הייתי פוגשת אותו לפעמים ברחוב או בגן מול ביתי. במשך השנים כאילו התיידדנו, והוא היה מניע לי בראשו כמנהג ידידים ישנים, ואולי היינו ידידים ישנים, כי כנראה גר פה שנים רבות, כמוני. ובמשך השנים הוא גם גילה לי ששמו חיים שמואל. באמת היה שמו שמואל, אבל הוא היה חולה מאוד והוסיף לעצמו את השם חיים, בשביל שיבריא ויזכה לחיים ארוכים.

לאחרונה פגשתי אותו בגן. ישבתי על הספסל בצל צמרות העצים הגבוהים, והוא שאל אם הוא יכול לשבת לידי.

בוודאי, בשמחה, אמרתי.

גם אני שמח לפגוש אותך, אמר, הרי אנחנו מכירים הרבה שנים.

בשמחה, חזרתי.

פתאום קם והתחיל לרקוד.

הוא רוקד כמו קוף. אמרו הילדים בגן וצחקו.

הוא נעמד תחת עץ כמו אל מול פני סערה. היה נדמה לי שהעץ הרכין את צמרתו, כמשתחווה לו ומבקש להגן עליו, והוא קפץ והסתתר מאחורי העץ, עמד שם רגע ארוך וחיבק את הגזע בשתי ידיו ונלחץ אליו חזק. היה נדמה לי שזה עץ יחיד בגן, והוא חיבק אותו חזק, מחכה.

הילדים חדלו פתאום לצחוק ולא פצו פה.

הוא לא קוף, הוא בנאדם, אמרתי.

זה הכל מאלוהים, אמר, החיים, הגורל, וזה הכל תעלומה, אני, את, הריקוד, החיים.

אבל הוא רוקד כמו קוף, חזרו הילדים וצחקו.

אמרתי שוב, הוא לא קוף, הוא בנאדם.

הוא בנאדם שרוקד כמו קוף, צחקו הילדים. אבל הוא הופיע מאחורי העץ וחזר לרקוד בגן.

זה מה שאתה עושה גם בבית? שאלתי.

כן, אני רוקד, אמר אגב ריקוד, כל הזמן אני רוקד, כל זמן שאני רוקד אני חי, כי החיים הם ריקוד אחד גדול, מסתובבים סביב סביב ומקבלים סחרחורת. ואת לא רוקדת? שאל.

לא, אמרתי.

אז מה את עושה כל היום?

אני מנסה לכתוב, וזאת כמעט עבודת פרך.

אני מבין, אמר. תנסי לרקוד, תשחררי את הידיים ואת הרגליים, יהיה לך קל יותר, תאמיני לי.

אני אנסה, אמרתי.

מצוין, אמר וחיוך רחב השתפך על פניו, ועדיין רקד.

תרגישי יותר טוב, תאמיני לי.

אני מאמינה, אמרתי.

וגם באלוהים? שאל.

אינני יודעת, אין לי תשובה לזה, אמרתי.

אני מאמין באלוהים כי החיים קשים, אמר.

קשים מאוד, אמרתי.

זהו, אמר, ורק אלוהים יודע למה, כי ככה הוא רוצה, זה שיושב למעלה ומולך על העולם וקובע את החיים שלנו ואת הגורל, וזה הכל תעלומה אחת גדולה. הריקוד שלי, אני, את, החיים, הכל, בכלל.

רוח התחילה לנשוב בגן, מרקידה את צמרות העצים.

כן, גם את הרוח ברא אלוהים, תאמיני לי, וגם היא תעלומה גדולה.

הוא המשיך לרקוד בשתיקה.

מה לעשות, חזר לדבר, ככה אלוהים ברא את העולם, וזה הכל אפלה אחת ארוכה.

אולי, אמרתי.

הוא צחק.

אבל האל היקר נטש אותי, אמר ונעצר חסר אונים.

אחרי רגע חזר לרקוד.

לפעמים אני חושב מה הכוח שקושר את האדם לחיים, אבל אצל אדם זקן הכוח הזה נעלם.

עכשיו נעמד כאילו נפער תחתיו חור ענק.

אני שואל יותר מדי שאלות, אמר, אבל אנשים חושבים שיש סדר בעולם, ולי נדמה שתוהו ובוהו.

לא, חלילה, אמרתי.

הוא נראה עכשיו מפוחד.

הכי גרוע זה אי הוודאות, אמר והביט סביבו כאילו פרצה אש בגן.

ואתה אוכל בבית? שאלתי.

הוא צחק.

אני אוהב זיתים ופירות וצלחת מרק.

אתה אריה, אמרתי.

הוא הביט בי עצבני.

ואולי בכל זאת עוד אזכה לחסדי האל, אמר.

אמן, אמרתי, ואני מקנאת בך, הייתי רוצה גם כן לרקוד.

זה טוב, זה עושה טוב לבנאדם, אמר וחזר לרקוד.

כן, כן, אמרתי והסתכלתי באיש הרוקד כנגדי בגן ומפתל את גופו ומנופף בזרועותיו.

פניו זרחו.

אז זה מה שאתה עושה כל היום בבית, אמרתי.

בוודאי, בכוח זה אני חי, ואני איש זקן.

אבל רוקד כמו צעיר, אמרתי.

כי ככה אלוהים רוצה, אמר.

עוף מוזר האיש הזה, אמרתי לעצמי, אדם זקן רוקד בגן ויש לו אלוהים.

הריקוד זה החיים שלי, המשיך, אם אני אפסיק לרקוד אני אמות, ואני עוד רוצה לחיות, כל זמן שאני רוקד אני חי.

אני רואה, אמרתי.

זהו, אמר, אני עוד רוצה לחיות, אני עוד רוקד.

אני שמחה, אמרתי, ואני רואה שאתה גם מאושר כשאתה רוקד.

בוודאי, כל זמן שאני רוקד אני יודע שאני חי.

אז בבקשה, אמרתי, כל הגן שלך, כל הרחוב, כל העולם.

אני מקווה, אמר.

הילדים הצוהלים כבר החלו לקפץ סביבו ולחקות את תנועותיו.

זה לא מצחיק, אמרתי להם, אלה החיים שלו, אתם רואים את זה.

אבל הם המשיכו לצהול סביבו, והוא המשיך לרקוד, והמשיך גם אחרי שהתעייפו וחזרו למשחקם.

ואתה באמת רוקד כל היום בלי הפסקה? שאלתי.

בוודאי, כי אני לא רוצה למות, הרי המוות הוא האויב האמיתי של האדם.

ישמור אותנו אלוהים, אמרתי, אתה לא תמות כי אתה רוקד.

אני מקווה, אני מקווה, חזר, והביט ימינה, והביט שמאלה, כאילו מצלצלים לו פעמונים בראש.

אני מבינה שאתה מפחד, אמרתי.

כל בנאדם מפחד, אמר, כל אחד רוצה לחיות ופוחד למות, והמוות עומד בדלת, מלאך שחור נורא.

כל אחד יש לו המלאך השחור שלו, אמרתי, לכל אחד הוא עומד בדלת.

כן, זה נורא, אמר, אבל ככה אלוהים ברא את העולם, הוא לא רוצה שנחיה לנצח, הוא רוצה שכולם ימותו, כולם, ומהמוות אי אפשר לקבל חופשה.

אפילו שחייך חיוך קל היו פניו קודרים, ובפנים קודרים התיישב לידי על הספסל.

אולי טוב באדמה, לפחות חם שם, אמר, את חושבת שבאדמה אין חיים? האדמה מלאה חיים. ופה בגן יש הרבה עורבים ועטלפים, והעטלפים רואים בלילה, ומה בנאדם רואה? אפילו את עצמו הוא לא רואה, אפילו את עצמו הוא לא מכיר, כאילו הוא אדם זר.

כולם זרים, אמרתי.

זרים אפילו לעצמם, אמר.

היתה שתיקה ארוכה.

כבר שנים אני הולך עם הפנים באדמה, אמר.

כן, כן, זרים אפילו לעצמם, חזרתי, ככה זה בעולם, וקר בעולם.

וגם בקיץ קר בפנים, אמר, אבל מאיפה תבוא הישועה?

הוא נפנה אלי, מחכה לתשובה.

כשראה שאני שותקת, המשיך, מה לעשות, אבל ככה אלוהים רצה, הוא ברא את האדמה ואת הימים ואת האוקיינוסים, ואת הצמחים ואת החיות, ואת בני האדם עשה יצורים מוזרים.

אולי, אמרתי.

הוא רוצה לקנות את לבי, אמרתי לעצמי, הוא רוצה שנהיה ידידים, אבל אנחנו בעצם זרים.

כל אחד לנפשו, אמרתי בקול.

כל אחד לגופו, אמר. את לא יודעת מה זה בגידת הגוף, רק אנשים זקנים כמוני יודעים את זה, ובגידת הגוף זה דבר נורא, וכל לילה, כל לילה, יש לי בראש את הקבר שלי, ולכן אני לא יכול לישון בלילה, ושוכב ער וחושב וחושב, והלילה ארוך ארוך, ואין סוף למחשבות, והמחשבות הן דבר אכזרי, הן לא נותנות לך רגע מנוחה, לא נותנות רגע של שקט, כל לילה אני נדקר עד זוב דם מהמחשבות שלי, ובסך הכל לכל אדם יש שטח בגודל של קבר, תחשבי על זה.

ואני חשבתי, מי יודע עליו? מי בכלל יודע על קיומו? על הכוחות שהוא מוציא על הריקוד כדי לחיות. אולי יש בזה אפילו גבורה. אבל איזה גבורה יש בזה? והרי כל זה שטויות, אמרתי לעצמי. זה כאילו בריקוד הוא נוקם את נקמתו בחיים, בגורל. אבל אולי רק נדמה לי שזה מה שחשבתי. הרי המחשבות הן תעלומה אחת גדולה, תמיד, ומצוקה גדולה, למדתי את זה על בשרי.

הוא המשיך: לפעמים אני אומר לעצמי שאולי נולדתי לרקוד, כאילו יש במחשבה הזאת הקלה, אבל גם זה שטויות, תאמיני לי, ואדם זקן חי בחושך גם באור היום.

הוא התרומם ממקומו וחזר לרקוד כמו מסומם, משתדל לרקוד גבוה, מה שיותר גבוה.

הסתכלתי בו.

רק עכשיו ראיתי שהוא רוקד בכפות רגליים חשופות, גדולות. הוא נראה חיוור, ומשקפיו בשמש נראו משקפי זהב, והיה נדמה לי שהוא רוקד בשמש כרוקד בתוך אפלה, מסוכסך עם עצמו, כאילו איזה מסך ירד עליו.

עדיין הסתכלתי בו.

את יודעת, אמר ונעמד מולי, התעסקתי פעם ביהלומים, וחשבתי אז שהיהלומים הם הכוכבים שבשמיים, אבל נוכחתי לדעת שהם מביאים רק קללה, ועזבתי את היהלומים והתחלתי לרקוד. היית מאמינה?

זה המזל שלך, אמרתי, עובדה שאתה רוקד ואתה מאושר מזה.

בנאדם אף פעם לא מאושר, אמר, הוא תמיד כלוא בסד של החיים, ובגילי הוא כבר יודע שלכל אחד יש שטח בגודל של קבר, ואין מפלט מזה, וכל לילה, כל לילה, אני אומר לעצמי שיש קו המוות וקו החיים, ואני עוד איכשהו נמצא בקו החיים, אבל כל לילה אני מופקר לקו המוות, והמוות הוא מגפה שחורה. אומרים שיש חתול לבן וחתול שחור, אבל לצדי בלילה רובץ רק חתול שחור, וכל יום אני קם בבוקר וחושב, אני עוד חי? אני עוד פה?

הגוף עייף בלילה, אבל הראש עובד, אמר, ולא נותן לאיש זקן לישון בלילה.

הוא דיבר על כוח המוות, אבל הבטתי בו וחשבתי על כוח החיים.

תחיה עוד הרבה שנים, אמרתי, ואתה איש חזק, כי אתה רוקד.

כי זה נותן לי כוח, ובכוח הזה אני חי. בגילי אנשים כבר מתים. כל החברים שלי מתו, כולם. לפעמים אני חושב איפה החברים היקרים שלי, אבל נשארו רק בתים ריקים, ונשארתי לבד בעולם.

תמיד נשארים לבד וחיים לבד, גם אנשים צעירים, אמרתי.

את חושבת ככה? באמת את חושבת ככה? אמר.

בוודאי, אמרתי, אחרת לא היה לי האומץ להוציא את המלים האלה מהפה.

הוא נתן בי מבט מוזר, שותק.

ואתה מאמין בעולם הבא? שאלתי.

בוודאי, אמר, אחרת איך הייתי יכול לרקוד? אני מאמין שארקוד גם בעולם הבא, אם אלוהים יעזור לי קצת.

ואת רואה טלוויזיה? שאל פתאום.

אמרתי שאני מכורה לטלוויזיה.

הוא צחק. וכשראה שאני קמה ורוצה לעלות הביתה, אמר: אני מקווה שעוד נתראה בגן, אבל לאיש זקן אסור להגיד להתראות, וחזר לרקוד, רוקד כמה סנטימטרים מעל לאדמה.

 

 *הסיפור לקוח מתוך הקובץ "המקום הריק" בעריכת מנחם פרי, הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2007, והוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.