענות מהחלון החוצה ומעשנות אל הרחוב, מתוך ידיעה שבשעות האור נלקח מהן דבר-מה יקר ערך. משהו שרק הלילה עשוי להחזיר, אם בכלל. קמצוץ חסד לילי, נניח, פירור זעיר ומבולבל ככל שיהיה, אבל לגמרי שלהן. משהו שיוכלו לנצור הלאה.
*
כשהלילות נמתחים לפעמים כמו גומייה בתחתונים קטנים מדי, אני קוראת רצף של ערכים מומלצים בוויקיפדיה. הקריאה מעבירה את הזמן לא רע, וגם מלמדת אותי דברים רבים שלא ידעתי. למשל, על אודות הקבר של אריס סאן. כולם יודעים שאריס סאן מת בהונגריה ונקבר בניו יורק, אבל כמה יודעים לספר שהקבר שלו – בבית קברות פסטורלי בשכונת פלשינג ברובע קווינס – הוא הקבר הצמוד לקברו של לואי ארמסטרונג, חצוצרן הג'ז האגדי?
כשגם הנבירה האובססיבית בוויקיפדיה לא עוזרת לי להירדם, אני יורדת לסיבוב בשכונה, לבדוק מה חדש. הלילות תמיד גדושים ברשרושים והתלחשויות. הכל נראה אותו דבר אבל לגמרי אחרת. עטלפים מעופפים תופסים את מקומם של העורבים, וחזירי בר עצומים משוטטים ללא הפרעה בשבילים שבהם, רק לפני שעה קלה, ילדות טובות רכנו ללטף כלבלבים. אני אוהבת לעמוד בחוץ בשעת לילה מאוחרת, ולהאזין לשכונה שמשתתקת סביבי בהדרגה. זה כמו כישוף מחשמל שעובר מבית לבית, וּוּוּוּוּמלחי-ה נרדמו כולם. בקרוב ישקע פה השקט המוחלט, יחליף את כל האיוושות והאנחות, וגם את כל ה-ששש, ששש, מה יגידו השכנים. רק פנסי הרחוב ימשיכו כל הלילה להפריש סילונים דקיקים של אור צהוב, חולני למראה. זהו אור שבאורח פלא כמעט שאינו מאיר דבר, רק מעצים את הצללים.
לפעמים בחצי הלילה אני תופסת על חם נשים שחומקות החוצה מבתיהן, חלקן גוררות מזוודה, חלקן רק נוטשות שקיות עם בגדים לא רצויים ליד מכולות האשפה וחוזרות תכף ומיד הביתה. הרעב הזה שאני לא מכירה, לעוד ועוד בד, רעב משותף לנשים ולעשים. בדיוק שם, מתוך שקית שחורה עם כיתוב סגול עליה, "אופנת סיוון – לכל המשפחה", תפח וגלש החוצה שובל עבה של טול לבן דחוס.
מי היא האישה שהשליכה שמלת כלולות לפח האשפה? מה, אין לה לב?
אולי הושלכה בטעות.
אולי הטעות הייתה כשהתחתנה איתו.
אספתי את השמלה לחיקי, מלאכת מחשבת מעודנת של משי, פנינים מלאכותיות ותחרה. השמלה השתמרה במצב טוב מאוד. לא התאפקתי, ממתי כלות מתאפקות, ובן רגע השתלשלתי לתוכה. המידה התאימה בדיוק, הבד נצמד לגוף, בוהק וחלק כמו עור שני בצבע שמנת עשיר. כל אישה בשמלת כלה הופכת במחי בד לאישה שברירית באריזת מתנה. זו עסקת חבילה, רק בוא וקח, את הקלילות של הכלולות עם המשא של הנישואים, בטוב וגם ברע, זוכר? אבל מי בטוב ומי ברע. הסרתי את השמלה מעליי לפני ששוב אתמלא תשוקה חסרת מעצורים לאפות, לקנן, להתפיח כריות צבעוניות. לבשל טאג'ין עוף בזעפרן, עם פירות יבשים ואורז אחד אחד, כי אחד אחד יש רק באורז. שחס וחלילה לא אתעופף הלילה באוויר, כמו אחת הכלות המופרכות של מרק שאגאל, כלה-עפיפון בלי חתן מחובר בחוט שיוריד אותי לקרקע. דחסתי את כל זה היטב בחזרה לתוך השקית.
שמלת כלה לא זורקים לפח, זה כמעט חילול קודש. שיערתי שבעלת השמחה האימפולסיבית תתמלא בקרוב חרטה כנה ותצא עוד מעט לחפש אחריה. מיהרתי להחביא את השמלה במקום מבטחים ונשארתי להמתין לה עד שתבוא. זמן קצר אחר כך היא הגיחה בעפעפיים נפוחים, אף אדום וטייץ לא מלבב למראה. היא חיטטה בין השקיות האחרות תוך שהיא משלחת בי מבטים אלכסוניים מאוד. כתשתי את בדל הסיגריה בעקב הכפכף. היא נענשה מספיק.
"את מחפשת במקרה את השקית של 'אופנת סיוון' שהייתה פה?" בטוב לבי ביקשתי לקצר את ייסוריה.
זוויות פיה התעקלו כלפיי בקוצר רוח. היא לא טרחה להשיב לשאלתי. ראיתי בבהירות את הנסיכה המפונקת שהייתה בגיל שמונה, בגיל שמונה עשרה, בגיל עשרים ושמונה. מי מי מי ילדה של אבא. גם עכשיו היא הביטה בי כמו מישהי שמעודה לא שמעה את המילה "לא". עבורה זו סתם מילה, כמו "מועקה" או "ציפרלקס".
מה האישה הזאת בכלל יודעת על דחיות? בשיערה הבהיר, האסוף בפקעת מרושלת על העורף, מרושלת ובכל זאת מסוגננת פי אלף, חרא, עגילי יהלום צמודים לתנוך עדין. איך הן עושות את זה, זה חייב להיות משהו מולד. היא נראתה כמו מישהי שהונפה גבוה-גבוה כל כך הרבה פעמים בחייה, עד ששכחה את פוטנציאל העלבון שטמון בכוח המשיכה; מישהי שנושקה וחובקה כל חייה על ידי אב מהחלומות, אפור צדעיים מתנפנף כזה בבריטון עמוק, אב לדוגמה עם מעיל אופנוענים איטלקי ותיק ג'יימס בונד ומתנות שוות מחו"ל. ואני, ששמעתי כל כך הרבה לאווים במהלך חיי, שכל כך שיוועתי אל ה-כן האחד שמעולם לא נשמע, שכבר לא יישמע, פתאום במקרה החזקתי ברשותי משהו שה י א רצתה, שהיא נצרה. משהו שהיה כולו שלה ועכשיו הוא לגמרי ברשותי. ההתמקחות איתה צפויה להיות אכזרית ומענגת. לא התכוונתי בשום פנים ואופן לוותר למלכת הכיתה.
"את רוצה את השמלה שלך בחזרה? אין בעיה, תקבלי אותה. אבל יש לי תנאים."
"את רוצה כסף?" היא נשפה את המילים החוצה כאילו המילה כסף מטמאת לה את חלל הפה.
"לא. אני לא צריכה את הכסף שלך."
שתינו עמדנו שם, במגרש החנייה הקטן, ערוכות זו מול זו משני עברי הצפרדע הירוקה.
"אז מה את רוצה ממני?" היא רטטה טיפין טיפין, כמו מיתר מתוח למעלה מן המידה. פתאום הבנתי שלשלמות הזאת יש מחיר. לא הייתי היחידה שבאה איתה חשבון; חשבונות לפירעון הוגשו לה ללא הרף, רק בגלל שהיא היא. אבל זו לא אשמתה שהיא היא, התקומם בי מה שנהגתי לכנות, מתוך מגבלותיי שלי, חוש הצדק הטבעי שלי. אפילו כמעט ריחמתי עליה, הקפדתי לשמור על הבעה ריקה ומשועממת, כלומר כבר חיקיתי אותה מבלי דעת. אם היא תדע שמישהי מהקאסטה שלי מרחמת על מישהי כמוה, זה ירסק אותה פי מיליון. רק מתוך אהדה כלפיה לא נכנעתי לדחף לרחם עליה. זה בכלל לא עניין אישי, אמרה לה שפת הגוף שלי, זו בסך הכל הזדמנות עסקית. זה מה שזה. הזדמנות לעשיית צדק.
בפה מכווץ פירטתי את דרישותיי, "אני רוצה שתזמיני אותי לביתך. אני רוצה שתושיבי אותי לשולחנך, תתני לי לאכול מצלחתך ולשתות מכוסך, ולאחר מכן תזמיני אותי לישון במיטתך. אם כל התנאים ימולאו, תקבלי את שמלתך בחזרה."
מבטה היה אחוז פלצות. להרף עין ניצבה מולי בת האלים במלוא חולשתה, ובו ברגע גם התעשתה. זה היה כמעט על-טבעי, כאילו פעם אחת הצליח הרעם להקדים את הברק. "בואי," סיננה לעברי, והחלה לצעוד לעבר ביתה, אפילו לא טרחה לבדוק אם אני מדדה בעקבותיה. משיתי מתוך אחד השיחים את השקית ומיהרתי אחריה, מגושמת וגמלונית כתמיד.
"חכי לי," קרקרתי, "חכי, הבטחת לי!" דקלמתי את השורות שלי בצייתנות יתירה. ידעתי בדיוק מה אני אומרת, ולא היה לי אכפת. חמדתי את חייה עוד לפני שחציתי את שער הארמון.
אני מניחה שלא חשבתי עד הסוף. הפרס המוצע על ראשה היה גדול מכדי שלפרטים תהיה חשיבות או השפעה. אבל כשנכנסנו לתוך הדירה המרווחת, המעוצבת בחמימות מחושבת של ז'ורנלים, ראיתי להפתעתי את בעלה. הוא ישב בגבו אלינו, שקוע כולו במסך הטלוויזיה.
היא הפטירה לכיוונו "היי" רפה והמשיכה ללכת. ציפיתי שתסביר לו את נוכחותי והייתי סקרנית לשמוע מה יש לה לומר, אך היא דילגה על שלב ההסברים ופנתה היישר אל המטבח ואני אחריה. כיכר לחם נחתה על השולחן בקול חבטה. היא משכה מהמקרר גביע גבינה לבנה וקערית עם זיתים. "בדיוק נגמר לנו הקוויאר," לעגה.
צחקתי.
"בתיאבון," אמרה, ויצאה מהמטבח.
אכלתי, אחוזת מבוכה. למעשה בכלל לא הייתי רעבה. לרגע כמעט התפתיתי לחטט במגירות, אבל לא זזתי ממקומי. פיהקתי לרווחה.
עשר דקות לאחר מכן שבה ובידיה ערמת מצעים. בתאורת הניאון חסרת הרחמים ראיתי שהייתה מבוגרת בהרבה ממה שחשבתי. החושך הצעיר אותה, כפי שהצעיר את כולנו.
היא הצביעה על אחת הדלתות ומסרה לי את המצעים בשתיקה. במחווה של רצון טוב דחפתי לזרועותיה את השקית עם השמלה. היא לא הודתה לי ויצאה מהחדר.
ישנתי רע, מתגעגעת כהוגן למיטה שלי, למצעים שלי, למרכך הכביסה הוותיק שלי. מהלבנדר שלה עלה ריח מתקתק מאוס של זקנה. בעיקר התגעגעתי למזרן שלי, שהכיר כל קימור בגופי באופן אינטימי. האם ישנתי לגמרי לבדי באותו לילה? אולי כן ואולי לא. זה לא באמת משנה, כי כשהתעוררתי הייתי לגמרי לבדי, ודלת הארון מולי התנדנדה הלוך ושוב, כמו שן חלב על סף נשירה. הארון היה ריק. גם כל המגירות. לא היה כל זכר לחפציה של בעלת הבית. מהמטבח בקע קולו הסמכותי של מגיש יומן הבוקר ברשת ב'. הייתי רעבה.
בעל הבית ישב עם העיתון והקפה, לבוש במכנסיים בלבד. היה לו מבנה גוף אתלטי אבל מהוגן, ועורו היה שזוף אבל לא שזוף מדי. תלתלי החזה שלו היו כל כך רכים למראה, עד שנדמה שמישהו עיצב אותם בעבודת יד, כל תלתל בנפרד. הוא היה קרח למחצה וממושקף. ריח נעים של אפטר שייב התערבב בניחוח האספרסו והלחם הקלוי. היה לבית ריח של בית, אבל זה לא הספיק לי.
רציתי שיבחין בי. רציתי שיעביר עליי את מבטו. על משקפיי הכעורים, על שיערי שעבר חפיפה פונקציונלית והתייבש ברוח, בלי שום סידור מתוחכם. רציתי ששמלתי הכפרית הישנה והפשוטה תשתקף באישוניו. מה כבר יקרה, תהיתי. שום דבר, מן הסתם. אבל בכל זאת חמדתי את הרגע, וחמדתי אותו לעצמי במלואו.
"אתה יודע," קולי חרק מרוב מאמץ להישמע טבעית ככל האפשר, בשעה שניסיתי לחדור את דפי העיתון שהפרידו בינינו, "אתה מכיר את הזמר היווני אריס סאן? אז שתדע שהוא קבור ממש בצמוד ללואי ארמסטרונג. זה נשמע מוזר אבל לגמרי נכון."
"בקווינס," הוספתי חסרת נשימה. "אתה יכול לבדוק אותי בגוגל."
הוא סוף סוף הבחין בנוכחותי, והביט בי בעניין מסוים. "ומי את?" תבע לדעת.
במקום להשיב, יישרתי קפל בלתי נראה בשמלה. לבשתי שמלה ירוקה-צהובה בסגנון לורה אשלי, שהייתה אופנתית בסוף שנות השמונים. נראיתי בה כמו חמנייה ענקית, כמו חמנייה ענקית נבולה, ציינתי לעצמי. הוא בטח חושב שאני העוזרת. התלבטתי אם לספר לו כבר עכשיו שאלביס פרסלי בן השבע עשרה שימש גוי של שבת עבור שכניו בממפיס, משפחת הרב אלפרד פרוכטר, או לשמור את המידע הזה לאחר כך. לבסוף רק חייכתי אליו בנעימות והסטתי את מבטי ממנו אל עבר החלון הגדול, חלון מקיר לקיר שהשקיף על מרחבי הים הפתוח. הבית הזה הוא כמו ספינה, חשבתי, המוכנה להפליג מכאן בכל רגע. דמיינתי את בעלת הבית נקשרת לתורן בשמלת כלולות לבנה, הרוח מתפיחה את שמלתה שהופכת למפרש, ואיש לא יבין, ואיש לא יידע, שנוסעת בים אישה לבדה. עננים נמוכים כיסו את חופי הים התיכון בשמיכה אפורה. אימצתי את מוחי להיזכר: איזו שמלה שחורה לבשתי כשטיילנו אז ביחד על המזח, ואמרת שקר לך, וצחקתי ואמרתי ש"קר לי" זה משפט של בחורות? ומי לובשת אותה היום?
