אנשים, אלה שהכירו אותנו ואלה שחשבו כך, היו אומרים: ״למרות שהם גרושים, הם ממש מסתדרים טוב." ראו אותנו יוצאים יחד לקפה, לסרטים, לקונצרטים. אולי מפני שידענו למה התגרשנו, ואולי מפני שלא. עכשיו אמרתי לבעלי הראשון: "תשמע, ביום שישי הקרוב אני מתחתנת בחדרה, ואחר כך אנחנו נוסעים לירח דבש בחו"ל." ה"אנחנו" רעם באוזניי, אבל לא נראה לי שזה צרם לו במיוחד. "אני בא," הוא קבע בעליזות. ואני עניתי: "בטח, מי יוזמן אם לא אתה, הידיד הכי טוב שלי. היחיד שמכיר אותי."

תהיתי לרגע אם באמת ניתן להכיר מישהו, אפילו אם היית נשואה לו חמש שנים. ואומנם, הצלחתי לזהות את פניו בקהל, כשהסתובבתי מידַמֵית לפרפר בשמלת הכנפות הלבנה שלי. "תכיר," אמרתי לאיש התמיר, היפה, בעלי החדש. והם לחצו ידיים. הבעל הישן אמר: "אני מכיר אותה, שים לב שתצליחו הפעם יותר מאשר אנחנו." שמעתי בקולו איזה צליל שהיה לי לא נוח, אבל מייד פרחתי משם הלאה, מעופפת בין האורחים.

כשהתחילה המוזיקה, הרגשתי קלה כל כך עד שהנעליים החדשות לא לחצו לי עוד. שמעתי את הרחש שעבר בקהל המשתתפים, "שניהם כל כך יפים, כל כך מתאימים", והרגשתי כאילו אין בעולם יותר קצה. בתוך הערפל הזה שמעתי את קולו של הראשון, "רוצה לרקוד?" הידיים שאחזו בגופי היו מוכרות לי מאוד — האצבעות הקצרות, החוזק הממוּתַן. התעלמתי מזה ופלטתי: "מייד בשבוע הבא אנחנו נוסעים." וכששאל לאן, לא יכולתי שלא לומר לו: "בבוקר, לפריז." הרגשתי מעט לא נוח על שאמרתי זאת, אף כי, חשבתי, הרי אין בזה משום סוד.

"תראי מי פה," אמר בעלי החדש, ולא התפלאתי כשראיתי את הישן בנמל התעופה, עומד שם בקצה התור עם התרמיל על הגב. גם לא כשהתברר לי שהוא מתגורר במלון שלנו, חדר לידנו. כשפגשתי בו במסדרון, לבושה בבגד הים החדש בדרכי עם בעלי לבריכה, קרא בקול: "באתי לשמור שהפעם תתחתני כהלכה." הסתכלתי על בעלי העכשווי, האם הוא שמע? קשה היה להשוות ביניהם. לא משום שהיו שונים במיוחד, אלא משום שכל בני האדם שונים זה מזה, וזה הרי הסיכוי שלנו. הסיכוי החדש בא ממרומי הגולן. הוא היה אחראי שם על סוסי הבר, תפקידו היה לביית אותם. אולי בגלל זה הופעתו הייתה שונה כל כך מזו של כל יתר אורחי המלון. ובאשר לראשון, לא יכולתי לשפוט, כבר הייתי רגילה לו. כך עברו להם חמשת הימים הראשונים, אף כי כשהתעוררתי בלילה, לרגע לא ידעתי לצד מי אני ישנה.

נראה שבעלי החדש מבחין טוב יותר בסוסי בר מאשר ברגעים רגישים. כשהצטרפנו לשולחן של הראשון, על פי המלצתו של השני, התברר שהם היו יחד בטירונות ואחר כך בקורס קצינים ואחר כך במרומי הגולן. איזו מין ארץ זאת, חשבתי, דומָה לחדר ילדים ענקי, שכולם מתחנכים בו לצד כולם. ובכל זאת חשבתי שאני מאושרת, אם כוונתי לחליפת הצלילה הבלתי נראית שעטפה אותי עד לאותו רגע שבו כבה החשמל. על ספסל בגינה, בחשכה הגמורה, שמעתי את קול בעלי הראשון עולה מן הלובי: "מותק, אל תיבהלי, זה קורה לפעמים שיש חושך. בסוף יידלק האור."

מה הוא אמר לי? שאלתי את עצמי במבוכה, למה המשפט הזה נשמע לי שלא במקומו? בעצם הוא יכול היה להגיד את זה לכל הנוכחים פה אפילו בתור דובר חברת החשמל. כמוהו בעלי השני, שאמר: "אל תפחדי, זו תקלה זמנית," ולא ידעתי אם הוא מתייחס לנישואיי הראשונים או לחדשים. עוד לפני שנדלק האור הבנתי משהו. זה היה קשור בתחושה ששום ממד חדש לא נגלה לי ביחסים האלה, לא כלפי עצמי ולא כלפי הצירוף שלהם. מעין סוד שהאהבה עשויה לגעת בו ולהפוך מפה בנאלית למשהו שצופן בתוכו את תגלית היותי מחדש.

לנגד עיניי חזר העולם לרגילותו. לא עוד השמים המכוכבים, שנצצו בזמן החשכה הכפויה, ולא הירח, שנתלה כפנס ענק מעל הבריכה. מבעד לחלון ראיתי את שני הבעלים שלי יושבים ומשחקים באחד ממשחקי הלוח שהיו שם. בכיתי. לא יודעת למה בעצם. ואז שמעתי מישהו נושם־נושף לידי. זה היה כלב סֶטֶר אירי שהסתובב בין שבילי הגן, כנראה ברח מאחד האורחים או ננטש על ידי מי. המשכתי לבכות, מחבקת אותו לחיקי, חשה את נשימותיו החמות, את מגע לשונו המחוספסת על ידי. מעניין מה הוא אומר לו, הישן לחדש, או ההפך. האם הוא מזהיר אותו או להפך? הירח נעלם מעבר לבניינים, הכוכבים כהו מפני אור החשמל. האם בי חסֵר כוח השינוי, וכמו המלך מידאס כל דבר שאני נוגעת בו הופך לעצמי? רציתי שיקרה לי משהו שיסיר את הלוט מעל הצפוי ויעיר אותי מן התרדמה של כאילו חיים. האם זה כישרון או מאמץ? או אולי זהו גורלו של אדם — ללכת במנהרה הזאת לבדו ולפגוש את החיים בעצמו, ושלא כמו אורידיקה שנכזבה עד מוות, לא לחכות שאיזה אורפיאוס ינשוף בעורפי ויוציא אותי משם.