כמה פיזיקאיים צעירים מנהלים שיחת חולין מבודחת על מעבר של חום בין גופים. בחלל מוגן ומחומם היטב הם יכולים להרשות לעצמם לעקוץ זה את זה בשנינויות אינטלקטואליות ולהשתעשע בהגדרות פיזיקליות לאהבה. אלא שאז אחד מהם יוצא אל הקור. הקור האמיתי, קור המוות, שסופג אל תוכו כל שביב חום, כל ניצוץ של תקווה, ולפתע, הפטפוט האינטלקטואלי המוגן, השבע והיהיר נראה רחוק, קלוש, לא מתקבל על הדעת. הסיפור נקרא “קור”, ודומה שהסופר היפני הגדול מנסה לומר דבר מה על מושג שהנפש האנושית מתקשה, ואולי אינה יכולה לתפוס כלל את ממשותו בחדריה הנוחים והמחוממים – הקור הוא האין, המוות שהדמיון המוגבל אינו יכול ללכת עד אליו. אקוטגאווה מבקש להזכיר שהקור ישנו, גם כשחם לנו. ואף על פי כן, הסיפור היפה הזה מסתיים בנימה פיוטית וברגישות זהירה: חום החיים אכן חורג מהעולם האמפירי הניתן למדידה מדעית, הוא קרן האור ההססנית שמפציעה בסוף הסיפור, התקווה ששורדת גם בשממה הקפואה.
הקור
למה לקרוא את הסיפור הזה
תרגום: אירית ויינברג
השלג פסק בשעות הבוקר. הוֹריקאוָה יָאסוּקיצ’י ישב בחדר המורים של המחלקה לפיזיקה והביט באש שבערה באח. היה נדמה שהאש נושמת. להבותיה הצהובות התרוממו בעצלתיים ושקעו שוב לתוך הגחלים הכהים. זו היתה עדות למלחמתה המתמשכת של האש בקור שמילא את החדר. יאסוקיצ’י דמיין בעיני רוחו את הקור הקוסמי מחוץ לכדור הארץ, והתמלא במעין תחושת הזדהות כלפי הגחלים המאדימים.
“הוֹריקאווה!”
יאסוקיצ’י הרים את מבטו אל מיאמוֹטוֹ, הפיזיקאי שעמד מול האח. מיאמוטו, שהרכיב משקפיים לקוצר ראיה, עמד וחייך בנעימות מתחת לשפמו הדליל, ידיו בכיסי מכנסיו.
“הוריקאווה, ידעת שגם אישה היא גוף פיזיקלי?”
“זה שאישה היא בעל חיים, אני יודע”.
“לא בעל חיים. גוף פיזיקלי, אני אומר לך! גם אני גיליתי את העובדה הזאת רק לאחרונה, ובעמל רב”.
“הוריקאווה, אל תקשיב ברצינות למה שמיאמוטו אומר”.
את הדברים האלה אמר הָסֶגָאווה, שהיה גם הוא מרצה לפיזיקה. יאסוקיצ’י נפנה אליו. הסגאווה ישב בשולחן מאחורי יאסוקיצ’י ודפדף במחברות בחינה. על פניו, בעלות מצח גבוה ומקריח, היה נסוך חיוך דק של מבוכה.
“מוזר מאוד! חשבתי שהתגלית שלי דווקא תשמח אותך, הסגאווה. הוריקאווה, אתה מכיר את העיקרון של מעבר חום, נכון?”
“מעבר חום? משהו שקשור בחום של חשמל?”
“אתם, אנשי העט, חסרי תקנה”.
מיאמוטו הכניס יעה מלא פחמים לתוך האח, והלהבות השתקפו בדלתו הפתוחה.
“כששני גופים בעלי טמפרטורה שונה באים במגע, החום עובר מהגוף החם יותר אל הגוף הקר יותר, והמעבר ממשיך עד שהחום של שני הגופים משתווה,” התחיל להסביר מיאמוטו.
“אבל זה ברור מאליו, לא?”
“זה נקרא עקרון מעבר חום. ובכן, נניח שאישה היא גוף פיזיקלי, כן? אם אישה היא גוף פיזיקלי, ברור מאליו שגם גבר הוא גוף פיזיקלי. ולפיכך, במקרה הזה, אהבה היא שוות ערך לחום. כשגבר ואישה באים במגע, אהבה, כמו החום, תעבור מהגבר הנלהב יותר אל האישה הנלהבת פחות עד שמידת האהבה שלהם תשתווה. זה בוודאי מה שקרה גם במקרה שלך, הסגאווה…”
“יופי, התחלנו!”, אמר הסווגאה, אך קולו התמלא דווקא צחוק של אושר, כאילו דגדגו אותו.
“נגיד ש- S הוא המרחק שעוברת כמות החום E בתוך זמן T, כן? H היא טמפרטורה, X הוא המרחק ממקור החום, K הוא מקדם מוליכות החום התלוי בחומר. אם כך, נבחן את המקרה של הסגאווה”.
מיאמוטו ניגש אל לוח קטן והתחיל לכתוב עליו משהו שנראה כמו נוסחה, אך לפתע הסתובב והשליך את פיסת הגיר בייאוש.
“מה הטעם להתגאות בתגלית שהגעתי אליה בעמל כה רב, מול הדיוט כמו הוריקאווה! בכל אופן, נראה שההתלהבות של הארוסה של הסגאווה התפתחה בהתאם לנוסחה”.
“אם באמת היתה נוסחה כזאת, היה הרבה יותר קל לחיות בעולם הזה”, אמר יאסוקיצ’י.
הוא מתח את רגליו והביט בהיסח הדעת על הנוף המושלג מחוץ לחלון. חדר הסגל של המחלקה לפיזיקה היה ממוקם בחדר פינתי בקומה השנייה והשקיף אל מגרש הספורט ומתקני ההתעמלות, אל שדרת האורנים שמעבר למגרש, ואל בנייני הלבנים האדומות שמעבר לשדרה. וגם אל הים. במרווחים שבין הבניינים אפשר היה לראות כיצד מתמרים הגלים הכהים.
“ואם כבר מדברים, גם מצב הסופרים בכי רע. איך הולך עם הספר האחרון שלך?” שאל מיאמוטו.
“ללא שינוי. לא נמכר בכלל. נראה שלא נוצר מעבר חום בין הסופר לקהל. אגב, הסגאווה, מה קורה עם החתונה שלך? עדיין כלום?”
“לא. יש רק עוד חודש, אבל בגלל כל ההתרוצצויות אני לא מצליח ללמוד. אני לגמרי מותש”.
“עד כדי כך אתה חסר סבלנות, שאתה לא מצליח ללמוד, אה?”
“מה אני אעשה, מיאמוטו? קודם כל, אני צריך למצוא לנו בית, ואני לגמרי מותש מזה שאין בתים להשכרה. בסוף השבוע שעבר כיתתי רגליים כמעט בכל העיר, אבל גם כשהיה נדמה לי שמצאתי משהו, אמרו לי שכבר סגרו עם אנשים אחרים”.
“מה עם האזור שלי? אם לא אכפת לך לנסוע כל בוקר ללימודים ברכבת”.
“האזור שלך קצת רחוק מדי. שמעתי שמשכירים שם, וגם האישה מעדיפה את האזור, אבל… היי, הוריקאווה! לא נשרפות לך הנעליים?”
הנעליים של יאסוקיצ’י כנראה נגעו באח, וכעת עלה מהן עשן . וריח של עור שרוף.
“נראה שגם כאן התרחש מעבר חום!” מיאמוטו ניגב את משקפיו, עיניו קצרות הרואי הביטו ביאסוקיצ’י בחוסר ביטחון, והוא חייך חיוך רחב.
***
חלפו ארבעה או חמישה ימים. הבוקר היה מעונן וצונן, ויאסוקיצ’י מיהר לתפוס רכבת בפרבריה של עיר קיט. מימין הדרך השתרעו שדות חיטה ומשמאלה מסילת רכבת. השדות היו שוממים מאדם ומלאים ברחשים עמומים. היה נדמה שמישהו מתהלך בין שיבולי החיטה, אך למעשה היו אלה רק נטיפי קרח שנשברו בתוך האדמה החרושה.
הרכבת של שמונה לכיוון טוקיו השמיעה צפירה ארוכה וחלפה בלי להאיץ על פני המסילה. הרכבת לכיוון ההפוך, שאותה רצה יאסוקיצ’י לתפוס, היתה אמורה להגיע רק עוד כחצי שעה. הוא הוציא את השעון והביט בו, אך משום מה הוא הראה כמעט שמונה ורבע. יאסוקיצ’י האשים את השעון שלו בחוסר ההתאמה של הזמנים, וחשב לעצמו, כמובן, שהיום לא יאחר. השדות שלאורך הדרך התחלפו בהדרגה בגדר חיה. יאסוקיצ’י הוציא חפיסת “אסהי”, הצית סיגריה, והמשיך לצעוד בנינוחות.
הדרך המכוסה באפר פחם הובילה במעלה גבעה אל מפגש של מסילת רכבת. יאסוקיצ’י התקדם, רגוע ושליו, אך משהגיע לראש הגבעה ראה התקהלות של אנשים משני צדי מפגש המסילה. “מישהו נדרס,” מיד חשב לעצמו. למזלו זיהה את העוזר הצעיר של הקצב, שבדיוק עצר את אופניו ליד הגדר. יאסוקיצ’י, הסיגריה עדיין בידו, טפח על כתפו של הצעיר.
“היי, מה קרה פה?”
“נדרס, הרכבת שעברה עכשיו דרסה אותו,” השיב הצעיר, שהסתבך בלשונו מרוב מהירות. פניו, שהיו נתונים בין מחממי אוזניים מפרוות ארנבת, זהרו מהתרגשות משונה.
“דרסה את מי?”
“השומר של המסילה. הוא ניסה להציל תלמידת בית ספר שעמדה להידרס. אתה מכיר את חנות הספרים של נָגָאִי בהָאצ’ימָאן-מָאֶה? אז זאת הבת שלהם, היא כמעט נדרסה”.
“אבל הילדה ניצלה?”
“אהה, הנה היא בוכה שם, אומרים”.
ב”שם” התכוון הצעיר לקהל שהתגודד מעבר למפגש המסילה. ובאמת, יאסוקיצ’י ראה שם שוטר שדיבר עם ילדה, וגבר נוסף, כנראה סגן מפקד התחנה, שמדי פעם אמר דבר מה.
שומר המסילה… ליד ביתן שומר המסילה ראה יאסוקיצ’י גופה מכוסה במחצלת קש. המראה עורר בו גועל וסקרנות בו בזמן. גם מרחוק אפשר היה לראות זוג נעליים מבצבץ מתחת למחצלת.
“האנשים האלה הביאו את הגופה”.
מתחת לתמרור איתות ישבו כמה פועלי רכבת סביב מדורה קטנה.
הלהבה הצהובה של המדורה לא האירה ולא העלתה עשן. עד כדי כך היה קר. אחד הפועלים, לבוש במכנסיים קצרים, חימם על אש המדורה את אחוריו.
יאסוקיצ’י התחיל לחצות את מפגש המסילה. בשל קרבתה של תחנת הרכבת היה עליו לחצות מספר מסילות. יאסוקיצ’י תהה על איזו מהן נדרס השומר, אך עד מהרה זכה לתשובה. הדם שנותר על אחת המסילות חשף את האסון שהתרחש כאן לפני זמן קצר. הוא הסיט את מבטו אל עברו האחר של מפגש המסילה מתוך דחף פנימי כמעט, אך ללא הועיל. בן רגע מראה הנוזל האדום הצמיגי על פני הברזל הקר והנוצץ נצרב בלבו בחדות. ואם לא די בכך, מהדם שעל המסילה עלו גם אדים קלים…
יאסוקיצ’י לא הצליח להירגע וכעשר דקות הסתובב אנה ואנה על רציף תחנת הרכבת. ראשו היה מלא במראה המבחיל שזה עתה ראה. בבהירות רבה במיוחד ניצבו לנגד עיניו האדים העולים מהדם. לפתע נזכר בעקרון של מעבר חום, שעלה לאחרונה בשיחה. חום החיים השוכן בתוך הדם, לפי העקרון שהסביר מיאמוטו, עובר בדיוק מושלם וללא רחם אל המסילה. אין זה משנה של מי החיים האלה, בין אם זה השומר שהקריב את עצמו במסגרת עבודתו, בין אם זה פושע מסוכן, החום ממשיך לעבור ללא רחם, בדיוק באותו אופן. יאסוקיצ’י הבין כמובן שהמחשבות האלה חסרות כל היגיון. גם בן מסור יטבע אם ייפול למים, וגם אישה נאמנה תישרף באש. הוא ניסה להסביר זאת לעצמו שוב ושוב, אך האמת שראה מול עיניו הותירה בו רושם קשה, שלא היה בו מקום רב להיגיון.
ואולם, ללא כל קשר לרגשותיו של יאסוקיצ’י, פניהם של האנשים על הרציף נראו מאושרים. זה הרגיז אותו. במיוחד קבוצה של קציני חייל הים, שדיברו בקולי קולות, וגרמו לו תחושה פיזית של חוסר נחת. הוא הצית סיגריה נוספת והלך אל קצה הרציף. מכאן, במרחק של כמאתיים-שלוש מאות מטרים, אפשר היה לראות את מפגש המסילה. הקהל שהתגודד משני צדי המפגש כבר התפזר. רק מתחת לתמרור האיתות התנועעה הלהבה הצהובה של מדורת פועלי הרכבת.
המדורה המרוחקת עוררה בלבו של יאסוקיצ’י מעין תחושת הזדהות. אך המראה של מפגש המסילה עורר בו חוסר שקט. הוא הפנה אליו את גבו, ושב אל קהל המחכים ברציף. אך בטרם הספיק לצעוד עשרה צעדים, שם לב לכפפת העור האדומה שלו על הרצפה. כנראה נפלה כשהסיר אותה מיד ימין כדי להצית סיגריה. יאסוקיצ’י פנה ללכת. הכפפה שכבה על קצה הרציף, כף היד פנתה כלפי מעלה. ליאסוקיצ’י היה נדמה שהיא מנסה לעצור בעדו בלא אומר.
תחת שמים קרים וקודרים חש יאסוקיצ’י את נשמתה של הכפפה שנזנחה לבדה, והרגיש באותו רגע שקרן דקיקה של אור שמש תחדור ותאיר בחמימות גם את העולם הצונן הזה.
(אפריל, 1924)
