על הרומן שממנו לקוח הסיפור הקצר הזה, כתבה הסופרת אורסולה לה גווין: “מעולם לא קראנו דבר כמו הרומן הזה. מעולם. דרום אמריקה הביאה לנו את הריאליזם הפנטסטי – מה מביאה לנו טאיוואן? דרך חדשה לספר את המציאות שלנו: חדש, יפיפייה, מבדר, מפחיד, מגוחך, אמיתי. נטול רגשנות, אך לעולם לא אכזרי. ווּ מינְג-יִי מתייחס לפגיעותו של האדם, לפגיעותו של העולם, בעדינות עשויה ללא חת.” שם הרומן הוא “האיש בעל עיני התרכובת” והוא ראה אור בטאיוואן ב-2011. זהו רומן אקולוגי דיסטופי שתורגם לשלל שפות וזכה בפרסים רבים. דמותו של האיש בעל עיני התרכובת, שמופיע כאן לראשונה בעברית, היא דמות מיתולוגית שמרחפת מעל לטקסט ומבליחה בו לסירוגין, כמעין רוחו של הטבע, ציוויה המוסרי של האנושות, ואולי גם משהו אחר לגמרי.
"חוש עסקי לא עובר בתורשה," אומרת אמי השכם והערב במין ביקורת סמויה כלפי, ואולי אפילו בקורטוב של צער. אבל לא היה שום מקום להצטער לפני שמלאו לי עשר שנים, שכן מספרים שעד הגיל הזה הייתי דווקא איש עסקים לא רע בכלל.
פעם היתה בבעלות משפחתי חנות נעליים. העניין הוא שילדון שאומר ללקוחות: "הן יושבות עליך פיקס, הנעליים האלה", "זה מעור אמיתי", "אני עושה לך הנחה מיוחדת", או "אתה הורג אותי! ירדתי הכי נמוך שאני יכול", לא נשמע אמין במיוחד, שלא לומר לא משכנע בעליל. ואז שנה אחת, עלה סוף סוף במוחה של אמי רעיון. "אתה יכול ללכת לגשר ולמכור שם שרוכים ורפידות נעליים," היא אמרה. "הם יראו ילד ובטוח יקנו." רק שנים רבות אחר כך למדתי שפנים תמימות של ילד הן תכסיס של החיים, שמטרתו להפיח בנו אומץ להמשיך לחיות הלאה.
השוק היה מחולק אז לשמונה ביתנים, ולכל אחד מהם שם משלו: "נאמנות", "כיבוד אב ואם", "טוּב-לב", "אהבה", "אמון", "צדק", "הרמוניה" ו"שלום". אנחנו גרנו בין "אהבה" ל"אמון". בין "אהבה" ל"אמון" נמתח גשר להולכי רגל ועוד גשר הוביל ל"טוב-לב". הגשר שחיבר את "אהבה" ל"אמון" היה ארוך יותר, ולכן החביב עליי. מעברו האחר הוביל הגשר אל שכונת שִימֵנדִינְג, וניצבו בו דוכנים שמכרו מכל הבא ליד: מכרו גלידה, מכרו בגדי ילדים, מכרו מאפי שָאוֹבִּינְג, מכרו הלבשה תחתונה של ואקול, מכרו דגי זהב ומינים שונים של צבים, ואפילו הזדמן לי לראות דוכן לממכר "נזיר הים" (סוג של סרטן כחול). מפעם לפעם באו שוטרים לסלק את הרוכלים, אבל על הגשר היו כל כך הרבה מעברים – הרוכלים פשוט אספו את מטלטליהם, ניצלו את ההזדמנות לרדת לשירותים, וחזרו למעלה. מה גם שהשוטרים נהגו לפסוע בעצלתיים, כאילו חשבו שהרוכלים לוקים כולם בשיתוק ולא יוכלו לברוח מהם.
מוקדם בבוקר לקחה אותי אחותי הגדולה לגשר, השאירה לי כדורי אורז והסתלקה. קשרתי את השרוכים זוגות-זוגות על מעקה הברזל של הגשר והם התנופפו ברוח הנושבת. התיישבתי על שרפרף העץ שהיא הביאה והתחלתי לסדר את הרפידות בשורה, זוגות-זוגות, ימין ושמאל. את הרפידות מ"עור מרעיש" הנחתי בחזית, כי הן היו היקרות ביותר, שלושים דולר לזוג. אמא שלי הסבירה ש"עור מרעיש" הן רפידות עשויות עור חזיר שמדיפות צחנה עזה. אם עורמים כמה מהן יחד, כשיוצאים לסיבוב הן משמיעות צלילי "ווש-ווש-ווש", ומכאן השם. מי היה מאמין שעור של חזיר מת עדיין מסוגל להרעיש!
כל כך אהבתי למכור רפידות על הגשר.
מול הדוכן שלי ניצב דוכן של גבר בעל שיער שמנוני, לבוש מקטורן עם צווארון דש ומכנסיים אפורים ארוכים ונועל נעלי צנחנים לא שרוכות ולא רכוסות. נעלי צנחנים הן מגפיים גבוהים מחוררים בחורי שרוכים רבים, ששריכתם היא ללא ספק אחת המשימות המייגעות ביותר עלי אדמות. ברבות השנים מישהו המציא רוכסן שיחליף את השרוכים, ואומרים שהוא הביא אושר גדול לחיילי טאיוואן, שכן אחינו החיילים יכלו כעת לקום בבוקר ולהתארגן צ'יק-צ'ק. באותה תקופה היו מגיעים לפחות עשרה חיילים ביום לחנות שלנו לקנות רוכסנים לנעלי הצנחנים שלהם, ואני חשבתי לעצמי שאם אצליח לשכנע את אמי לתת לי למכור כמה רוכסנים כאלה בגשר, בטח יהיו מכירות לא רעות בכלל.
האיש ההוא צייר על הקרקע קשת בגיר, ופרס בד שחור והניח עליו את מרכולתו, מוצר-מוצר. בהתחלה לא הבנתי מה הוא מוכר, היו שם קלפים, חישוקי ברזל, פנקסים משונים… אחותי אמרה שהוא מוכר אביזרי קוסמות. אלוהים, מוכר אביזרי קוסמות! הדוכן שלי נמצא מול דוכן של אביזרי קוסמות!
"לא לא, אני קוסם באמת," הכריז האיש על עצמו. יום אחד, כששאלתי אותו מי הספקים שאצלם הוא קונה את הסחורה, הוא השיב: "כל הקסמים האלה אמיתיים." המבט שנעץ בי בעיני הלטאה שלו, עיניים המרוחקות זו מזו עד כדי כך שנדמה שהן מסתכלות כל אחת לכיוון אחר, העביר בי צמרמורת.
שלא כמו הקוסמים בטלוויזיה, הקוסם הזה לא לבש פראק ולא חבש מגבעת. הוא הופיע בכל יום לבוש במקטורן הצמר ובמכנסיים האפורים, נועל לרגליו את נעלי הצנחנים המטונפות. זו הזדמנות למכור לו את משחת הנעליים הנוזלית, חשבתי לעצמי, משיכה אחת והן יבריקו כמו חדשות. הפנים שלו היו מרובעות מעט וארוכות מעט, קומתו היתה ממוצעת, לא גבוה ולא נמוך, וחזותו היתה עגמומית, כמי ששכח איך לצחוק. ברגע שהתערבב הקוסם בהמון, דבר לא העיד עליו שהוא קוסם. דבר, פרט לעיניים שלו כמובן, ולנעלי הצנחנים נטולות הרוכסן.
את מופע הקוסמות שלו הוא היה מעלה אחת לשעה בערך, ואיזה מזל היה לי שישבתי ומכרתי רפידות נעליים ממש מולו. בדרך כלל היה מבצע פעלולי קוביה, קלפים או חישוקים, וכשאני נזכר בהם עכשיו הם נדמים לי פשוטים כל כך, מובנים מאליהם עד כדי כך, שכלל לא ראוי לקרוא להם קסמים. אבל באותם ימים הם היו לא פחות מנס בעיניי, ממש כפי שהרגשתי אחר כך כשראיתי לראשונה את ויוויאן לי. לכן השתוקקתי לשים את ידי על אביזרי הקוסמות האלה, מאותן הסיבות שבגללן תמיד רציתי לגדל ציפור דרור.
פעם אחת הוא ביצע קסם בעזרת שש קוביות. צופים רבים התקהלו סביבו, והוא הכניס בקור רוח קוביה אחר קוביה לתוך תיבה ירוקה קטנה. אחרי שסגר את התיבה הקטנה, שקשק פעם אחת, חשף חיוך שהיה שמור כנראה רק למופעי הקוסמות שלו, וכשפתח את התיבה הורו הקוביות בזו אחר זו: שש-שש, שש-שש, שש-שש.
נראָה שהקוסם ידע לשלוט בספרות שעל הקוביות כאוות נפשו. הוא היה שואל, למשל, את אחד הצופים המסוקרנים מתי חל יום הולדתו, ולאחר מכן, כאילו היה זה דבר של מה בכך, שקשק את הקוביות בעודו ממשיך לדבר עד שהציגו את תאריך יום ההולדת של הצופה. לפעמים היה משקשק רק פעם אחת ולפעמים נדרשו פעמים רבות כל כך, שהיה מפסיק לשקשק רק כשכבר הייתי מסוחרר לגמרי, אבל כשפתח את התיבה, תמיד, ללא יוצא מן הכלל, הציגו הקוביות את המספר הנכון.
כשליהטט בקסמיו היה לעתים ניצת בעיניו זיק. עדיין היה אותו קוסם, במקטורן בעל צווארון הדש, במכנסיים האפורים ובנעלי הצנחנים המזוהמות, אבל באותם רגעים הוא זרח כולו, כאילו יש ביכולתו לשאוף אוויר ואז לרכז את כל עוצמות האור וכוח הכבידה לתוך המעגל הקטן שצייר בגיר. הקוסם גם הופיע, וגם מכר את הקסמים, ויום אחד לא עמדתי עוד בפיתוי וקניתי את אחד מאביזרי הקוסמות שלו בכסף שהרווחתי ממכירת הרפידות. הראשון שקניתי היה "קוביות המסתורין".
אחרי שקנית ממנו את אחד האביזרים, היה הקוסם לוקח אותך הצידה ונותן לך את הקסם שקנית בצירוף נייר לבן חלק. "קח את זה הביתה, תספיג במים ותייבש טוב-טוב," אמר, "וכך תראה את סוד הקסם." באישון לילה אכן הספגתי את הנייר במים, ייבשתי אותו במייבש השיער של אמא, ואחר כך תרגלתי בחשאי, בחסות החשכה. את המלים שעל הנייר ליוו גם איורים, ונראה שהקוסם צייר אותם בעצמו. אז ככה הוא עושה את זה, קראתי את הכתוב ומלמלתי לעצמי, ככה הוא עושה את זה. באותו רגע חשבתי שפענחתי את רזי הקוסמות, בדיוק כפי שבגיל אחת-עשרה, כשהתאהבתי בסתר בילדה מהכיתה, חשבתי לתומי שאני מבין מה זאת אהבה.
התאמנתי בגניבה, בחדרי חדרים, וכשהצגתי לראשונה את הקסם לפני אחי הבכור הייתי לחוץ כל כך, שהקוביות נפלו לי כמה וכמה פעמים מהיד, עד שלבסוף הוא הבין את הטריק עוד לפני שהספקתי להטעין את כולן לתיבה. הוא הביט בי בבוז ואמר:
"אתה מצמיד לגוף שלך את הצד עם המספר שאתה רוצה, נכון?"
"נכון." אוף, זה כל כך מתסכל! הוא צודק. אין דבר מעציב יותר מקסם שנחשף עוד בטרם בוצע. זה בדיוק כמו שיספרו לך מראש איך ייראו החיים שלך עוד לפני שהספקת לגדול. אני מתעב מגידי עתידות כשם שאני מתעב אנשים שחושפים קסמים של אחרים. המפתח לקסם לא נעוץ בקוביות עצמן אלא בתיבה, שיש לה מבנה ייחודי. את הספרות הרצויות אתה מניח בצד שקרוב אליך, ואז מנצל את הכוח של מפרק כף היד כדי לסובב את הקוביות בתשעים מעלות, וכך הפאה שצמודה אליך פונה כלפי מעלה. זה כל הסיפור.
"אני הולך לספר לאמא שגנבת כסף," אמר אחי. נכון, אכן "מעלתי" בכספים ממכירת הרפידות, ואחי חשף אותי. לא היתה לי ברירה אלא לתת לו את קוביות הקסם במתנה.
הסוד הזה היה יקר מדי, לעזאזל – אין סיכוי שהוא שווה שישים דולר! שבוע שלם ירקתי דם כדי להערים על אמא שלי עד שהצלחתי לסחוב את הששים דולר האלה מההכנסות.
ובכל זאת, למרות שזה נשמע מוזר, גם אחרי שגיליתי ששום כישוף לא מעורב כאן, בכל פעם שראיתי את הקוסם מוחא כפיים ומרעים בקולו, שכחתי שנפלתי קורבן לתרמית. זריזות הידיים של הקוסם ריתקה אותי בעל כורחי פעם אחר פעם, ופיתתה אותי לקנות בזה אחר זה את אביזרי הקוסמות, שבאותם ימים היו יקרים הרבה מעבר להישג ידי. למשל, קופסת הגפרורים הריקה שהפכה לקופסת גפרורים מלאה, חוברת הצביעה שקווי המתאר של ציוריה מתמלאים בשלל צבעים תוך כדי דפדוף, העט הכדורי שאפשר לצייר בו בכל צבעי הקשת, מטבע הנחושת המסתורי שיכול להתקפל… זה חזר על עצמו בכל פעם מחדש: ברגע שהקוסם הופיע, תמיד נתקפתי דחף בלתי מרוסן ללמוד את הקסם שהוא מציג באותו רגע, אבל אחרי שקניתי אותו בכספי, אחרי שחזרתי הביתה, השריתי את הנייר במים והמילים צפו ועלו, חדל הקסם להיות מסתורין, והפך לתרמית. שנים רבות חלפו עד שגיליתי שאותו עיקרון עומד כנראה בבסיסם של כל הדברים. מאחר שנוסף לכל גם מיעטתי לתרגל, נהיו אביזרי הקוסמות האלה אסון גמור בשבילי, והייתי מושא ללעג הקבוע של בני המשפחה והשכנים.
"ילד טיפש, שתו ממך את כל הכסף," אמרה אמי כשנודע לה שגנבתי כסף כדי לקנות אביזרי קוסמות, והיא החטיפה לי סטירת לחי.
הדבר הנורא ביותר בכל הסיפור היה העובדה שהילד המגמגם שעבד אצל החיט, ואה-גאי, הבן של איש התחזוקה בביתן "צדק", ואה-קאי ממסעדת האיטריות והוון טון, קנו כולם אותם האביזרים בדיוק. לא התרגזתי כי רימו אותי, אני באמת משוכנע שפשוט לא תרגלתי מספיק, אבל היה נדמה לי שכולם שמו את ידם על הנייר הסודי הזה והתחושה היתה פשוט בלתי נסבלת עבורי. לא פעם התחשק לי לפרוק את זעמי על הקוסם, אבל את הזעם העזתי לפרוק רק על אמא, וכשעברתי כל גבול היא הסתובבה לעברי ושוב נתנה לי סטירה.
"לא מספיק שלקחת את כל הכסף בשביל לקנות את הזבל הזה, אתה עוד מעז לדבר?"
העסקים של הקוסם החלו להידרדר. זה היה צפוי, העוברים והשבים אמנם הוסיפו לפקוד פה ושם את הדוכן, אבל הילדים מהסביבה כבר קנו את כל האביזרים. בהתחלה הילדים שקנו את האביזרים מנעו משכניהם ובני כיתתם לעשות כמוהם בתואנה שהכול מזויף, אבל בסופו של דבר כולם קנו. יש דברים שאתה מוכרח לנסות בעצמך לפני שתבין שרימו אותך, לא ככה?
הקוסם הבחין גם הוא בהלך הרוח הזה, וכשהיה בחברתם של הילדים הבין שעליו לספק להם נושאי שיחה חדשים. יום אחד כשהתייצב בדוכן ראיתי אותו שולף ספר מתיק היד המרובע שלו. הוא פתח אותו, ומשהו היה תחוב בין הדפים: משהו שחור, משהו שנגזר מנייר, משהו שלא היה גדול יותר מזרת של אדם מבוגר – זה היה איש קטן.
הוא הניח את האיש השחור הקטן על הארץ ובתוך המעגל הגדול שתחם את גבולות הדוכן שלו הוא צייר בגיר צהוב מעגל נוסף בערך בגודל מניפה. אחר כך עצם את עיניו והחל למלמל לחשים. האיש השחור הקטן החל להתנועע לפתע מצד לצד, וכאילו הקיץ זה עתה משינה קם ונעמד על רגליו. בהתחלה עוברי האורח הוסיפו לחלוף על פניו בחופזה, אבל אז משום מה, כאילו שמעו את האיש השחור הקטן מזמן אותם ללא קול – הסבו את מבטם לאחור בעל כורחם. משגילו את האיש השחור הקטן על הארץ, עצרו את הליכתם מבלי משים.
כל כך אהבתי למכור רפידות על הגשר. האיש השחור הקטן יצא במחול מעט מגושם, מזנק פעם ימינה ופעם שמאלה לצלילים שדמו לשירה וללחשים שבקעו מגרונו של הקוסם. תנועותיו היו אמנם מסורבלות מעט אבל חמודות להפליא, כאילו הוא נמנע ממאמץ מופרז שמא יקרע את עצמו לגזרים. אחרי הכול, נייר לא נועד לתנועות פתאומיות. התחלתי לדאוג לאיש השחור הקטן – אם היה משתתף בשיעור התעמלות זה היה נורא מסוכן.
אט אט התחוור לי שטווח התנועה של האיש השחור הקטן מוגבל למעגל הצהוב והוא לא יכול לצאת ממנו. אם מישהו הושיט יד לגעת בו, קרא לו הקוסם בקול רועם לעצור: "מי שיגע בו יכה בו הגורל, אבל מי שיצפה בו רוקד המזל יאיר לו פנים." נראה שהאיש השחור הקטן בעצמו לא שש שיגעו בו, כי בכל פעם שמישהו התקרב הוא דילג לו ונצמד לרגלו של הקוסם.
משנִשבו כולם בקסמו של האיש השחור הקטן, החל הקוסם במופע. הקסמים היו אותם הקסמים: קוביות המסתורין, קופסת גפרורים שהתמלאה מעצמה, חוברת צביעה שנצבעת תוך כדי דפדוף, עיפרון שמצייר בכל צבעי הקשת, מטבע נחושת שמתקפל בין האצבעות… ומשום מה, האביזרים שבעבר לא הצליח למכור נחטפו פתאום בזה אחר זה. הצופים שוב קנו בשמחה את האביזרים של הקוסם. הוא היה לוקח את הלקוחות הצידה ונותן להם בזה אחר זה את הדף הלבן. כבר ראיתי את כל הדפים הלבנים האלה, יכולתי לדקלם אותם בעל פה, אבל ברוב טיפשותי שוב קניתי קוביות קסמים.
כל אותו הזמן האיש השחור הקטן כבר ידע את מקומו בתוך מעגל הגיר, אבל מכיוון שלא היו לו עיניים, הנחתי שאין ביכולתו לראות אותו. האיש הקטן הזה, שלא יכול לראות, פסע לאיטו בתוך המעגל הצהוב הקטן, ונראה שדבר מה מטריד את מנוחתו.
האיש השחור של הקוסם החל לעשות לו שם. עכשיו לא רק ילדי הסוחרים בשוק, אלא כל תלמידי בית הספר היסודי שלנו באו לגשר. גם עובדי המשרדים שהיו בדרכם לרחוב צ'וֹנגצ'ינג, הרוכלים משימנדינג ואפילו השוטרים הצבאיים מהבסיס שממול והבנות מהמספרות שבסביבה, באו במיוחד לגשר כדי לחזות באיש השחור הקטן של הקוסם. האיש השחור הקטן עדיין היה ביישן והמשיך בריקודו הגמלוני מעט, שבסופו כופף את מותן הנייר שלו והשתחווה לקהל, מנופף להם בידו העשויה נייר גם היא. נשביתי לחלוטין בקסמו, ובכל יום חיכיתי בעיניים כלות למופע הריקוד שלו, עד כדי כך שלפעמים שכחתי למכור רפידות ושרוכים. עד היום אני נזכר במראה היפהפה של השרוכים הקשורים על מעקה הברזל, מתנופפים אנה ואנה ברוח הנושבת, ומתמלא בערגה.
משקניתי את כל אביזרי הקוסמות של הקוסם, התחלנו גם להתוודע זה לזה. כשקנה כיסונים מטוגנים היה נותן לי כמה, ולפעמים גם אני חלקתי עימו את מאפי החמאה שאמא הביאה מהבית של סבתא ברובע דָאגְ'יָה. כשאכל היו עיני הקוסם נעות מפעם בפעם לכיוונים מנוגדים, כאילו חשש להחמיץ איזושהי התרחשות בעולם.
לפעמים כשהיה מוכרח ללכת לשירותים, היה מבקש ממני להשגיח עבורו על הדוכן. "אם שום דבר לא ייחסר כשאחזור, הכול יהיה בסדר. אין צורך למכור כלום– מה שלא יהיה – אל תמכור שום דבר. ואל תעז לגעת באיש השחור הקטן."
זה היה קלי קלות ונעתרתי בעונג רב. כשאתיישב על כיסא הקוסם, ארגיש כמו קוסם בעצמי. כשאתיישב על כיסא הקוסם, סוף סוף תיפול בחלקי ההזדמנות להסתכל מקרוב על האיש השחור הקטן. אוכל לחקות את הקוסם ולמחוא כפיים, לשיר שירים קודרים ומשונים וללחוש כישופים עלומים. האיש השחור הקטן ייעמד על רגליו, יתנודד מצד לצד, כאילו מישהו זימן אותו, וייצא במחול במעגל הגיר.
אבל כל זה לא קרה כמובן. האיש השחור הקטן ישב בשקט מופתי על קופסת הגפרורים של הקוסם.
קופסת הגפרורים שעליה ישב האיש השחור הקטן היתה בדיוק בגודל המתאים, כמו כיסא שנבנה במיוחד למידותיו. כשלא הרקיד אותו, היה הקוסם מניח את רגלו האחת של האיש הקטן על רגלו האחרת, ומושיב אותו על קופסת הגפרורים ברגליים משוכלות, בדיוק כמו הגדולים. לפעמים כשנשבה רוח, היה האיש השחור הקטן מתכופף, ונדמה שהוא שקוע בהרהורים. אילו מחשבות העסיקו את האיש השחור הקטן? האם ישנם עניינים שמטרידים אך ורק אנשים שחורים קטנים? האם יש בעולם, אי שם, בית ספר כלשהו שרק אנשים שחורים קטנים יכולים ללמוד בו? מה מלמדים שם? האם גם אנשים שחורים קטנים חייבים לשנן את לוח הכפל? האם בבית הספר של האנשים השחורים הקטנים יש שיעור מוסיקה (ואם לא, אז מאיפה הוא יודע לרקוד)? איך האיש השחור הקטן אמור לשחק מחניים כשהוא עשוי מנייר דקיק כל כך? בסתר ליבי דאגתי לאיש השחור הקטן, בדיוק כמו שאמא שלי דואגת לי.
אם השגחתי על הדוכן של הקוסם או ישבתי בדוכן הרפידות שלי מולו, לא התקתי את מבטי מהאיש השחור הקטן, שקוע כל כולי במחשבות הללו.
פעם אחת הלך שוב הקוסם לשירותים, לחרבן כנראה, כי הוא לא שב במשך שעה ארוכה. ישבתי על הכיסא משועמם להחריד, והאיש השחור הקטן ישב על קופסת הגפרורים ונראה משועמם מאוד גם הוא. מאחר שבאותו יום הייתי עייף נורא, ומזג האוויר היה קודר והולכי רגל מעטים בלבד חצו את הגשר, נפל עלי נמנום. לא נרדמתי ליותר מכמה דקות –אני מעריך – ואז העיר אותי הגשם. הסתכלתי למעלה וראיתי אותו מצליף בלי רחמים מהשמיים האפרוריים. רפידות הנעליים שלי לא עניינו אותי – היה עלי לפתוח את המטריה הגדולה של הקוסם ולנעוץ אותה בכַּן שלצד הדוכן שלו. אבל המטריה היתה פשוט גדולה מדי והיד שלי קטנה מדי, וכל ניסיונותיי עלו בתוהו. הגשם ניתך ארצה ועד מהרה נקווה נחל קטן על הגשר וזרם לעבר פתחי הניקוז. קרה המקרה שדווקא באותו יום האיש השחור הקטן לא ישב על קופסת הגפרורים, אלא נשען על דופן הגשר, על הקרקע. די מהר הוא נספג כולו במים. עד שהבחנתי בכך, הוא כבר היה מרוח על הקרקע כמו אשפה שהושלכה, ידיו ורגליו שמוטות בייאוש. לא היה אכפת לי להירטב, זרקתי מיד את המטריה הצידה וניגשתי להרים אותו. אבל הנייר נדבק לבטון של הגשר, וברגע שהתחלתי לקלף אותו, ידו של האיש השחור הקטן נקטעה. פרצתי בבכי, הדמעות זלגו בשצף קצף, צעקתי: "היד של האיש השחור הקטן נקטעה, האיש השחור הקטן מת, נקטעה לו היד!"
אה-פֵ'ן, הדודה שמכרה בגדי ילדים בדוכן הסמוך (אני קורא לה דודה, אבל היא היתה בסך הכול ילדה, כנראה תלמידה בחטיבת ביניים) מיהרה להציב קודם כל את המטריה בדוכן שלה ואז באה בריצה לעזור לי לפתוח את המטריה שלי. אחר כך היא הביטה אובדת עצות באיש השחור הקטן חסר האונים על הקרקע. המשכתי לבכות ולבכות, בכיתי כל כך הרבה עד שכמעט נתקפתי עווית, ואז ראיתי את הקוסם חוזר. שתי עיניו הפעורות לרווחה הביטו לכיוונים מנוגדים והוא החל לאסוף את חפציו.
"יורד גשם," הוא אמר. "אם לא תאסוף את הדברים שלך תיכף ומיד, הרפידות יירטבו לגמרי, ואמא שלך תראה לך מה זה." לא ידעתי אם הוא כועס, גמגמתי ולא הצלחתי להוציא משפט שלם מפי.
האיש השחור הקטן מת. הוא מת באשמתי. חור נפער בלבי, כאילו גם הוא עשוי מנייר.
למחרת, כשאמא האיצה בי ללכת ולהעמיד את הדוכן, היה לי מצב רוח איום ונורא. מצד אחד לא רציתי לשבת מול הקוסם, אבל מצד אחר רציתי בזה מאוד, כדי לשאול מה שלומו של האיש השחור הקטן. אולי רק ידו נקטעה והוא לא מת? איש שחור קטן וגידם, עדיין יכול לרקוד, עדיין יכול ללכת לבית הספר של האנשים השחורים הקטנים, לא?
באותו היום, כשהגעתי לפינה שלי על הגשר, קברתי את מבטי ברצפה ולא העזתי להרים את עיניי. כשהקוסם ראה אותי מתקרב, במקום לברך אותי לשלום – "קטנצ'יק, אכלת כמו שצריך?"– כמו תמיד, הוא פשוט ישב חרישית בכיסאו. הרגשתי חסר ערך, מכוניות חלפו הלוך ושוב תחת הגשר, האבק שריחף מעליו שקע על גופי, וכל העוברים והשבים נראו שמחים ממני.
לארוחת הצהרים קנה הקוסם קופסת כיסונים מטוגנים (הפעם לא הזמין אותי לאכול איתו), וכשגמר לאכול מחה את פיו ופתח את התיק המשרדי המרובע שלו. הוא שלף ממנו את הספר ופתח אותו, ובפנים היו תחובים פיסת נייר שחור וזוג מספריים. הקוסם נטל את הנייר והמספריים וניגש למלאכה. כהרף עין גזר מן הנייר איש שחור קטן. הצצתי בגניבה בתנועותיו של הקוסם, ולבי הלם כשעון שזה עתה נמתח.
הקוסם הניח את האיש השחור החדש על הארץ, ושוב צייר מעגל בגיר צהוב, מחא כפיים, והחל לפזם ולקרוא בקול רם. האיש השחור החדש פצח בריקוד, אותו הריקוד שרקד האיש השחור הישן לפניו, אולי קצת יותר מהודר. הפעם ידע גם להסתחרר. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר וצעקתי: "הוא לא מת, הוא לא מת!" אבל ברגע שיצאו המילים מפי, הייתה לי הרגשה שאולי בכל זאת אני טועה. יכול להיות שהאיש השחור הקטן הזה אינו אותו איש שחור קטן ששכב אתמול על הארץ ספוג במי הגשם, ושאת ידו קטעתי. יכול להיות שזהו איש שחור קטן חדש, שבא להחליף את האיש השחור הקטן והגידם שלפניו?
הקוסם הביט בי בעינו הימנית וחיוך כבוש התעגל בזווית פיו. עינו השמאלית הביטה לכיוון השני והוא סימן לי בידו לגשת אליו.
"האם אתה יכול לומר מה ההבדל בין האיש השחור הקטן הזה לאיש הקטן מאתמול?"
נדתי בראשי ואמרתי בהיסוס: "הם נראים בדיוק אותו הדבר, לא? האיש השחור הקטן לא מת, נכון?"
"גם אני לא יודע," ענה הקוסם, שכל אחת מעיניו פנתה לכיוון אחר, "אבל דע לך, קטנצ'יק, יש בעולם דברים שלעולם לא נדע. מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא לא הדבר היחיד שקיים."
"למה?" שאלתי.
הקוסם הרהר לרגע ואז השיב בקול צרוד: "כי לפעמים הדברים שאתה זוכר כל החיים הם לא הדברים שראית במו עיניך."
האמת היא שלא הבנתי בכלל למה הקוסם התכוון. אבל זו היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר אליי כך– כמו אל מבוגר, כמו אל מישהו שראוי להכרה.
כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאחי את מה שקרה עם האיש השחור הקטן ואת פרטי השיחה עם הקוסם, הוא התעצבן. לא הבנתי למה. הוא אמר שהוא יגיד לאמא שלא תרשה לי יותר ללכת למכור רפידות על הגשר, כי הקוסם עשוי לחטוף אותי.
באותו לילה הופיעה דמותו של האיש השחור הקטן בחלומי. הוא הוביל אותי ליער (לא שבאותם ימים ידעתי מהו יער, מעולם לא הרחקתי מעבר לפארק החדש), ושרנו שם שירים ביחד ושיחקנו במחבואים. עמוק בתוך היער הבחנתי בחלקה מוארת, והאיש השחור הקטן אמר לי שאסור לי ללכת לשם. שאלתי למה, והוא אמר שחשוך שם מדי. אמרתי שרואים בבירור שדווקא מואר שם, והוא ענה שיש מקומות מוארים רק למראית עין, אבל למעשה הם חשוכים.
הקוסם לא חטף אותי, ואחי הבכור לא סיפר לאמא על האיש השחור הקטן. הימים חלפו להם בזה אחר זה. ככל שקשריי עם הקוסם הלכו והתהדקו, פניתי אליו פעמים רבות ביחידות והתחננתי בפניו שיגלה לי את הסוד של האיש השחור הקטן, אבל ברגע שהזכרתי אותו, הוא מיד הרצין ואמר:
"קטנצ'יק, אני אומר לך, כל הקסמים שלי הם אחיזת עיניים. רק האיש השחור הקטן אמיתי. ומפני שהוא אמיתי אני לא יכול לגלות לך. מפני שהוא אמיתי אין פה שום סודות לגלות, הוא לא כמו קסמים אחרים."
לא האמנתי לו. הייתי בטוח שהקוסם לא אומר לי את האמת – הוא בוודאי מסתיר משהו. ראיתי את זה בעיניו – בדיוק כמו אמא שלי, שאומרת שהיא יודעת שאני משקר כשהיא מסתכלת לי בעיניים.
"אל תעבוד עליי," אמרתי. "אל תחשוב שאתה יכול לעבוד עליי רק בגלל שאני ילד."
פתיחת שנת הלימודים התקרבה מיום ליום, ואמא הכריזה שכשאשוב לספסל הלימודים לא אלך עוד למכור בדוכן. זה העציב אותי נורא, והתווכחתי איתה בלי סוף שתאפשר לי להמשיך ולעבוד בזמן הלימודים, גם אם רק בחופשות ובחגים. אבל היא לא הסכימה בשום אופן, וחשדתי באחי שהלך והלשין.
סיפרתי על זה לקוסם: "אם לא תלמד אותי את הקסם עכשיו, אחר כך יהיה מאוחר מדי. אני חוזר לבית הספר בקרוב," אמרתי בלב כבד. "אם לא תלמד אותי, אתה עוד תתחרט, אם תמות פתאום אף אחד לא יידע את הקסם של האיש השחור הקטן." אני לא יודע מתי נהייתי חלק לשון שכזה, כנראה באמת פיתחתי "חוש עסקי" כמו שאמא שלי קוראת לזה.
הקוסם רק צחק, עינו האחת השקיפה למרחקים והאחרת היישר לתוך לבי.
ערב אחד בשעה שמונה, כשקיפלתי את הדוכן, אסף הקוסם את האיש השחור הקטן ואת אביזרי הקוסמות וסימן לי לבוא אחריו. הלכתי בעקבותיו בלי היסוס, לבי הולם בקרבי. הוא התקדם היישר לפנים, חצה את הגשר והגיע לפינה הנידחת ביותר בשוק, שם ניצבה דלת. ידעתי שהדלת הזאת מובילה אל הגג, המקום שהמבוגרים אסרו עלינו לטפס אליו. בתנועה סיבובית פתח הקוסם את המנעול וסימן לי לעלות יחד איתו.
זו היתה הפעם הראשונה שעליתי לגג של השוק, והנוף שנשקף ממנו הקסים אותי.
באותם ימים טאיפיי לא נבנתה לגובה כמו היום, וקו הרקיע שלה היה נמוך בהרבה. בחגים יכולנו לראות מהגשר את הזיקוקין די-נור מעל נהר טאמסוי, ובמזג אוויר טוב היה אפשר לראות אפילו את הרי יאנג-מינג. טאיפיי באותם ימים עדיין דמתה לגיגית גדולה, שגם אם ניצבת במיקום לא גבוה במיוחד בתחתיתה, יכולת לראות את שוליה ואת כל מה שבתוכה. אבל באותו הרגע עמדתי עם הקוסם על הגג, מהעבר האחד שימנדינג ופנסיה הזוהרים, ומהעבר האחר הבניין המואר של משכן הנשיא. הקוסם הצביע הצידה, לאחת הפינות שתחת שלטי הניאון.
"שם אני גר," הוא אמר. "אבל ביום מן הימים אעזוב את המקום הזה." על הפינה שבה גר הקוסם הגן סוכך שבלט מחדר הגנרטורים של שלטי הניאון. לצד ערבוביה של שקיות ניילון ושק שינה מרופט הופתעתי לראות ערימות רבות של ספרים.
"לאן תלך מכאן?"
"לא יודע, לאן שייצא."
"גם אני רוצה להיות קוסם."
"אתה לא מתאים להיות קוסם. לקוסמים יש הרבה סודות, ואנשים עם הרבה סודות הם לא אנשים מאושרים."
"למה?"
"תשכח מזה, אתה לא תבין. חוץ מזה, קוסם לא יכול להישאר באותו מקום יותר מדי זמן. קטנצ'יק, תמיד רצית ללמוד את הקסם של האיש השחור הקטן, נכון?"
"נכון!" הנהנתי נואשות בראשי. האם ייתכן שהקוסם באמת מוכן ללמד אותי? לבי פרפר בעוצמה כה רבה עד שנדמה היה לי שהוא עומד להימלט.
"אי אפשר ללמוד אותו, כי האיש השחור הקטן אמיתי. הוא אמיתי, ולכן אין כאן מה ללמוד."
שוב אותם דיבורים.
"אז תן לי אותו, בסדר? אם זה קסם תלמד אותי, ואם הוא אמיתי אתה יכול פשוט לתת לי את האיש השחור הקטן. מה אתה אומר?"
"כשהייתי ילד, חשבתי שאם לוכדים פרפר ומשבצים אותו באוסף אפשר להיות בעלים של פרפר. לקח לי הרבה זמן להבין שפרפרים באוסף הם לא פרפרים. רק כשהבנתי את זה בבירור, יכולתי לעשות קסמים אמיתיים כמו הקסם של האיש השחור הקטן, כי יכולתי לקחת משהו שהתקיים בדמיון שלי, ולהפוך אותו למשהו שכולם יכולים לראות לנגד עיניהם. אני בסך הכול השפעתי על העולם כפי שאתם רואים אותו, בדיוק כמו מי שמצלם סרטים."
הסטתי את ראשי הצידה. שלט הניאון הענק שעליו התנוססה פרסומת למשקה סרספרילה השמיע זמזום צורם. לא הבנתי את מה שאמר הקוסם, עיניו נצצו בכחול לאור הבזקי הניאון הכחולים, ובירוק לאור הירוקים. דבריו הדהדו במוחי, ומה שכינה "קסם אמיתי" הותיר אותי מבולבל לגמרי.
"אז איך אפשר לעשות את זה? זאת אומרת, איך אני יכול למשל להרקיד את האיש השחור הקטן?"
"קטנצ'יק, אני לא יכול לספר לך איך אתה יכול. אבל אתה ואני קורצנו מאותו החומר. אני אתן לך משהו במתנה, ואתה תוכל להשתמש בו כראות עיניך."
הוא סיים את דבריו, והושיט את יד ימין כאילו הוא עומד להציג דבר מה. הוא החזיק אותה כך חצי דקה בערך. בעל כורחי הבטתי בכל היבלות, בכל הקווים והתלמים המסובכים והמסתעפים שכיסו לו את כף היד. אט אט עיקל הקוסם שתי אצבעות ואגודל והחדיר אותן לעינו השמאלית. עיני שלי כאבו נוכח המראה. ארובת עינו של הקוסם נראתה רכה להפליא, אצבעותיו נשלחו במהירות פנימה– ובסיבוב קל הוא שלף את עינו השמאלית והניח אותה בכף ידו הימנית. גלגל העין לא דימם ולא נקרע – כמוהו ככוכב מושלם וצחור שנברא זה עתה.
