רחוב הרברט סמואל בתל אביב. יום שישי חמש אחר הצהריים. עצרתי בשוליים. אין לי לאן למהר.

עלים התערבלו. עננים רדפו. גלים גבוהים הגיעו לאספלט. הגשם לא פסק.

הסתכלתי על הים. חשבתי, הרחוב ריק, אף אחד לא ממהר עכשיו לשום מקום. כולם בבתים מחוממים, במטבחים רוחשים, ואני לבד. הוצאתי את הטלפון וצילמתי מתוך המכונית עץ דקל מכופף. דפדפתי באלבום התמונות שבמכשיר. חברים, משפחה, תמונה סרוקה של אמי בצעירותה, שפתיה צבועות באדום. תמיד אני חסרה בתמונות. פתאום ראיתי אישה. היא עלתה מהחוף. התקרבה. עטופה במעיל אך רטובה כולה. פתחה את דלת המכונית ואמרה "את חייבת לקחת אותי מכאן". לא בבהלה אמרה. בהחלטיות גם פשטה את המעיל ונכנסה. מים טפטפו על כתפיה שהיו חשופות. שאלתי אותה מאיפה היא באה, לאן היא צריכה להגיע, מה היא עושה בחוץ בגשם הזה. היא לא ענתה. רק צחקה.

כשעמדנו ברמזור הבחנתי שיש לה משהו על הגב, בין השכמות. התקרבתי, ניסיתי לראות מקרוב. תולעים. תולעים בקוטר של שבעה מילימטרים. הן התארכו ונעו לכיוון שלי וראיתי שיש להן בקצה שפתיים קטנות אדומות, שנפתחות ונסגרות כמו מפריחות באוויר נשיקות. או שאולי כך היא נושמת. הרמזור התחלף לירוק. "אז לאן לקחת אותך?" שאלתי. "אני ארד בדרך" אמרה. "בדרך" חזרתי אחריה "בדרך לאן?" תולעת אחת התארכה, הגיעה עד אלי וליחכה את עורפי. הרגשתי צריבה. "בדרך לאן?" שאלתי שוב כשאני מנסה לסלק אותה מעלי. העברתי את ידי במקום הצריבה והרגשתי גבשושית קטנה ולחה. התולעים הפסיקו להתפתל, התיישרו והתחדדו, השפתיים שבקצותיהן נקפצו לנקודה קטנה ואדומה. היא נראתה כעוסה. רציתי לעצור ולסלק אותה מהמכונית שלי. אבל עור הפנים שלה התמצק ועיניה התרחבו. זו אישה קיפודית חשבתי לעצמי, עלי להיזהר. "תעצרי" היא אמרה לי כשהגענו לשעון של יפו, "אני צריכה בגדים יבשים" אמרה "בואי איתי" ציוותה עלי. המראה הקיפודי שלה לא איפשר לי לבחור. צעדנו ברחוב. מסביבנו היו רק נשים. קיוויתי לראות פנים מוכרות. שמתי לב שלכולן קוצים על הגב כמו שלה. אולי כך הן היו תמיד. מיששתי את גבי החלק.

נכנסנו לחנות. המוכרת והלקוחות היו כולן קיפודיות. האישה מן הים הובילה אותי לחדר ההלבשה. הסתובבתי לצאת, ניסיתי להתנגד. היא חסמה את דרכי, שלחה יד אל עורפי, התעכבה במקום הצריבה ואמרה "תהיי כמו כולם" וחייכה.

בחדר ההלבשה דלת נפתחה. באולם רטוב וחם השכיבו אותי על שולחן גדול משיש. שתי נשים פשטו ממני את בגדי העליונים. "זה לא יכאב" אמרה לי האישה מהים, "רק קצת".

"שישים ושבע" היא לחשה, שישים ושבע תולעים נתפרו לי בגב. כאב.

כשאני רצינית או כועסת הן הופכות לקוצים.

אני אוהבת אותן.

אני מחליקה עליהן יד, מחדדת את הכעסים ודוקרת את קצות אצבעותַי עד זוב דם.