אבו מוס'טפא עצר את עגלתו לצד המדרכה, וטפח ביד גדולה וסדוקה על ראש סוסו, אחר כך פנה לחנות הקרובה, והחל לשאת על גבו שקים עמוסים בעצים להסקה, והעבירם לעגלתו.

הסוס היה עצבני ללא סיבה, וכעסו התפוגג מעט כאשר מצא חתיכה מקליפת אבטיח, והחל לכרסם אותה בשלווה.

לפתע הבחין בילד קטן העומד לא הרחק ממנו ומביט בו בחיוך. אמר הסוס לעצמו: "אינני מכיר אותו. אבעט בו אם יתקרב אלי. אבעט בו בעיטה חזקה, שתשבור את ראשו".

כעבור רגע סיים הסוס לכרסם את קליפת האבטיח, והצטער על כך, והחל להביט בכעס אל הילד ואמר לעצמו: "אבעט בו".

באותה שעה היה אבו מוס'טפא טרוד בהעברת שקי העצים ובהעמסתם על העגלה.

הסוס היה תשוש, ואמר לעצמו בהתמרמרות: "אין צדק".

הסוס נולד בעיר, ובילה את כל חייו בדרכיה המכוסות אספלט, ומעולם לא עזב אותה. הוא ידע, שאבותיו הקדמונים דהרו בחופשיות דרך המדבריות הרחבים, שאין בהם לא בניינים ולא חומות מאבן, אבל כולם מתו.

הילד התכופף והרים קליפת אבטיח שהייתה רחוקה מהסוס, והתקרב לאט. הסוס חשב להיסוג,  אבל אזר אומץ ונותר במקומו. הילד הושיט את קליפת האבטיח אל פי הסוס. הסוס היסס רגע קט, ואז חטף אותה במפתיע, והחל לכרסם אותה בשביעות רצון, והרשה לילד ללטף את צווארו ביד עדינה וקטנה.

אבו מוס'טפא סיים להעביר את שקי העצים לעגלה, וכאשר הבחין בילד ליד הסוס צעק אליו: "תתרחק, קוף".

אחר כך הניף את השוט וציווה על הסוס לנסוע. אז שעט הסוס קדימה וגרר את העגלה הכבדה באיטיות.

העגלה נסעה בכמה רחובות, וכעבור זמן מה הגיעה לכביש רחב, שמצדו הימני ניצבים בתי אבן.

ברגע שנכנסה העגלה לרחוב, חסם את דרכה שוטר, ומיד צעק אבו מוס'טפא אל הסוס: "הווווויסה!".

אמר השוטר: "אינך יודע, שאסור לעגלות לנסוע בכביש הזה?".

ענה אבו מוס'טפא: "אני יודע".

"אם כך, למה באת מכאן?".

"הסוס… הבט… הסוס עייף מאוד, ואם אעבור דרך הכביש הזה, אחסוך לו הליכה מרובה".

חמלה רבה מילאה את הסוס.

אמר השוטר: "אסור לעגלות לנסוע בכביש הזה. הוא מיועד רק למכוניות ולאנשים ההולכים ברגל".

ענה אבו מוס'טפא: "אני יודע".

אבו מוס'טפא הרטיב את שפתיו בלשונו ואמר: "הסוס עייף, ואם ימות אאבד את פרנסתי, אמות ברעב, ימותו ילדיי… יש לי ארבעה ילדים".

"חזור על עקבותיך, ולא – אעניש אותך על הפרת הסדר והחוק".

"יש לי ארבעה ילדים, אפילו אבנים הם אוכלים".

אבו מוס'טפא הפליט צחוק קצר יבש כאילו היה סכין קטן ואכזרי, אחר כך אמר: "אומר לך את האמת… אני לא פוחד על הילדים, אני פוחד על אימם".

שאל השוטר בסקרנות: "ומדוע אתה פוחד עליה?".

העצים בצדי הכביש היו ירוקים, ומעל השתרעו שמים רחבים כחולים.

השיב אבו מוס'טפא: "אני חושש, שאם הילדים יהיו רעבים, יאכלו את אימם. שיניהם אימתניות".

מכונית עברה במהירות גבוהה. השוטר שרק במשרוקיתו, אך המכונית לא עצרה. השוטר הספיק להבחין במספר לוחית הרישוי לפני שנעלמה מעינו, ורשם אותו במחברתו, ופנה אל אבו מוס'טפא בפנים אדומות מכעס ואמר לו: "קדימה, חזור על עקבותיך".

"הנח לי לעבור רק הפעם".

ענה השוטר בתקיפות: "לא שמעת מה אמרתי? חזור על עקבותיך".

"רק פעם אחת".

"חזור על עקבותיך. החוק הוא חוק, ואין טעם להתחנן".

"הסוס עייף".

"חזור על עקבותיך".

"ישמור עליך אללה למען אמך".

"אלוהים! אל תשמור עלי! לא אני קבעתי את החוק. אני ממלא פקודות שניתנו לי, ועליך לציית".

אבו מוס'טפא לא הוציא מילה מפיו. הוא דמיין לעצמו את החוק כיצור ענק בעל אלפי ידיים: החוק מצווה על השוטר, והשוטר מציית, והשוטר מצווה על אבו מוס'טפא, ועליו לציית.

אבו מוס'טפא עמד מהסס רגעים אחדים, והשוטר צעק עליו: "חזור על עקבותיך מיד, וָלא – תתחרט".

אבו מוס'טפא פנה אל העגלה, ובאותה שעה הגיע כעסו של הסוס לנקודת השיא. הוא אסף את כל כוחותיו ופרץ בדהרה מטורפת קדימה. השוטר נבהל מהעגלה השועטת לעברו, וניסה לקפוץ למדרכה, אך לא הצליח. הסוס התנגש בו, והוא נפל ארצה שרוע על גבו, ופרסות הסוס דרכו על חזהו, ולאחר מכן רמסו אותו והוכתמו בדם אדום.

הסוס הופתע כאשר ראה שבעליו אינו שמח אלא נמלא בעתה ואֶלם, והחל לדהור ולברוח.

כעבור רגע התאספו ובאו אנשים והקיפו את העגלה, ובעיניהם פחד מהול בפליאה נסתרת, כאילו השוטר המחוץ אינו אלא גוף אישה יפה.

האנשים לא התפזרו אלא לאחר שהגיעו למקום השוטרים, והם מיהרו לעצור את הרוצח.

השופט נהג בצדק, ובאחד הימים הובל הסוס עם שחר לכיכר ראשית, שנדמה היה לו שהיא כול מה שנותר מהערבות.

הסוס עצר בשמחה, מפני שקודם להגעתו לכיכר חצה כבישים רחבים, שנאסר עליו לעבור בהם בעבר, אולם שמחתו לא ארכה זמן רב, שכן תוך זמן קצר הוא נתלה.