יתכן שכמו שכל טעות מעידה על עצמה מבעוד מועד, גם זו אותתה לפתחי. ככל טעות אמרה לי: אני מזהירה אותך, אל תלכי בי, אלא אם כן את רוצה לשוב אל מעונות הלקאה עצמית, ואת רוצה – (אני יודעת) – כי בסופם הרי חיבוק חדש. (חמדנית).
אבל להגנתי אומר שאם לא היתה לידי רֵעָה להוטה (שידעה גם להלהיט ברוב חן), לא הייתי עושה את הטעות הזו. וכי טעויות גדולות, יודעות הטועות להכאיב, נעשות בצוותא. ולי היתה שותפה להתפרע. במצב רוח נכון היינו, כמו אלוהים, עושות כמעט בלי חשש את מה שלאחֵר היה נשמע כמו פשיעה. זו היתה בְּאֵר החברות שלנו. אותה באר ששכנים לא יכלו לנחשהּ. אם התלחששו היה זה בגלל פער הגילאים ביננו שעלה על יותר משלושים שנים. אם התלחששו עוד יותר, קרוב לוודאי שחשבונו לזוג. אבל איש לא יכול היה לנחש שמה שמאחד ביננו היה אותו צמא לְשַׁטּוֹת במעגלי הקהילה שלנו. אותה שטות שאפשרית רק בשתיים, שכל אחת מאיתנו ביקשה בה מסיבות שונות: אני לא הצלחתי לשקם את היכולת להעניק ולדרוש אהבה, והיא התקשתה עם הוויתורים שנכרכו עם גילה הגובר. על כן היתה תופסת בגחמותיי ברצון. ואני רק שיוועתי לנפש שתתמסר לי ככדור. הייתי בעדה של השטות, כי ידעתי שבחובּה נמצאת לעתים גם ההנאה. אבל יותר מכך ביקשתי לספוג את חוֹמה של הפנטזיה. לדאות בצילו של הבלתי סביר, וכבר ממש שנשבעתי בשם אהבות בלתי אפשריות שמילאו אותי, בשעה שבתוך-תוכי – כמו שובתת – התרעמתי על גורל שהתגלה כארעי-מדי.
חדי הלב יוכלו לנחש שנמצאתי באזור בו לא לחלוטין אחזתי אבחנה בין מה אני בודה ומה שריר וקיים, או מה ממה שבדיתי כבר רקם, בעקבות גחמותיי, עור וגידים. היה ברור ששוב נמצאתי קרובה, כבילדותי, אל הקונדס. והקונדסות כבר לא הלמה את מידותיי. אבל חברתי, כמו חברה למדורה, ליבתה כל הרהור מסופק שלי לעובדה נחרצת. זה היה מסלול המראתי. או מוטב לומר: המראתנו.
אני הגעתי אליה כל ערב, ובתמורה – על ספתה, עם כוס משקה – העניקה לי מעטה של קפיטן. הכול היה מונח לרגלינו. היתה רק צריכה להישאל השאלה איך לסדר את הדברים. ושם – הו שם – צברנו הון של זמן. מתפקעות מרוב צחוק ורשע. כל קרובינו היו משתטחים כניצבים, נכנסים ויוצאים מן הבימה. וככה במגלומניה האינטימית שלנו, היינו מהלכות על חבל דק מאוד בין הדיבור למעשה. המעשה היה קרוב ומפתה. הצלחתו נדמתה כגאולה. ויותר מכל: כאפשרית. והלא אין דבר מלבב יותר מן האפשרות. (שהלא אין דבר מלבב יותר מלעלעל באפשרות), ואם כן, נכון הדבר, שסלונה של חברתי נעשה קן-חם לאובססיות שלי. שם הייתי משמיעה את מעלליי בלי רגשי אשמה. וההוכחה לכך שמה שדיברתי איתה לא דיברתי עם איש. לאט-לאט הצטברה התשוקה המעורבבת: העונג של הדיבור עם הזולת על האחר.
באתי אליה, כפשוטו: אחוזת דיבוק במנהלת שלי. אשה דקה ונשואה, שהיכרותנו כיאה לבוסית ועובדת, היתה דחוסה אך מזערית. רציתי אותה לעצמי, ורצוני, כמו כל הלצה שמתמידים בה, גבה והכביד משקלו. "מה יש בה?" הפטירה בי כמאוכזבת רעתי הנאמנה, "אף פחוס ותו לא". הגנתי על מושא דיבוקי והיא שינתה כיוון: "אוקיי, אוקיי, זו בכלל לא בעיה, אם אותה את רוצה, זו בכלל לא בעיה". חשבה רגע ואמרה, "תראי, הדרך שלנו אליה היא דרך…" ואז הגתה רעיון או אדם או מקום שיכלו אולי לקרב את דרכינו – באופן אסטרטגי אך לא רשמי. הכול אמרה בהחלטיות. אם הייתי מעיזה באיזה רגע להתעשת ולעמת אותנו עם המציאות, בה מושא-דיבוקי, ככלות הכול, היא אשת איש, היא היתה חותכת אותי: "עוד יותר טוב, היא צמאה לריגוש".
"זה לא אפשרי" הייתי אומרת בייאוש, לאחר שכבתה בי אש השיחה. "אפשרי בריבוע" אמרה, "השאלה היחידה אם את באמת רוצה". זו היתה המומחיות שלה, להעביר את הכדור לידיים שלי, לדבר כאילו לא היו משתנים בעולם מעולם. כך התפתחה הלצתי, שנעשתה במתינות אך בנחישות: הלצתנו. ואני כמו דלי מחורר, לא רוויתי. מרוב צחוק הנשמה שלי רצתה יותר ויותר. נדהמתי מן השליטה שקיבלתי בלי מאמץ. מן השותפות הבלתי מתפשרת לרצוני הנערי. הבוסית שלי – אדוניתי – נעשתה מושא הדיבוק של שתינו, עד שהיתה לנו שפה פרטית שלמה עליה וגם על בעלה. אני חשבתי אותה מכל הכיוונים וחברתי היתה מגיבה לדבריי ברוב קשב.
אבל רצוני לא היה רק הלצה; הלוא רציתי באמת, ככולם, לכבוש את הבלתי-נכבש. ומה היה רצונה של חברתי? אין לדעת. אולי נשבעה אמונים, מן הספרים, לתפקיד חברת האמת. ואולי גם ידעה הנאה מִשְּׁכִינָה לצד בקשתי היציבה אך הטורפת – זו שנכבשה בידי רצון בלתי מתכלה.
המשכתי להידלק אחר הבוסית ומרוב שביקשתיה כבר סלדתי ממנה להכאיב. יכולתי כעת או לדבר בשבחה או לדבר בגנותה. ויותר ויותר מצאתי את עצמי מלכלכת על מי שתבעה מקום כה נרחב בין ענייניי. כבר לא הצלחתי לומר עליה משפטים בשוויון נפש. הזמן שעבר כמכבש במקום להרגיעני – לִבַּנִי. חישבנו אלפי חישובים כיצד אחמוד את הגברת. מוחי עסק אלף לילה ולילה בתוכניות בלתי-ישימות. אבל לחשב אותן היה כמו לאפשר להן ורידים. אם הכול היה בכדי להפיג את השעמום זה היה מפני שהשעמום חִיֵּב בפעולה. ואני, יותר מכל, רציתי לא לפעול. אבל אז אמרה לי חברתי, בואי ניסע אל המקום שבו נמצאת הבוסית שלך, וההצעה להרפתקה הזו נחתה עליי כבלטת אושר על הראש, וזו היתה, כמובן, תחילתה של הטעות. ורוב הסיכויים, כשאני מנסה להיזכר, שידעתי שכיווננו אחד – והוא טעות. אבל זה לא מנע ממני להסכים. כלומר, לא להצליח לסרב. ועוד לדחוף באצטלה של נדחפת.
מה היה מקומה של האישה? את זאת מורכב לי לספר. מפני שהמיקום יסגיר את היכרותינו, שאני כמספרת, לא מוכנה לשאת. וכי בשביל אהובתי הסודית, החדה להבהיל, נשבעתי לחשאיות. אבל נאמר שדפקנו בבית בלא התראה. בפנים התגלה לנו כך: מושא-דיבוקי היתה בראשו של מעגל, כשמאנית, ובמעגל ישבו נשים שונות שהקשיבו לה. נכנסנו ואף יושבת, כפי שניתן לנחש, לא ציפתה לבואנו. מרוב תדהמה ותהייה מה לעשות בנו: הוצע לנו תה. לא היה אפשר לסוב לאחור. אחרי אי-נעימות שנסובה סביב השאלה מי תלך לעשות את התה, חברתי הלכה לשבת במעגל, כבנונשלנט, תוך כדי שהיא אומרת "תמשיכו, תמשיכו" כדי לנסות להשיב את מה שאבד עם כניסתנו, שכפי שניתן לנחש, לא ישוב. אני הלכתי לשבת בקצהו השני של המעגל, לימינה של השמאנית, אך מעט מאחור; מופקעת מעדנת העיגול. זה היה כתב ההגנה שלי לשאלה ששאל אותי מבטה התוהה: "איזה סוג של חבלה את מנהלת?" כלומר: "בשביל מה באת?" כלומר: "בשביל מה באתן?" לשאלותיה הסמויות החלטתי נואש שלא יראוני מה שותת פנימה, אולם בתוכי הרמתי ידיים כחפה מפשע: "אני לא נכנסת לך למעגל".
הרגשתי אצילית ועוד הוספתי: "גם שיערה מראשך לא אפיל". אבל גם אם נשמרתי כהגונה מעט מאחור, הקומפוזיציה רעמה, ומבלי תכנון יצא שאיגפנו אותה. חברתי משמאל, אני מימין, והאוויר כולו קפא בצרימתו. מושא-דיבוקי הטרודה, נראתה לי שברירית מאי פעם. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שכיסו את כפות ידיה נמשים. היא ניסתה להמשיך לדבר, אולי, על קצבי גידול בפאתי הנגב, ואולי, על סוגי טפילים בעשבייה ים תיכונית נמוכה ונמוכה מאוד, אך נאחזה בקושי לתפוס את השיחה, כי מהכול שרר השקט שואל: לְמָה הגענו. (למה בלי להודיע. למה לקראת סיום. למה חסרות סיבה.) אני חוזרת בי, כי השקט השורר לא אלם מרוב שאלה, אלא דווקא ממאכלת התשובה, שלהכיר בה היה ליפול טְרֵפָה: כלומר להיאלץ לקחת עליה אחריות. ומי מי תיקח אחריות על שתי התמוהות הבאות בדלת. על כן נחנט הקיפאון הזה. ואז, ניבט הרגע. שאוכל לכנותו: הנדיבות הפיזיקלית של המעגל. או: ההוכחה שהספרות יכולה להביא את השולי לבלי היכר אל המרכז.
אבל לתת לו כותרת יפחית מכוחו. זו היתה היא, (איך אקראה? הבוסית שלי?) שמבלי שהסתכלה בי, ותוך כדי שעוד ניסתה לאסוף את ריכוזה – ואולי מפני שלשם איסוף הריכוז מחדש היה צריך לעשות מעשה – משכה עם שתי רגליה בתנועה נחושה את כורסתה אחורנית, פעמיים, בנחישות גופנית לעילא, והתיישרה עם קו-כסאי. את המחווה לא ניתן היה להצניע. התנועה האקראית אך האישית להחריד הזו, שהכנסתני, כבדרך-אגב, אל העיגול, העלתה אותי כחדשה אל מרגש-חדש של הכרתי. אללי, איך להסביר, זה היה חומו המאגי, הכמעט מחרמן, של העיגול; זו היתה כוחה של התרחבות, זו היתה כוחה של התרחבות מחמת ההתרחבות. לא אשקר שכמעט שלא ידעתי את נפשי מרוב עדנת החסד. העיגול שהתרחב עבורי, התימהונית חסרת העוז, במשיכת כיסא אחור כפולה, מעשה-מחוות-אהובתי, כמעט עמד לי, בלב מכבש המבוכה, כגוש בכי בגרון. ולא רק בגלל המז'ורי הנחבא במינורי, המחווה הענווה, האבירית, השקטה, אלא בגלל מה ששמעתי שנאמר אילו יכול היה להיאמר, (אני, השומעת עדנות למפרע):
"באת לשחק איתי? אז קדימה, כנסי למשחק".
זו לא היתה התגרות, זו היתה הירקמות של ברית. זו היתה ההכרה שנולדנו להאמין למגיחה בהפתעה בדלת הבית. נותרתי זקופה בכורסתי מבקעת את הרעיון שמיקומי לא השתנה אלא בגלל תזוזתה של האחרת. ניסיתי ללכוד את מבט חברתי, לסימן אחרון של פרידה, שהלא תכף נטשתיה לעולמי-עד, ושכחתיה כמי אשר ליוותני עד הלום. עיסיתי יד ביד, לא ראו עליי שכבר זנחתי חברתי למפרע, וכבר נדרכתי להישבע, להישבע אמונים לאדוניתי, לזו שמרוב שהסתרבלתי באהבתי אליה יכולתי רק לחבל לה בתנועה, ובאותו רגע אמרתי לה: לא אפגע בך לעולם. לעולם לא אפגע בך. והיא, תוך כדי שהמשיכה את דיבורה, אמרה לי, אני יודעת מותק שלי, אני יודעת. ואז הוסיפה, (ואם נמלאה רחמים קשה לדעת): מי שתיפגע לא תהיה אני. טיפשונת.
