המוסיקאי סמיצ׳קוב היה בדרכו אל מעון הקיץ של הנסיך ביבולוב. אמורים היו לערוך שם אירוסים וערב עם מוסיקה וריקודים. על גבו נשא קונטרבס ענק, כשהוא מצוי בנרתיק של עור. סמיצ׳קוב הלך לאורכו של נהר, שמימיו הקרירים זרמו, אם לא ברו הדר, אך באורח פיוטי למדי.

״אולי ארחץ?״ אמר בלבו.

ומבלי חשוב הרבה פשט את בגדיו וטבל בזרמים הקרירים. היה ערב נהדר. נשמתו הפיוטית של סמיצ׳קוב אמרה להשתלב ממש עם ההרמוניה ששררה סביבו. ואיזה רגש מתוק התעורר בלבו, כשלאחר שהתרחק בשחייה כמאה צעדים מהחוף, הבחין בעלמה יפה, היושבת על החוף התלול ודגה בחכה! הוא עצר ממש את נשימתו וקפא תחתיו, כשגל רגשות שונים היציף אותו: זיכרונות מימי ילדות, געגועים על העבר, האהבה שהתעוררה…

אלוהים אדירים, והרי סבור היה, שאינו מסוגל כבר לאהוב, וכי לאחר שאבדה לו אמונתו באנושות (אשתו עזבה אותו לאנחות ונמלטה עם ידידו, מנגן הפגוט, סובאקין), כבשה הריקנות את לבו והוא היה למיזנטרופ.

״חיים מה הם?״ – לא אחת היה שואל את עצמו – ״לשם מה חיים אנו? הרי החיים אינם אלא אגדה, חלום… מעשה כישופים…״

ברם, בעומדו לפני היפהפיה הישנה (ולא קשה היה להבחין שהיא ישנה) הרגיש בלבו, בניגוד לרצונו, משהו בדומה לאהבה. עמד בפניה ממושכות, כשהוא אוכל אותה ממש בעיניו…

״אבל די…״ – חשב ונאנח אנחה עמוקה. – ״שלום לך, חלום נפלא! הגיע הזמן ללכת לנשף אצל הוד מעלתו…״

חזר והיביט איפוא על היפהפיה וכבר עמד לחזור בשחיה, כשרעיון חדש עלה במוחו.

״צריך להשאיר לה איזו מזכרת ממני״ – הירהר – ״לקשור משהו לחכתה, ותהא זו הפתעה מ־״אלמוני״.

 בשקט קרב סמיצ׳קוב לחוף, קטף זר גדול של פרחי שדה ופרחי מים, קשר אותו בגבעולו של מלוח וחיברו לחכה. הזר שקע ומשך אחריו את המצוף היפה.

שורת ההיגיון, חוקי הטבע ומעמדו החברתי של גיבורי מחייבים לסיים את הרומן בנקודה זו, אבל – אבוי – גורלו של המחבר הינו חסר רחמים, ומסיבות שאינן תלויות בו לא נסתיים הרומן עם זר הפרחים, וזאת בניגוד לשכל הישר ולמצבם הטבעי של הדברים. והיה על הדלפון המוסיקאי הבלתי ידוע למלא תפקיד חשוב בחייה של היפהפיה האצילה והעשירה. משקרב לחוף הוכה סמיצ׳קוב בהלם: הוא לא מצא את בגדיו. גנבו אותם… עוד הוא נהנה ממראה היפהפיה, ובני בליעל אלמונים סחבו את הכול, בהשאירם את הקונטרבס ואת הצילינדר בלבד.

״לכל הרוחות!״ – קרא סמיצ׳קוב – ״הו, בני אדם! מפלצות! אין העדר הבגדים כשלעצמו מקומם אותי, הרי המלבושים דבר של מה בכך הם, אלא שמרגיזה אותי המחשבה, שיהיה עלי ללכת עירום ולהפר בדרך זו את כללי המוסר הציבורי.״

ישב איפוא סמיצ׳קוב על הקונטרבס, כשהוא מחטט במוחו אחר מוצא ממצבו הנורא.

״כלום אוכל ללכת עירום אל הנסיך ביבולוב״ – הירהר – ״תהיינה בוודאי נוכחות שם גבירות! ולמרבה הצער גנבו ממני הגנבים ביחד עם מכנסי גם את הקניפול שמצוי היה בהם!״

הוא הירהר זמן רב והתייסר עד כדי שחש כאבים ברקותיו.

״בה״ – נזכר הוא לבסוף – ״לא הרחק מהחוף, בין השיחים, קיים גישרון… עד שיחשיך אוכל לשהות תחתיו, ואילו בערב, באפילה, אפלס לי דרך עד לבית הראשון…״

וכשהמחשבה הזאת מנקרת בראשו, חבש סמיצ׳קוב את הצילינדר, נטל על שכמו את הקונטרבס ושרך את רגליו אל השיחים.

עירום ועם כלי הנגינה על גבו דומה היה אותה שעה לאיזה חצי אליל עתיק, אגדתי.

וכעת, קוראי, עוד גיבורי יושב לו מתחת לגישרון ומתייסר, נעזוב אותו לרגע קט ונחזור אצל העלמה שדגה בחכה. ואכן: מה אירע לה? משהתעוררה היפהפיה ולא ראתה את המצוף על פני המים, מיהרה למשוך אליה את החוט. החוט אומנם נמתח, אולם המצוף והקרס לא עלו על פני המים. נראה, שזר הפרחים של סמיצ׳קוב נרטב במים, התנפח ונעשה כבד.

״או שנלכד דג גדול״ – סברה העלמה – ״או שהקרס נתפס.״

לאחר שמשכה עוד קצת בחוט החליטה, שהקרס נתפס.

״חבל״ – חשבה – ״בערב אוכלים הדגים כל כך טוב. ובכן, מה עלי לעשות?״ ומבלי הרבות חשוב זרקה מעליה העלמה האקסצנטרית את מלבושיה הקלים וטבלה את גופה הנהדר בזרמי המים עד לכתפיה הזוהרות כשיש. לא בנקל עלה בידה לנתק את הקרס מהזר בו הסתבך החוט, אולם הסבלנות והעמל ידם היתה על העליונה, ולאחר כרבע שעה יצאה היפהפיה מן המים, כשהקרס בידה. אך מר היה גורלה שציפה לה. בני הבליעל, שגנבו את בגדיו של סמיצ׳קוב, גזלו גם את שמלתה, בהשאירם במקום רק את הצנצנת מלאת התולעים.

״מה אעשה כעת?״ – פרצה בבכי – ״כלום אוכל ללכת במצב זה? לא, לעולם לא! מוטב למות! אחכה עד שיחשיך. או־אז אגיע בחושך עד לדודתי אגאפיה ואשגר אותה הביתה להביא לי שמלה… ואילו עד אז אלך ואסתתר מתחת לגישרון.״

גיבורתי רצה איפוא אל הגישרון, כשהיא בוחרת את הקנים הגבוהים יותר ומשתופפת. כשעמדה להשתחל מתחת לגישרון ראתה שם לפתע איש עירום, בעל רעמה מוסיקלית וחזה מכוסה שיער. היא השמיעה קול צעקה והתעלפה בו במקום.

נפחד גם סמיצ׳קוב. תחילה חשב את העלמה לבתולת ים.

״כלום אין זה אלא סירונית שבאה כדי לפתותני?״ – סבר.

וסברה זו אף החניפה לו באשר מאז ומתמיד החשיב יתר על המידה את מראהו החיצוני. ״ואם אין היא סירונית אלא בשר ודם, כיצד להסביר את הופעתה המוזרה? למה היא כאן, מתחת לגשר? מה אירע לה?״.

עוד הוא מנסה לפתור את השאלות, והיפהפיה חזרה אליה הכרתה.

״אל תהרוג אותי״ – לחשה – ״אני הנסיכה ביבולוב. מתחננת אני לפניך! יתנו לך הרבה כסף! זה עכשיו עסקתי בניתוק הקרס, וגנבים גנבו את שמלתי החדשה, את הנעליים, את הכול!״

״גבירתי״ – אמר סמיצ׳קוב בקול תחנונים – ״גם ממני גנבו את בגדי, ולא זו בלבד, אלא ביחד עם המכנסים סחבו את הקניפול שמצוי היה בהם.״

וזאת לדעת: בדרך כלל אין המנגנים על קונטרבס מצטיינים בתפיסה מהירה, אולם סמיצ׳קוב היווה מיקרה יוצא דופן הראוי לשבח.

״גבירתי!״ – אמר לאחר שתיקה קצרה יחסית – ״מראי מביך אותך, אולם עליך להסכים עימי, שלא אוכל לצאת מכאן, וזאת בשל אותם טעמים המונעים ממך לעשות כן. הנה כי כן, מצאתי עצה ותחבולה: שמא תסכימי לשכב… בנרתיק הקונטרבס שלי והתכסי במכסה? דבר זה יסתירני מעינייך…״

ולאחר שאמר מה שאמר הוציא סמיצ׳קוב את הקונטרבס מנרתיקו. רגע היסס אומנם, בסוברו שמא בהציעו את הנרתיק מחלל הוא את האמנות הקדושה. ברם היסוסיו לא ארכו זמן רב. היפהפיה שכבה בנרתיק והתכרבלה בו, ואילו הוא הידק את הרצועות, כשהוא שמח, שהאל חננו בחכמה יתרה.

״כעת, גבירתי, אין את רואה אותי״ – אמר – ״שכבי כאן והיי שקטה. כשיחשיך אשאך לבית הורייך. את הקונטרבס אוכל ליטול לאחר מכן.״

עם רדת הלילה הטעין סמיצ׳קוב את הנרתיק עם היפהפיה על שכמו ושרך את רגליו למעון הקיץ של ביבולוב. תוכניתו היתה מוכנה. תחילה לבית הראשון שיזדמן לו בדרכו. שם יצטייד בבגדים ולאחר מכן ימשיך בדרכו…

״אין רע, שאין בו טוב״ – הירהר, כשהוא מאבק ברגליו היחפות את אבק הדרך ומשתוחח תחת משאו הכבד. – ״אין ספק, שעל שגיליתי דאגה כנה לגורל הנסיכה, יעניק לי ביבולוב פרס ביד נדיבה.״

״הנוח לך, גבירתי?״ – היה שואל מפעם לפעם מעשה cavalier galant [note המזמין לריקוד] בצרפתית: אביר בעל נימוסין. – ״אנא, נהגי בלי גינוני טקס מיוחדים. עשי בנרתיקי כבתוך שלך!״

לפתע נדמה לסמיצ׳קוב האדיב, שלפניו הולכות שתי דמויות, עטופות באפילת הלילה. הוא אימץ את עיניו ואכן נוכח לדעת, שאין זאת טעות ראייה, ושאכן אלה הם שני אנשים, ההולכים לפניו ואף נושאים בידיהם חבילות כלשהן…

״כלום אין אלה הגנבים?״ – חלפה מחשבה במוחו. – ״הם נושאים משהו. ייתכן שאלה הם מלבושינו!״

סמיצ׳קוב היניח את הנרתיק ליד הדרך והתחיל ברדיפה אחר הדמויות.

״עמוד!״ – צעק – ״עמוד ! תפוס אותו!״

הדמויות היביטו לאחור, ומשנוכחו לדעת שרודפים אחריהן – נמלטו על נפשן.

זמן רב שמעה הנסיכה צעדים מבוהלים וצעקות ״עמוד״, ולבסוף הכול נשתתק.

הרדיפה שבתה את לבו של סמיצ׳קוב, ויש רגליים לסברה, שנגזר היה על היפהפיה לשכב זמן רב בשדה ליד הדרך, לולא האיר לה המזל פנים.

רצה המקרה ונזדמנו לשם באותה שעה חבריו של סמיצ׳קוב.

החלילן ז׳וצ׳קוב והקלרניתן ראזמאחייקין, שהיו אף הם בדרכם למעון הקיץ של ביבולוב.

הם נתקלו בנרתיק, היביטו זה בזה ופרשו את כפיהם.
״קונטרבס״ – אמר ז׳וצ׳קוב – ״בה, הרי זה הקונטרבס של סמיצ׳קוב שלנו! ברם כיצד היגיע לכאן?״

״ייתכן ומשהו אירע לו, לסמיצ׳וקב״ – פסק ראזמאחייקין – ״שמא השתכר או אולי שדדוהו… יהא הדבר כאשר יהא – אין להשאיר כאן את הקונטרבס. נקחהו עימנו.״

ז׳וצ׳קוב הטעין איפוא את הנרתיק על שכמו, ושני המוסיקים המשיכו בדרכם.

 ״לעזאזל! איזה כובד! – רטן משך כל הדרך החלילן – ״בשום אופן לא הייתי מסכים לנגן על מפלצת כזאת… אוף!״

משהגיעו למעון הקיץ של הנסיך ביבולוב, היניחו המוסיקאים את הנרתיק במקום המיועד לתזמורת ופנו למזנון.

אותה עת כבר החלו להדליק את הנברשות ואת מנורות הקיר.

החתן, יועץ החצר לאקייאיץ׳, שעבד במשרה התחבורה, יפה תואר וסימפטי, עמד אותה שעה באמצע האולם כשידיו בכיסיו ושוחח עם הגרף שקאליקוב. נושא שיחתם היתה המוסיקה.

״אני, אדוני הגרף״ – טען לאקייאיץ׳ – ״היכרתי בשעתו בנפולי באורח אישי כנר, שחולל פלאים ממש. לא ייאמן כי יסופר! על קונטרבס… על קונטרבס רגיל, היה מסלסל טרילים כאלה, לכל הרוחות. איום ונורא! אף ניגן ולסים של שטראוס!״

״הנח… לא ייתכן…״ – היביע הגרף את פיקפוקיו.

״מבטיחך אני. אפילו את הרפסודיה של ליסט ניגן. אותה עת גרתי עימו בחדר אחד, ומתוך חוסר מעש לימדני לנגן על קונטרבס את הרפסודיה של ליסט.״

״רפסודיה של ליסט… הממ!… חומד אתה לצון…״

״אינך מאמין?״ – צחק לאקייאיץ׳ – ״אם כך, אוכיח לך זאת מיניה וביה! נלך לתזמורת!״

החתן והגרף שמו את פעמיהם אל התזמורת, ניגשו לקונטרבס והחלו להתיר את הרצועות… והו… שוד ושבר!

כאן על הקורא להפעיל את כוח דמיונו ולצייר לעצמו את סוף הוויכוח המוסיקלי, ואילו אנו נחזור אל סמיצ׳קוב…

המוסיקאי המסכן, לאחר שמאמציו לתפוס את הגנבים עלו בתוהו, חזר למקום, שם היניח את הנרתיק, אולם לא מצא את המטען היקר. התייסר בניחושים והתהליך הלוך ושוב בדרך, ומשלא מצא את הנרתיק החליט, שאין זו אלא שטעה בדרך.
״נורא הדבר!״ – הירהר, כשהוא מורט את שערותיו וקופא תחתיו – ״היא תיחנק בנרתיק! רוצח אני!״

עד לחצות הלילה שוטט סמיצ׳קוב בדרכים וחיפש את הנרתיק, ולבסוף, כשכלו כוחותיו, פנה לגישרון.

״אחפש עם שחר״ – אמר בלבו.

חיפושיו, שהתחילו עם שחר, אף הם לא נשאו פרי, וסמיצ׳קוב גמר אומר, לשהות לילה נוסף תחת הגשר…

״אני אמצא אותה!״ – מילמל, כשהוא מסיר את הצילינדר ומורט את שערות ראשו – ״אפילו יהיה עלי לחפש משך שנה תמימה, אבל אני אמצא אותה!״

***

עוד היום מספרים האיכרים היושבים במקומות המתוארים, שמתחת לגישרון יכול אתה לראות בלילות אדם עירום, מגודל שיער וצילינדר לראשו, ויש ויכול אתה אף לשמוע חריקת קונטרבס מתחת לגישרון.